בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה
הקדמה – פרק א בקידושין

קניין כסף וקידושי כסף

undefined

הרב יאיר וסרטיל

7 דק' קריאה
כמבואר במשנה הראשונה במסכת, האשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה. לגבי קניין כסף נחלקו האחרונים במהותו וניתן לתלות במחלוקתם נפקא מינות רבות.
הסמ"ע (קצ ס"ק א) סובר שמהותו של קניין כסף הוא תמורה, ובלשונו – "דמי שיווי השדה", ומבין שיש לכך השלכה למעשה, שהקניין מועיל רק במקרה שהכסף אכן משמש כתמורה לחפץ הנקנה, כגון שהחפץ שווה בדיוק כסכום זה או שזקף עליו את שאר החוב במלווה, אך אם קבעו שהכסף הניתן כעת לא ישמש כתמורה לחפץ אלא מעבר למה שנותן כעת הוא ימשיך להיות מחוייב במלוא הסכום, ונתינת הכסף נעשית כעת רק כפעולה חיצונית כמו שאר מעשי הקניין שעושים מעשה כל שהוא כמו הגבהה או משיכה והוא מקנה את החפץ – לא יועיל והחפץ לא ייקנה לו. כמובן, לפי דרך זו לא ניתן להקנות מתנה בקניין כסף אלא אם יגדירו שאין זו מתנה גמורה אלא הנותן מוכר תמורת מעות מועטות.
הט"ז (ס"ק א) חולק וכותב שקניין כסף הוא ככל הקניינים שהעיקר הוא עצם המעשה ומועיל אף כשלא ניתן בתורת תמורה ושיווי. לשיטתו מהות הקניין היא עצם פעולת הקניין. כלומר, צריך לקבוע מעשה שיגדיר את שעת מעבר הבעלות או שיוכיח את גמירות הדעת ולכן נקבעה פעולה זו כפי שנקבעו פעולות אפשריות נוספות כגון הגבהה ומשיכה. הוא מביא לשיטתו שתי הוכחות. הראשונה מדברי הרמ"א בסעיף י. הרמ"א אומר שאפילו אם בקניית השדה לא נתן לו את המעות לגמרי אלא רק בתורת עירבון ואמר "ערבוני יקון" קנה, ויתירה מזו, אם פירש שיקנה את כל השדה אף מעבר לסכום המעות קנה את כל השדה.
הוכחה נוספת הוא מביא מכך שקניין כסף מועיל גם בקידושי אשה, ופשוט מסברא שבאשה הוא קונה אותה דרך נתינה לחוד ולא בתורת שיווי מה שהיא שווה. ואין לחלק שבאשה זה סוג קניין אחר שהרי כמבואר בגמרא המקור לקידושי אשה הוא מהקניין של מערת המכפלה מעפרון.
האבני מילואים (כט ס"ק ב) דוחה את קושיית הט"ז מקידושי אשה שאכן גם בקידושין הכסף נחשב לתמורה, ואם מסכימה להתקדש בפרוטה זהו השיווי ואם סיכמו על יותר אלא שבשעת הקידושין מביא לה פרוטה הוא צריך לתת לה אותה בתורת תחילת פירעון ובתורת שיווי ובכך מקודשת לו ובהמשך ישלים, כמו בקונה שדה.
על פי זה הוא מיישב את דברי התוס' רי"ד. הגמרא בדף ג ע"א אומרת שאשה אינה נקנית בחליפין. התוס' רי"ד (ד"ה למעוטי חליפין) מקשה מדוע שלא יועיל מתורת כסף, הרי רב אשי סובר בנדרים מח ע"ב שמצד האמת הסודר שייך למוכר ואם רוצה רשאי לעכבו בידו (התוס' רי"ד סובר שהלכה כמותו ולא כרב נחמן שם), ואם כן בפועל האשה קיבלה שווה פרוטה, וגם אם מחזירה את הסודר היא עושה כן מרצונה. לכן הוא מעמיד את הגמרא במקרה שהסכימה להתקדש תמורת מנה אלא שמעשה הקניין נעשה בסודר. האבני מילואים מקשה מה ההבדל בין המקרים הרי גם במקרה זה סוף סוף כעת קיבלה שווה פרוטה ומדוע שונה ממקרה שהסכימה להתקדש במנה וקידשה בדינר שהיא מקודשת וחייב להשלים את שאר הסכום. ומתרץ על פי דברי הסמ"ע, שהואיל וכסף הוא בתורת שיווי, דווקא כאשר נתרצתה להתקדש בחליפין הסודר יכול להיחשב בתורת קניין כסף כיון שניתן בתורת שיווי, אך כשסוכם שתתקדש במנה, הרי שהסודר אינו ניתן בתורת תחילת פירעון אלא ניתן רק בתורת קניין והוא מחוייב לתת לה בהמשך את כל המנה, ולפיכך אינו יכול להועיל בתורת קניין כסף.
יש להקשות על כך מהתוס' רי"ד בדף יג ע"א (ד"ה כדתניא) האומר שאם רוצה לתת שדה במתנה לחברו ואינו יודע לכתוב שטר וגם היה השדה רחוק ממנו ואינו יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו – מקבל ממנו פרוטה ואומר לו הרי שדי קנויה לך בפרוטה זו. מוכח שלדעתו קניין כסף מועיל אפילו במתנה כדעת הט"ז, וכן הוכיח המנחת אשר (קידושין סוף סימן ה). ונראה ליישב שאין הכרח שסובר כט"ז, וכוונתו שאם אינו יודע לכתוב שטר ימכור לו את השדה תמורת פרוטה והמוכר לא יחזיר לו את הפרוטה ואז הקניין לא יהיה בתורת מתנה אלא בתורת מכר וממילא הפרוטה תינתן כתמורה ולא רק כמעשה קנייני.
אבן האזל (מכירה א, ד) כותב שמחלוקת הסמ"ע והט"ז היא מחלוקתם של רש"י ותוס' בבבא מציעא (מח ע"ב). רש"י (ד"ה בזמן) אומר שאם נתן לו עירבון שלא בתורת תחילת פירעון אלא אמר לו "ערבוני יקנה", כלומר, שערבון זה יקנה את הכל – לא מועיל. ו התוס' (ד"ה בזמן) תמהים וסוברים שאדרבה במקרה זה ודאי מועיל לקנות את השדה ועדיף ממקרה שנותן בתורת בתחילת פירעון. ובדעת הסוברים שלא מועיל כי קניין כסף עניינו תמורה, הוא חולק על האבני מילואים וכותב שזה נכון דווקא בקניית קרקע אך בקידושי אשה פשוט שאין זה שיווי ותמורה, ולא קשה הוכחת האבני מילואים מכך שקידושי כסף נלמדים מקניין כסף של עפרון, כי רק למדנו שקיחה משמעותה בכסף אך אין זה אומר שקניין כסף וקידושי כסף פועלים באותו אופן, אלא לכל אחד מהם יש את המהות ואת אופן הפעולה המיוחדים שלו 1 .

