ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
הטעם לסוברים שלא ניתן
בראשונים ובאחרונים מובאות שתי שיטות מרכזיות ביחס לטעם הדין שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם – או משום שיש חיסרון בסמיכות הדעת או משום שאין חפץ שיחול עליו הקניין.
חיסרון בסמיכות דעת
בבבא בתרא קמב ע"ב סובר רבי יוחנן שאי אפשר להקנות לעובר, ומבואר שם שאין להקשות מהמשנה ממנה עולה שיכול אדם להקנות לעוברו כי דווקא שם מועיל "הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו".
התוס' רא"ש (מובא בשיטה מקובצת שם) לומד משם שהטעם שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם הוא שהמקנה לא גמר בדעתו להקנות. לכן מחלקת הגמרא שלגבי בנו שדעתו קרובה אצלו יכול להקנות ואין חיסרון כי ודאי גומר בדעתו 1 . חילוק זה מזכיר את הסוגיא בכתובות קב ע"א שהתחייבויות המחותנים בעת הקידושין אינן זקוקות לקניין כפי שמנמקת הגמרא (קב ע"ב) "בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי".
לפי שיטת הנימוקי יוסף (בבא בתרא סו ע"א בדפי הרי"ף) בשם הגאונים אין להביא ראיה מהסוגיא שם, כי הוא מסביר שמדובר בשכיב מרע ובתקנה מיוחדת שתיקנו חז"ל שהקניין יועיל כדי שלא תטרף דעתו עליו הואיל ודעתו קרובה אצל בנו. אולם הנימוקי יוסף עצמו על המקרה של פירות דקל בבבא מציעא סו ע"ב (לז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה התם) כותב שהטעם שלא ניתן להקנות הוא משום שלא "סמכא דעתיה" 2 .
מקור נוסף בגמרא לטעם זה מופיע בבבא מציעא טז ע"א. נאמר שם שאם אדם גזל קרקע ומכרה ואחר כך חזר וקנאה מן הנגזל זכה בה הלוקח. מקשה הגמרא במה קנאה הלוקח הרי בעת שקנאה בשטר מהגזלן הקרקע כלל לא הייתה של הגזלן. מתרץ רבא שבהנאה שהלוקח סמך על הגזלן גומר הגזלן ומקנה לו. מקשה הגמרא מהדין שהמוכר לחברו מה שיירש מאבא או מה שתעלה מצודתו לא אמר כלום, ובמילים אחרות – הרי אי אפשר להקנות דבר שעדיין לא בא לרשותו – ומתרץ רבא ששם לא סמכה דעתו וכאן סמכה. מכאן משמע שכל החיסרון במכירת דבר שיירש רק בעתיד הוא שלא סמכה דעתו.
גם הוכחה זו ניתנת להידחות, שכן נחלקו הראשונים בביאור הגמרא. התוס' (ד"ה בההיא) מסבירים שבשעה שעשה הלוקח את הקניין מהגזלן נעשה הגזלן כאומר לו "שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה" ולפי זה אכן מדובר במכירת דבר שלא בא לרשותו, אולם רש"י (ד"ה גמר ומקני) מסביר שאין כוונת הגמרא שהקניין שעשה הלוקח הועיל למרות שאז הקרקע עדיין לא הייתה ברשות המוכר, אלא כוונתו שלאחר מכן כשהמוכר שב וקנאה מהבעלים הראשונים הוא התכוון לזכות עבור הלוקח ולא עבור עצמו.
אין חפץ שיחול עליו הקניין
התשב"ץ (ח"ד חוט המשולש, טור ב סי' יג ד"ה ובאמת שהמסתכל) מנמק: "מאחר שאינו במציאות אין כאן מה שימכור המוכר ויקנה הקונה". התשב"ץ מנמק באופן זה דווקא את הדין של דבר שלא בא לעולם כלל אך לגבי הדין של דבר שאינו ברשותו כגון "מה שאירש מאבא קנוי לך" כותב גם הוא שהטעם הוא משום חיסרון בסמיכות הדעת, ונפקא מינה כפי שראינו למעלה שבמקום שכן סמכה דעתו מועיל הקניין, כמו במקרה בבבא מציעא טז ע"א.
