בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • כללי מלאכות
לחץ להקדשת שיעור זה
כללי מלאכות – שבת דף קה ע"ב

מקלקל

undefined

הרב יאיר וסרטיל

שבט תשע"ז
11 דק' קריאה
מקור הדין ומהותו
המשנה אומרת שכל המקלקלים פטורים. בחגיגה י ע"א מבואר שהמקור לדין זה בתורה הוא מ"מלאכת מחשבת". הקרית ספר (שבת סוף פרק א) מסביר שכל מקלקל אינו מכוון בכל לבו לאותה מלאכה כמו שמכוון במלאכה שהוא נהנה ממנה, ולכן אין זו מלאכת מחשבת. כלומר, חסר במחשבתו. אולם המנחת אשר (שבת סימן נה) דוחה שהחופר גומא לצורך עפרה ודאי מכוון לכך, ואין שום חיסרון בכוונה, ובחגיגה י ע"א מבואר שנחשב למקלקל, אלא סיבת הפטור הנלמדת מ"מחשבת" היא שאין זו מלאכת אומנות וחשיבות.

פטור מעונש או שכלל אין מעשה עבירה?
המשנה בבבא קמא לד ע"ב אומרת שהמדליק גדיש של חברו בשבת פטור מלשלם משום שמתחייב בנפשו, ובגמרא מביאים את מחלוקת רבי אבהו ורבי יוחנן אם מדובר דווקא בצריך לאפרו או שחייב בכל מקרה משום שהמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, ולאחר מכן מביאים את דברי רבא המתרץ שהמשנה עוסקת בשוגג ובכל זאת פטור מתשלומים בגלל שאומרים קים ליה בדרבה מיניה גם בעושה בשוגג עבירה שבמזיד חייבים עליה מיתה.
רש"י (לה ע"א ד"ה רבא) מסביר שאין כוונת רבא שמדובר במשנה בשוגג, אלא שמדובר אפילו בלא צריך לאפרו ובכל זאת נפטר מתשלומים למרות שהוא מקלקל, כי כמו שבשוגג נפטר מתשלומים למרות שבפועל אינו חייב מיתה כך גם במקלקל.
התוס' (ד"ה מתניתין) מסבירים שהכוונה כפשט המילים, שמדובר במשנה בשוגג ומדובר דווקא בצריך לכלבו. הם דוחים את דברי רש"י, שאין לדמות מקלקל לשוגג, שכן בשוגג הוא עושה את מעשה העבירה אך במקלקל הוא כלל לא עושה את מעשה העבירה, ולכן ודאי אינו נפטר מהתשלומים. הדברים מתאימים למה שראינו בחגיגה שדין מקלקל נלמד ממלאכת מחשבת, ואם כן כל מעשה שאינו מחשבת אינו נכלל כלל בהגדרת המעשה האסור.
העונג יום טוב (סימן כ) דן בדברי רש"י ואכן מסיק מכך שלשיטתו גם אם פטור מטעם מחשבת אין הכרח לומר שכלל אינו עושה מעשה עבירה. ומכח זה הוא מערער על קביעתו של רבי עקיבא איגר (בשו"ת, סימן ח) שכל הנלמד ממחשבת אין בו מעשה עבירה כלל. רבי עקיבא איגר כתב שם שדווקא בדין מתעסק יש מעשה עבירה כי הוא לא נלמד ממחשבת אלא מ"אשר חטא בה" האמור בפרשיית הקרבנות, ובא רק לפוטרו מעונש ולהחשיבו כשוגג.