מהות הקידושין
בסוגיא 'מהות הקידושין' ראינו שיש סוברים שהקידושין הם חלות איסורית בלבד ויש סוברים שהבעל גם קונה קניין ממוני כל שהוא באשה, כגון שקונה את האשה לעניין אישות. אם נאמר שזוהי חלות איסורית בלבד נהיה מוכרחים לומר כט"ז או כאבן האזל, שלכל הפחות בקידושין פשוט שהמהות של קידושי כסף אינה שוויות ותמורה. לעומת זאת לפי הסוברים שיש קניין ממוני בקידושין יש מקום לומר שהמהות היא שוויות ותמורה. ובפשטות זהו שורש מחלוקתם של האבני מילואים ואבן האזל, שהאבני מילואים סבר ששייך "שוויות" באשה ויש בקידושין קניין ממוני ואילו אבן האזל שמיאן לקבל זאת וסבר שגם אם בממונות קניין כסף הוא בתורת שוויות בקידושי אשה אי אפשר לומר כך, ודאי סבר שבקידושין אין שום קניין ממוני.
אך צריך עיון כי בסוגיית 'מהות הקידושין' ראינו שלדעת האבני מילואים אין קניין ממוני בקידושין ואילו כאן הוא סובר שגם קידושי כסף הם מטעם תמורה.