גם החזון איש (דמאי סי' יז ד"ה ומ"מ) הולך בדרך זו ולשונו היא: "לא ניתנו דיני התורה אלא על הדברים שאדם משמש בהן ושליט עליהן". על פי נימוק זה הוא מסביר את הדין של "בידו" המובא בקידושין סב ע"א, שכאשר הדבר ביד האדם ניתן להקנותו אף שלא בא לעולם. רבי יוחנן אומר שם שאדם יכול להפריש מפירות ערוגה תלושים על פירות ערוגה מחוברים אם אומר שמפריש לכשיתלשו משום שבידו לתלוש, וכן מבואר שם שהסיבה שאדם לא יכול לקדש את אשתו ולומר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך", משום שאמנם בידו לגרשה אך אין בידו לקדשה. משמע שאילו היה בידו גם לקדשה אכן היה מועיל. החזון איש מנמק זאת לאור טעמו "דמה שבידו הן בכלל באי עולם ותשמישי בני אדם".
הגמרא שם מקשה לפי זה מדוע אדם לא יכול לקדש את שפחתו ולומר לה שמקדשה לכשתשתחרר, ומתרצת "התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת". בפשטות הכוונה היא שכאשר הפער גדול מידי לא מועיל בידו, אולם החזון איש מבאר באופן אחר המתיישב עם טעמו – הואיל והשחרור גורם שנתייחס לגוי כתינוק שנולד כעת מחדש אין זה נחשב ביד האדם כי אין תשמישי האדם לברוא אנשים על הארץ אלא שעל ידי מעשיו נסתבב הדבר.
סיוע לשיטת התשב"ץ והחזון איש יש להביא 3 מפירוש התוס' (ד"ה איבעיא) בבבא בתרא קמח ע"א. הגמרא שם דנה במוכר דקל לחברו ומשייר את הפירות לעצמו, האם נתכוון לשייר גם את מקום יציאת הפירות או לא. הרשב"ם מפרש זאת לעניין הדין ששכיב מרע שלא חילק את כל נכסיו אלא שייר כל שהוא הווי מתנה גמורה, אולם התוס' מפרשים שלא מדובר על שכיב מרע אלא הדיון הוא לגבי הדין של דבר שלא בא לעולם – אדם שמכר לחברו דקל ושייר לעצמו את הפירות, האם התכוון לשייר לעצמו גם את מקום צמיחת הפירות ואם כן השיור תופס או שהתכוון לשייר רק את הפירות עצמם ואז הווי דבר שלא בא לעולם ואין השיור תופס. אם נאמר שהטעם הוא משום סמיכות דעת, טעם זה שייך רק לגבי מה שמקנה לחברו ולא לגבי מה שמשייר לעצמו, כי בודאי שסמוכה דעתו להקנות את הדקל גם ללא הפירות. לכן נראה מכאן שסברו שהטעם הוא שאין לקניין על מה לחול, וטעם זה שייך גם בשיור, כי הקניין חל על כל האילן ולא ניתן להפריד ממנו את הפירות שלא באו לעולם.
המנחת אשר (בראשית סי' ל) מקשה על טעם ההולכים בשיטת התשב"ץ וסיעתו, מדוע יש חיסרון בכך שכעת אין חפץ בעולם, הרי אדם יכול להקנות שורו ולהתנות שהקניין יחול רק בעוד שלושים יום, ואם כן מדוע בדבר שלא בא לעולם לא נאמר שיכול לעשות כעת את מעשה הקניין והחלות תהיה רק בעוד שלושים יום כאשר כבר יהיה בעולם. ומתרץ שצריך לומר שבכל קניין אין רק שני שלבים אלא שלושה: מעשה הקניין, חלות הקניין ותוצאת הקניין. עוד צריך לומר שמכללי הקניין נדרש שהחלות תהא באותה שעה של מעשה הקניין וכאשר אדם מקנה שורו בעוד שלושים יום אכן גם החלות חלה מיד בשעת מעשה הקניין אלא שהתוצאה תהיה רק בעוד שלושים יום. לפי זה מיושב החילוק, כי בדבר שלא בא לעולם כל עוד החפץ לא בעולם לא ניתן להחיל את החלות, ומכיוון שלא יכול לחול בשעת מעשה הקניין אין אפשרות לבצע כך את הקניין 4 .
