בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יומא
לחץ להקדשת שיעור זה
יומא דף עד ע"א

חצי שיעור באיסורים

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשרי תשע"ח
15 דק' קריאה
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש
המשנה אומרת שיום הכיפורים אסור באכילה והאוכל ככותבת חייב, ובגמרא מפרשים את הרישא שאסור באכילה אפילו בפחות מככתובת, ומביאים בעניין זה מחלוקת אמוראים יסודית לכל חצי שיעור בתורה, אם גם חצי שיעור אסור מהתורה או שרק מדרבנן. העונשים ודאי ניתנים רק כאשר עבר על שיעור שלם, ונחלקו אם עצם האיסור קיים גם כשעבר בפחות מהשיעור.
רבי יוחנן מנמק את שיטתו שחייבים מהתורה גם על חצי שיעור כיוון שראוי להצטרף ("חזי לאיצטרופי"), וריש לקיש דוחה שכתוב בתורה אכילה, ואין לשון אכילה נופל על פחות מכזית. רבי יוחנן מביא סיוע לדבריו מברייתא בה דורשים מהריבוי "כל חלב" שאף חצי שיעור אסור, וריש לקיש משיב שאסור מדרבנן והפסוק הובא כאסמכתא בלבד.

לשון אכילה
לפי הרא"ם (על סמ"ג מצוות ל"ת עו) לשון אכילה נופל אף על פחות מכזית אלא שהשיעורים שנמסרו למשה מסיני באו למעט שאין על כך עונשים. לעומת זאת הרשב"א בתשובה (חלק א תלט) מסביר שאין לשון אכילה אלא על כזית ומכך למדים שאין עונשים בפחות מכך, אלא שמהריבוי "כל" מרבים שעצם האיסור קיים גם בפחות מכזית. וכן הרמב"ם (שבועות ד, א) כותב שמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור בגלל שאין אכילה פחותה מכזית, ואם כן גם הא סבר כרשב"א שאין לשון אכילה בפחות מכזית.

היחס בין הפסוק לסברת "חזי לאיצטרופי"
כאמור, רבי יוחנן פתח בנימוק מסברא "דחזי לאיצטרופי" אך מאידך בברייתא שהביא כסיוע לשיטתו דורשים דין זה מפסוק, ועולה השאלה מה היחס בין שני המקורות.
הריטב"א (ד"ה כיון) עונה על כך שאכן המקור הוא מהפסוק אלא שרבי יוחנן מפרש את טעם הפסוק.
ראינו שהרא"ם מסביר שלשון אכילה נופל אפילו על פחות מכזית, אלא שנמסרו למשה מסיני שיעורים, ומכך למדנו שאין עונש כשאכל פחות מהשיעור למרות שנחשב לאכילה. את הצורך בנימוקו של רבי יוחנן בסוגייתנו מסביר שיש לשאול מדוע לא למדנו מכך שנמסרו שיעורים שגם עצם האיסור אינו נוהג בפחות מהשיעור ולכן נזקק רבי יוחנן לסברתו ואמר שהואיל וחזי לאיצטרופי עצם האיסור נוהג גם בפחות מהשיעור. הרא"ם לא מתייחס לפסוק "כל חלב" אך התוספת יום הכיפורים (בסוגייתנו) מביא את דבריו ומסביר שמהפסוק למדנו סברא זו. נמצא שדבריו כדברי הריטב"א שדורשים טעמא דקרא והפסוק מלמדנו את הסברא. הוא מוסיף, שזו הסיבה שניתן ללמוד מחלב גם לשאר האיסורים. כלומר, אם היינו לומדים מהפסוק דין בלבד, אין לנו מקור ללמוד ממנו לשאר האיסורים, אולם אם מבינים שזהו טעם הדין, הרי שיש ללמוד גם לשאר האיסורים משום שגם שם שייך הטעם.
