ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דברים חזון התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים שבת חזון Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ח

דברים חזון התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אברהם בן חי ולידיה

ממי אנחנו מפחדים?
חטא המרגלים, המוזכר בפרשתנו, היה מלווה גם בבכי רב. בכי שהחל אז ונמשך עד היום. "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכייה לדורות" (במדבר רבה טז, כ). חורבן בית ראשון ובית שני, גירוש ספרד, ואף מתחילת מלחמת העולם הראשונה ועד גירוש גוש קטיף – הכול נעשה בבכייה גדולה, בכאב גדול.
לפני החטא אומר להם משה: "ראה נתתי לפניכם את הארץ, בׁאו וּרשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבׁתיכם לאברהם ליצחק וּליעקב, לתת להם וּלזרעם אחריהם" (דברים א ח). הדרך פתוחה בפניכם, זו ההזדמנות שלכם. ומסביר רש"י, שאף אומה לא הייתה מערערת על כניסתם של ישראל לארץ, ואילו לא שלחו מרגלים – אף לא היו צריכים למלחמה, ובקלות יתר היו כובשים את הארץ. לעם ישראל היו כל האפשרויות להיכנס לארץ בכבוד, בשמחה, ללא פחד ובוודאי שלא מתוך בכי.
אך בני ישראל בחרו בדרך אחרת בבואם לרשת את הארץ. הם בחרו בדרך שמוצאה הוא פחד גדול, ואחריתה בכי גדול. המחשבה שלהם שהם נראים כ"חגבים" גרמה להם זילות בעיני הכנענים, והיא אף גרמה לכנענים לחשוב כאילו יש להם סיכוי כלשהו להילחם בישראל.
רק אחרי ארבעים שנה, בהם בני ישראל מסתובבים, חוטאים, נופלים ונענשים; אחרי חטא העגל וחטא המרגלים – רק אז בני ישראל מגלים, שכל הפחד שלהם היה דמיוני. המחשבה שהם נראים כ"חגבים" בעיני הכנענים, הייתה כולה טעות. כל הבכי שלהם היה לשווא. שהרי כך אומרת רחב למרגלים ששלח יהושע: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמֹגו כל יֹשבי הארץ מפניכם", ומה גרם לפחד זה? – "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים וַאשר עשיתם לִשני מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן לסיחֹן וּלעוג אשר הֶחֱרמתם אותם", שכל זה התרחש לפני ארבעים שנה, וכבר אז – "וַנשמע וַיִּמס לבבנו", ועד היום – "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלֹקיכם הוא אלֹקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".
בתלמוד ירושלמי מובא, שלפני שעם ישראל נכנסו לארץ, שלח יהושע שלושה מסרים לעמים היושבים בה. מסרים תקיפים ולא מתרפסים: או שתתפנו מרצון, או שתשלימו עמנו, או שתעשו עמנו מלחמה. הגרגשים ברחו לאפריקה, הגבעונים השלימו, ואילו שלושים-ואחד מלכים החליטו לצאת למלחמה, מלחמה בה ניצחנו את כולם.
יושבי כנען מפחדים מבני ישראל פחד מוות כבר ארבעים שנה. לפי זה, נתאר לעצמנו איזה פחד אחז בהם מיד אחרי שהוביש ה' את מי ים סוף מפניהם! זהו שאומרת לנו התורה: אילו לא הפחדתם את עצמכם – היו האויבים שלכם בורחים ומשאירים לכם ארץ מלאה כל טוב בלי שום מלחמה. אילו לא הייתם מראים לאומות שיש לכם חשש כלשהו – הייתם נכנסים בחופשיות כבר מלכתחילה.
וכך גם בימינו, בדרך שבה נראה את עצמנו אל מול העמים, באותה דרך ממש גם הם יתייחסו אלינו.