נפקא מינות
סיטומתא
בהגהות מרדכי בשבת (תעב-ג) מובאת מחלוקת ראשונים אם אדם שהתחייב בקניין שחברו יהיה הסנדק או המוהל יכול לחזור בו. המהר"ם סובר שאינו יכול למרות שהווי דבר שלא בא לעולם בגלל שמנהג בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה ומקיימים כך גם כאן צריך לקיים, ומביא ראיה מדין סיטומתא בבבא מציעא עד ע"א ממנו רואים שדבר שנהגו בו מחייב. רבנו יחיאל חולק ואומר שאם ההתחייבות נעשתה לפני שהתינוק נולד לא חלה ההתחייבות הואיל והווי דבר שלא בא לעולם וגם סיטומתא לא מועילה בדבר שלא בא לעולם. הקצות (רא ס"ק א) מביא את דברי רבנו יחיאל להלכה, והנתיבות (ס"ק א) כתב שמהרש"ל (סי' לה-לו) משמע בפשטות שחולק וסובר שקניין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם, כי כתב שב"אורנדי" מועיל שטר אף שהוא דבר שלא בא לעולם כיוון שהוא מנהג ודומה לסיטומתא, אך הנתיבות דוחה שיש לומר ששם מועיל רק בגלל שמועיל גם מצד דינא דמלכותא.
הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות רעו) מסביר שהראשונים שבמרדכי נחלקו בטעם הדין של דבר שלא בא לעולם. המהר"ם סבר שהחיסרון הוא בסמיכות דעת ולכן כמו שסיטומתא מועילה להיחשב למעשה קניין הואיל והיא גורמת לסמיכות דעת כך היא מועילה לדבר שלא בא לעולם הואיל וגורמת לסמיכות דעת. לעומת זאת רבנו יחיאל סבר שהחיסרון הוא שאין כח הקנאה במה שלא בא לעולם ולכן גם סיטומתא לא תועיל.
ואכן מצאנו שהרא"ש בתשובה (כלל יג סי' כ) כותב שאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם מועיל מטעם סיטומתא, ופסק זה מתאים לשיטתו כפי שראינו שהטעם הוא מצד סמיכות הדעת, וכך גם מנמק החתם סופר בתשובה (ח"ה סי' סו סוף אות ב), וכותב נימוק זה בשם המהר"ם המובא במרדכי בבבא קמא אך כפי שיובא בהערה בהמשך לכאורה המהר"ם לא כתב זאת.
נראה שתלייה זו הכרחית רק לצד אחד. אם החיסרון הוא שאין כח הקנאה אכן גם סיטומתא לא תועיל ולכן ודאי שהמהר"ם סבר שהחיסרון הוא בסמיכות הדעת, אך על הצד שהחיסרון הוא בסמיכות הדעת אמנם יש סברא לומר שבסיטומתא הואיל ורגילים בכך יש מספיק סמיכות ומועיל, אבל אפשר גם לומר שלמרות המנהג אין סמיכות כי לעולם נפשו של האדם אינה מגיעה להפנמה מושלמת ולסמיכות בדבר שלא בא לעולם.
אולם באמת נראה מדקדוק בדברי המהר"ם שטעמו שונה, ולפי זה גם לצד הראשון אין תלות. לכאורה דבריו תמוהים שהרי מדובר כאן בכלל בקניין דברים, ועוד, אם נדקדק בלשונו הוא אכן לא כתב שנעשה כאן קניין סיטומתא למוהל אלא רק הביא סיוע ליסוד שמנהג העולם מחייב מדין סיטומתא, וזו לשונו: "הואיל ומנהג בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה ומקיימין גם כאן צריך לקיים, וראיה מדאמרינן בבבא מציעא האי סיטומתא קניא" 5 .