לכאורה קשה, הרי להלכה נפסק כדעת חכמים החולקים על רבי שמעון וסוברים שלא דורשים טעמא דקרא. יש להשיב על פי גדר בטעמא דקרא ששמעתי מהגרז"ן גולדברג שליט"א, שההלכה שלא דורשים היא דווקא במקרה שהתורה כתבה דין כל שהוא בסתם ומסתימתה משמע שהיא עוסקת בכל המקרים, ואז מכח דרישת הטעם אנו רוצים לצמצמם ולסייג את הדין ולחדש שהוא לא נכון בכל המקרים. לדוגמא, במקרה של לקיחת משכון נאמר לא לקחת משכון מאלמנה, ומשמע שמדובר בכל אלמנה, אך מדרישת הטעם רוצים לחדש שמדובר דווקא באלמנה ענייה. לעומת זאת, במקרה שהתורה דיברה על מקרה מסויים ואנו מסופקים אם ללמוד ממנו מקרים אחרים, אכן יש מקום לדרוש על פי טעם הדין לאלו מקרים ללמוד ולאלו לא. על פי זה תתורץ שאלתנו. כאן התורה דיברה על חלב ומכח הטעם אנו למדים גם לשאר המקומות.
התוס' (ד"ה כיון) מתרצים שלולא הסברא לא היינו יודעים ללמוד דין זה מהפסוק אלא היינו דורשים ממנו הלכה אחרת 1 , אך בגלל שיש בכך סברא אנו יודעים שאכן יש לדרוש הלכה זו מן הפסוק. יש לעיין לדבריהם אם למסקנה שאנו למדים מהפסוק, ההבנה היא שהפסוק בא לאשש את הסברא ולומר שהיא אכן נכונה, ולפי זה למסקנה גם לשיטתם יש לנו ללכת לפי הטעם, כדעת התוספת יום הכיפורים, או שמא לאחר שלמדנו מהפסוק שוב לא פלוג ואיננו נסמכים עוד על הסברא אלא דורשים את ההלכה באופן מוחלט לכל המקרים. לדרך זו צריך לומר שגם בלי הסברא ניתן ללמוד מחלב לשאר האיסורים בבניין אב.

"חזי לאיצטרופי" – סייג או עצם האיסור?
יש לעמוד על כוונת רבי יוחנן בנימוקו "חזי לאיצטרופי".

חצי שיעור בשבועה
הרמב"ם (שבועות ד, א) כותב שמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור משום שאין אכילה פחותה מכזית. המשנה למלך שם תמה על דבריו, שלכאורה דין חצי שיעור נאמר דווקא באיסורי התורה, ושם חידשה התורה שכל השיעורים לא נאמרו אלא לעניין העונש ולא לגבי עצם האיסור שהוא קיים בכל שהוא, אך לגבי שבועה שכל האיסור נולד רק מדברי האדם והוא לא אסר אלא כזית, אין סיבה שייאסר גם פחות מכזית. ומוסיף שבשלמא לדעת ריש לקיש שחצי שיעור אסור מדרבנן, חז"ל אסרו מטעם סייג שלא יבוא לעבור על שיעור שלם, ואם כן טעם הסייג שייך גם בשבועה, שאף שהאדם אסר על עצמו רק שיעור שלם באו חז"ל ואסרו גם חצי שיעור שמא יבוא לאכול איסור שלם, אך לדעת רבי יוחנן שהאיסור הוא מהתורה, על כרחך שאין הטעם משום סייג, אלא המשמעות היא שכל השיעור לא נאמר אלא לעניין עונשים, ואם כן בשבועה אין לאסור חצי שיעור.
ומביא שהרמב"ן והר"ן בשבועות (כב ע"א) כתבו בפירוש שאין חצי שיעור בשבועה, והר"ן שם אף הביא את דברי הרמב"ם ותמה עליהם, והוא הפליג יותר וכתב שאפילו לריש לקיש שהאיסור הוא מדרבנן יש לחלק בין שבועות לשאר איסורים, אך מאידך הר"ן על הרי"ף (ט ע"א בדפי הרי"ף) הביא דעה זו בשם יש מי שאומרים, אך הוא עצמו הכריע כרמב"ם שאין לחלק וכמו שלמדנו מחלב לשאר איסורים כך יש ללמוד גם לאיסור שבועה, ואם כן רואים שחזר בו מדבריו בחידושים.