הנצי"ב בספרו מרומי שדה (בבא קמא לה ע"א) הולך בדרך אחרת ומסביר שאילו האופן של התיקון במקלקל היה רק במקרה שמבעיר וצריך לאפר, אכן כל שמבעיר שלא למטרת האפר אין זה בכלל מעשה העבירה, אבל בגלל שישנם אופנים בהם נחשב למתקן וחייב אפילו כשאינו זקוק לאפר, כגון שצריך להטיל על חברו אימה לאיזה עניין (כפי שמצאנו לגבי הטלת אימה על אנשי ביתו), גם כשעושה שלא למטרה זו הרי זה בכלל מעשה העבירה ויש בכך פטור של קים ליה בדרבה מיניה. סברתו מחודשת מאוד וטעונה הבנה, הרי סוף סוף כאשר עושה שלא למטרת הטלת אימה פטור מטעם מחשבת, ואם כן אינו נכלל במעשה העבירה. וכן לא ברור מה החילוק בין שני הדברים שכתב, מדוע אילו לא היינו מוצאים תיקון אלא בצריך לאפרו אז כשאינו צריך זה לא נכלל במעשה העבירה, ואילו אם מוצאים תיקון במקרה שמכוון להטיל אימה אז גם במקרה שאינו מתכוון להטיל אימה נכלל במעשה העבירה. ונראה שהחילוק הוא שבמבעיר לאפרו זה ממש מעשה אחר כי מטרת המלאכה שונה בתכלית, אולם במבעיר כדי להטיל אימה אין כאן שינוי מהותי אלא בשני המקרים הוא מתכוון להזיק את חברו, אלא שכאן יש לו סיבה "כשרה" וכאן הוא עושה זאת ממניעים פסולים, ומכל מקום בשני המקרים מטרתו זהה.
עדיין קשה קושייתנו הראשונה, הרי סוף סוף הפטור הוא מטעם מחשבת, ובמחשבת אין כלל איסור מהתורה. ובעצם קושיא זו קשה גם על הסברו של העונג יום טוב, ועל עצם דברי רש"י. יתכן שרש"י הבין שאין לכלול את כל הנלמד ממלאכת מחשבת בכלל אחד, אלא יש מהם שאינם כלל מעשה איסור כמו אינו מתכוון ומשאצל"ג, אולם יש מהם שרק נפטרים מעונש, אך העונג יום טוב הבין שאין חילוק ולפי רש"י גם באינו מתכוון יש מעשה עבירה. מכל מקום צריך עיון גדול. העונג יום טוב כותב שאין להקשות על כך מדברי רש"י בשבת קמו ע"א (ד"ה שובר אדם) הכותב "דאין במקלקל שום איסור בשבת", ומשמע שאין זה כלל מעשה עבירה, וכן בדברי המשנה שם רואים שמותר לכתחילה לשבור את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות, כי שם הוא בכלל לא עושה שום מלאכה, שהרי אין בניין וסתירה בכלים, ואף לסוברים שיש זה דווקא בסותר על מנת לבנות, וכוונת רש"י היא שעצם הקלקול אינו מהווה שום מלאכה, אולם כאשר עושה מלאכה מסויימת מל"ט מלאכות אלא שעושה אותה רק למטרת קלקול (ובכך חז"ל אסרו לכתחילה מדרבנן) אכן יש לומר שיש בכך מעשה עבירה.
הברכת אברהם (קו ע"א ס"ק ג) מיישב את רש"י באופן אחר וכותב שלא נחלק עם התוס' במהות הפטור של "מחשבת" או של דין מקלקל אלא בדין "קים ליה", שלדעת התוס' פטור מתשלומים רק כאשר עושה מעשה עבירה שגם כפי שעשאו מוגדר כעבירה אלא שיש פטור מעונש כמו בשוגג, ואילו רש"י הבין שהחידוש הוא שאנו מסתכלים רק על המעשה ואיננו מתייחסים למחשבתו וכוונותיו, וכאשר הוא עושה מעשה שמצד עצם המעשה יכול להיחשב כעבירה, גם אם מחשבתו גרמה לכך שכלל לא ייחשב למעשה עבירה, נפטר מתשלומים.

קורע בחמתו וקורע על מתו
בסוגייתנו דנים בשלוש מלאכות שמהותן בדרך כלל הוא קלקול. המשנה עוסקת במלאכת קורע, ועל כך אומרת שהקורע בחמתו ועל מתו פטורים וכן כל המקלקלים פטורים. הגמרא בהמשך עוסקת בחובל ומבעיר ומביאה מחלוקת אם גם במלאכות אלו אומרים שהמקלקלים פטורים או שהן חריגות.