לאור זאת נראה לכאורה פשוט שיסוד המחלוקת בין המהר"ם לרבנו יחיאל אינו בטעם דבר שלא בא לעולם אלא בטעם שסיטומתא מועילה. רבנו יחיאל סבר כדברי הקובץ הערות שמועילה משום שגורמת לסמיכות דעת, אך המהר"ם מבין שמועילה משום שבממונות וכד' יש ללכת אחר המנהג, ולפי זה אפילו אם אין גמירות דעת ואפילו אם החיסרון בדבר שלא בא לעולם הוא מהותי מצד שאין לקניין על מה לחול מכל מקום המנהג מחייב 6 . סיוע לכך יש להביא מדברי הרשב"א שם (ד"ה ובדוכתא) שכותב לגבי סיטומתא: "ושמעינן מינה שהמנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין".
מכירת דשלב"ל בשבועה
הטור על התורה (בראשית כה, לא) עוסק במכירת הבכורה ליעקב ועומד על המצויין בתורה שעשיו נשבע ליעקב על המכירה, וכותב שמכאן דקדק אביו הרא"ש שמי שמוכר לחברו דבר שאין הקניין חל עליו כגון מה שאירש מאבא או שמוכר מלווה שיש לו על אחרים ונשבע על כך – המכר חל, ומדגיש שלא רק כופים את הנשבע לעמוד בדיבורו כדי לקיים את שבועתו אלא ממש יש על כך שם מכר, כלשון התורה שקראה לכך מכר.
הריב"ש (סי' שכח) חולק וסובר ששבועה לא מועילה ותמה מאוד על תשובה זו עד שכתב: "לאו הרא"ש ז"ל ולא הרב רבינו יעקב חתימי עלה, ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כותייהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך". הוא דחה את הראיה ששם מדובר בכלל לפני מתן תורה ויתכן שאז היה ניתן לקנות גם דבר שלא בא לעולם, ולגבי השבועה יתכן שנצרכה כדי שלא יערער עשיו בדבר כי הכירו יעקב בזד יהיר ואיש זרוע.
המנחת אשר (בראשית סי' ל) תולה מחלוקת זו במחלוקת לגבי טעם הדין. אם הטעם שלא ניתן להקנות הוא משום סמיכות דעת כפי שנימק התוס' רא"ש, יש סברא לומר שתועיל שבועה, ונמצא שהרא"ש מתאים לשיטתו, ואם הטעם הוא שאין לקניין על מה לחול אכן אין סברא שתועיל שבועה. כמובן, תלייה זו הכרחית רק לצד אחד כי גם על הצד שהטעם הוא משום סמיכות דעת ודאי שאין הכרח לומר ששבועה תועיל, ואכן כפי שמביא המנחת אשר, אור החיים שם (כה, לג) כותב שהטעם הוא משום סמיכות דעת ועם זאת כותב ששבועה אינה פותרת חיסרון זה.
שיטת הסוברים שניתן להקנות
עסקנו בסוגיא זו בשיטה שנפסקה להלכה לפיה לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם. יש לעיין גם בשיטה החולקת וסוברת שניתן להקנות – האם הקניין חל מיד או רק בשעה שהדבר בא לעולם 7 , ובהקשר זה יש לעמוד על דברי רב הונא בסוגייתנו שהלך בשיטה זו וסייגה שכל עוד לא בא לעולם יכולים עדיין לחזור בהם.