המשנה למלך שם תלה שאם האיסור הוא משום סייג יש לאסור גם בשבועה ואם אין זה מטעם סייג אין לאסור בשבועה. יש להרחיב את ההבחנה בין שני האופנים. אם האיסור הוא משום סייג הרי שזהו איסור העומד בפני עצמו, שעל אדם להימנע מלעשות מעשים חלקיים (כמותית) מתוך איסור לפי שהם עלולים להביא אותו לחטוא. איסור זה עניינו ומהותו הוא נקיטה במידת הזהירות והוא שייך בכל מקום שאם יעשה את המעשה בכל הכמות הוא יעבור עבירה, ולכן שייך גם בשבועה למרות שהוא אסר על עצמו רק את הכמות השלימה. לעומת זאת המשנה למלך סבר שאין זה איסור בפני עצמו אלא זה חלק מעצם האיסור המקורי. כאשר התורה אסרה חלב היא אסרה גם בכל שהוא וכל השיעורים לא נאמרו אלא לגבי העונשים. לפי זה כמובן האיסור לא שייך במקום שהאיסור נולד מהאדם והוא בפירוש אסר רק שיעור שלם.
אם האיסור הוא מטעם סייג יובן טעמו של רבי יוחנן שאסור כיוון שראוי להצטרף, כלומר, בגלל שראוי להצטרף גזרה התורה ואסרה משום סייג גם חצי שיעור. אולם לפי המשנה למלך שזהו עצם האיסור צריך להבין את דבריו. צריך לומר שכוונתו היא שבגלל שראוי להצטרף ויכול להיות חלק מן האיסור מסתבר שגם בו בפני עצמו יש את טעמו הנפגם של האיסור, ואף שאין זו כמות מספקת כדי שהמעשה יהיה חמור עד כדי חיוב עונשים מכל מקום ודאי מעשה רע ואסור הוא. טעם זה מבואר בדברי המשך חכמה (ויקרא ז, כג), וכך הם דבריו: "בינה זה, כי זה גדר חזי לאיצטרופי דאמר בגמרא דאסור חצי שעור, שהאיכות נמאס ונתעב אצל השי"ת, ורוצה להבדיל עמו מאכילתן. רק חומר העונש יומדד בכמות, וכמו שמי שאכל כמה כזיתים חייב מלקות על כל אחת, כן מי שאכל פחות מכזית לא יהיה במלקות כל עיקר".
יש לסייע לדרך זו מלשונו של רבי יוחנן "כיון דחזי לאיצטרופי - איסורא קא אכיל". משמע שאין זה רק סייג שלא יאכל שמא יעבור על עצם האיסור אלא זה אסור מצד עצמו.

איסורי דאורייתא שהם סייג
למשנה למלך היה ברור שאם האיסור הוא מדאורייתא לא שייך לומר שהוא מטעם סייג, אולם מדעת הרמב"ם והר"ן על הרי"ף עולה שסברו שהאיסור הוא כן מטעם סייג, ובהמשך נראה אחרונים שסברו כך בפירוש, ונמצא שהבינו שהאיסור מטעם סייג למרות שהוא מדאורייתא. כדי ליישב את הדברים על הלב, נביא מקורות נוספים בהם מצאנו שיש איסורי דאורייתא שהם משום סייג, אף שכמובן רובם המוחלט של האיסורים מהתורה אינו משום סייג. בקובץ יסודות וחקירות (ערך 'דאורייתא') מביא לכך ארבע דוגמאות נוספות, מלבד הדוגמא של חצי שיעור, בהן מצאנו לפי חלק מהמפרשים שהן בגדר סייג: בל יראה ובל ימצא הוא סייג לאיסור אכילת חמץ; איסור חומץ ומשרת ענבים בנזיר הוא סייג ליין; איסור בישול בשר בחלב הוא סייג לאיסור אכילתם (על פי רמב"ם מאכלות אסורות ט, ב); תוספת שבת היא סייג לאיסור מלאכה בשבת. יש להוסיף על דבריו גם את איסור "לא תקרבו אל ערוה" לפי הסוברים שלמדים מכאן שאף קירבה ללא ביאה אסורה מהתורה.