הגמרא מביאה סתירה לגבי קורע בחמתו ועל מתו. במשנה נאמר שפטור ואילו בברייתא נאמר שחייב. בתחילה מתרצת את הסתירה לגבי קורע על מתו שתלוי אם קורע במקום שמצווה לקרוע, שאז מקיים בכך מצווה ולכן נחשב לתיקון, או שקורע במקום שאינו מצווה, שאז אינו מקיים מצווה ואין כאן אלא קלקול ופטור. אחר כך מתרצת לגבי קורע בחמתו שנחשב למתקן משום שעושה נחת רוח ליצרו, ומקשה מהברייתא האומרת שהמקרע בגדיו או משבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, לפי שהיום יצר הרע אומר לו כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה. הגמרא מתרצת שמדובר שעשה כן על מנת להטיל אימה על בני ביתו לצורך חינוכם. המשנה שפטרה למרות שקורע בחמתו נחשב למתקן זה לא משום דין מקלקל אלא מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ודעת רבי שמעון היא, לעומת הברייתא שהיא דעת רבי יהודה.
הרמב"ם פוסק בפרק י (הלכה י): "הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב". וכעין זה בפרק ח (הלכה ח): "החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב". ומקשה הראב"ד , שלמסקנת הסוגיא הקורע בחמתו אינו נחשב למתקן הואיל ונחשב כעובד עבודה זרה, ואינו נחשב למתקן אלא אם עושה כן על מנת להטיל אימה על בני ביתו.
המגיד משנה מתרץ שהרמב"ם הבין אחרת את קושיית הגמרא. לדעתו אף אם הוא חוטא בכך שקורע בחמתו אין זה משנה את העובדה שהוא מתקן את יצרו, ושאלת הגמרא אינה כלל מצד דיני שבת, אלא רק על כך שהמשנה אומרת בסתם שפטור ומשמע שאין בכך שום בעיה, והרי הדבר אסור אף בחול והיה למשנה לציין זאת. רש"י מפרש כהבנת הראב"ד, וגם מ התוס' (ד"ה חוץ) מוכח שהבינו כן.
סברת החולקים טעונה הבנה. מה בכך שזה אסור, הרי סוף סוף מבחינה מציאותית הוא מתקן. אמנם בהמשך נראה שלחלק מהדעות גם אם מבחינת המציאות יש קלקול, אם מקיים במעשהו מצווה נחשב הדבר לתיקון, ואם כן יש לומר שהטעם הוא שהעיקר הוא הצד הרוחני ולכן כשיש סתירה בין הצד המציאותי לצד הרוחני הולכים אחר הצד הרוחני, אך ודאי לא מסתבר שזהו הטעם שם אלא הטעם הוא שכל שיש גם תיקון וגם קלקול חייב הואיל וסוף סוף יש כאן גם תיקון ויש בכך מלאכת מחשבת, ואם כן גם אצלנו שיש גם תיקון צריך לחייב.
רש"י (ד"ה מי שרי) כותב בהסבר הנימוק: "אלמא לאו מתקן הוא, שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו". לדבריו תיושב הקושיא, כי הטעם אינו שיש כאן גם תיקון וגם קלקול אלא כאן אין כלל תיקון. כל התיקון שיכול להיות הוא שמרגיע את יצרו, אולם דחיית הגמרא היא שגם אם באופן רגעי הוא מרגיעו, באמת בטווח הארוך הוא רק מגבירו.
אולם הראב"ד ניסח את הנימוק "שהרי קראוהו עובד עבודה זרה", משמע שבגלל שיש איסור בכך איננו מחשיבים אותו כמתקן, ולא כדברי רש"י שאין להתחשב בהרגעת היצר בגלל שבטווח הארוך מגבירו, ולפי זה חזרה השאלה, הרי סוף סוף מבחינה מציאותית יש כאן גם תיקון. ונראה ליישב שאמנם ודאי אם אדם יעשה תיקון מציאותי ייחשב למתקן גם אם יש בזה איסור, ובעצם תמיד יש איסור מצד הלכות שבת ובכל זאת חייב ואיננו מגדירים אותו כמקלקל, אלא שכאן מבחינת המציאות הגשמית יש קלקול, שהרי הורס בגדיו, אלא שיש גם תיקון שהוא לא גשמי אלא רוחני, ולכן כנגד זה אנו אומרים שאי אפשר לומר שהוא מתקן כי סוף סוף מבחינה רוחנית הוא יותר מקלקל שהרי זו עבירה.

