ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

לצערנו התרחשה שגיאה בקבלה או הצגה של נתונים

אחרי מות קדושים התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

107
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
טול קורה מבין עיניך
הפסוק אומר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". הגמרא (ברכות נג ע"ב) מסבירה איך נהיים קדושים: "תנא וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – אלו מים ראשונים, וִהְיִיתֶם קְדשִׁים – אלו מים אחרונים".
היה מעשה בעשיר גדול שבא לבקר את הבבא סאלי זיע"א וכיבדו כבוד גדול. רצה אותו עשיר להשאיר אצל הצדיק מתת יד מכובדת והגונה, אך הבבא סאלי זיע"א לא רצה לקבל זאת ממנו בשום אופן, כיוון שלא שמר כשרות ושבת. אחרי הרבה הפצרות אמר לו הבבא סאלי שיפקיד את הכסף בידי אחיו, הבבא חאקי זיע"א. שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי זיע"א ברמלה. בינתיים התקשר הבבא סאלי לאחיו ומסר בידו הנחיות מדויקות כיצד לנהוג עם אותו עשיר.
כשבא אותו עשיר לבית הרב ברמלה, עשה הרב לכבודו סעודה מכובדת וכיבדו בכבוד גדול. בסיום הסעודה רצה העשיר לתת לרב את הכסף ולא קיבל. אמר לו הרב שהוא מוכן לקבל את הכסף רק בתנאי שהעשיר יקבל על עצמו דבר אחד קטן, והוא שייטול ידיו לפני כל סעודה.
התפלא אותו עשיר ואמר, "זהו? זה כל מה שאתה מבקש ממני?! הרי זה דבר באמת פעוט", והסכים. העמיד הרב את אשתו של אותו עשיר כערבה לקיום הבטחתו של אותו עשיר.

מה כוחם של מי נטילת ידיים?
כשעלו אותו עשיר ואשתו למטוס בדרכם חזרה לחו"ל, הזמין כדרכו סעודה של סרטנים ושאר טרפות והביאו לו. כשבא לאכול הזכירה לו אשתו שהוא התחייב ליטול ידיים לפני האוכל. שאל אותו עשיר: כאן במטוס ליטול ידיים? קראה אשתו לדיילת והביאה לו בקבוק מים ונטל ידיו בברכה. כשביקש אחר כך לאכול את האוכל הטרף המונח לפניו, לא היה מסוגל להכניסו אל פיו, עד שהחליפו את האוכל במנה אחרת, צמחית.
כשבא לביתו בצרפת אמרה לו אשתו שאם הוא רוצה לאכול כשר, חייבים להחליף את כל כלי הבית. ואם מחליפים את הכלים, אי-אפשר לאכול בהם פעם כשר ופעם טרף. שמע אותו עשיר שבלי לחם לא חייבים ליטול ידיים, והיה אוכל בביתו כשר ומחוץ לביתו היה אוכל טרף ללא לחם.
ברבות הימים החלו בני ביתו לאכול סעודת ליל שבת ביחד עם כל המשפחה. לצורך הסעודה הדליקה האישה נרות שבת. לא ידעה את הברכות וקנתה לשם כך סידור. אחרי שקנתה סידור ביקשה האישה מבעלה גם לעשות קידוש בליל שבת, סוף-סוף יש בבית סידור, והיא כבר קנתה גביע. עלעלו העשיר ואשתו בסידור וגילו שיש שם גם תפילת ערבית. התחיל אותו עשיר להתפלל ערבית בביתו. אחר איזה זמן שידלה האישה את בעלה להתפלל עם הציבור בבית-הכנסת בליל שבת, שם הוא יפגוש את כל חבריו.
סוף דבר חזר אותו עשיר לבבא חאקי לתשובת השנה וביקש שיקנה לו תפילין מהודרות, שכן סוף-סוף הוא החל להתפלל מדי יום במניין. זהו שאמר הכתוב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים". פותח אדם פתח כחודו של מחט, ופותחים לו פתח כפתחו של אולם.
את זה לעומת זה עשה אלוקים
כשתלמידיו של המשכיל מנדלסון התלוננו לפניו שקשה להם לאכול מאכלים טרפים אחרי שהיו רגילים כל ימיהם להקפיד על כשרות, שאל אותם אותו רשע: "האם אתם נוטלים ידיים?" אמרו לו: "כן". אמר להם מנדלסון: "תימנעו מנטילת ידיים ותוכלו בנקל להתנתק מהמצוות".
ידע אותו רשע את כוחה של הטומאה וכוחה של הקדושה. וממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו. אכי"ר.