כשהטעם "חזי לאיצטרופי" לא שייך
חצי כזית בסוף פסח
הרמב"ם (חמץ ומצה א, ז) כותב שהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכות מרדות. הכסף משנה תמה למה צריך פסוק מיוחד ללמד איסור חצי שיעור בחמץ הרי כבר למדנו מהריבוי "כל" בחלב לכל איסורי התורה.
הצל"ח (פסחים מד ע"א ד"ה ועוד נלע"ד) מחדש שבמקרים שלא שייכת הסברא "חזי לאיצטרופי" אכן אין איסור, ולכן במקרה שאוכל חצי כזית בסוף פסח, ששוב לא יוכל לאכול חצי כזית נוסף שיצטרף לאיסור אינו עובר על שום איסור. לכן נצרך בפסח פסוק נוסף כדי ללמדנו שבפסח עוברים בכל שהוא ואפילו במקרה זה שלא ראוי להצטרף. רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדו"ק סימן קנד) הסתפק בדין זה, הן לגבי חצי כזית חמץ בסוף פסח הן לגבי חצי כזית מאכל בסוף יום הכיפורים.
הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות שסז) ו המנחת אשר (ויקרא סימן יא) כותבים שדין זה תלוי בשתי ההבנות שראינו למעלה. אם טעם הדין הוא סייג, אכן הוא שייך רק במקרים שיש חשש שיעבור על האיסור השלם, אולם לפי דרכו של המשך חכמה שיש איסור עצמי גם בחלק מהשיעור, מסביר המנחת אשר שדברי רבי יוחנן "חזי לאיצטרופי" אינם סיבה אלא סימן והוכחה לכך שגם חצי שיעור אסור. כיוון שבשיעור שלם יש איסור מוכרחים לומר שגם בכל אחד מהחלקים יש חפצא של איסור אלא שהחומרא קטנה יותר ולכן העונש אינו ניתן. לפי זה גם אם יש מקרים שבהם במקרה הנוכחי אי אפשר לבוא לידי איסור, אין זה משנה ועוברים על חצי שיעור, כי עצם זה שיש דרך להצטרף לאיסור מוכיחה שגם בכל משהו יש איסור, ומעתה אין זה משנה אם במקרה הנוכחי יוכל לבוא בפועל לידי האיסור או לא.
עוד יש לדון בחידושו של הצל"ח, מניין לנו לדון טעמא דקרא. וכבר הערנו למעלה שלדעת התוס' יש מקום להסתפק אם הולכים אחר הסברא או לא, ואילו הריטב"א והתוספת יום הכיפורים אכן כתבו בפירוש שהולכים אחר הסברא. אלא שלמעלה יישבנו על פי יסודו של הגרז"ן גולדברג שליט"א שאיננו דורשים טעמא דקרא לצמצם את הנאמר בפסוק בסתמא, אך כאשר מסתפקים אם להרחיב את הדין למקומות נוספים ניתן לדרוש טעמא דקרא, ויישוב זה מועיל לחידושו של התוספת יום הכיפורים שם שבגלל דרישת הטעם אנו מרחיבים את הדין לכל איסורי התורה ולא אומרים אותו רק בחלב, אך כעת לפי דברי הצל"ח חוזרת השאלה כיצד מכח דרישת הטעם נבוא ונצמצם את חידוש התורה שחצי שיעור אסור ונאמר שבמקרה שלא חזי לאיצטרופי אין איסור, וצריך עיון 2 .

חצי שיעור בבל ימצא
בדרך זו הלך גם הגבורת ארי (עד ע"א ד"ה חצי שיעור) וחידש שאין איסור חצי שיעור בבל ימצא, משום שכל הטעם שייך דווקא באיסורי אכילה ששם גם אם סיים לאכול החצי בהיתר אם יאכל כעת עוד חצי נמצא שלמפרע יעבור גם על החצי הראשון, ולכן דווקא במקרה זה ודאי גם בחצי הראשון יש איסור ואי אפשר לומר שאכילתו היא בהיתר. לעומת זאת בבל ימצא לעולם אין הצטרפות למפרע, אלא אם יש לו כעת חצי, כל עוד אין חצי נוסף אינו עובר ואם לא ביערו ונוסף חצי נוסף עובר מעתה ולהבא ואין צורך לצרף למפרע את מעשהו מן העבר.
