בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

כתובות דף ט ע"א

פתח פתוח – ספק ספיקא

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ח
20 דק' קריאה
הגמרא מקשה על דברי רבי אלעזר שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, מהכלל ההלכתי הידוע שספק ספיקא מותר, והרי כאן יש ספק אם נבעלה תחתיו או לפני האירוסין וגם על הצד שנבעלה תחתיו עדיין ישנו ספק נוסף אם נבעלה באונס וברצון, שכן רק אם נתקיימו שני התנאים, נבעלה תחתיו ונבעלה ברצון היא נאסרת על בעלה. הגמרא מתרצת שמדובר במקרה שבו יש רק ספק אחד, כגון באשת כהן שנאסרת אפילו כשנבעלה מרצון, או כגון שאביה קיבל עבורה קידושין כשהייתה קטנה מתחת גיל שלוש, שאז יש רק ספק אם נבעלה באונס או ברצון אך ברור שנבעלה תחתיו כי אילו הייתה הבעילה לפני האירוסין כשטרם מלאו לה שלוש שנים היו בתוליה חוזרים, ובעלה לא היה מוצא פתח פתוח.
יש לעיין בשורשו ובטעמו של הכלל ההלכתי שספק ספיקא לקולא. בספק אחד אנו מחמירים משום שחוששים שמא באמת הדבר האסור, אם כן מדוע כאשר מתווסף ספק נוסף שוב איננו חוששים, הרי עדיין קיים החשש שמא הדבר אסור.

דין ספק אחד מהתורה
ישנה מחלוקת ראשונים גדולה מה הדין מהתורה כאשר עומד לפנינו ספק אחד. הרמב"ם (טומאת מת ט, יב) כותב: "ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים". יש גירסאות שנוסף בהן "ואף על פי כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי" 1 . הרמב"ם הזכיר זאת גם בהלכות כלאיים (י, כז) וכתב: "כבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק". שם לכל הגירסאות לא הוזכר החילוק של איסורים שזדונם כרת.
הראב"ד בהלכות טומאת מת משיג וכותב שדברי הרמב"ם הם שיבוש גדול, שהרי אמרו בכמה מקומות שספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. משמע שבא לחלוק על דברי הרמב"ם שספיקות אסורים רק מדרבנן, וכן הבין הכסף משנה, אך קושייתו אינה מובנת שהרי ניתן לומר כמבואר בכסף משנה שחז"ל החמירו ללכת לחומרא, וגזרו כך רק בספק דאורייתא ולא בספק דרבנן. צריך ליישב בדוחק שהראב"ד הבין שמסתמא באומרנו ספק דאורייתא לחומרא הכוונה היא שמהתורה יש ללכת לחומרא. עוד קשה, שהראב"ד עצמו בהלכות כלאיים לא רק שאינו משיג על דברי הרמב"ם אלא שהוא מחזקם, וזו לשונו: "אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא".
ב שו"ת ראנ"ח (סימן א) מיישב את שתי הקושיות הללו ומסביר שהראב"ד אינו חולק על הרמב"ם שספק אסור רק מדרבנן, אלא בא לחלוק רק על כך שהרמב"ם בהלכה זו בא לנמק את ההלכה שלפניה שאם אשה הפילה לבור נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור. ודחה הראב"ד שהטעם אינו משום שספיקות אסורים רק מדרבנן, שהרי מכל מקום רבנן אסרו אלא היה לרמב"ם לומר שהטעם הוא שספק ספיקא מותר. ולכאורה הסבר הראנ"ח פשוט ומוכרח בדברי הראב"ד שלאחר שכתב שקי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא, הוסיף "וזו ספיקא דאורייתא היא אבל היה לו לומר משום דהו"ל ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא", ולפי הבנת הכסף משנה אין פשר לתוספת זו.
הר"ן בקידושין (טו ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסי' בגמ') מביא את דעת הרמב"ם 2 שספק מותר מהתורה, וכותב שמקורו מהגמרא בקידושין עג ע"א שהתירה ספק ממזר ונימקה שכתוב "לא יבא ממזר בקהל ה'" – "ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא!" אך הר"ן עצמו דוחה שאדרבה משם יש לדייק להפך, שהרי שם זו דרשה מיוחדת ומכאן שבשאר המקומות אף ספק אסור. נראה שסברת הרמב"ם היא שהלימוד שם לא נלמד ממילה מיותרת בפסוק אלא מעצם הכתוב "ממזר" מבינים שמדובר על ממזר ודאי ולא על ספק, ואם כן כך יש לומר לגבי כל דברי התורה שהם נאמרו בוודאי ולא בספק. אולם הקושי בהסבר זה הוא, כפי שמסביר הר"ן, מדוע הגמרא האריכה והביאה את הפסוק שנאמר דווקא לגבי ממזר ולא כתבה בסתם שהואיל וספק הוא יש להתיר.
הר"ן מביא שתי הוכחות כנגד הרמב"ם. הראשונה מדין אשם תלוי. מכך שגם האוכל חתיכה שיש עליה ספק אם הייתה אסורה צריך להביא קרבן אשם תלוי מוכח שגם על ספק יש איסור ואסור לו לאכול לכתחילה.
ואמנם בכריתות יז ע"ב נחלקו האמוראים אם חיוב אשם תלוי נאמר גם כאשר ישנה חתיכה אחת לפנינו וספק אם היא חלב האסור או שומן המותר או שדווקא כאשר היו שתי חתיכות וידוע שאחת מהן הייתה חלב ואחת שומן אלא שאינו יודע איזו מהן אכל. רב אסי אמר שהדין נאמר אפילו בחתיכה אחת וחייא בר רב אמר שדווקא בשתי חתיכות, והלכה כחייא בר רב. ולפי זה יש מקום לחלק שהתורה אסרה רק במקום שהתחזק איסור, כלומר שוודאי היה לפנינו איסור (נראה שאין כוונת הר"ן למושג חזקת איסור, שהרי כאן מעולם לא הייתה חזקת איסור על חתיכה זו, אלא שברור לפנינו שאחת משתי החתיכות היא אסורה, ולכן זה יותר חמור ממקרה שלא ידוע לנו כלל אם היה כאן איסור לפנינו, אך כפי שיובא הרשב"א השווה בין המושגים והמקרים ולמד מזה לזה). אך הר"ן דוחה, שהרי לפי רב אסי מוכח שתמיד יש ללכת מהתורה לחומרא ואם כן מסתבר שגם חייא בר רב מודה ולא נחלקו האמוראים בכך.
כפי שראינו, לפי חלק מהגירסאות הרמב"ם השיב על הוכחה זו, שבאיסורים שזדונם כרת אכן צריך להחמיר מהתורה.
הוכחת הר"ן השנייה היא מהגמרא בחולין יא ע"א המחפשת מקור לדין שהולכים אחר הרוב, ומנסה ללמוד מכך שמותר לאכול קרבן פסח למרות האיסור לאכול אם יש עצם שבורה, והרי לכאורה תמיד יש לחשוש שמא ניקב קרום של מח, אלא ודאי שהולכים אחר הרוב ולא חוששים לכך. אם נאמר שספק מהתורה מותר לא מובנת הוכחה זו שהרי שם אין חזקת איסור ואם כן גם ללא רוב יש להתיר כי לכל הפחות יש ספק וספק מהתורה מותר, אך במקרים אחרים שיש חזקת איסור וספק אסור מהתורה יתכן שגם רוב לא יועיל.