שיני רשעים שברת

"וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ"
הגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד ע"ב) מספרת על עוג מלך הבשן שחישב את גודלו של מחנה ישראל כולו, ומצא שהוא ג' פרסאות, והחליט לעקור הר בהיקף של ג' פרסאות כדי לזרוק אותו על ישראל ולהורגם. כשהרים עוג את הסלע מעל ראשו כדי לזורקו, עשה הקב"ה נס וניקב את ההר עד שנתקע בתוך צוארו, ואומרים חז"ל שזה נעשה על ידי נמלים שפוררו את הסלע עד שנעשה בו חור. רצה עוג להוציא את ההר מצווארו, ועשה הקב"ה נס ונשתרבבו שיניו ונתקעו באדמה ולא הצליח להוציא את ההר מצווארו. וזהו שכתוב (תהלים ג, ח) "שני רשעים שברת" – אל תקרי שברת אלא שרבבת. אמר הקב"ה למרע"ה, שהיה גובהו עשר אמות וגובה מקלו עשר אמות, שיקפוץ עשר אמות כך שיגיע לגובה של שלושים אמות, ואז יוכל להכות את עוג בקרסולו, ולהורגו
בתחילה חשש משה רבנו להלחם בעוג שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר (במדבר כא, לג) "ויבא הפליט" (ועיין רש"י שם).
אמר לו הקב"ה "אל תירא אותו" - אין לך ממה לחשוש, כי אין לו שום זכות שתשמור עליו, ותוכל לנצחו, ודע לך שאני יכול להורגו בנקל על ידי שאשלח רוח שתפיל אותו, אבל "כי בידך נתתי אותו" – אני רוצה שיתפרסם בכל העולם שמשה רבנו הרג במקלו את עוג מלך הבשן - "בידו ממש" (ועיין בדברי 'אור החיים הקדוש' ד"ה ויתן ה')

"לא תיראום" - לא תירא או"ם
"וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (ג, כא -כב)
שואל בעל 'אור החיים' הקדוש: מדוע פתח משה בלשון יחיד, וסיים בלשון רבים ? והוא ביאר, וז"ל: "הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל, לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם, כי ה' נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלקים חיים", עכ"ל.
והנה, עינינו הרואות שפעולות שעושות שאר מדינות להגן על עצמם, לא מעוררות רעש ומהומה בקרב האומות, אבל כשאנחנו עושים אותן פעולות מייד מתעוררות האומות המאוחדות נגדנו בשצף קצף. אבל אין אנו צריכים לחשוש מזה, אלא רק הקב"ה ילחם לנו את מלחמותינו, ויכניע צרינו ואויבינו תחתינו. וזהו שכתוב בתורה "לא תיראום" כלומר, לא תירא-או"ם, אין לנו לחשוש מדעת האו"ם כלל ועיקר.

ושביה בצדקה - מידה כנגד מידה
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כו – כז, מתוך הפטרת שבת "חזון")
אנחנו צועקים ואומרים: "ריבונו של עולם, מי יכול לעמוד במשפט לפניך", ומייד אומרים לו: "ושביה בצדקה". כלומר, אנו מעוניינים בצדקה ולא משפט. ולא בכדי אנו מזכירים זאת, כי מדה זו של צדקה וחסד מרובה ובולטת בדורנו, ואנו מבקשים מידה כנגד מידה מאת הבורא יתברך שמו. עינינו הרואות כמה אנשי חסד מחפשים במסירות נפש - גם בימים אלו ובנסיבות הקשות בהם אנו שרויים - להגיע לכל מקום אפשרי ולעזור ולסייע בכל דרך, למשל לתושבי הצפון הבאים להתארח בירושלים וכדו', או להולכים לצפון לעזור ולסייע. כך אנחנו אומרים להקב"ה: רבש"ע, תראה כמה חסד יש בעולם, כך תעשה ותנהג עמנו אתה במידת חסד, ותגאל אותנו גאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר
הרגשת 'משא של צרות' – אפיקורסות -
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א, יב)
הכוונה היא כמו משא כבד שמעמיסים הסבלים וכדומה. מכאן לומדים, שאם אדם רואה שבאים עליו צרות, וכבד עליו הדבר מאוד והוא הולך שחוח כאילו שכל העולם הוטל על כתפיו – צריך לדעת שעל זה הגמרא אומרת 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך', וצריך לבטוח בהקב"ה שיעזור לו בכל דרכיו, ובידו הכל בכל מכל כל. ואדרבה, אם אדם לוקח את כל המשא על עצמו, מחסיר מעצמו ומגלה שאין לו את האמונה בהקב"ה שבידו בלבד הכח לעזור ולסייע, והוא יקח את המשא שלו עליו ויעזור לו לצאת ממנו, ועל כגון זה אמר רש"י שאדם שחושב כך נקרא אפיקורוס.

סימן טו בניית בית המקדש בימינו
רציתי לשאול את כבוד הרב: האם לא מוטל עלינו כיום החיוב "לבנות בית לשמו הגדול", כדברי הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"?
תשובה - בנין ביהמ"ק יבנה רק ע"י משיח צדקנו אשר יבוא במהרה בימינו אמן, כפי שנזכר ברמב"ם1 ובשאר הפוסקים.