רואים שגם הוא הלך בדרכו של הצל"ח שבמקום שלא ראוי להצטרף אין איסור, אולם בדבריו יש חידוש נוסף שצריך להבינו, מדוע לא נאמר שגם חצי כזית בבל ימצא נחשב כמצטרף בגלל שאם יתווסף חצי כזית נוסף הם ביחד יהוו איסור, ומה אכפת לי בכך שהאיסור אינו למפרע אלא מכאן ולהבא.
מכך שלדעת הגבורת ארי כשאינו ראוי להצטרף לא עוברים משמע שלא סבר כטעמו של המשך חכמה, כי לפי זה, כפי שביאר המנחת אשר, "חזי לאיצטרופי" זה רק הוכחה לכך שגם בחצי שיעור יש איסור, אך מספיק שיש דרך להצטרף כדי לחייב גם אם במקרה הנוכחי לא יכול להצטרף. מאידך, אם סבר שהטעם הוא סייג גם כן לא יובן, כי החשש שיבוא לעבור על שיעור שלם קיים גם במקרה של בל ימצא, ולעניין זה אין סברא לחלק בין אם יעבור מעתה ולהבא או למפרע.
ונראה מכך שהלך בדרך שלישית, ולדעתו הסברא היא שלא יתכן לומר על אדם שעושה משעה מסויים שהוא מותר, ולאחר מכן אם יצטרף לו מעשה נוסף לחזור ולומר שגם מה שעשה קודם היה חלק ממעשה איסור. סברא זו נכונה דווקא לגבי מעשה של אדם, ונבאר. לגבי בל ימצא אין קושי לומר שכל עוד היה רק חצי כזית הוא היה מותר אך אם אחר כך הצטרף אליו חצי כזית נוסף הוא הפך לחפצא של איסור, אולם כאשר אנו באים לאסור משהו למפרע אנו מתייחסים למעשה שכבר נעשה על ידי האדם. האדם כבר אכל חצי כזית, ובשעה זו אם לא היה ממשיך יותר היינו אומרים לו שלא היה כל פסול במעשיו. בכך לא יתכן שאם אחר כך יאכל חצי כזית נוסף נשוב ונאמר לו שגם כאשר אכל את חצי הכזית הראשון הוא עשה מעשה עבירה. לפי דרך זו הטעם אינו כדברי המשך חכמה שבאופן מהותי מוכרח הוא שעצם האיסור שייך גם במשהו ממנו, אלא צריך לומר שזהו כעין "אילוץ" של התורה לחייב גם על משהו, שאם לא כן תהא לנו סתירה פרדוקסלית. אם כן, משמעות דברי רבי יוחנן אינם סיבה מצד סייג ובכל זאת אינם סימן אלא סיבה, בגלל שראוי להצטרף מוכרחים לאסור את גם את החצי הראשון, ולכן במקרה שלא ראוי להצטרף לא נאסר.
אך טעם זה אינו ברור, מעבר לקושי לומר שזהו "אילוץ" לא ברור מדוע יש כאן סתירה פרדוקסלית, הלא ניתן לומר שהתורה לא רצתה שאדם יאכל שיעור שלם, וכל עוד אכל רק חציו עדיין לא עבר עבירה, אך אם לבסוף ישלים את השיעור נמצא שעבר על רצון התורה, וצריך עיון.
ואולי יש לומר בדרך מעט שונה, שאין זה סימן אלא סיבה אך הסיבה אינה "אילוץ" אלא שבאופן אמיתי הואיל והדבר ראוי להצטרף בפועל לאיסור יש בו סרך איסור. לפי המשך חכמה אותו איסור הקיים בשיעור השלם קיים בצורה פחותה יותר גם בחציו ולכן הוא קיים בין אם האדם יאכל את חצי הכזית בתחילת פסח בין אם בסופו, אך לפי דרך זו האיסור והכיעור הוא מצד שעושה מעשה שיכול להפוך לחלק מאיסור שלם 3 .