טעם ההיתר בספק ספיקא
ספק דרבנן לקולא
לפי שיטת הרמב"ם שספק אחד אסור רק מדרבנן, כתב הפני יהושע (על תוד"ה לא צריכא, במילים "אבל אכתי קשיא") שאפשר לנמק שספק ספיקא מותר משום שספק דרבנן לקולא. אפשרות הסברה זו מובאת גם ברבי עקיבא איגר (יב ע"ב ד"ה אלא).
אולם לפי השיטות שספק אחד אסור מהתורה יש לעיין מדוע כאשר יש שני ספקות כבר אין צורך לחשוש. נוסיף ונקשה מסברא, שלא כתוב בתורה בפירוש שספק אחד אסור (אלא אם נדייק זאת מממזר שדווקא שם הותר), ולכן נראה שהטעם שהמחמירים הבינו שאסור מהתורה הוא מסברא, שהואיל ויתכן שיש כאן איסור לפנינו כיצד נתיר לאכול הרי אולי יעבור על האיסור. אם כן סברא זו קיימת גם בספק ספיקא. גם אם נגרוס ברמב"ם את התוספת, שבאיסורי כרת גם ספיקות אסורים מהתורה, לא נוכל לומר שטעם ההיתר בספק ספיקא הוא מצד ספק דרבנן לקולא, שהרי גם בספק ספיקא באיסורי כרת הדין הוא שהולכים לקולא.

שיטת הרשב"א
הרשב"א בתשובה (סימן תא) נשאל אם בספק ספיקא מקלים אפילו במקום שאיתחזק איסורא, כלומר, שיש חזקת איסור. הוא השיב שמקלים. הוא הוכיח זאת מסוגייתנו, שרבי אליעזר אמר שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, והקשתה הגמרא מדוע נאסרת הרי יש כאן ספק ספיקא 3 .
הוכחה נוספת הוא הביא מכך ש"ספק ספקא עדיף כרוב, ואפשר דאלים התרו יותר מרוב", וברוב הולכים אחריו להתיר בכל האיסורים שבתורה ואפילו כשהוחזק האיסור כגון חתיכת איסור שנתערבה בשתים של היתר. את המשוואה שספק ספיקא עדיף מרוב הוא מוכיח מכתובות יד ע"ב לגבי מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעיין, ששם מחמירים ולא הולכים אחר הרוב בגלל שמחמירים ביוחסין (לפי רבי יהושע מקלים כשיש תרי רובי ולפי רבן גמליאל מחמירים אפילו בתרי), ובכל זאת רבי יהושע מכשיר בספק ספיקא.
יש להעיר שהרשב"א הוכיח שהולכים אחר הרוב גם במקום שהוחזק האיסור מחתיכה שנתערבה בין שתי חתיכות, וכפי שהובא למעלה גם הר"ן הגדיר מקרה זה כ"איתחזק איסורא", אולם לכאורה אין זה דומה לגמרי למקרה של חזקת איסור, שהרי כאן החתיכה המסופקת שלפנינו לא הייתה בעצמה בחזקת איסור מעולם, אלא שאחת מן החתיכות המסופקות הייתה והינה ודאי איסור. מכל מקום רואים שהרשב"א הבין שניתן ללמוד מזה לזה, וצריך עיון מדוע, הרי מסברא ניתן לחלק ולומר שיש יותר מקום להחמיר כאשר החתיכה עצמה הוחזקה באיסור.
עוד יש להעיר, שההוכחה של הרשב"א שספק ספיקא אלים מרוב היא מהדין של תינוקת שירדה למעיין, שמשום יוחסין מחמירים ברוב אחד ובכל זאת מקלים בספק ספיקא. הרב מרדכי שטרנברג שליט"א (עיונים משיעורי הרב מרדכי, כתובות, ספק ספקא אות ג) מקשה על כך, שהרי כמבואר בסוגיא שם הסיבה שמחמירים ברוב אחד היא רק מחשש שיתבלבלו ויבואו להקל גם ברוב שהינו קבוע (שדינו כספק שקול ולא כרוב), וחשש זה אינו קיים בספק ספיקא, ואם כן אין להוכיח מכאן שבעלמא ספק ספיקא עדיף מרוב אלא רק במקרה מיוחד זה יש סיבה מיוחדת שלא ניתן להקל ברוב, ועיין שם בתירוצו.