ט' באב שחל בשבת או ביום א'
א .שבת - מתפללים כל תפילות שבת כרגיל, ואין משנים בסדרי התפילה כלום. כמו כן אין משנים מניגוני התפילה או קריאת התורה והפטרה כלום. ובמקומות שנהגו להתפלל במנגינות של צער - יש לבטל מנהגם אם לא שיצא מזה מחלוקת. ואם יש חשש למחלוקת שרוצים להחזיק במנהגם - יחזיקו. ואין נמנעים משירי שבת הנהוגים כל שבת. \עיין כה"ח תקנא ס"ק יג, יד\.
ב. לימוד תורה - כשחל תשעה באב ביום ראשון או שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, יש מחמירים שלא ללמוד תורה ביום שבת אחרי חצות היום. ומתירים רק את הדברים המותרים ללמוד בתשעה באב. ויש חולקים ומתירים ללמוד עד השקיעה. וכך נוהגים. \בא"ח דברים יח. כה"ח
ג. ליל שבת - שחל בו תשעה באב ונדחה ליום ראשון, לדעת שו"ע - מותר בתשמיש המטה, לדעת רמ"א - אסור. לדעת לכולם טוב להחמיר אם האשה מוחלת. אמנם אם חל ליל טבילה בשבת - אין להחמיר. וכן יעשו זוגות חשוכי ילדים או שיש חשש לשז"ל. \עיין שו"ע תקנד סע' יט
ד. מנחה - טוב להקדים תפילת מנחה של שבת כדי שיאכל סעודה שלישית במתינות.
ה. סדר תפילת מנחה של שבת הוא כמו כל שבת אך אין אומרים "צדקתך" אחרי החזרה.
ו. סעודה שלישית - כשתשעה באב חל ביום ראשון, או שחל בשבת ונדחה ליום ראשון מותר בשבת לאכול בשר ולשתות יין, ולא ימנע מכבוד שבת בגלל ערב תשעה באב. ואפילו בסעודה שלישית שלאחר מנחה מותר בכל. ויכול לשבת לאכול עם בני ביתו ויכול לברך בזימון. אך צריך להפסיק מבעוד יום לפני בין השמשות עם השקיעה. \עיין שם תקנב סע' י\.
ז. בין השמשות - אחרי השקיעה אסור לאכול, לשתות, לרחוץ או ללמוד תורה וכל דבר שהוא ב"שב ואל תעשה". אך דברים שהם ב"קום ועשה" - אסורים. ולכן לא יחליף בגדי שבת ולא ינעל נעלי גומי עד אחרי צאת הכוכבים.
ח. מאחר ואסור להכין משבת לחול. יש נוהגים להביא מערב שבת לבית הכנסת את ספר קינות ונעלי גומי של תשעה באב. באים לבית הכנסת לפני צאת שבת עם נעלי עור, אחרי בין השמשות לפני שהחזן אומר "ברכו" הם אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול" וחולצים ומחליפים לנעלי תשעה באב. \עיין שו"ע תקנג סע' ב ומשנ"ב ה ו\ אבל המנהג הטוב הוא להכריז עוד מערב שבת שזמן תפילת ערבית במוצאי שבת יהיה כעשר דקות אחרי זמן צאת הכוכבים הרשום בלוח. ולפיכך במוצאי שבת ימתינו המתפללים בביתם עד שלושים או ארבעים דקות אחרי השקיעה ויאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים נעלי עור ונועלים נעלי גומי, מחליפים בגדי שבת ולובשים את הבגדים שלבשו ביום שישי, והולכים לבית הכנסת עם ספר של "חמש תעניות". \עיין שו"ע, רמ"א תקנג סע' ב ואחרונים\.
ט. יש אוסרים להביא לביהכנ"ס את ספר הקינות לפני צאת השבת משום הכנה משבת לחול ויש מתירים. ואם הוא מתכוין לעיין בו בשבת - לדעת כולם מותר.
י. ערבית של מוצאי שבת - לאחר צאת הכוכבים מתפללים ערבית בישיבה על הרצפה כרגיל, ואומרים קינות כרגיל בכל תשעה באב רק מוסיפים "אתה חוננתנו" בתפילה.
יא. אם שכח לומר "אתה חוננתנו", אינו צריך לחזור אלא גומר תפילתו כרגיל ואחר התפילה יאמר "ברוך המבדיל בין קדש לחול". אם לא אמר בבית הכנסת - יאמר בבית כנ"ל.