חובל ומבעיר – דרגות בתיקון
המשנה אומרת שכל המקלקלים פטורים. כנגד זה מביא רבי אבהו ברייתא האומרת שכל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר, ומביא רש"י שמקורה הוא מכך ששנינו בבבא קמא פז ע"א שהחובל בשבת בחברו פטור מלשלם משום שהוא מתחייב בנפשו, ולגבי מבעיר שנינו בבבא קמא לד ע"ב שהמדליק גדיש של חברו פטור מלשלם מפני שמתחייב בנפשו, הרי שבשתי המלאכות הללו אנו אומרים שהוא מתחייב בנפשו למרות שהוא מקלקל. הגמרא כותבת שנחלקו בכך רבי יהודה ורבי שמעון, אם מקלקל בחבלה ובהבערה חייב או פטור, ומיישבת בכך את הסתירה ממשנתנו, שמשנתנו היא שיטת רבי יהודה שפטור ולכן המשנה סתמה שכל המקלקלים פטורים ואילו הברייתא שהביא רבי אבהו היא שיטת רבי שמעון.
הגמרא מסבירה את שורש מחלוקת התנאים. מצאנו שהתורה טרחה לכתוב לימוד מיוחד ללמדנו שמותר למול בשבת, ומכך מסיק רבי שמעון שלולא מצוות המילה אסור למרות שהוא מקלקל, וכן כתבה התורה שאסור לשרוף בשבת בת כהן שזינתה, משמע שיש בהבערה איסור למרות שהוא רק מקלקל. רבי יהודה חולק משום שלדעתו תיקון המילה וכן בישול הפתילה להבערת בת הכהן נחשבת לתיקון, אך במקום קלקול גמור אכן אין איסור מהתורה.
מהו התיקון במילה ובשריפת בת כהן? רש"י והרשב"א מסבירים לגבי מילה שהוא מתקן את האדם ולגבי הבערה שהוא מתקן ומצרף את האבר ואינו מקלקלו. התוס' (ד"ה חוץ) מסבירים, לעומת זאת, שנחשב תיקון משום שמקיים בכך מצווה. יסוד זה, שגם מצווה נחשבת לתיקון, מצאנו כבר בסוגיא הקודמת לגבי קורע על מתו, שהגמרא אמרה שבמקרה שמחוייב לקרוע ומקיים בכך מצווה נחשב מתקן, וצריך עיון מדוע רש"י והרשב"א לא ביארו כך אלא טרחו לחפש תיקון נוסף במציאות, ולכן כתבו לגבי בת כהן שהוא מצרף ומתקן את האבר, וכן לגבי מילה לא כתבו שעצם קיום המצווה הוא התיקון אלא שמתקן את האדם, וברשב"א (ד"ה כל המקלקלין) מוסבר יותר, שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים.
המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין מקלקל בחבורה ובהבערה אינה מופיעה בש"ס במקום אחר, והגמרא כאן מתייחסת לכך כאל מחלוקת ידועה, ולכן רש"י , מסביר שמחלוקת זו תלויה נסיבתית במחלוקת ביניהם בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדעת רבי יהודה יש אפשרות למצוא מקרים של חבלה והבערה שיש בהם תיקון, כגון החובל וצריך לדם עבור כלבו והמבעיר וצריך לאפר, אולם לרבי שמעון במקרים אלו התיקון אינו אצל המלאכה אלא בדבר אחר ופטור משום משאצל"ג, והרי ראינו בפסוקים לגבי מילה ובת כהן שחייב גם על מלאכות אלו, לכן על כרחך עלינו לומר שחייב בשתי מלאכות אלו למרות שהוא מקלקל 1 .
עד כה דנו בשיטת רבי אבהו, אולם רבי יוחנן חולק עליו וסובר שאכן אין לקבל את גירסת הברייתא ויש לשנות בה כמו במשנה שלעולם כל המקלקלים פטורים, ואפילו בחובל ומבעיר, ואת המשניות שכתבו שהרי הוא מתחייב בנפשו יש להעמיד בחובל וצריך לדם לכלבו ובמבעיר וצריך לאפר.
