- פרשת שבוע ותנ"ך
- בהר
- פרשת שבוע ותנ"ך
- בחוקותי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סיימנו השבת את ספר ויקרא, הספר השלישי. המדרש בפרשת בראשית אומר שנאמר בפרשת בראשית חמש פעמים 'אור' כנגד חמישה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" - כנגד ספר בראשית. וַיְהִי אוֹר - כנגד ספר שמות. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" - כנגד ספר ויקרא. כל אור הוא מכוון כנגד אורה של תורה, כנגד חומש אחד שבחמישה חומשי תורה. 'ויאמר אלהים יהי אור', עדיין אין אור. ה' רק נותן את הציווי 'יהי אור', זהו ספר בראשית שהוא ספר של דרך ארץ שקדמה לתורה, ספר של הכנה להופעת האור במובן מסוים. בספר בראשית, ספר הבריאה, הקב"ה מתגלה בעולם בסתר. הוא בורא עולם ורואים עולם, וריבונו של עולם מוביל את העולם באופן טבעי, ועדיין לא מופיע באופן גלוי. אבותינו שבררו מתוך התבוננות עמוקה בבריאה, גילו והגיעו להכרה שיש בורא לעולם. הקב"ה התגלה אליהם באל שדי, דרך הטבע, ומתוך כל המציאות הם ראו שיש בורא עולם. הכירו שיש מציאות פנימית, ומתוך כך ריבונו של עולם התגלה אליהם.
בספר שמות, יש כבר גילויים מעל הטבע. הקב"ה מתגלה בניסים בנפלאות. ביציאת מצרים כשרואים שה' פעל זאת, גם הגויים מודים שזו אצבע אלוקים. ואחר כך "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". אחר כך מעמד הר סיני שהוא שיא ההתגלות האלוקית שרואים ושומעים את הקב"ה מדבר אלינו: "אנוכי ולא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום. זה 'ויהי אור' - האור הופיע, האור התגלה, רואים אותו, מלבד מה שהתורה מדברת על זה שעמוד הענן הולך לפניהם יומם ועמוד האש לילה, רואים גם בפועל כביכול. אחר כך בהשראת השכינה הקבועה במשכן גם רואים את הענן מכסה את המשכן. רואים את ההופעה האלוקית. 'ויהי אור'.
ספר ויקרא כנגד 'וירא אלוקים את האור כי טוב'. בספר ויקרא מופיע האור בטובו, מופיעה עבודת ה', כל עיקרן של המצוות הקשורות בבית המקדש, במשכן, בעבודת ה' הגדולה על ידי הכוהנים ועל ידי כל ישראל בטהרה בקדושה. 'קדושים תהיו'. זה משמח מאוד לסיים כל ספר וספר, וכל ספר יש לו את המיוחדות שלו. ספר ויקרא במובן מסוים, כמו שהזכרנו בשנים הקודמות, נחשב כסיום התורה, כי ספר במדבר זה ספר הדרכים, וספר דברים הוא משנה תורה. לכן בסיום הספר, לאחר שהקב"ה מצווה אותנו את כל המצוות, הוא גם אומר לנו את הברכות והאזהרות.
לכאורה הספר היה צריך להסתיים במילים החיוביות בסיום התוכחה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וגו'" (ויקרא כו, מב), אך משום מה לאחר התוכחה אנו מצווים בדיני נדרים. מה הסיבה לכך. חז"ל אמרו לנו במסכת נדרים: "כל הנודר כאילו בנה במה". צריך להיזהר בנדרים, 'טוב שלא תידור מאשר תידור', לא מתחייבים התחייבות שאולי אחר כך לא מקיימים אותה. והפרשה הזאת שמופיעה אחרי התוכחה, מלמדת אותנו שנדרים, שאדם מוסיף על דברי תורה, זו תוספת. זה לא חלק מעניינה של תורה. עיקר עניינה של תורה זה לקיים את רצון ה' כמו שה' ציווה אותנו.