יב. הבדלה - אם לא אמר במוצאי שבת "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ושכח לומר בתפילה "אתה חוננתנו" - אם צריך לעשות בתשעה באב דבר האסור בשבת כגון: לנסוע ברכב או להדליק חשמל וכדו', יאמר קודם לכן בלי שם ומלכות אפילו ביום ראשון: "ברוך המבדיל בין קודש לחול". יג. נשים שלא התפללו ערבית או שלא אמרו "אתה חוננתנו" - אסור להם לעשות שום מלאכה עד שיאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול".
יד. מברכים "בורא מאורי האש" אחרי קדיש "תתקבל" שאחרי ערבית ואחר כך מתחילים איכה. ואין מברכים על הבשמים. ובמוצאי יום ראשון עושים הבדלה על הכוס בלבד ומברכים "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" בלבד. ואין מברכים על נר ובשמים. \עיין שו"ע תקנו סע' א
טו. הפוסקים כרמ"א מברכים בורא מאורי האש לפני "איכה" \עיין משנ"ב ס"ק א\ ולא אומרים קדיש תתקבל. \תקנט סע' ד\.
טז. אם שכח לברך ברכת "בורא מאורי האש" מיד במוצאי שבת - יברך ברכה זו על נר מתי שנזכר כל עוד לא עלה עמוד השחר. \כה"ח
יז. הבדלה למי שאוכל בת"ב - מי שצריך לאכול בתשעה באב ביום ראשון לא יבדיל מיד במוצאי שבת אלא בעת שירצה לאכול. אם צריך רק לשתות מים - יכול לשתות קודם שיבדיל.
יח. האוכל בתשעה באב שחל ביום ראשון חייב להבדיל על הכוס. וכיון שגם איש זה צריך להזהר מלשתות יין שמשמח בתשעה באב, לכן הטוב ביותר בשבילו שיסחט ענבים או יבדיל על כוס בירה. ואם אין לו - יבדיל על כוס מיץ ענבים. ואם אין לו אלא יין - יבדיל על יין.
יט. כשמבדיל על יין לא ישתה ממנו אלא מעט ויתן לילד קטן שלא צם לשתות רוב רביעית. אם הוא צריך לשתות יין לרפואתו - מותר, ויכול להוציא אחרים ידי חובת הבדלה אף שאינם אוכלים. \כה"ח תקנו ס"ק ט\.
כ. גם נשים שנהגו בכל השנה לשמוע הבדלה ולא לעשות הבדלה לעצמם - אם הן צריכות לאכול בתשעה באב - יעשו הבדלה לעצמן.
כא. מי שצריך לאכול בתשעה באב ומבדיל בלילה במוצאי שבת ועדין לא בירך על הנר - מברך על הכוס שלוש ברכות: "הגפן", "בורא מאורי האש" ו"המבדיל" ולא יברך על "בשמים".
כב. אם מבדיל אחרי שבירך על הנר או אם מבדיל ביום ראשון יברך שתי ברכות בלבד - "הגפן" ו"המבדיל".
כג. ברית ופדיון בת"ב - אם היום השמיני ללידה הוא יום ראשון עשרה באב וצמים בו צום ת"ב שנדחה משבת - מותר מהדין למוהל לסנדק ולאבי הבן להחליף בגדיהם אחרי חצות היום, להתפלל מנחה, להתרחץ ולאכול הם לבדם בברית המילה. אחר כך אין הם חייבים להמשיך בצום. ויש אומרים שמותר כן רק לאבי הבן. אמנם נוהגים כיום כסברת הכנה"ג שלא מפסיקים לצום, ורק מחליפים בגדיהם ועושים את הברית סמוך לשקיעה ואוכלים אחרי צאת הכוכבים. כנ"ל הדין גם אם חל "פדיון הבן" ביום זה. \עיין שו"ע תקנט סע' ט. כה"ח שם ס"ק עא,
כד. מוצאי הצום - תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, בלילה שלאחר התענית אסורין בבשר ויין כמו בתשעה באב מפני אבלות היום, אבל למחר בבוקר מותרין בכל. ושאר החומרות המוזכרות לעיל - מותרות במוצאי תשעה באב.
ק. לא יטייל בערב תשעה באב. ונוהגין שלא ללמוד אחר חצי היום כי אם בדברים שמותרים ללמוד בתשעה באב. אמנם אם ערב תשעה באב חל להיות בשבת, מקילין ללמוד תורה גם אחר חצות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il