הבנת הפני יהושע – מועיל מטעם רוב (במציאות)
התוס' (ד"ה ואי בעית) כותבים שבדרך כלל לאונס יש קול ולכן החשש לצד של אונס הוא מיעוט לעומת הצד של רצון. לאור זאת הם מתקשים כיצד נאמר בגמרא שיש בפתח פתוח ספק ספיקא, ספק אם תחתיו וספק אם באונס או ברצון, הרי הצד של אונס הוא מיעוט ואם כן אין להתחשב בו כלל, ומתרצים שהצד של הרצון אינו רוב גמור והוא מוגדר כרוב רק מדרבנן, ולכן לעניין ספק ספיקא אין להתייחס לאונס כמיעוט וממילא יש להקל מטעם ספק ספיקא.
הפני יהושע (על התוס', בד"ה "בא"ד דספק אונס") מקשה על קושיית התוס', מה בכך שהאונס הוא מיעוט, הרי כפי שביאר הרשב"א הדין של ספק ספיקא הוא מטעם רוב, ואם כן הואיל והספק הראשון הוא ספק שקול ממילא גם אם בספק השני הצד של אונס הוא רק מיעוט, אם נצרף את המיעוט לחצי השקול יהיה לנו רוב, ומדוע לא נלך אחריו. מדברי הפני יהושע מוכח שהבין את דברי הרשב"א שספק ספיקא מועיל ממש מטעם רוב, כלומר, שבכל ספק ספיקא יש גם רוב במציאות.
הברכת אברהם (בעניין ספק ספיקא ס"ק ד) מקשה על כך שלוש קושיות: א. הרשב"א צידד לומר שספק ספיקא עדיף מרוב ואף הביא לכך הוכחה מהגמרא, ואם כן ודאי אין זה מטעם רוב. ב. כיצד אפשר לומר שכל הספיקות ההלכתיים שאנו אומרים לגביהם ספק ספיקא הם ספיקות שקולים, וכן בסוגייתנו, וכי בספק של "תחתיו או לאו תחתיו" הצד שתחתיו שקול לצד שלא תחתיו, הרי משמע שאין הבדל בין אם הייתה זמן מרובה תחתיו לזמן מועט. ג. מדוע לגבי טומאה ברשות היחיד נאמר שגם אם יהיו ספיקות רבים יש ללכת לחומרא, והרי ברוב הולכים גם שם לקולא.
בדף יד ע"א (ד"ה הלכך) מוכיח הפני יהושע שספק ספיקא גרוע מרוב, ולכן למרות שהלכה כחכמים בקידושין פ ע"א שרוב גובר על חזקה קמייתא, ספק ספיקא אינו גובר. וצריך עיון הרי כאן משמע משיטתו שמועיל ממש מטעם רוב ואם כן כיצד גרע מרוב.