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה".
הרב היה רגיש במיוחד. גם למה שאמרו לו וגם למה שלא אמרו לו. פעם ליוויתי את אבי לבית-הכנסת בשבת, כי הוא לא הרגיש בטוב. בדיוק באותה שעה הרב אליהו זצוק"ל חזר מבית-הכנסת עם עדת מלווים שליוו אותו בחזרתו ושתו בצמא את דבריו.
כשהרב ראה אותי עם אבי הולכים לבית-הכנסת, הוא עזב את כל הקהל שליווה אותו, ניגש אלינו ובירך את אבי ברפואה שלמה.
שאלתי את אבי האם אמר לרב שהוא חולה, והוא אמר לי שלא. הוא גם לא נראה חולה כלפי חוץ. אין זה כי אם לבו של הרב זצ"ל, שהיה מרגיש כל כאב של אנשים אחרים.
פעם התפללתי בבית-הכנסת של הרב זצ"ל בשמחת תורה. וזאת להודיע, כי בבית-הכנסת של הרב הייתה שמחה מיוחדת כל השנה, ובמיוחד בשמחת תורה, כשהרב היה רוקד משמחה של תורה וכל בית-הכנסת עמו. הרב היה רגיל לשמח גם את הילדים, וביום זה הוא לקח על עצמו את תפקיד מחלק הסוכריות. כל ילד בא לקבל ממנו סוכריה. כל ילד זכה ממנו לברכה, ומאות ילדים היו צובאים על פתח בית-הכנסת ביום הזה לקבל את הברכה המתוקה מידו של הרב זצ"ל.
הבן שלי היה מהראשונים שזכו לקבל את הסוכריה באותו יום, וזה היה לו כל כך מתוק עד שהוא רצה לקבל עוד באותו יום עוד סוכריה. אמרתי לו שזה לא נכון. אם כל אלה שקיבלו סוכריה אחת יבקשו עוד ועוד, אולי לא יישאר לילדים אחרים לקבל את שלהם. הדברים שלי התקבלו על לבו, אבל לא לזמן רב.
אחרי שעה קלה התגבר אצלו הרצון לקבל עוד סוכריה, והוא ניגש שנית אל הרב. הרב הסתכל עליו ואמר לו: כבר קיבלת אחת היום. צריך לתת לכולם. בשנה הבאה בעזרת ה' תקבל עוד סוכריה. הבן חזר אלי אחר כך וסיפר לי את דברי הרב. חיבקתי אותו בחום וחשבתי בלבי איזה רב גדול יש לנו. איך הוא זוכר את כל הילדים הקטנים. איך הוא יכול לזכור ילד אחד מתוך מאות הילדים שהיו באותו יום. איך יש לו מקום בלב לכל כך הרבה ילדים.

"וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".
ידוע הוא, כי פעם לא היו רבים המגלחים את שיער זקנם, משום שאמרו חז"ל: "הדרת פנים – זקן". המנהג לגלח פנים היה מנהג של כמרים נוכרים שהיו נקראים "גלחים", וכך היו נוהגים כמותם גם הנוכרים האחרים. אבל חכמי ישראל לא נהגו לגלח את הזקן.
פעם נסע רב אחד מארצות אשכנז לארצות-הברית, וכשהגיע לשם נדהם לראות את הרבנים מגולחים, מה שלא ראה מימיו אצל רבני פולין ואשכנז. החל אותו רב מתעניין אצל אנשי המקום, ושאל אותם בזהירות: "כיצד זה אתם מגלחים את זקנכם, בעוד התורה אמרה 'לא תשחית את פאת זקנך'"?
"חלילה לחשוב שמגלחים אנו בתער", ענו לו יהודי המקום, "אלא כולם משתמשים במשחה שמסירה את השיער". אך יהודי זה לא הכיר כלל משחה זו מה היא, שכן זו לא הייתה מצויה כלל בארצו. ועל כן פנה אליהם בשנית ואמר: "כיוון שאין הדבר נפוץ בעולם שישנה משחה כזו, ורוב המתגלחים משתמשים בתער – לכן עליכם לתת סימן או לתלות פתק שהתגלחתם בהיתר ולא בתער, וכמו שמצינו (יו"ד סי' פז הל' ג' ברמ"א) שאסור לבשל בשר בחלב שקדים משום מראית העין שמא יחשדוהו שמבשל בחלב בהמה, ומי שמבשל בשר בחלב שקדים צריך להניח כמה שקדים על הצלחת ליד הבשר לשם היכר שמה שנראה כחלב אינו אלא חלב שקדים. וכן יכול להניח פתק שהחלב כאן הוא חלב שקדים". אמרו לו שאין חשש מראית עין, כיוון שכולם יודעים שהמתגלחים – מתגלחים במשחה זו ולא בתער. ובאמת כל העניין של מראית העין הוא לפי מנהג המקום. שאם אנשים יודעים שיש גלילה פרווה שנראית כמו חלבית, אין חוששים למראית עין. אבל אם זה דבר חדש – אסור לאוכלו עם בשר, אלא רק אם שם דבר היכר לידו שלא יחשדו בו הרואים.

