בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מעמד הר סיני ומתן תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

דבר צוה לאלף דור

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

8 דק' קריאה
בכמה מקומות, הן בגמרא 1 והן במדרשים 2 , מדובר על כך שהקב"ה התכוון לתת את התורה אלף דורות לאחר בריאת העולם, כמו שנאמר: "דבר צוה לאלף דור" 3 . מלכתחילה, צריכה היתה התורה להנתן לאחר אלף דורות, אלא שהקב"ה הקדים ונתן אותה אחרי עשרים וששה דורות בלבד. את כל הדורות שצריכים היו להיות קודם לכן, הקב"ה קימט כביכול, הוא קטע אותם והם לא הגיעו לידי מציאות בפועל בתוך העולם היו אלה דורות בכח ולא דורות בפועל. מפני מה קטע הקב"ה את כל אותם הדורות?

קטיעת ההכנות
תשובה לשאלה זו תלויה בהבנת מהותה של נתינת התורה. התורה כנתינה של מעלה, היא דבר מסובך מאוד, משוכלל מאוד, ומורכב מאוד. על מנת שבני האדם יהיו מסוגלים לקבל את התורה, הם צריכים לעבור תהליך ארוך של השתלמות פנימית מדור לדור, שיביא אותם לדרגה מתאימה של עידון ורגישות. בשביל תהליך כזה, כמו בשביל צמיחתה של תרבות בכלל, ישנו צורך בזמן רב מאוד, ורק לאחר אלף דורות מגיע העולם לדרגה מסוימת של שכלול, המאפשרת את קבלת התורה כראוי.

פירוש הדבר הוא, שהקב"ה בעצם קטע תשע מאות דורות של הכנה. במחשבה שניה, כביכול, ויתר הקב"ה על דורות רבים שהיו צריכים להיות רק בגדר שכלול והתפתחות לקראת קבלת התורה.
אופן הנהגה זה של קטיעת ההכנות, של אי-ההמתנה לזמן המתאים, ניכר גם מתוך דמותם של מקבלי התורה - אנשי דור המדבר. מצד ההגיון, התורה צריכה היתה להנתן למי שראוי לקבל אותה, לאנשים שמבחינת אופיים, הכרתם וחייהם הרוחניים, נמצאים בדרגה מתאימה לקבלת התורה. אולם האנשים שקיבלו את התורה בפועל היו עם של עבדים, אנשים שכל חייהם עבדו "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" 4 , ומעולם לא היה להם זמן לפתח אפילו תרבות, אמנות או ספרות יפה. פעמים רבות במהלך המסע במדבר הם מתלוננים, ומתוך תלונותיהם ניכרת מהות נפשם: הם מתגעגעים לבצלים שהיו במצרים, לשומים ולאבטיחים.

את כל האנשים הללו מוציא הקב"ה ממצרים ונותן להם את התורה כמעט מיד, בלי להמתין אפילו עד שתתיישב עליהם דעתם. מיציאת מצרים ועד מתן-תורה עברו חמישים יום בלבד, ובמשך הזמן הקצר הזה הם מספיקים להתארגן למסע, לצאת ממצרים, להתקוטט מעט על המן ועל המים, ומתוך כל אלה הם באים לפני הר סיני ומקבלים על עצמם תיכף ומיד את התורה העמוקה והרחבה.

ארבעים שנה מלמד משה רבנו את בני ישראל תורה. הוא עוזב את אשתו, משקיע בהם את כל זמנו, וכל עיסוקו הוא ללמדם תורה. למרות זאת, רק לקראת סוף התקופה הזו אומר להם משה: "ולא נתן לכם ה' לב לדעת... עד היום הזה" 5 . כלומר, רק כעת, לאחר ארבעים שנה, הוא מרגיש שהם מתחילים להבין את דבריו. אלא שהבנה זו גם היא לא הועילה לזמן רב. כמה עשרות שנים לאחר-מכן, אותם אנשים שלמדו תורה מפי משה רבנו בכבודו ובעצמו, נכנסים לארץ ישראל. כאן מתגלה לפתע שלא הנהגתו של משה ולא זו של יהושע שינו את מהותו של העם, ואותם האנשים מתחילים לעבוד עבודה-זרה כנענית, שהיא עבודה-זרה פשוטה ופרימיטיבית ביותר.

נראה אם-כן, שהתורה אינה ניתנת לאנשים שלכאורה היו ראויים לקבלה. היא ניתנת מתוך חיפזון, ללא המתנה לזמן המתאים או לדור הראוי לכך. מסתבר לומר, שקטיעת הדורות וקיצור ההכנות שייכים במהותם לדרך נתינת התורה.