הבנת השב שמעתתא – רוב צדדים
שאלתו של הפני יהושע נשאלה כבר על ידי רבנו חסדאי קרשקש , ששלח את שאלתו אל רבו הר"ן וכן אל הריב"ש. הריב"ש (סימן שעב) השיב לו שאמנם בבכורות כ ע"ב מצאנו שאכן סומכים את המיעוט למחצה והולכים אחר הרוב, ולכן סובר רבי יהושע שם שאין לחשוש לקדושת בכור משום שמחצה זכרים ומחצה נקבות ויש לסמוך את מיעוט המפילות לנקבות ויחד הם מהווים רוב, אך יש לחלק ששם ודאי שיש מחצה זכרים ומחצה נקבות כי כן ייסד המלך מלכו של עולם לקיום המין, ולכן על כרחנו שבצירוף המפילות המציאות היא שזכרים הם המיעוט, אולם לגבי הנבעלת בזנות, אין לנו ידיעה ברורה שאכן המציאות היא שבדיוק מחצה נבעלות תחת בעליהן ומחצה לא, אלא המציאות מסופקת אלא שאנו אומרים ששני הצדדים אפשריים זה כמו זה. במקרה כזה איננו מצרפים מיעוטא של אונס ואומרים שיחד עם המחצה שנבעלות לא תחת בעליהן יש רוב ודאי.
השב שמעתתא (א, יח) הביא את דברי הריב"ש והוכיח ממקורות נוספים שבספק ספיקא צריך דווקא ספיקות שקולים, ואין זה כדין רוב שבו אנו סומכים את המיעוט למחצה. מפורש מדברי הריב"ש וכן מדברי השב שמעתתא שספק ספיקא אינו מטעם רוב. הברכת אברהם כותב שלפי דרכם נראה לבאר שהטעם של ספק ספיקא הוא מכח ההיגיון העקרוני של רוב אך לא מטעם רוב מציאותי בפועל אלא מטעם רוב צדדים בהלכה. כמבואר בריב"ש, במקרה שאיננו יודעים ואיננו יכולים לדעת מה היא המציאות אלא שלפי ההלכה ישנם שני צדדים שמבחינה לוגית הם שקולים (וכאמור, אין לנו ידיעה שבמציאות הם לא שקולים), יש ללכת אחר רוב הצדדים.
כך רואים גם בתשובת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן ו). הוא הביא את קושיית הרא"ם (בביאוריו לסמ"ג הלכות מגילה) מדוע טומטום לא מוציא טומטום ידי חובה הרי יש כאן ספק ספיקא, ספק שמא מי שבא לצאת אינו זכר ואינו מחוייב, וגם על הצד שהוא מחוייב יש ספק שמא גם מי שבא להוציא הוא זכר. ותירץ הרא"ם שבשני גופים לא אומרים ספק ספיקא.
רבי עקיבא איגר סבור שם שניתן להביא לכך ראיה מהדין שאסור לשני ספק ממזרים להינשא זה לזה ולא מתירים מצד ספק ספיקא, ספק שמא אינו ממזר וגם על הצד שהוא ממזר שמא גם היא ממזרת. בתשובת מוצל מאש רצה להביא ראיה זו ודחאה שבממזר יש גם ספק ספיקא לחומרא, כי גם על הצד שאינו ממזר יש ספק שמא היא ממזרת, אך רבי עקיבא איגר דחה דחייתו וכתב שגם הצד שהוא ממזר והיא לא וגם הצד להפך שהיא ממזרת והוא לא נחשבים לצד אחד שיש כאן איסור ביאת ממזר בקהל ה', ואם כן יש צד אחד לאיסור לעומת שני צדדים להתיר, שמא שניהם ממזרים או שמא שניהם לא ממזרים. רואים מדבריו שהטעם של ספק ספיקא הוא שיש רוב לצדדי ההיתר, ולכן כאן איננו אומרים כדברי המוצל מאש שגם על צד ההיתר יש צד להחמיר אלא סופרים את כמות צדדי ההיתר לעומת צדדי האיסור.
הברכת אברהם הוסיף שבדרך זו ניתן לפרש גם את דברי הרשב"א הכותב שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאף אלים מרוב.
יש לעיין על דרך זו, מהי הסברא ללכת אחר רוב צדדים. יש סברא גדולה ללכת אחר רוב מציאותי, אך לא מובן מה הטעם ללכת אחר רוב צדדים שאינו קשור למציאות, וכי יש ייתכנות גדולה יותר שהמציאות במקרה שלפנינו אירעה באופן מסויים רק בגלל שלפי מספר האפשרויות התיאורטיות יש יותר אפשרויות כצד זה. נעצים את הקושיא על פי הדין שיובא לקמן ששני ספיקות משם אחד נחשבים כספק אחד. וכי בגלל שהם נכללים תחת אותה הגדרה הלכתית פחת הסיכוי שהמקרה שלפנינו אירע כצד זה?! 4
נראה לענות על כך מתוך דברי הריב"ש והשב שמעתתא הנזכרים. הם כתבו שדווקא בספק ספיקא נדרש ששני הספיקות יהיו שקולים, בשונה מדין רוב מציאותי ששם סומכים מיעוט למחצה ומספיק אפילו רוב קטן כגון 51 מול 49. מוכח מכך שגם רוב צדדים מבוסס על רוב מציאותי, אחרת מה אכפת לנו בכך שאחד הספיקות אינו שקול מבחינה מציאותית, כגון שרוב הנבעלות הן מרצון ולא מאונס, הרי מבחינת הצדדים האפשרויות שקולות. כפי שנתבאר למעלה, במקרים בהם איננו יכולים לדעת את המציאות המדוייקת אנו הולכים אחר רוב צדדים, וזאת משום שככל שירבו האפשרויות התיאורטיות לצד מסויים כך גם ירבו המקרים המציאותיים, שהרי מאחורי כל אפשרות תיאורטית ישנם מקרים מציאותיים, ובדרך כלל כאשר יש רוב צדדים יש גם רוב מציאותי.
לפי זה נוכל גם להבין מדוע דווקא ברוב זה אנו לא מסתפקים ברוב מועט אלא מצריכים רוב חזק יותר – ששני הספיקות יהיו שקולים, כלומר שלא תהיה לנו ידיעה במציאות שאחת האפשרויות התיאורטיות קטנה יותר מבחינה מציאותית מהצד שכנגדו. הטעם לכך הוא שרוב זה חלש יותר כי לא תמיד האחוזים של המקרים במציאות מתחלקים בשווה בין האפשרויות התיאורטיות, ומכל מקום גם ברוב זה יש הגיון והסתברות, ולכן עדיף ללכת אחר רוב זה מאשר להתייחס אל המקרה כספק שקול ולהתעלם מהרוב.
עדיין קשה מדוע כאשר לשני ספיקות יש שם אחד יש להחשיב זאת כצד אחד, הרי השם ודאי לא משפיע על הייתכנות כפי ששאלנו. אולם לאחר שהסברנו שעצם העיקרון ללכת אחר רוב צדדים תיאורטיים הוא הגיוני הקושי כבר לא גדול כל כך, כי כפי שכתבנו פעמים רבות, הרבה פעמים יש הגיון בשורש של כללי התורה והגדרותיה, אולם לאחר שהוגדרו הכללים אנו נצמדים להגדרות ואין הכרח שבכל פרט למעשה יהיה קיים היגיון זה, מעין לא פלוג. וכך כאן, הסברא מגדירה שמונים את רוב הצדדים, אך כאשר מבררים הלכה למעשה מה מוגדר כצד, לא בהכרח מגדירים זאת בהתאם לסברא השורשית. ובפרט, כפי שיבואר לקמן שאם לא נגדיר את כל הספיקות העולים בשם אחד כספק אחד לא יהיה לדבר סוף, ונצטרך להגדיר גם את אונס כצדדים רבים, שמא אנס אותה בהטיית הדעת או בכח, שמא בכח על ידי אבן או שמא על ידי ברזל וכו'.
בדרך נוספת יש להשיב 5 , שהטעם שאנו הולכים אחר רוב צדדים הוא שכאשר יש רוב צדדים היחס הטבעי של העולם לכך הוא שרוב הסיכוי שהמקרה שלפנינו שייך לרוב, כמו שכך היחס של העולם לרוב מציאותי. גם טעם זה בנוי על הסיבה שכתבנו למעלה, שיש לכך יסוד במציאות, כי בדרך כלל כאשר יש רוב צדדים יש גם רוב מציאותי. אך כעת אנו מוסיפים שהטעם שיש ללכת אחר רוב זה הוא שיש לרוב זה משמעות ביחס העולם וכן שההלכה מתחשבת ביחס של העולם.
ניתן להביא הוכחה ליסוד זה – שיש משמעות ליחס של העולם 6 – מהדין של איקבע איסורא. כפי שראינו למעלה, נפסק להלכה שלא חייבים קרבן אשם על כל ספק אלא רק על ספק שבו איקבע איסורא, כלומר, שהיו לפנינו שתי חתיכות ואנו יודעים בבירור שאחת מהן הייתה של איסור. מבחינה מדעית אין שום הבדל בסטטיסטיקה בין איקבע איסורא ללא, ויתירה מזו, במקרה של שתי חתיכות גם איקבע היתרא, שהרי ודאי הייתה לפנינו גם חתיכה של היתר, אך בכל זאת הדין חמור יותר בגלל שיחס העולם לאיסור במקרה כזה הוא בחששנות גדולה יותר. אמנם כאן לא מדובר לעצם הדין לכתחילה אלא רק לגבי קרבן, אך מכל מקום יש מכאן מקור לעצם היסוד. כמו כן מצאנו יסוד זה בפסחים י ע"א, שלדעת רבי אליעזר "ספק ביאה טהור, ספק מגע טומאה טמא", כלומר, למרות שבספק אם נגע בטומאה ברשות היחיד הולכים לחומרא, בכל זאת אם הספק הוא אם בכלל נכנס לשדה הולכים לדעת רבי אליעזר לקולא. גם כאן אין בהכרח הבדל בייתכנות מבחינה מדעית אלא ההבדל הוא מבחינת יחס העולם הטבעי. כמבואר ברש"י שם, לגבי חמץ שהאיסור מדרבנן (לאחר הביטול) גם חכמים מודים ומחלקים בין עכבר שודאי נכנס ויש ספק אם השאיר חמץ לספק אם העכבר בכלל נכנס.
לפי דרך זו נרוויח שיובן יותר הדין של שני ספיקות משם אחד, כי יחס העולם הוא על פי שמות הצדדים וכאשר יש להם שם אחד העולם מתייחס לכך כאל צד אחד.