לקדושים אשר בארץ - באור פניך
מעשה פלא סיפר הרב על הרב ידיד הלוי ע"ה, שבערוב ימיו בא לרבי נתן סאלם ע"ה, וביקש ממנו בקשות לימיו האחרונים, איך ינהגו בו בפטירתו ובקבורתו. אמר לו רבי נתן: אני מוכן לעשות הכול, רק יש לי שתי בקשות. האחת, תבוא אלי מעולם האמת ותספר לי בדיוק מה נעשה אתך למעלה, והשנית, כידוע לך אין לי בנים, תדאג שאזכה להיפקד. הסכימו איש לרעהו, ואכן הגיעו ימי חוליו ופטירתו של הרב ידיד הלוי, ועשה לו רבי נתן סאלם ככל אשר ביקש ממנו עד זיבולא בתרייתא, טיפל וסידר הכול כבקשתו. עברו יום ויומיים ולא בא רבי ידיד הלוי להודיע לרבי נתן מה נעשה בדינו. הלך רבי נתן למקום הקבורה ואמר לו: חכם, אני עשיתי את חלקי, למה אתה לא עושה את חלקך?! ואכן בא אליו בחזיון הלילה והודיעו את משפטו בבית דין של מעלה, תיאר לו שהעבירו את כל ימיו לפניו והכול היה כשורה וכהלכה, כל יום משכים קום ומעורר השחר לבית התפילה, ואח"כ מביאים לו תה ועוגייה ויושב עד הצהריים ועוסק בתורה, אז נפנה לביתו לשעה קלה לאכול צהריים, חוזר לבית הכנסת ללמוד עד חמש, אז מגיעים בעלי העסקים והעבודות ללמוד והוא נותן להם שיעור ומתפלל מנחה וערבית, ושוב נותן שיעור, חוזר לביתו ואוכל קמעא ויושב ללמוד עד חצות הלילה, והולך לישון וחוזר חלילה, דבר יום ביומו כשעון מתקתק. לפתע ראו באיזה יום שכשחזר בצהריים לבית המדרש, הוריד את הראש על השולחן ונח למחצית השעה. אמרו לו: מכיוון שלא נזקקת למנוחה זו כל יום, אם כן זה מיותר לך והיית יכול ללמוד בזמן הזה ולא למדת, לכן תקבל מחצית שעה בגיהנום. באו להוליכו לגיהנום, וראה לפניו שלט שעליו כתוב: זה השער לגיהנום, רשעים יבואו בו. באו להכניסו, ונערמו ערימות של גמרות שלמד – מסכת ברכות, מסכת סנהדרין וכו' – נערמו כנגד הפתח עד שמילאו וסגרו את הפתח בעדו ולא יכלו להכניסו. אמרו שיוליכוהו מפתח אחר, וגם שם נערמו ספרי ה"שולחן ערוך" והרמב"ם שלמד וסתמו את כל הפתח, ואמרו יוליכוהו מהשער האחורי וגם שם נערמו החומשים והמדרשים, התהילים וספרי התשובות וכו', ואז נשמע קול המכריז: עברה חצי שעה, הגיע הזמן לחזור לגן-עדן. עד כאן סיפר לו את הנעשה בדינו. כאשר פנה ללכת, אמר רבי נתן: ומה עם בקשתי השנייה? והשיב לו: תזכה להיפקד בבן, ושלום לך. כך סיפר הרב מה ששמע מרבי נתן סאלם. ואכן נולד לו בנו יחידו לאחר סיפור זה, וגדל לחכם בישראל.

אפילו בחדרי חדרים
משלחת השוחטים של הרבנות הנמצאת בארגנטינה שאלה את הרב, היות שהם נמצאים בארגנטינה גם ביום טוב, כי עובדים שם בתורנות של משלחות סביב ימות השנה, האם הם צריכים לחשוש לאיסור עשיית מלאכה בפרהסיה ביום טוב שני של גלויות, כמו שצריך לנהוג בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל, או היות שאין אף יהודי באזור שבו שוחטים את הבהמות, אז אין צריכים לחשוש, ויכולים לעבוד במפעל ועל-ידי זה יחזרו יותר מהר לארץ. הרב ענה להם שאסור להם לעבוד, אם חכמים אסרו אז לא פורצים גדר, אפילו אם נראה שלא שייכת גזירתם. הם לא שמעו לרב והפעילו את המפעל ביום טוב שני. כשהגיע הפועל הגוי למפעל לעבודתו להפשיט את עורות הבהמות, החל לשאול אותם האם מותר ליהודים לעבוד בחג שלהם. כששאלוהו מדוע הוא מתעניין, אמר להם שהוא יהודי ונזהר לשמור כל חג, אך השנה הוא רואה שהדתיים הגדולים ששוחטים במפעל באים לעבוד בחג, אז גם הוא החל לזלזל במצוות החג...