האחריות מתחילה מהמנהיגים
מורנו ורבנו הרצי"ה היה תמיד רגיל להזכיר את אור החיים על פרשת בהר: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כה, כה), אומר 'אור החיים': "אחיך" - הקב"ה קרא לנו אחים. "למען אחיי ורעיי". כביכול "כי ימוך" כלפי שמיא "ומכר מאחוזתו" - מוכר את בית המקדש ואנחנו גולים מארצנו, והתורה ברמז מדריכה אותנו מה צריך לעשות. בלשונו של אור החיים:
כי האדון ב"ה יקרא לצדיקים אח כביכול, והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלוהי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין, אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.
אם אנחנו מפרשים שהקב"ה אומר פסוק זה כלפי ישראל, עיקרם של ישראל אלו הצדיקים. אם כן על גדולי וצדיקי הדור מוטל התפקיד לעורר את החזרה לארץ ישראל, לעורר את התיקון הרוחני.
על המילים "אם בחוקותי תלכו", אומר רש"י בשם המדרש: "שתהיו עמלים בתורה". שורש הברכות הוא 'בחוקותי תלכו' שתהיו עמלים בתורה. תלמידי החכמים קובעים את המציאות של כל הדור. אם תלמידי חכמים עמלים בתורה, שוקדים, מתקדמים ועולים במעלות הקודש, זה מופיע על הדור כולו, עד השכבות היותר נמוכות של הדור.
על מה אבדה הארץ – שלא ברכו בתורה תחילה
הגמרא במסכת נדרים (פא.) מביאה שהארץ אבדה על זה שלא בירכו בתורה תחילה. קשה כי הגמרא במסכת יומא (ט:) אומרת שהארץ אבדה על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, לכן ארץ ישראל ובית ראשון חרבו. הפירוש הוא שאלו שעוסקים בתורה היו צריכים לדבוק בתורה בברכה תחילה, מתוך קדושה, רוממות ודבקות ומתוך כך לעסוק בתורה. והם לא בירכו בתורה תחילה, כלומר למדו תורה אבל לא בגישה של יראת שמים, לא בהכרת ערכה של התורה והסגולה המיוחדת של ישראל שנבחרו כדי לעסוק בתורה. כך התחיל אובדן הארץ. אחר כך זה התפשט לתלמידים, ולציבור הרחב, וחלק מהם עבדו עבודה זרה, וחטאו בגילוי עריות ושפיכות דמים. זה התחיל מזה שלא בירכו בתורה תחילה.
הסקר על עזיבת מצוות של נוער דתי – לעורר לעלות מדרגה
פורסם לאחרונה סקר שאמר שאחוז לא קטן מבוגרי החינוך הדתי בציונות הדתית לא ממשיכים בשמירת תורה ומצוות. זה מזעזע את הציבור. מי אשם, מישהו אחראי על זה. מה אני חשבתי "אם בחוקותי תלכו". זה תלוי בנו, בבני התורה! אנשים מתרחקים כי לא הצליחו לטעת בהם את עומק עניינה של תורה, את הגודל והאמת של עבודת ה'. כמו שהרב לימד אותנו, הם רוצים עומק. אם הדברים לא ניתנים בעומק, הם לא נמשכים. זה מין מסר כזה שצריך כנראה לעלות דרגה בהכרת התורה, בדבקות בתורה, באהבה, ביראה, בעומק ובגודל של אמונה, שתהיה כל כך גדולה, עד שכל מי שלומד אותה מבין שמוכרח להיות שזו הדרך ואין אחרת. אם הם שומעים דבר שלא נראה להם מוחלט, ולא חזק, ולא עוצמתי - אז הם מתרחקים. לא הם אשמים, אף אחד לא אשם. כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו. בדרך כלל כששומעים על איזה קלקול מיד מחפשים את האשמים. אבל באמת אנחנו צריכים לעשות את חשבון הנפש שלנו.