בספק על עצם הספק – אין ספק לפנינו
סברא נוספת שיש לומר היא שכאשר יש ספק איסור לפנינו מסתבר להחמיר, שהרי ישנו חשש שהדבר אסור וכיצד נקל ראש ונתיר אותו. לכן גם אם אין מקור שהתורה אסרה ספיקות אפשר להבין מסברא שהדבר אסור מהתורה. אולם בספק ספיקא אין להתייחס לזה רק כאילו יש ספיקות רבים, כי אז הסברא להחמיר עדיין קיימת (אלא אם נאמר כדרכים לעיל שהולכים אחר הרוב או אחר רוב צדדים, שאז הסברא היא שאין לחשוש למיעוט), אלא יש כאן ספק אם בכלל יש ספק לפנינו, ולכן נחשב הדבר כאילו אין ספק לפנינו.

שערי ישר – איסור הזהירות בספיקות הוא בגברא
בדרך דומה הלך השערי ישר (שער א פרק יט אות רצ) שכתב שלא ריבוי הספיקות גורמים להיתר אלא שטעם החומרא בספק אחד מהתורה הוא משום שהאיסור בחפצא, ולכן ישנה חובת זהירות ואיסור להקל, שמא נפגע בגופו של איסור, אולם חובת זהירות זו היא כבר על הגברא ולכן כאשר יש ספק אם ישנה חובת זהירות אין צורך להחמיר. הוא מדמה זאת לדין שספק דרבנן לקולא למרות שיש מצווה מהתורה לשמוע לדברי חכמים כנלמד מהפסוק "לא תסור", ולכאורה קשה, אם זו חובה מהתורה יש לנקוט גם בספיקות דרבנן לחומרא, אלא שאיסור זה הוא על הגברא ולכן הוא נאמר רק במקום ודאי, ולא חלה עליו חובת הזהירות שמא נפגע בחפצא של איסור.
לכאורה גם הסברו זקוק להישען על הסברא שהבאנו קודם לכן, משום שדבריו מסבירים מדוע אין לחשוש לספק ספיקא מצד שזהו ספק איסור הזהירות, אך עדיין יש לשאול מדוע אין חובה לחשוש מצד גוף האיסור המקורי שהוא בחפצא, שהרי כמו שבספק אחד יש להיזהר שמא יפגע בגופו של איסור כך גם בספיקות רבים, ואם כן צריך לומר כפי שכתבנו, שביחס לאיסור המקורי טעם ההיתר הוא שיש ספק אם יש בכלל ספק.
אולם השערי ישר עצמו שואל זאת בהמשך (אות רצא) והשיב באופן שונה. הוא מסביר שחז"ל קיבלו שני מיני איסורים. האחד הוא האיסור הוודאי המפורש בתורה, והשני הוא אזהרת הספק, שאמנם אינו מפורש בתורה אך על פי היקש שכלי קיבלנו שאנו מוזהרים לחוש על הספק, ואיסור זה הוא כמובן קל יותר. לכן כאשר יש ספק על הספק כבר מותר הדבר לגמרי, כי לא נדע ולא קיבלנו יותר משני אופנים של איסור. יש לעיין מה כוונתו באומרו "לא קיבלנו". אם הכוונה היא שכך קיבלו חז"ל במסורת הרי שדי בכך ואין צורך בהסבר נוסף, אך אם יסוד הדברים הוא בהבנת חז"ל מעצמם מסברא, לכאורה לא נוכל להסתפק באמירה ש"לא קיבלנו יותר משני אופנים". מלשונו באות רצ משמע יותר שחז"ל הבינו כך מסברא, שכן כתב: "היה פשוט לחז"ל דספק ספיקא להיתירא מותר", אך מלשונו כאן משמע יותר שקיבלו כן במסורת, וצריך עיון.