הגבורת ארי אומר שבין לרבי יוחנן בין לריש לקיש אין איסור בבל ימצא אפילו מדרבנן, ולפי צריך לומר שחז"ל לא אסרו מטעם סייג, כי כאמור הטעם של סייג שייך גם במקרה של בל ימצא, ואם כן עלינו לומר שגם טעמו של ריש שאסר מדרבנן אינו מטעם סייג אלא מטעמו של רבי יוחנן, שהואיל וראוי להצטרף בפועל לאיסור יש בכך סרך איסור, אלא שלדעתו סרך האיסור הוא רק מדרבנן. כלומר, אף שיש בו מן הכיעור התורה לא אסרה אך חז"ל באו ואסרו.

סייג – שמא יעבור בפעם זו או בפעם אחרת?
הפרי מגדים (יורה דעה משבצות זהב סה ס"ק ד) נוקט במפורש שהטעם הוא משום סייג, שכן כל הפוסקים כתבו שאין איסור במקום שלא ראוי להצטרף, והוא מעלה ספק בפירוש הסייג, האם הסייג והחשש הוא שמא יאכל לאחר שיאכל חצי כזית יאכל חצי כזית נוסף תוך כדי אכילת פרס או שהחשש הוא שאם נתיר לו חצי שיעור הוא יבוא לאוכלו בבת אחת עם חצי שיעור נוסף ויהיה שיעור שלם. במילים אחרות נראה שספיקו הוא אם החשש הוא רק מהמקרה הנוכחי, שמא ייהפך לאיסור, או שזהו חשש כללי שאם נתיר חצי שיעור אדם יבוא לאכול גם שיעור שלם.
הנפקא מינה שהוא מעלה משאלה זו היא אם יש איסור חצי שיעור בגיד הנשה. להלכה הוכרע שבגיד הנשה אין טעם ולכן איסורו מהתרה הוא בגדר חידוש, ומכיוון שכך אין לך בו אלא חידושו ולכן באיסור זה איננו אומרים את ההלכה למשה מסיני שאכילה תוך כדי אכילת פרס מצרפת את הכל לאכילה אחת אלא אוסרים רק אכילת גיד הנשה בבת אחת. לכן אם נאמר שחצי שיעור אסור רק כשיש חשש שבמקרה הנוכחי יבוא לידי איסור אין לאסור בגיד הנשה, כי שם אם אכל חצי כזית שוב לא יכול לבוא לידי איסור, אך אם חוששים גם למקרים אחרים, גם בגיד הנשה יש לחשוש שמא יאכל בפעם אחרת כזית שלם.
לכאורה לפי הצד השני בספק, שזהו חשש כללי, אין לנו לקבל להלכה את דברי הצל"ח והגבורת ארי שהתירו במקום שבמקרה הנוכחי אין חשש, אך צריך עיון למה כוונתו במה שכתב בתחילת דבריו שכולם כתבו שאין איסור במקום שלא ראוי להצטרף. עוד צריך עיון באיזה מקרה אכן לא ראוי להצטרף אם חוששים גם למקרים אחרים. אך על כך יש להשיב שנפקא מינה לאדם שנשבע לא לאכול דבר מסויים ונותר ממנו פחות מכזית, שאז גם אין יותר חשש עתידי שיבוא לאכול כזית שלם.

חצי שיעור ב'איכות'
החתם סופר (בהגהות לשו"ע או"ח תקסז, א) מחדש שהמכניס בתענית שיעור כזית לפיו ופולטו בלי לבלוע עובר איסור חצי שיעור, משום שבליעת הגרון נחשבת לשיעור שלם והנאת פיו לחצי שיעור. במקרה זה הוא לא עשה את כל המעשה בחצי מן הכמות אלא עשה רק חצי מעשה, ובכל זאת סובר החתם סופר שיש לכך דין של חצי שיעור.