רש"י והמאירי מסבירים שרבי אבהו ורבי יוחנן נחלקו במחלוקת התנאים של רבי יהודה ורבי שמעון, אולם התוס' והריטב"א דוחים זאת ומקשים מדוע רבי יוחנן דוחה את דברי רבי אבהו ואומר שאין לגרוס כך בברייתא, הרי יש תנא הסובר כך. לכן מסבירים התוס' והריטב"א שהם נחלקו בשיטת רבי שמעון. לפי רבי אבהו רבי שמעון לומד ממילה ובת כהן שאין צורך כלל בתיקון במלאכות אלו וחייב אפילו במקלקל גמור, ואילו רבי יוחנן סובר שגם במקרים אלו יש תיקון מועט 2 , שמקיים בכך מצווה, ולכן לומד הוא שאין צורך במלאכות אלו בתיקון גמור ומכל מקום תיקון כל שהוא צריך, ולכן מעמיד את המשניות בבבא קמא בחובל וצריך לדם לכלבו ובמבעיר וצריך לאפר. רבי יהודה חולק וסובר שצריך תיקון גמור, ואפילו בצריך דם לכלבו או לאפר נחשב למקלקל. מדוע? או משום שאין דרך לחבול רק לצורך דם לכלב וכן אין דרך להבעיר גדיש רק לצורך אפר, ולכן אין זה תיקון חשוב, או כהסבר רבנו תם, משום שהתיקון לא בא מיד בזמן הקלקול אלא רק לאחר שעה.
יש להעיר, שלפי רש"י שהחידוש שצריך לאפרו ולדם לכלבו נאמר בשיטת רבי יהודה, זהו חידוש בכל המלאכות, שגם תיקון קטן כזה נחשב לתיקון, אולם לשיטת התוס' שהחידוש נאמר בשיטת רבי שמעון המחלק בין חבלה והבערה לשאר המלאכות, זהו חידוש פנימי במלאכות אלו, אולם בשאר המלאכות נדרש תיקון גדול.
נמצא שלשיטת רש"י ישנן שתי דרגות: לדעת רבי שמעון ורבי אבהו אין פטור מקלקל בחובל ומבעיר ולדעת רבי יהודה ורבי יוחנן יש, וחייב רק כשיש תיקון, ואפילו תיקון קטן כמו צריך לדם או לאפר. ולשיטת התוס' ישנן שלוש דרגות: לדעת רבי שמעון לפי רבי אבהו אין פטור מקלקל בחובל ומבעיר, ולפי רבי יוחנן יש אך כדי לחייב בהן מספיק תיקון קטן כמו צריך לדם או לאפר (ובשאר המלאכות צריך תיקון גדול), ולדעת רבי יהודה גם במלאכות אלו נדרש תיקון גדול כדי לחייב (וכאמור, צריך לדם ולאפר נחשב לתיקון קטן או כי אין רגילות לחבול ולהבעיר בשביל כך או בגלל שהתיקון לא נעשה בשעת התיקון).
בחגיגה י ע"א אומרת הגמרא שהחופר גומא לצורך עפרה פטור אף לשיטת רבי יהודה, המחייב במשאצל"ג, משום שנחשב למקלקל. כמבואר ברש"י שם מדובר שחופר בחצרו ולכן נחשב למקלקל. לשיטת התוס' הגמרא מובנת. רבי יהודה לשיטתו ודאי סובר שנחשב למקלקל משום שאין דרכו של אדם לקלקל את חצרו ולחפור בה בור לצורך העפר, ודומה לחובל וצריך לדם לכלבו. ולפי דקדוקנו למעלה אפילו רבי שמעון יודה בכך, שהרי אף לפי רבי יוחנן בדעתו שגם צריך לדם ולאפר נחשב לתיקון, נתבאר למעלה שזה דווקא בחבלה והבערה ולא בשאר המלאכות, ושם מדובר במלאכת בונה או חורש. אולם צריך עיון בשיטת רש"י, שהרי לשיטתו רבי יהודה מחשיב גם את החובל וצריך לדם לכלבו למתקן, ואין זה חידוש רק בחובל ומבעיר אלא כך הדין בכל המלאכות. שוב ראיתי, שהתוס' רי"ד (ד"ה תני) הולך בשיטת רש"י ומביא שאלה זו, וכותב עליה שאינה קשה כלל כי חפירת גומא שאינו צריך לה כלל אינה נחשבת לבניין ולחרישה, ואין בכך עשיית מלאכה, אולם חבורה וההבערה הן כן מלאכות אף שאינו צריך להן 3 .