נפקא מינות
ספק ספיקא בממונות
התוס' (ט ע"ב ד"ה אי למיתב) מתקשים מדוע האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה הרי למרות שהיא באה להוציא ממנו יש לטובתה ספק ספיקא, ספק אם הוא בקיא בפתח פתוח וגם על הצד שאכן פיתחה היה פתוח יש להסתפק אם נבעלה באונס או ברצון. עולה מדבריהם שאומרים ספק ספיקא בממונות, כלומר, שאם יש ספק ספיקא לטובת התובע זה מועיל והוא יכול להוציא מהמוחזק. ראה בסוגיית "ספק ספיקא בממונות" שאחרונים רבים צמצמו את דברי התוס' והעמידום במקרים מסויימים. על כל פנים המהריב"ל והבית שמואל הבינום כפשוטם שתמיד מועיל להוציא ממון. הריטב"א שם חולק, וכן הפני יהושע (על התוס' שם) השיג שדין זה תלוי במחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממונות אחר הרוב, ואם כן להלכה שפוסקים כשמואל לא הולכים אחר הרוב והוא הדין שלא אחר ספק ספיקא 7 .
דין זה תלוי בטעמי ההיתר השונים שהבאנו לגבי ספק ספיקא:
• לפי הטעם שספק דרבנן לקולא – טעם זה לא שייך בממונות, וכן כתב רבי עקיבא איגר (כתובות יב ע"ב ד"ה אלא).
• לפי הטעם של רוב – תלוי במחלוקת רב ושמואל אם בממון הולכים אחר הרוב, והלכה כשמואל שלא הולכים, וכן כתב הפני יהושע (על תוד"ה אי למיתב ט ע"ב).
• לפי הטעם של רוב צדדים – יש מקום להסתפק. אם כוחו כרוב תלוי במחלוקת רב ושמואל, אך הרשב"א כתב שעדיף מרוב ולפי זה יתכן ששמואל יודה שמועיל גם בממונות. מאידך יש לומר להפך, שאמנם עדיף מרוב אך דווקא בדיני איסור והיתר ששם הולכים יותר לפי כללים דיניים ולכן שם הולכים אחר רוב צדדים שהוא רוב דיני ולא מציאותי, אך בממונות יש משקל בעיקר לניתוח המציאותי ולכן שם רוב מציאותי עדיף יותר, וממילא ברוב צדדים יתכן שגם רב יודה שלא הולכים אחריו בממונות.
• לפי הטעם שאין ספק לפנינו – בפשטות נראה שמועיל גם בממונות, ולדוגמא במקרה של התוס' שהספק שמא פיתחה פתוח מעלה ספק שמא החיוב כלפיה אינו תקף, כשיש ספק נוסף לא עולה לנו כלל ספק שמא החיוב אינו תקף. ואולם יש מקום לחלק שהסברא, שכאשר ישנו ספק על עצם הספק נחשב הדבר כאילו אין ספק לפנינו, אינה סברא מוכרחת אף שיש בה טעם, ולכן יש מקום לומר שאומרים אותה רק לגבי איסורים, אך נראה יותר שאין לחלק כי אין לנו מקור לדין שספק ספיקא מותר אלא חז"ל למדו זאת מסברא, ואם כן צריך לומר שהבינו שזו סברא הכרחית.
• לפי הטעם שאיסור הזהירות הוא בגברא – הטעם לא שייך בממונות.