המנחת אשר מביא מקורות נוספים של פוסקים שהלכו בדרך זו. נביא שניים מהם. הנשמת אדם (הלכות שבת כלל כא, ג) הסתפק בשאלה זו לגבי גוזז ציפורן באופן חלקי בלי לתלוש לגמרי, אם יש בכך איסור חצי שיעור או שמא האיסור שייך רק במקרים שעושה את כל המלאכה בחצי מהשיעור ולא במקרים שעושה רק חצי מהמלאכה. למסקנה הוא נוטה להחמיר ולומד זאת מהרמב"ם (שבת י, טז) המחייב את הצר בכלי אפילו כשצר רק מקצת צורה. והפרי מגדים בספרו ראש יוסף (שבת לח ע"ב) מחייב משום חצי שיעור את מי שמבשל בפחות משיעור מאכל בן דרוסאי, וכן החזון איש (או"ח סימן נ) הסתפק בכך.
החלקת יואב (ח"ב יו"ד סימן כד) מביא את דברי הבית מאיר שכתב כן לגבי איסור בשר בחלב, שבבישול פחות ממאב"ד אין מלקות אך יש איסור מצד חצי שיעור, אך הוא דוחה דבריו שכאן כל האיסור הוא רק ברגע שהבישול הופכו לבן דרוסאי ולפני כן כלל אין זה בישול ולכן לא שייך לאסור משום חצי שיעור 4 .
למעלה דנו מהי הסברא שחצי שיעור אסור מן התורה, ויש לברר מה צריך להיות הדין בחצי שיעור ב'איכות' לאור הסברות הנזכרות. ב מנחת אשר תולה זאת וכותב שאם הטעם הוא סייג וחשש הרי שחשש קיים גם בחצי שיעור באיכות, שכן גם כאשר עשה חצי מעשה שייכת הסברא לאסור שמא יבוא להשלים את המעשה, אך לפי סברת המשך חכמה שעצם האיסור קיים בכל שהוא ורק העונשים לא ניתנו עד שיעשה כשיעור, טעם זה שייך רק כאשר עושה את כל המעשה.
אולם נראה שהצד של סייג אינו מוכרח, כי יש לומר שלמרות שיש מקום לחשוש ולגזור גם בחצי מעשה, הרי לא בכל מקום שיש חשש כל שהוא באו חז"ל וגזרו וכל שכן באיסורי תורה, שהרי התורה על פי רוב כלל לא אסרה איסורים מצד חששות, וכך כאן יש סברא לומר שגזרו דווקא במקום שעושה את כל המעשה אלא שאינו עושה אותו בכל השיעור משום שמקרה כזה קרוב יותר בצורתו לגוף האיסור ולכן יש יותר חשש שהאדם ייגרר בלי לשים לב ויוסיף על השיעור, מה שאין כן כשעושה חצי מעשה שאז יותר שם לב להבדל ולא יבוא להוסיף.
בפרט יובן החילוק לפי הצד בחקירתו של הפרי מגדים שהחשש אינו מהמקרה הנוכחי שימשיך וייגרר לשיעור שלם אלא חשש כללי שאדם יבוא בבת אחת לעשות את כל המעשה. לפי זה אפשר לומר שהחשש אינו מצד היגררות אלא מצד טעות שאנשים לא יבחינו ויחשבו שכמו שחצי שיעור מותר כך גם שיעור שלם. לפי זה החשש קיים הרבה יותר בחצי שיעור כמותי, שאנשים לא יבחינו בין פחות משיעור לשיעור, מאשר בחצי מעשה שבו רחוק יותר שיבואו ללמוד ממעשה שלם לחצי מעשה.
הסקנו למעלה שהגבורת ארי הלך בדרך שלישית, לפיה דברי רבי יוחנן הם סיבה ולא סימן אך לא מצד סייג, וביארנו שהיכולת להצטרף בפועל לאיסור היא זו שגורמת לכיעור ולאיסור. גם לפי דרך זו מסתבר יותר שהאיסור הוא דווקא בחצי שיעור כמותי, שהוא דומה לגמרי לצורת האיסור המקורי אלא שהכמות קטנה יותר, אך במקרה שעושה רק חצי מעשה, אף שזהו חלק היכול להצטרף לאיסור השלם, לא מסתבר שיהיה בו מן פגם ואיסור.

חצי שיעור במצוות
האחרונים האריכו לדון במקרה שאין לאדם שיעור שלם של מצווה, כגון כזית מצה בפסח, האם הוא מצווה מהתורה לאכול על כל פנים מה שיכול או שאינו מקיים שום מצווה עד שיאכל כזית. מחלוקת זו מובאת בקצרה במנחת חינוך (מצוה ו סוף אות א [מכון י-ם]).