חושב שמתקן אך במציאות רק מקלקל
בפסחים עג ע"א מובאת ברייתא שהשוחט חטאת בשבת בחוץ ולעבודה זרה חייב שלוש חטאות. הגמרא מסבירה שלפוטרים גם במקלקל בחבורה כאן נחשב מתקן משום שמוציאו מידי איבר מן החי, ומבאר רש"י שמועיל לכך שאם בן נח יאכלו לא יתחייב מיתה. לפי רש"י שיש רק שתי שיטות, הסוגיא שם ודאי הולכת רק בשיטת רבי יהודה כי רבי שמעון מחייב בכל מקלקל בחבורה, אולם לשיטת התוס' והריטב"א יש לעיין אם היא הולכת גם לשיטת רבי שמעון לפי רבי יוחנן המחייב גם כשיש תיקון קטן או רק לפי רבי יהודה המחייב רק בתיקון גדול. הריטב"א בסוגייתנו מסביר שהסוגיא הולכת רק בשיטת רבי יהודה, כי לרבי שמעון (לפי רבי יוחנן) לא צריך לתרץ שמתקן בכך שמכשירו מאיבר מן החי אלא די בכך שהייתה לפי דעתו שחיטה לצורך. לעומת זאת, התוס' שם (ד"ה לדברי) כותבים שלא ניתן להעמיד את הסוגיא כרבי יהודה בגלל שהוא פוטר במתעסק ובמשנה שם מדובר במתעסק, שנתכוון לשחוט בהמה אחת ושחט אחרת, ולכן הוא מעמיד דווקא כרבי שמעון לפי רבי יוחנן. לפי זה צריך לומר שהתוס' חלוקים על סברת הריטב"א וסוברים שלשיטת רבי שמעון לפי רבי יוחנן, למרות שמספיק תיקון קטן, לא די בכך שלפי דעתו הייתה שחיטה לצורך אלא צריך שבפועל יהיה תיקון, ואכן כך מוכח מדבריו בד"ה בחובל, שיובאו תכף.

כשאינו מתקן ואינו מקלקל
התוס' (ד"ה בחובל) כותבים שהמבעיר איסורי הנאה נחשב מקלקל (אפילו לשיטת רבי שמעון לפי רבי יוחנן שמסתפק בתיקון קל) אפילו אם חשב שמותר להנות מהאפר, כי לגבי מקלקל איננו הולכים לפי כוונתו אלא לפי האמת. העונג יום טוב (סימן מד סוף ד"ה ובמאי דפרישית) מקשה מדוע הרי איסורי הנאה אינם ראויים לשום דבר ואם כן הוא לא מקלקל שום דבר, ומחדש מתוך כך שכדי להתחייב לא די בכך שאינו מקלקל אלא צריך שגם יתקן, ולכן במקרה שגם אינו מתקן וגם אינו מקלקל פטור.




^ 1.וכן כתבו ראשונים נוספים בעקבותיו, והריטב"א כתב שגם התוס' מודים לכך, וקצת צריך עיון, שהרי לדעתם צריך לדם ולאפר לא מוגדר כמשאצל"ג, ואם כן מה ההכרח של רבי שמעון לומר שאין פטור מקלקל בחבורה.
^ 2.ובשונה מרש"י, לדעתם אין זה מוגדר כמשאצל"ג, כמבואר בתוס' סוף ד"ה בחובל, ושונה מחופר וצריך לעפר משום שכאן הוא צריך לנטילת הנשמה כדי לתת את הדם לכלבו וכן צריך להבערה כדי שיהיה לו אפר. לכן לפי רבי יוחנן בדעת רבי שמעון אפשר להעמיד במקרה זה את המשניות המחייבות.
^ 3.אמנם הוא לא מבאר את טעם החילוק. ונראה להסביר, שחבלה והבערה הן פעולות מוגדרות ולכן כל מי שעושה אותן עובר על המלאכה, אולם בבנייה וחרישה אין פעולה מוגדרת אלא הגדרת המלאכה היא כל מלאכה המטיבה לקרקע או מלאכה היוצרת בניין כל שהוא, ולכן כל שהחפירה אינה מסייעת לקרקע וכן אינה מסייעת לטובת בניין שמעוניין בו אינה כלל בכלל מלאכה. אך צריך עיון כי הגמרא שם לא כתבה שכלל אינו בונה אלא שיש פטור של מקלקל הנלמד מ"מחשבת".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il