ספק ספיקא לחומרא (כשיש חזקת כשרות)
התוס' (ד"ה לא צריכא) הקשו למה מחמירים באשת כהן בגלל שיש רק ספק אחד, הרי יש חזקת כשרות. הפני יהושע שם מקשה על דבריהם שהרי יש ספק ספיקא לחומרא, ספק שמא נבעלה תחתיו וגם על הצד שלא עדיין יש ספק שמא נבעלה לפסול לה ונאסרת לכהונה. וכותב שאין לתרץ שאומרים ספק ספיקא רק לקולא, כי זה יובן דווקא לשיטת הרמב"ם שספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנן וספק ספיקא מותר משום שהוא ספק דרבנן, ואם כן טעם זה לא שייך לחומרא, אך לדעת רש"י ותוס' ספק אסור מהתורה. ומתרץ שסברו שלא אומרים ספק ספיקא כנגד חזקה קמייתא לפי שהיא פושטת את הספק ושוב אין כאן שום ספק, וחלקו בכך על תשובת הרשב"א.
יש לדון בדין זה לפי הטעמים השונים:
• לפי הטעם שספק דרבנן לקולא – הטעם לא שייך לחומרא, כפי שכתב הפני יהושע בדעתם.
• לפי הטעם של רוב – עקרונית שייך גם לחומרא, ואכן כך דעת הפני יהושע, אך לכאורה למעשה הנפקא מינה היא רק כשיש חזקה קמייתא להיתר ואז יש לומר שלא אומרים כי החזקה כבר פושטת את הספק, כדברי הפני יהושע (ראה בהמשך לגבי 'ספק ספיקא במקום חזקת איסור').
• לפי הטעם של רוב צדדים – עקרונית שייך גם לחומרא, אך למעשה יש לומר כפי שכתבנו לגבי רוב.
• לפי הטעם שאין ספק לפנינו – מסתבר שמועיל גם לחומרא.
• לפי הטעם שאיסור הזהירות הוא בגברא – הטעם לא שייך לחומרא, וכן כתב השערי ישר (אות שד).

שני ספיקות משם אחד
התוס' (ד"ה ואי בעית) מחדשים ששני ספיקות משם אחד נחשבים לספק אחד ואין זה ספק ספיקא, ובכך יישבו את קושייתם, מדוע בנתקדשה לפני גיל שלוש יש רק ספק אחד הרי ספק אם באונס או ברצון, וגם אם ברצון ספק אם בעודה קטנה שאז אינה נאסרת לבעלה משום שפיתוי קטנה נחשב לאונס. על פי זה פסק המשנה ברורה (ביאור הלכה רסא, א ד"ה בין השמשות) שלא רק בין השמשות אסור במלאכה (מלבד אלו שהותרו) אלא גם ספק בין השמשות, משום שלשני הספיקות שם אחד – ספק יום ספק לילה. אולם הרמב"ם (איסורי ביאה ג, ב) כתב שגם פיתוי קטנה אוסר אותה לבעלה, ובמגיד משנה שם הסביר שמקורו מכך שנתקשה כתוס' מדוע בנתקדשה קטנה יש רק ספק אחד, והסיק מכך שגם פיתוי קטנה אוסר, ולכן נותר כאן רק ספק אחד, שמא נאנסה. לפי דברי המגיד משנה עולה כי הרמב"ם חולק על התוס' וסובר שגם בשם אחד אומרים ספק ספיקא, ולכן יכול הרמב"ם להסיק מסוגייתנו שגם פיתוי קטנה אוסר. לפיכך יש אחרונים שהכריעו שגם בספק בין השמשות אומרים ספק ספיקא לקולא.
כעת יש לדון בדבר לאור הטעמים השונים. לכאורה לפי הטעם של רוב אין סברא בחילוק זה כי הכל תלוי באחוזים במציאות ואין משמעות להגדרות הדינות אם יש לשני צדדי הפטור אותו טעם הלכתי או לא. לכן יש לתמוה מדוע הפני יהושע לא השיג על דין זה של התוס' כפי שהשיג לדוגמא על הדין של ספק ספיקא בממונות. לפי שאר הטעמים שהדין לא תלוי ברוב במציאות יש מקום לסברא זה, ובשערי ישר (אות שג) מסביר שסברא זו הכרחית כי אם לא נאמר כך יהיה עלינו להגדיר גם כל אונס ככמה ספיקות, שהרי יש כמה אופני אונס, ולדוגמא, ספק אם אנס אותה על ידי הטעיית הדעת וגם על הצד שלא יש להסתפק אם אנס אותה בכח וכו'.

כשאחד הספיקות אינו שקול
כפי שהובא למעלה, התוס' (ד"ה ואי בעית) כותבים שלא אומרים ספק ספיקא כאשר אחד מהספיקות אינו שקול. הפני יהושע (על התוס') לשיטתו תמה מדוע הרי יש לסמוך מיעוט למחצה ואז נקבל רוב, והריב"ש ו השב שמעתתא תירצו וחילקו בין רוב מציאותי שבו מצרפים את המיעוט למחצה לבין ספק ספיקא שאין לנו ידיעה על המציאות שבו לא מצרפים.
גם לגבי דין זה, לשיטת הפני יהושע שהטעם הוא משום רוב יש לצרף את המיעוט למחצה, ואילו לשאר הטעמים אפשר לומר שלא מצרפים.