המקדש בשטר חוב ומחל
כאשר אדם מוכר שטר חוב וחוזר ומוחל עליו הוא צריך לשלם ללוקח מדינא דגרמי את שיעור הכסף ששילם. הרא"ש בבבא מציעא (א, מח) כותב על פי זה שאדם המקדש אשה בשטר חוב וחוזר ומוחל עליו צריך לשלם לה פרוטה. האבני מילואים מוכיח מכך שקניין כסף הוא שיווי, ולכן צריך להחזיר לאשה את הפרוטה, כי אנו מתייחסים לעובדה שנתקדשה לו כאילו נתנה לו שווה פרוטה, ואילו אבן האזל דוחה שיש להוכיח להפך – אילו היה זה שיווי היה צריך לתת לה את מלוא הסכום שהיה השטר עומד להימכר בו ולא רק שווה פרוטה, אלא ודאי הכסף הוא רק למעשה קניין, והסיבה ששווה פרוטה כן צריך לתת לה הוא שבגלל שאי אפשר לקדש בפחות משווה פרוטה היא ודאי הפסידה סכום זה.

גדר היתר על הפרוטה
הגמרא בדף ג ע"ב אומרת שאב זכאי בכסף קידושי בתו הקטנה והנערה, כלומר, אם אדם מקדשה בכסף – האב זוכה בכסף. הבית שמואל שואל מדוע זוכה בכל הכסף שהבעל נתן לה הרי כדי לקדש מספיק לתת פרוטה ואם כן רק הפרוטה ניתנת בתורת קידושין והשאר בתורת מתנה, ומסיק מכך שאב זכאי גם במתנות שמקבלת בתו.
הגרז"נ גולדברג שליט"א (חזון קדומים, 'קניין כסף' פרק ב ס"ק ב) מוכיח שהאבני מילואים חולק וסובר שגם כאשר נותן יותר מפרוטה כל הכסף ניתן בתמורה. הגמרא בנדרים ו ע"ב מסתפקת אם יש יד לקידושין, והבית יוסף (בדק הבית אה"ע לו, ט) מסביר לאור פירוש הר"ן שם שמדובר שנתן לאחת שתי פרוטות ואמר לה הרי את מקודשת ואז אמר לשניה "ואת", ואמנם בבבא בתרא קכט ע"ב כתוב שבקידושין אין דין של יכולת חזרה מדיבור תוך כדי דיבור, אך כאן הוא לא חוזר מעצם הקידושין אלא מפרוטה אחת מתוך השתיים שנתן ולגבי זה ניתן לחזור תוך כדי דיבור. האבני מילואים (ס"ק ו) מקשה שברגע שנתן לראשונה את הכסף כבר זכתה בכולו, וכמו שלא יכול לחזור מעצם הקידושין כך לא יכול לחזור מכסף הקידושין. אילו היה סובר כדברי הבית שמואל שרק הפרוטה הראשונה נחשבת לכסף קידושין והשאר בתורת מתנה לא היה מתקשה שהרי ממתנה ניתן לחזור תוך כדי דיבור, אלא ודאי סבר שכל הכסף הינו בתורת קידושין.
הגרז"נ מסביר שמחלוקתם תלויה במחלוקת בגדר קידושי כסף אם מהות הקניין הוא תמורה או אמצעי למעשה קניין. האבני מילואים הולך לשיטתו שהכסף נחשב לתמורה ולכן ודאי שכל הסכום ניתן כתמורה, ואילו הבית שמואל סבר כט"ז או כאבן האזל שבקידושי כסף אין זו תמורה ולכן די בפרוטה כדי לבצע את מעשה הקניין והשאר ניתן בתורת מתנה.
נראה שתלייה זו הכרחית רק לצד אחד. אם הקניין הוא תמורה אכן צריך לומר שכל הכסף ניתן עבור הקידושין, אך אם הוא אמצעי קניין נראה שגם כן יש מקום לומר שכל הכסף נחשב לכסף קידושין ולא למתנה. על כל פנים לפי זה הבית שמואל מוכרח לומר שזה אמצעי קניין ולא תמורה, והאבני מילואים כתב בפירוש שזוהי תמורה ולכן מוכרח לומר שכל הכסף ניתן בתורת קידושין.