יש מקום לתלות גם שאלה זו בטעמים הנזכרים. אם הטעם לאיסור חצי שיעור הוא חובת הסייג והזהירות, הרי שטעם זה לא שייך כלל במצוות, אולם אם הטעם הוא שעצם האיסור שייך גם במשהו אלא שהאיסור קל יותר ולכן אין על כך ענישה, יש סברא לומר שגם לגבי מצוות נאמר כך, שגם במשהו יש מצווה אלא שלכתחילה רצתה התורה שיקיים את המצווה בצורתה המלאה ולכן כל שלא עשה כן לא יצא ידי חובה ועדיין צריך לעשות את שביכולתו כדי לקיים את המצווה בכל הדרה ושיעורה אולם גם אם לא עשה כן על כל פנים עלתה מצווה בידו. אך ניתן לחלק, שחצי שיעור נוהג רק באיסורים שהם על החפצא 5 אולם במצוות שהן על הגברא אין מצווה בחצי שיעור.




^ 1.כמובא בברייתא לומדים מהפסוק שתי הלכות, ואם כן היינו אומרים שעיקר הפסוק בא בשביל הדרשה השנייה ואילו דרשה זו היא רק אסמכתא והאיסור הוא רק מדרבנן.
^ 2.וראה במנחת אשר במדבר סימן מב, שהביא כמה מקורות בפוסקים שדרשו טעמא דקרא ופסקו על פי זה הלכות, אך לא יישב שם דבריהם.
^ 3.התורה אוסרת על מלך לשאת יותר משמונה עשרה נשים. לכאורה יש לשאול מדוע לא יהיה איסור גם בפחות מכך משום חצי שיעור. לטעם המשך חכמה לא קשה, כי כאן ודאי עצם נשיאת אשה אינו דבר שלילי אלא כל השלילה היא הריבוי. מסיבה זו גם אין זה איסור חפצא אלא איסור גברא ולכן כאן לא נאמר איסור חצי שיעור. גם לפי הגבורת ארי מיושב, כי כאן אינו עובר למפרע על כל הנישואין קודמים, בגלל שהאיסור אינו בעצם מעשה הנישואין, שהרי מותר לשאת אשה ולגרשה ולאחר מכן לשאת עוד אחת ולגרשה אפילו אלף פעמים, אלא האיסור הוא בתוצאה שיהיו לו יותר מח"י נשים, ואם כן מעשה האיסור נעשה רק בנישואין האחרונים. אולם אם הטעם הוא סייג לכאורה קשה מדוע לא נאסור גם בפחות שמא ישא יותר, ובשלמא אשה אחת הוא מצווה לשאת אך מעבר לכך נאסור עליו משום סייג. ונראה שהתשובה הפשוטה לכך היא שהואיל ומהות האיסור הוא הריבוי לכן ודאי כשהתורה קבעה כמות היא התכוונה לומר מהו הגדר האסור ופחות מכך מותר.
^ 4.אולם הוא מסיים שם שידועים דברי השאגת אריה לגבי בל יראה, וכפי שהובא למעלה הוא נימק שבבל יראה אין איסור בחצי שיעור משום שלא מצטרף למפרע, וזה לכאורה טעם אחר.
^ 5.עיין קובץ יסודות וחקירות ערך 'איסורי חפצא ואיסורי גברא', שבית האוצר (ח"א קכז ד"ה וי"ל) רצה לתלות את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מהתורה, בשאלה אם איסורי התורה הם על החפצא או הגברא, שריש לקיש הבין שהם על הגברא ולכן אין איסור בחצי שיעור, ואילו רבי יוחנן סבר שהם על החפצא ולכן יש איסור גם בחצי שיעור. יש להעיר שתלייה זו שייכת כמובן רק לפי הדרך של המשך חכמה, אולם לדרכו של הרמב"ם שהטעם הוא משום סייג אין סברא לחלק בין חפצא לגברא, ואכן הרמב"ם אסר גם באיסור שבועה למרות שהיא על הגברא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il