שבירת המציאות
את הטעם להנהגה זו יש להסביר משני צדדים. הצד האחד הוא, במובן מסוים, הפרדוכס של התורה בשלימותה. המרחק בין המין האנושי ובין התורה בשלימותה, בכל מלוא האמת שלה, הוא מרחק שאיננו ניתן לגישור פשוט. יש דברים שניתן להגיע אליהם, אלא שזה דורש מאמץ מסוים, אולם יש דברים שלעולם אי אפשר להגיע אליהם. על הפסוק "לא בשמים היא" 6 אומרים חז"ל 7 , שאם התורה היתה בשמים, היה עלינו לבנות סולמות בכדי להגיע אליה. "לא מעבר לים היא" 8 , אבל אם היא היתה מעבר לים, היה עלינו לשוט באניה. גם עד לשמים וגם עד מעבר לים, יש מרחק מוגדר שניתן לגישור - אם לא עכשיו אז בעוד שנה, ואם לא - אז בעוד עשרים אלף שנה; העיקר הוא, שאפשר לעבור את הדרך הזו, ואם הדבר אפשרי יש טעם לציפיה. המרחק בין האדם לבין הקב"ה, לעומת-זאת, הוא מרחק אינסופי, ומשום-כך ההבדל בין הרחוק והקרוב הוא חסר משמעות.
גם כעבור אלף דורות, כאשר הכלים יהיו יותר צחים, כאשר האנושות תהיה יותר דקה ומעודנת, הפער האמיתי יישאר בעינו. האדם יישאר לעולם בצד אחד של המציאות, והקב"ה בצד האחר.

לשם נתינת התורה, הקב"ה צריך לרדת אל תוך העולם, אל תוך המציאות שלנו. פירושה ומשמעותה של ירידה זו הוא שבירה של חוקי הטבע, שבירה של ההדרגתיות. מתן תורה איננו יכול לקרות באופן הדרגתי, מתן תורה הוא קפיצה מהותית מצד אחד של ההוויה לצד השני. אשר על-כן, כיוון שזוהי קפיצה שמעבר לדרגות, השכלול הנוסף, והעליה לדרגה גבוהה יותר מאבדים את כל חשיבותם. מצבו ומהותו של המקבל אינם בעלי חשיבות כלל אל מול הגילוי הגדול, אל מול שבירת המציאות שמתרחשת במתן תורה.
העובדה שמתן תורה שידד את כל מערכות הטבע, ניכרת גם מתוך תפקודם של בני ישראל. תגובתם של בני ישראל למתן תורה איננה ברורה. מחד, נאמר בגמרא 9 שהקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית", והם קיבלו את התורה מאונס גמור. מאידך, תגובתם לדברי משה היא חד-משמעית: "נעשה ונשמע" 10 , וגם בתפילה נאמר: "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", לא בכפיה אלא ברצון דוקא. אחד ההסברים לכך על דרך הפנימיות הוא, שהענין של "כפה עליהם הר כגיגית" איננו מובן כפשוטו, אלא שכאשר הקב"ה מתגלה - זו בעצמה היא כפיית הר כגיגית. יש מצבים בהם האדם נתון ברשות עצמו, החופש האנושי עדיין בידו, ולכן הוא יכול להחליט; אך כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה לאדם - שום אפשרות בחירה איננה עומדת בפניו.

במובן מסוים, כאשר בני ישראל מגיעים למעמד הר סיני, ההבדל בין "כפה עליהם הר כגיגית" לבין "מלכותו ברצון קבלו עליהם" אינו ולא כלום. יתכן שהם קיבלו את התורה מרצונם, אבל רצונם עצמו הוא רצון שבכפיה - לא כפיה מחמת איום, אלא כפיה מצד המציאות. כאשר עומדת בפני האדם רק ברירה אחת, השאלה של הכרעת הרצון החפשי נעשית שאלה תיאורטית בלבד. הקב"ה העמיד את בני-ישראל בפני מצב שבו הבחירה האנושית מוטית לצד אחד, מצב בו יש להם בחירה תיאורטית, אבל לא בחירה ממשית.

יוצא אם-כן, שקבלת התורה בעצם מהותה מותנית בכך שהקב"ה כופה כפיה עצמית על המקבל. משום-כך, ישראל שעומדים לפני הר סיני מקבלים את התורה ללא קשר לדרגתם, מתוך ההנחה, שבעצם לעולם לא יהיה זמן מתאים לקבלת התורה, וממילא - כל זמן ראוי לכך.