חיוב תשלום (כשסוכם) כשמקדשה בביאה
עוד אומרת הגמרא בדף ג ע"ב שהאב זכאי גם בקידושי בתו בביאה, ונחלקו הראשונים בהסבר הגמרא. רש"י (ד"ה זכאי) מפרש שזכאי למוסרה בעל כרחה לביאה לשם קידושין, ואילו התוס' (ד"ה האב) מפרשים על פי ירושלמי שגם כשמתקדשת בביאה ולא בכסף האב זכאי לדרוש מהבעל שכר כתשלום על כך שמוסרה לו לקידושין.
הגרז"נ גולדברג שליט"א (שם ס"ק ג) לומד מדברי הירושלמי והתוס' שהבינו שיש בקידושין קניין ממוני ולכן כאשר הבעל קונה את האשה הוא צריך לשלם תמורתה, כמו שכאשר אדם קונה חפץ בהגבהה ברגע זה הוא מתחייב בדמים שסוכמו תמורתו, וכשמקדש קטנה אביה מקבל תמורה זו. ותולה הגרז"נ את מחלוקת רש"י והתוס' במחלוקת האבני מילואים ואבן האזל אם שייך 'שוויות' באשה, או כפי שהתנסחנו למעלה, אם יש קניין ממוני בקידושין או שזו רק חלות איסורית. רש"י לא אבה לפרש כתוס' משום שסבר שהאשה אינה כנכס ממוני ואין זכות ממונית בקידושין, ולכן גם אם סוכם שהבעל ישלם לה, התשלום אינו מוגדר כתמורה לקידושין אלא כתנאי בעלמא.
כפי שכתבנו למעלה, המחלוקת במהות הקידושין והמחלוקת בקידושי כסף תלויים זו בזו רק לצד אחד. לפי זה, הירושלמי והתוס' המבינים שיש כאן קניין ממוני יכולים לסבור כט"ז שקידושי כסף אינם מצד תמורה, וכשם שהט"ז סבור שאפילו קניין כסף בקרקעות אינו בתורת תמורה, אלא שוודאי לא סברו כאבן האזל שאין שום שוויות וזכות ממונית בקידושי אשה.
נראה 2 שאין הכרח בתליית הגרז"נ ואפשר לומר שגם לשיטת התוס' אין בקידושין קניין ממוני, והתמורה הממונית כאן אינה בתמורה לקידושין אלא לזכותו של האב לקדשה למי שרוצה. הואיל ולאב עומדת זכות לקדשה למי שרוצה, הוא יכול לנצל זאת כדי לדרוש כסף מחתן הרוצה שהאב יתרצה לתיתה לו. לכן אם סוכם למוסרה לחתן מסויים לקידושי ביאה שכר נתינתה דווקא לו ניתן לאביה.




^ 1.יש להעיר שהאבני מילואים עצמו (כח ס"ק טז) העיר שאמנם קידושי כסף נלמדים מעפרון אך מכירת קרקעות בכסף נלמדת מ"בכסף יקנו שדות" ולא מעפרון, ולכן יש מכך מקור לשיטת הרמב"ם שהדין שקידושין במלווה לא חלים נכון דווקא לגבי קידושין אך מכר במלווה כן חל, הואיל ומקור הפסול נלמד מעפרון ולכן אין ללמוד למכר אלא רק לקידושין.
^ 2.שילה שטינמץ
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il