מבחינתי זה אומר שהישיבה צריכה לעלות דרגה. אנחנו צריכים להיות יותר טובים, יותר מאמינים, אמונה גדולה, אמונה חזקה, אמונה חיה. להיות כל הזמן בתחושה אמיתית שריבונו של עולם נמצא. המציאות האלוקית ממלאת את כל העולם. כבודו מלא עולם. ואנחנו מקבלים על עצמנו לא רק עול מלכות שמיים כללית, אלא אישית בכל רמ"ח אברנו ושס"ה גידינו. מתוך אמונה גדולה, אהבת ה' ויראתו מתגדלת. עובדים את ה' באהבה וביראה, לומדים יותר טוב גם באיכות ואם אפשר להוסיף גם בכמות, וזה מתפשט אחר כך הלאה. כמו חיידקים רוחניים שמתפשטים. כשאנשי הקודש מתרוממים מעלה מעלה, זה מתפשט ומשפיע על כל הדור.
דברים אלו, שהתיקון צריך להתחיל מהראש, מאנשי התורה, נאמרו על ידי הרב באורות התחיה (סה):
כשהאורה מתגברת בנשמה, בראשי האומה, בבחירי הבנים, הרי הולך הזרם ומשפיע בחוגים רוחניים וחומריים.
גם הזוהר אומר שהכול תלוי בראש. התיקון מתחיל מהראש. אצל ראש העדה, המלך, ראשי העם, מתחיל התיקון ואז התיקון מתפשט והולך בכל השכבות.
מכל תופעה של חסרון להתעורר לתיקון פנימי
בשבילי הסקר הזה היה שיחת מוסר לעצמי, שאני צריך להיות יותר טוב. כנראה אני צריך לדרוש מעצמי עוד יותר, לחזק את עצמי בתורה וגם באמונה, גם בהשתדלות. במה שאני יכול, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אני חושב שזה צריך להיות מסר כללי. תמיד כשאנחנו שומעים שיש איזה קושי, אנחנו צריכים מיד לחשוב, הרי כל ישראל ערבים זה לזה. מיד אדם צריך לחשוב לעצמו מה איתי, אם אני הייתי עוד יותר טוב והייתי הכי טוב שאפשר להיות, זה היה גם פועל הלאה. לקחת אחריות.
אם בחקתי תלכו – משיכה טבעית לתורה
המדרש אומר:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג). הדא הוא דכתיב: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהילים קיט, נט). אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
דוד המלך מספר שהוא היה צריך ללכת לכל מיני מקומות שונים אבל בסוף הוא מצא את עצמו בבית המדרש. כמו ילדים ששולחים אותם לחנות והם בסוף נמצאים במגרש הכדורגל או הכדורסל, שכחו לאן הם צריכים ללכת. רגליו של דוד היו מושכות אותו לבית המדרש. זה בהליכה, וגם בדיבורים, דיבר על עניינים שונים, ופתאום מוצא את עצמו עוסק בתורה. זה 'אם בחוקותי תלכו' שאדם נמצא בהליכה לחוקי ה'. כל הזמן במציאות כזאת של התקשרות לתורה, זה מה שמושך אותו. ללכת למגמה הזאת, 'אם בחוקותי תלכו'.
שאיפה לחידוש הנבואה
אל מה אנחנו צריכים לשאוף, אומר לנו 'אור החיים' על הפסוק:
"וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ל). צריך לדעת: למה הוצרך לומר, כי פשיטא שתגעל נפשו?
שואל 'אור החיים', הרי ברור אם ישראל עושים את רצונו של מקום אז לא תגעל נפשי אתכם, ואם לא עושים רצונו של מקום, 'וגעלה נפשי'? מבאר אור החיים ש'געלה נפשי' הכוונה ביחס להופעה אלוקית של השכינה, רוח הקודש, הופעת הנבואה, והוא אומר כך:
ונראה שנתכוין לומר, שאפילו בערך הצדיקים שיהיו בזמן ההוא תגעל נפשי מהם, בסוד וכשל גם נביא עמך. גם נתכוון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים, כי לא יופיע ה' שכינתו המתייחס לה בחינת נפש בהם, וקללה זו אין קללה למעלה ממנו, ולזה קבעה אחר כמה קללות, הא למדת שהיא גדולה ממה שלפניה, והיא שנתקיימה בזמן הזה ולה כלו עינינו ודאבה מאוד נפשנו אוי נא לנו.
