בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

היכון, הכן, צא...

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

סיון תשע"ז
3 דק' קריאה
חג השבועות, ויש אומרים – יום טוב שני של שבועות, הוא יום ההילולא של כמה דמויות מרכזיות בתולדות ישראל. ראש וראשון לכולם הוא דוד מלך ישראל חי וקיים. ובדורות האחרונים – מייסד תנועת החסידות, אור שבעת הימים, רבנו ישראל בעל שם טוב זיע"א. (וגם – גר הצדק, רבי אברהם בן אברהם, 'הגרף פוטוצקי', שנשרף חי על קידוש השם, ואומרים בשם הגר"א, שעם עקידתו בטלו כוחות הטומאה מן הארץ, ויש לכך השלכות הלכתיות).
בעת שהבעל שם טוב הקדוש התפרסם בעולם, חששו הרבנים מהדרכים החדשות שסלל בעבודת ה', והחליטו לבדוק אם תלמיד חכם הוא. שלחו אליו רב אחד, שיבחן אותו בהלכה. אותו רב חשד בבעש"ט, שאף הלכות פשוטות אינו יודע. לפיכך, שאל את הבעש"ט שאלה פשוטה – מה דינו של אדם ששכח בתפילת ראש חודש להזכיר יעלה ויבוא? (התשובה היא, שבתפילות שחרית ומנחה, על השוכח לחזור ולהתפלל פעם נוספת).
ענה לו הבעש"ט – התשובה לשאלה זו אינה משמעותית לא לי ולא לך. אני לא ישכח גם בפעם הראשונה, ואתה תשכח גם כשתחזור ותתפלל פעם שניה. ואכן, מספרים החסידים, אותו היום ראש חודש היה, ובעת התפילה – הבעל שם טוב אמר יעלה ויבוא בפעם הראשונה, והרב האורח שכח פעמיים.
פעם שמעתי מאבי מורי שליט"א, שעיקר עניינו של סיפור זה אינו במופת שהתחולל בו אלא במסר הצפון בו. סיפור זה מבטא את נקודת החידוש היסודית שבא הבעש"ט הקדוש ללמד לעולם דרך תנועת החסידות – כוונת הלב והדבקות הפנימית בה'.
בכל מעשה, ובמיוחד בעת התפילות, לימוד התורה וקיום המצוות על האדם לחוש את הדבקות בה'. אדם שחי כך, הרי בראש חודש כל כולו מרוכז בכך שעכשיו הוא פוגש את ה' בדרך המתאימה לראש חודש. אדם כזה, וודאי לא ישכח יעלה ויבוא. לעומתו, מי שמתפלל מהשפה ולחוץ, ורק ממלמל את מילות התפילה ללא כוונה, וודאי יכול לשכוח יעלה ויבוא גם בפעם השנייה.
אופיינית לדרכו זו היא העובדה, שהמילים האחרונות ששמעוהו תלמידיו אומר בעת פטירתו מהעולם הם: "אל תבואני רגל גאווה". עד רגע פטירתו עמל הבעש"ט על מידה זו של ביטול מוחלט לה'.
(אכן, כולם מסכימים שחייב האיש הישראלי להידבק בה', גם במעשיו וגם במחשבותיו. כולם מסכימים שתפילה שלימה היא רק תפילה עם כוונה. ובכל זאת, יש מחלוקת במינונים ובסוגי הכוונות, ועד כמה על האדם לחשוב ישירות על ה' או על התגלויותיו דרך התורה וכו'. וכן נחלקו כיצד יש לנהוג כשמחשבתו של האדם עדיין לא בשלה לדבקות בה' וכו – עיין תניא פרק ה', והפרקים ושער ד' בנפש החיים. מבחינה זו החסידות הדגישה יותר את מחשבת הדבקות הישירה בה').
כחלק מהמאמץ להגיע לכוונה שלימה ודביקות בה' בעת התפילה, טיפחה החסידות את ההכנה לתפילה. מי שמרכז מחשבות ומתבונן בקשר לה' לפני התפילה, תפילתו תהא מלאה כוונה. סמך קדום להכנה למצווה, אפשר למצוא בימים אלו של ערב שבועות.
שבועות הוא רק יום אחד, אך אנו מתכוננים אליו במשך 49 יום. גם בני ישראל, התכוננו למתן תורה במשך שלושה ימים – ימי ההגבלה. יתר על כן- רגע השיא של חג השבועות הוא קבלת התורה בעת קריאת התורה בבוקר (ויש המדגישים את קדושת 'כתר' בתפילת מוסף), ולקראת רגע קצר זה נהגו ישראל קדושים להתכונן ולהיות נעורים כל הלילה, ולתקן בכך את מי שלא התכוננו כיאות בהר סיני.
אם כן, בחג השבועות ובימים שלפניו, אנו משקיעים את עיקר הזמן בהכנה למצווה. מכאן למדנו את חשיבות ההכנה למצווה. מי שמתכונן כיאות, הרי בכוחו להגיע לדבקות גדולה יותר בה' בעת המצווה.
ועוד דבר – בהר סיני קיבלנו את התורה בקולות וברקים וענן וכו'. במילים אחרות – בהר סיני, לא קיבלנו רק את התורה, אלא חווינו את עצם המפגש עם ה' (בעומק – זה אותו דבר). זכינו כולנו להתנבא, ובכך זכינו לשיא הדבקות האפשרית בה'.
זו הסיבה, שאנו אומרים בהגדה של פסח – 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו'. והלא אמירה זו תמוהה מאד – לכאורה, מה תועלת יש בעמידה בהר סיני ללא קבלת התורה? והתשובה (חלק מהתשובה) – מעמד הר סיני הוא מעמד הדבקות בה', ועצם המעמד גם בלי נתינת התורה, הוא חשוב מאד.
אמור מעתה – בשבועות אנו מודים לה' גם על המתנה הנפלאה שהעניק לנו – התורה, וגם על שקרבנו אליו וזכינו להידבק בו (בעומק – זה אותו דבר, אנו דבקים בו תדיר דרךתורתו).
ויהי רצון, שנזכה אנו וצאצאנו להידבק בה' וללמוד את תורתו הקדושה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il