ספק ספיקא במקום חזקת איסור
כמובא למעלה, התוס' (ד"ה לא צריכא) הקשו למה מחמירים באשת כהן בגלל שיש רק ספק אחד, הרי יש חזקת כשרות, והפני יהושע הקשה על דבריהם שהרי יש ספק ספיקא לחומרא, וסבר שאין לתרצם שלא אומרים ספק ספיקא לחומרא, ולכן הסיק ותירץ שסברו שלא אומרים ספק ספיקא כנגד חזקה קמייתא, וכדעת המשאת בנימין (הובא בכללי ספק ספיקא בש"ך יו"ד קי ס"ק סד), משום שהחזקה פושטת את הספק, והם חלוקים על הרשב"א בתשובה (סימן תא) שכתב שאומרים אף כנגד חזקה קמייתא. לכאורה בדעת הפני יהושע עצמו (שספק ספיקא מטעם רוב במציאות) צריך לומר שמועיל במקום חזקה כמו רוב, אולם בדף יד ע"א (ד"ה הלכך) מוכיח הפני יהושע שספק ספיקא גרוע מרוב וסובר שם שלא אומרים במקום חזקת איסור, למרות שרוב כן גובר להלכה על חזקה קמייתא, כשיטת חכמים בקידושין פ ע"א.
נדון לפי הטעמים השונים:
• לפי הטעם שספק דרבנן לקולא – מסתבר שלא אומרים, כי במקום חזקה קמייתא הספק אסור מהתורה וממילא ספק ספיקא אינו ספק דרבנן.
• לפי הטעם של רוב – לכאורה תלוי במחלוקת התנאים בקידושין פ ע"א לגבי רוב וחזקה, שלדעת רבי מאיר חזקה עדיפה משום שסומכים את המיעוט לחזקה ואילו לדעת חכמים המיעוט כמי שאינו ולכן רוב עדיף (וכבר הערנו שהפני יהושע עצמו שלכאורה הלך בדרך זו, בכל זאת כתב שגרע מרוב ולא אומרים ספק ספיקא במקום חזקה קמייתא).
• לפי הטעם של רוב צדדים – אפשר לומר שאומרים ואפשר לומר שלא.
• לפי הטעם שאין ספק לפנינו – צריך לומר שאומרים כי אם כלל אין ספק אין ללכת אחר החזקה. ולא מסתבר לומר שהספק הראשון כבר מוכרע לפני שאנו "מספיקים" לומר שיש כאן ספק ספיקא ואין ספק לפנינו, כי הכרעה של חזקה קמייתא היא רק בתורת הנהגה והספק עדיין קיים לפנינו, ולכן בצירוף הספק הנוסף עלינו לומר שאין ספק לפנינו.
• לפי הטעם שאיסור הזהירות הוא בגברא – השערי ישר (רצג) מסביר שלדרכו יש מקום לומר שלא אומרים, כי הספק הראשון מוכרע מכח החזקה כוודאי איסור ושוב אין כאן ספק ספיקא אלא ספק אחד. נוסיף ביאור לדבריו. כאשר הספק הראשון מוכרע מכח חזקה (אפילו אם ההכרעה היא רק בתורת הנהגה), מוכרע שיש כאן איסור חפצא ולא רק איסור אזהרה על הגברא.

ספק ספיקא מתהפך
התוס' ישנים (ט ע"ב) שואלים מדוע לא אומרים ספק בקיא ספק אינו בקיא וגם על הצד שהוא בקיא ספק שמא באונס, ומתרצים שאומרים ספק ספיקא רק במקום שהוא מתהפך ואפשר להתחיל גם מהספק השני, אך כאן אי אפשר לומר שגם על הצד שברצון שמא אינו בקיא, כי אם אינו בקיא אז היא כלל לא נבעלה. יש חולקים על כך, וגם בדעת הסוברים כתוס' ישנים – הש"ך בכללי ספק ספיקא סייג שלא אומרים כך בכל מקרה (עיין שם). ומכל מקום לפי כל הטעמים הנזכרים צריך עיון מהו הטעם בשיטת התוס' ישנים. והנה במנחת אשר (שמות מג ס"ק ג) הלך בדרך הביאור שאין ספק לפנינו, וביאר שזה גם הטעם של "רוב צדדים", ושמעתי בשמו שביאר שעל פי זה יובן גם מדוע לא אומרים ספק ספיקא כשאינו מתהפך, ונימק שהואיל ואם נתחיל מהצד השני יהיה לפנינו רק ספק אחד לא ניתן לומר שכלל אין ספק לפנינו 8 .




^ 1.כפי שמצויין במהדורת פרנקל, כך נכתב בספר מוגה שהובא בשו"ת מהרלב"ח וכן בכתבי יד נוספים אך בשאר כתבי היד אינו מופיע, ונחלקו האחרונים אם יש לגרוס זאת, או שזו הגהת תלמיד טועה, שהרי הרמב"ם מנה בדבריו גם איסורי עריות ושבת למרות שחייבים על זדונם כרת.
^ 2.בר"ן נכתב "רמב"ן" אולם ברמב"ן דף עג ע"א מוכח שסובר שספיקות אסורים מהתורה, ולכן כתב בשאגת אריה החדשות (סימן ט) שזו טעות סופר וצריך לגרוס "רמב"ם".
^ 3.יש לעיין מדוע הרשב"א הבין שיש במקרה זה חזקת איסור הרי מרגע שנשא אותה עד לביאה היא הייתה בחזקת היתר. רועי אליאסיאן הציע לתרץ שאם היא בעולה יש כאן מקח טעות ואם כן הספק הוא על שעת הקידושין אם הם תפסו ולפני הקידושין היא בחזקת אסורה לו. לפי זה הדבר תלוי במחלוקת גדולה באחרונים, האם הנושא אשה ונמצאת בעולה הווי מקח טעות רק מהכתובה או מעצם הקידושין ושוב אינה צריכה אפילו גט.
^ 4.קושיא זו קשה גם על ההבנה שהטעם הוא רוב מציאותי, אלא שלקמן ביארנו ששיטה זו תובן לפי הטעם של רוב צדדים, וכעת אנו מעירים שגם לפ צד זה הדברים טעונים הסבר.
^ 5.יהונתן הנדלר
^ 6.לגבי יסוד זה, ראה גם בספר "בתורתו של ר' גדליה" (הליכה אחר הרוב, סעיף ו).
^ 7.ובדף יד ע"א ד"ה הלכך יישב שתוס' לא כתבו כן אלא במקרה שיש גם ברי ושמא.
^ 8.ויש לעיין אם פשוט הדבר מסברא, כי לכאורה יש לומר שלא נכון להתחיל לדון מהספק השני, כי הואיל ומצד האמת יש כאן שני ספיקות, אפשר לומר על הספק השני שהוא לא לפנינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il