מרחק מהותי
על-פי רוב נוטים בני אדם לדחות את המעשה הטוב, את המחשבה הטובה, או את ההחלטה הטובה, לשלב מאוחר יותר בחייהם. רוב בני האדם אומרים לעצמם: 'עכשיו אני צעיר מדי, עכשיו אני עסוק, עדיין לא הגיע הזמן המתאים לכך'. בדרך-כלל מסתבר מתוך המציאות, שהזמן המתאים לעולם איננו מגיע. אחת הסיבות לכך היא, שלעולם אין אדם מוכן לחלוטין לדברים שהם חשובים באמת.
במידה מסוימת, אפשר להגיע לדברים החשובים רק בדרך של קפיצה ושל דילוג על דברים. את הדילוג הזה יכול אדם לעשות בגיל עשרים ובגיל ששים בשווה, ואין הוא נעשה קל יותר במשך הזמן. לכל אורך חייו של אדם, מגיל שנה אחת עד גיל מאה, תמיד נעמדים בפניו מכשולים חדשים. פעם אחת המכשול הוא שיש לו יותר מדי יצר-הרע, ופעם אחרת המכשול הוא שיש לו כאבי בטן, אז פעם הוא דואג לזה ופעם הוא דואג לזה, העיקר הוא, שאף פעם אין לו זמן לדברים החשובים.

המרחק בין האדם לבין הדברים הטובים, הדברים הגדולים, הדברים החשובים, הוא מרחק מהותי, ולכן אין הוא משתנה לעולם. באותו אופן, גם נתינת התורה אינה תלויה בהכנות שלכאורה היו נדרשות לפניה, ומצד זה אין כל הבדל בין אלף דורות לעשרים וששה דורות. זהו צד אחד המבאר, מדוע קטע הקב"ה את כל אותם הדורות הפוטנציאלים ולא הביאם לידי מימוש.

קנין תורה
צד נוסף בשאלה זו, עולה מתוך דרכי קנין התורה. במסכת אבות 11 מופיעות ארבעים ושמונה דרכים שהתורה נקנית בהם. אמנם, מתוך רשימת הדרכים שהמשנה מונה, אין זה ברור האם מדובר במעלות התורה או בדרכי הקניין שלה? ניתן לראות שלכאורה המשנה מערבת בין הדברים בהם קונים את התורה (כגון:"שימוש חכמים" או "מיעוט שינה"), לדברים שקורים לאדם שקנה אותה (כמו: "אוהב את המקום" ו"אוהב את הבריות"). מסתבר, שהתערובת הזו איננה שגגה ולא טעות סופר, אלא היא קשורה בעצם הענין. את כל הכלים המנויים כדרכי קנין תורה, אין אדם יכול לשכלל כשלעצמם; על-מנת לפתח אותם, הוא זקוק לתורה עצמה שתדריך אותו.

יש דברים בהם השלב הראשון הוא מוקדם והכרחי לפני קבלתו של השלב השני, ואי אפשר להגיע לשלב מאוחר יותר בלא קדימתו של שלב מוקדם; זו הגדרה מהותית של דרגה אחר דרגה, שלב אחר שלב. באותה מידה, יש דברים שבמהותם, אין להם יחס כזה של סיבה ומסובב, אלא הם בנויים כאחת. כלומר, שני הדברים נוצרים בבת-אחת ומשתכללים בבת-אחת. הדברים שמופיעים בתור הדרכים לקנין התורה, הם גם קנין התורה וגם מעלות התורה, הם גדלים ביחד עם התורה. במובן מסוים, הם הכלי, הם בית הקיבול, והם התוצאה.

בכמה ספרים 12 מופיע דימוי לעניין זה: "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" - כאותו חגב, או שבלול, שלבושו ממנו ובו. ביתו של השבלול איננו בית שהשבלול בונה לו ואחר-כך נכנס לגור בתוכו, אלא שני הדברים הללו באים כאחד - הוא גדל, והבית שלו גדל איתו. במובן הזה, כֵּלֶיהָ של התורה הם כלים שגדלים ביחד איתה, קניינם ומעלתם באים כאחד. כל קנין וקנין ברשימת הקניינים, כשם שקיים בו הצד של הקנין - שהוא דבר הכרחי על-מנת לזכות לתורה, כך אפשר לומר מהצד האחר, שאדם חייב שתהיה לו תורה כדי שהוא יוכל לזכות לתכונה הזו.