והנה נחלקו הראשונים אם גם באומר "מעכשיו" יכול לחזור בו וכן אם אמירה זו פותרת את הבעיה של כלתה קניינו והקניין יחול גם אם ייקרע השטר לפני שהדבר בא לעולם. הרשב"א בקידושין (סג ע"א ד"ה כגון) כותב בשם ר"י שהקניין חל לגמרי עכשיו ולכן גם אינו יכול לחזור וגם אין עוד בעיה של כלתה קניינו. הרשב"א מסכים עימו ומתקשה בדעת הרמב"ן הסובר ששוב אינו יכול לחזור בו אך עדיין יש חיסרון של כלתה קניינו. ב תוס' בבבא מציעא (טז ע"א ד"ה קנויה) מצאנו שיטה שלישית, ולפיה ה"מעכשיו" בא לפתור את החיסרון של כלתה קניינו אך עדיין יכולים לחזור בהם. יש לעיין לפי כל אחת משלוש השיטות הללו איזה חלק מהקניין מתבצע בעת מעשה הקניין ואיזה בעת שבא הדבר לעולם. ועוד חזון למועד.
^ 1.הרב יועזר אריאל (דיני בוררות, 'חתימה על שטר בוררות', עמ' סה) כותב שאף בדעת הרא"ש יש לומר שכתב כן דווקא לגבי עובר הואיל וישנו במידה מסויימת בעולם, שהרי מודה שאם עדיין לא נוצר העובר כלל לא מועיל, ואם כן יש לומר שכשלא בא לעולם כלל מצטרף טעם נוסף לחיסרון בסמיכות דעת והוא שהקניין לא יכול לתפוס בדבר שאינו קיים. אך בפשטות לא נראה כך מלשון הרא"ש כי הוא כתב שמכאן יש ללמוד מהו הטעם הכללי של דין דבר שלא בא לעולם, משמע אפילו כשלא בא לעולם כלל.
^ 2.הרב גוסטמאן (קונטרסי שיעורים בבא מציעא סי' יג) מסייג שנימק כן דווקא לגבי פירות דקל אך בדבר שלא בא לעולם כלל מודה לטעם השני.
^ 3.שילה שטיינמץ
^ 4.חילוק זה לשלושה שלבים, המופיע באחרונים נוספים, טעון הבנה – מה בדיוק קורה בשלב של החלות לפני התוצאה. ואולי אפשר להבין קצת על פי דברי הקהלות יעקב בבבא מציעא (סימן לא ס"ק ב) המסביר בשיטת הרמב"ם לגבי "מעכשיו ולאחר שלושים יום" שהמשמעות היא 'שיור בזמן', כלומר הוא מקדש כעת אלא שמשייר את הזמן שעד שלושים יום. כבר כעת מסתיימת החלות של הקידושין אלא שהחלות היא על עוד שלושים יום. (ראה בסוגיית "שרגא דליבני - מעכשיו ולאחר שלושים יום" בקידושין).
^ 5.ועוד, שלכאורה פשוט שלא מדובר כאן על קניין שהרי זה קניין דברים. אולם דבריו מובאים גם בתשובת רא"ש (כלל קב סי' י) ושם יש השלמה לדבריו וכותב שאין זה קניין דברים משום שהוא כמקנה את התינוק למוהל, והרא"ש תמה על כך מאוד, מניין שאדם יכול להקנות בנו.
^ 6.אולם החתם סופר בתשובה (ח"ה סי' סו סוף אות ב) מביא שהמהר"ם במרדכי בב"ק (סוף רמז מד) כותב שכל הטעם שאינו קונה הוא משום שלא סמכא דעתו ומכיוון שנהגו שפיר סמכא דעתו, ולפי זה נדחים דברינו, אך יעויין במרדכי עצמו שם שלא כתב כן אלא רק כתב שהואיל ויש דרך להקנות להדיוט חפץ זה (כשיבוא לעולם) ניתן להקדיש אותו (גם טרם שבא לעולם).
^ 7.יעויין בשיעור הכללי של מו"ר ראש הישיבה שליט"א, שהרחיב בנושא זה.
כתובות מה קל יותר - להוציא ממון או להתיר אשה להינשא?
מסכת יבמות - דף פח' ע"ב ומסכת כתובות - דף כח' ע"ב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