במבט ראשון, הצרה הכי גדולה אלו הייסורים הגופניים, הקשיים הגדולים שעם ישראל סובל בגלות. אבל אור החיים אומר שהצרה הכי גדולה היא שאין נבואה. היה אפשר לחשוב שנבואה זו מדרגה מאוד גדולה, ואם אנחנו נגיע עד נבואה ולא עד בכלל דיינו, זו לא צרה. אנחנו רוצים שתהיה נבואה, אבל גם בלי נבואה אפשר להתקיים. אומר לנו אור החיים שזה לא נכון, זו הצרה הכי גדולה! לכן היא באה בסוף התוכחה, להגיד לנו אחרי כל האזהרות שאם עם ישראל ימשיכו לחטוא - תתבטל הנבואה. זה הדבר הכי חמור. אם אחרי כל האזהרות לא שומעים בקול הקב"ה, הייסורים מחריפים והולכים, והשיא של ההחרפה הוא שהקב"ה ייקח את הנבואה מישראל. זו טרגדיה, זה אסון נורא שאין נבואה בישראל, שישראל לא מחוברים לריבונו של עולם, שאין קשר של נבואה ושל השפעה רוחנית של הקב"ה על ישראל - לפחות שתהיה רוח הקודש כמו שהייתה שורה על חכמי ישראל במשך הדורות.
כלשון הזה, אומר גם מרן הרב באורות הקודש:
חיסרון רוח הקודש בישראל, הוא לא רק חסרון שלמות כי מום ומחלה.
חסרון רוח הקודש הוא לא חיסרון של תוספת טוב, יש הכול חוץ מרוח הקודש - נסתדר, אלא זה ממש מום, מחלה.
ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להירפא כי אני ה' רופאך.
שאיפת הדור, כשחוזרים לארץ ישראל, צריכה להיות שלא יהיה מצב כזה חס וחלילה כאילו ניתוק אור ה' מישראל, ניתוק אור הנבואה 'ועל זה דאבה עינינו' אומר אור החיים 'אוי נא לנו'. הצער הגדול הזה, זה האסון הכי גדול. עם ישראל הוא בעצם עם של נבואה, עם גדול שהקב"ה מאיר עליו באורו. זה הטבע של עם ישראל, 'הנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם', ואם חסר הטבע הזה חסר העיקר.
הרב מדבר כמה וכמה פעמים, שהגיעה העת לשאוף לגבהים האלה, לרוממות הזאת. אז לא הכוונה שמיד תתחילו ללמוד פנימיות התורה, אלא הכוונה שמיד תתחילו לדעת את כל הש"ס, שתתחילו להיות 'גדולים', להשתדל להתמלא באור תורה, בלימוד ובשקידה ואחרי שאדם ממלא כריסו בהלכה, באמונה, ובאגדה ומידות טובות ומתוקנות, לשאוף הלאה, להגיע לדבקות גדולה בריבונו של עולם, לשאוף שמגמת הנבואה תופיע בעם ישראל. על זה באה התוכחה להזהיר ולזרז אותנו.
ניסי מלחמת ששת הימים – קידוש ה'
אנחנו נמצאים בשבוע של הניסים הגדולים שנעשו לנו לפני 50 שנה, וכמובן זה שוב מעורר אותנו להתבוננות.