העובדה שדרכי הקנין של התורה ומעלותיה באים כאחד, עשויה ללמד שאין כל שלב מקדים לפני קבלת התורה. הכלי היחיד של קבלת התורה הוא הכלי הכי פשוט והכי מובן מאליו - הנכונות לקבל. ההקדמה האמיתית והכלי לקבלת התורה מופיעים בדברי בני ישראל: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" 13 . הסוד של קבלת התורה הוא לדעת לקבל אותה, להיות מוכן לקבל אותה, זהו סוד קבלת התורה בכללה.
נראה לומר, שבכל שלב של קבלת התורה, הסוד הגדול הוא יכולת הקליטה - הן בקליטת החכמה של התורה, הן בקליטת ההרגשה של התורה והן בקליטת מהויות פנימיות של התורה. ככל שאדם מתנה יותר תנאים מוקדמים: מה הוא רוצה לקבל, איך הוא רוצה לקבל ובאיזו צורה הוא רוצה לקבל - כך יקשה עליו יותר לקבל את התורה.

הנכונות לקבל
כשם שהנכונות ויכולת הקליטה הן המאפשרות את קבלת התורה בכללותה, כן הוא גם בנוגע לפרטי הדינים שבה. המדרש מספר 14 שבזמן נתינת התורה, חיזר הקב"ה על כל האומות ושאל אותן אם הן רוצות לקבל את התורה; הביא הקב"ה את התורה לישמעאלים, והם שאלו: 'מה כתוב בה?', אמר להם: 'כתוב בה "לא תגנוב"', ולא קבלו. הביא אותה לבני אדום, וגם הם שאלו: 'מה כתוב בה?', אמר להם: "לא תרצח", ולא קבלו. וכך, מן הסתם, אירע עם כל אומה ולשון.

בני-ישראל, לעומת-זאת, קבלו על עצמם את התורה, וההבדל ביניהם לאומות העולם היה הבדל מהותי. הגויים התנגדו לקבל את התורה סתם, כעוורים, הם דרשו לדעת מראש מה כתוב בה, והעובדה שיש בה סעיף אחד שאיננו מוצא חן בעיניהם היתה ענין צדדי בלבד. כאשר אדם מנסה להכתיב מראש את מהותה של התורה, כאשר הוא מוכן לקבל אותה מנקודה מסוימת אחת עד נקודה אחרת בלבד - אין ביכולתו לקלוט אותה באמת.

התורה איננה ניתנת להקלט באופן כזה בגלל הגדרתה המהותית כאין-סופית. לו היתה התורה ענין מוגדר שעשוי באופן מסוים ובשיעור גודל מסוים, אפשר היה להניח, שאדם יכול לעשות הכנת נפש מוגדרת בשביל לקבל אותה. אולם, הגדרתה המהותית של התורה היא, שאין היא תורתו הפרטית של מישהו, אלא תורת ה', ומשום-כך - אין-סופית. לעולם אין בכוחו של אדם לבנות לתורה בית בגדרים המוגדרים ובגדלים הקבועים שהוא קבע לה.

אין זו שאלה פרקטית - האם אפשר או אי אפשר לקיים את התורה למחצה, לשליש ולרביע. ישנם אנשים שכל דברי תורה ערֵבים עליהם חוץ מפרט אחד, אך אין זו מהות הבעיה. הבעיה המהותית מתחילה ברגע שאדם מחליט לקבוע תחומים וגבולות לתורה. מאותה שעה, התורה שתכנס לתחומים אלה לא תהיה תורת ה', אלא רק הטבעה של דמותו שלו על איזשהו חלק של התורה, שבמקרה נכנס לתבניתו הפרטית. תורת ה' איננה יכולה להגיע לידי מימוש באופן כזה, לא בדרך הזו ולא באיש הזה.
בסיכומו של דבר, נתינת התורה מן ההכרח שתיעשה מתוך דילוג וקטיעת ההכנות, ושני טעמים בדבר. האחד: שהתורה תמיד ניתנת תשע מאות דור לפני הזמן הנכון, האדם לעולם איננו מוכן לכך, ועל-כן הדרך היחידה להביאה אליו היא בדילוג הערך, בקפיצה ממהות למהות שאינה מתחשבת בדרגתו כשלעצמו. והטעם השני הוא: שאין כל דרך לעשות הכנות לפני קבלת התורה. ההכנה היחידה לקבלתה היא המוכנות לקבל את כל מה שיבוא. כאשר אדם איננו מגביל את התורה, כאשר אין הוא מתנה אותה לפי קנה-המידה שלו, לפי טעמו והשגתו, כאשר הוא נעשה כלי לקבלה, באותה שעה יכולה התורה להנתן.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il