משיב חכמים אחור
סיפר הרב, שפעם הגיע לישיבה חשובה באמריקה, שם ראש הישיבה היה חריף ומפולפל, וכל מי שהיה בא לתת שם שיעור בישיבה, היה מקפחו בקושיות ומפרק את דבריו. הרב הגיע, קם לתת את השיעור, ואותו רב החל להקשות ואמר לרב: אני לא רוצה להקשות ולפרוך את דבריך, משום כבודה של ארץ ישראל שאתה הראשון לציון. אמר לו הרב: אדרבא, תקשה כל מה שיש לך, בכבוד. הלה מקשה בתחילה והרב עונה לו: קושיה זו מובאת ב"נודע ביהודה" ועונה כך וכך. וממשיך הרב ואומר: בכבוד, תקשה ותשאל. והנה אותו הרב נאלם דום ולא הוציא מילה מפיו עד סוף השיעור. אחר כך סיפרו לרב תלמידיו של אותו רב, שאמר להם שאינו יודע הסבר למה שקרה, כי באותו רגע נעלמה ממנו כל ידיעתו ממש, ושכח את כל העניינים ואת כל לימודו שרצה להקשות, ורק אחרי חצי שעה מהשיעור פתאום שבה לו, כמו שהלכה, כל ידיעתו וחכמתו.

כסאות לבית דוד
בוקר אחד לאחר התפילה ניגש אדם לרב, ובחוסר כבוד שאל: למה הרב יושב לא כמו כולם, אלא עם הפנים לציבור? השיב לו הרב: ככה כתוב ברמב"ם בסדר הישיבה בבית הכנסת (הל' תפילה י"א, ה"ד), והרפורמים הם אלו שאומרים שהרב ישב עם וכמו כולם.

כל אשר שאלת
אברך אחד המדקדק בכל הלכה, קלה כבחמורה, היה שואל את הרב על כל קוצו של יו"ד מה ההלכה ואיך לנהוג. פעם שאל אותו אברך את הרב עד כמה שאלות יכול הוא לשאול את הרב, והשיב לו הרב: עד שייגמרו לך כל השאלות.
ופרשת כנפיך על אמתך
יהודי קבצן ובודד, בעל חזות לא נעימה, עד שכאשר היו רואים אותו ברחוב היו עוברים לצד השני מדחייה, התאשפז בבית החולים. כשנודע הדבר לרב, התקשר לבית החולים וביקש לשוחח עם מנהל המחלקה. הרב הציג את עצמו ואמר: שלום, מדבר הרב הראשי לישראל, ידיד נפשי נמצא אצלכם במחלקה, אפשר לשמוע מה שלומו? מתי אפשר לבקר אותו? מתי אפשר להתעדכן על מצבו? אין ספק שהטיפול והיחס לאותו מסכן השתנו מהתעניינותו של הרב במצבו. כאן, כאשר מדובר בעשיית טובה ליהודי, הרשה הרב לעצמו להשתמש בשם התואר הראוי לו. אך כאשר היה הרב מתקשר לענייניו, היה מציג את עצמו בשמו הפרטי ממש, "מדבר מרדכי אליהו"! זרם חשמלי קיבל כל מי שענה לכזה טלפון.

על שולחן המלך
שנה אחת לאחר כל סדר תיקון ליל שבועות ותפילת שחרית ומוסף, כשעשה הרב את דרכו מבית הכנסת לביתו וסיעת מרחמוהי סביבותיו, שאל אחד מהמלווים את הרב, מה יאכל הרב עכשיו בהגיעו לביתו, מאכלי חלב או בשר. הרב התחמק והסביר שיש נוהגים כך ויש כך, ואותו יהודי לא הרפה וחזר ושאל, מה הרב יאכל עכשיו? והרב בשלו שוב התחמק, עד שממש בכניסה לבניין שוב התעקש השואל לדעת מה הרב בעצמו יאכל עכשיו. ענה לו הרב: אני אבוא הביתה, ומה שהרבנית תגיש אני אוכל.
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il