נעשו ממש ניסים, ולכאורה לא כולם היו צדיקים כמו שהתורה אומרת על הירא ורך הלבב שילך וישוב לביתו כדי שהצבא יהיה צבא קודש, ואף על פי כן נעשו ניסים על ידם. זה המשך למה שדיברנו, כמו שבחילול ה' אחד שוגג ואחד מזיד, כך בקידוש ה' אחד שוגג ואחד מזיד. מסביר המהר"ל שבחילול ה' אחד שוגג ואחד מזיד, שמי שמחלל את ה' בין שמתכוון ובין שלא מתכוון, אבל הוא עשה פעולה של חילול ה' הוא מקבל על זה עונש מכיוון שהוא חילל את שם ה'. שם ה' מחללים כשאדם עושה עבירה בפרהסיא, אם הוא עושה עבירה שלא רואים אז שם ה' פחות מתחלל. אם מחלל אז לא עוזרת תשובה, כי הוא עשה נזק, קלקול בהופעת שם ה', וצריך לעשות תיקון על זה. כך אפשר לומר על קידוש ה', אחד שוגג ואחד מזיד. אם אדם לא התכוון לקדש שם שמיים, אבל שם שמיים מתקדש על ידו, "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו", כל העולם ראה את ישועת אלוקינו וכל ישראל ראו בכל העולם את ישועת אלוקינו. אז הוא לא התכוון לעשות קידוש ה', אבל עשה קידוש ה', גם על זה מקבלים שכר! אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש ה'! כל מי שמקדש את ה', ושם שמיים מתקדש על ידו, זוכה. זה היה קידוש ה' עצום בכל העולם כולו, בסדר גודל אולי כמו יציאת מצרים. ביציאת מצרים לא הייתה תקשורת כל כך רחבה. מסתמא מה שקרה התפשט מאוד אבל לא בממדים כמו שהיום.
לפני 50 שנה כשפרצה המלחמה, עם ישראל חשב שהוא בסכנת כליה. לא רק חשבו, חששו שיהיו עשרות אלפי הרוגים והכינו בתי קברות במרכז תל אביב, ובכל מיני מקומות, שיהיו מוכנים שמא יצטרכו אותם. חשבו שיפציצו את תל אביב ויהיו אלפי הרוגים, ופתאום הכול התהפך, ממש כמו שהיה בקריעת ים סוף, מפחד ואימה גדולה מאוד לניצחון לא משוער בכלל. כל עם ישראל בארץ ובחו"ל היה בדאגה מה יקרה אם תפרוץ המלחמה הזאת, ופתאום תוך ימים, אולי תוך שלוש שעות, קידוש ה' כזה גדול. ניצחון שאי אפשר לשער. נוסעים על פני כל סיני, נוסעים עד הירדן ואחר כך עולים לרמה. הניצחון היה אדיר, היה קידוש ה' גדול.
התעוררות הרחוקים במלחמת ששת הימים
כיון שהיה קידוש ה', התגלה שגם אנשים הרחוקים ביותר הם מאמינים. אנשים ששכחו או שלא למדו תורה, ואפילו שהתנגדו לתורה, כולם שם שמיים נישא בפיהם. אז מתברר שיש סגולת ישראל ושבכל יהודי בישראל יש ניצוץ של אמונה. זה יכול להיות רגע של קידוש ה' שאדם צריך למסור את נפשו, כמו שהיה לצערנו הרב בשואה. היה מעשה באדם אחד בהונגריה שהמיר את דתו ונהיה ראש עיר, באו הגרמנים ואמרו אתה באמת המרת את דתך - תשרוף את ספר התורה הזה, לא רצה. התחילו להכות אותו, לא רצה, אמר את זה אני לא אעשה, עד שהרגו אותו. כבר היה מומר, כבר התרחק, אבל זה היה חיצוני, בתוך לב ליבו חבויה סגולת ישראל. זה מתגלה לפעמים בניסיון קשה כזה. לפעמים סגולת ישראל מתגלה בצורה אחרת, "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא", לפעמים אדם נכנס לצרה גדולה ואז הוא קורא בשם ה', ויכול להיות גם "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קטז, ג) שמתגלה נס כל כך גדול ואז קוראים כולם בשם ה'. על זה אנחנו צריכים להודות. והידיעה הזאת היא חשובה לנו מאוד שאנחנו נדע להסתכל באופן אמיתי על העומק הפנימי שיש בסגולת ישראל.
שנזכה במהרה לגאולה השלמה בעזרת ה'.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
מי אתה עם ישראל?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
למה ללמוד גמרא?
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך הסדר המוכתב מהווה חירות?
סינון פסולת בשבת
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
