ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מדת הסובלנות ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

א' טבת, תשס"ו

מדת הסובלנות

משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

תוכן הסובלנות
(עלינו להקדים כי אין הראי"ה משתמש במלת "סובלנות" (עם ב' פעם ו') והיא מלה מחודשת, אלא במלת "סבלנות").

מרן הראי"ה היה לא רק גאון וצדיק, לא רק חסיד וקדוש, אלא היה מתון ורגוע במדותיו. לכן ה' חנן אותו הכרה פנימית לאמיתה של תורה והצטיין במדות טהורות. לכן דוקא ממנו אנו מקבלים את ההדרכות שהן עילאיות ביותר.

מה היא ה"סובלנות"? כתב מרן:
"נכון לנו להרחיב את דעתנו ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכוח כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים. וברוח דעת ויראת ה' נדע שכל עלילות מצעדי גבר וכל הגיוני איש ופעלם בעולם, בחוג גדול או קטן, הכל ערוך ומסודר מקורא הדורות מראש, לעזור ולשכלל העולם ורדמתו, להזרחת אורו, 'ולעדויי חשוכא' (להסיר החושך). ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם. 'ואלוהי הרוחות לכל בשר' (מליצה ע"פ במדבר טז, כב) 'את הכל עשה יפה בעתו' (ע"פ קהלת ג, יא). ורעיון זה, אע"פ שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש והאמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות, ונהיה תמיד מלאים אומץ רוח, מנוחת הנפש ובטחון בה' אוהב אמת, אשר 'לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו' (ע"פ תהלים לז, כח) ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שנד).

מה כתוב פה? נוסף על העיקרון שיש בשני הצדדים, של בעלי הויכוח, גם אורות וגם צללים, מודיענו כאן הרב כי ה' עורך ומסדר מראש כל התופעות, וכולן יתנו חלקם למען הביסוס הכללי והמתוקן של האנושות. גם מהדברים השליליים נרויח איזו שהיא תועלת (עיין "אורות", עמ' פה). וע"י גישה יקרה זו לא ניפול בקלקול של "זילותא וקפדנות", כלומר לזלזל בזולת וגם לכעוס שלא כמדת התורה.

לפנינו כאן בעיה סבוכה. מצד אחד רצוננו לשמור על קיומה של תורה, בין מצדנו ובין מצד אחינו בני ישראל, ולהתגונן נגד כל מפריע. ומצד שני עלינו לנהוג במתנגדינו "סובלנות"? הרי הם שתי מדות הסותרות זו את זו?! אבל האמת היא ששני הפרטים הללו נכונים, כמו שיבואר להלן. וכדברי הרב:
"אין להבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם. כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד מן השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד" ("ערפלי טהר", עמ' צה; ח' קבצים, ח"ב פסקא ע"ר).

בדבריו הנ"ל קיצר, אבל האריך ופירט במקום אחר. כאשר "המפלגה האורתודוכסית אגודת ישראל" שבימיו (שנת תרע"ב) הצהירה במצע הארגון שעליהם לדאוג לכל צרכי האומה, שש הרב מאד. כלשונו: (שבזאת הביעו כוונתם)
"שהם אינם מפלגה אחת של האומה, שאין עליה לדאוג כי אם לשלומה (של המפלגה) החומרי והרוחני, אלא שהם הינם כללות האומה כולה, והדאגה המקננת בלבם היא דאגה לשלום האומה ולישועתה הכללית. וכו' וכו' כעת כבר אי אפשר לנו לומר שיש איזה ענין הנעשה בכל מרחבי האומה שאנו בני חורין מלשום עליו לב, ושאנו רשאים להתיחס אליו בשוויון נפש מבלי להשתדל בהטבתו כמה שיעלה בידינו, הרבה או גם מעט". ("אגרות", ח"ב עמ' עח).

והמשיך שם:
"רעיון זה, נס האחדות וכו' כאן אנו כוללים יחד שני זרמי רוח, שמבלעדי המחשבה הרוממה וכו' היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד. א. הקנאה הקדושה, קנאת ה' ותורתו וכל קודש וכו' ב. והסבלנות המתונה, המלאה רוח חסד ודרכי שלום וכו'. קנאה גדולה אנחנו מקנאים לדגל שם ה' וכו' אור תורה ונר מצוה וכו'. ומתוך אהבה העמוקה והעליונה שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, ואנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו, הננו שואפים ליתן את רוח ה' על כל צאצאיו. ומתוך כך יש לנו כח סבל גדול מאד, לבוא במשא ומתן עם כל פלגות עמנו ועם כל יחידיו וכו' לחזק ידים רפות לכל פועל טוב לאומה" וכו' ("אגרות", ח"ב עמ' עח).

זאת אומרת, כל הרעיונות וכל הפעולות הינם תחת חופה של רעיון אלוהי של אחדות האומה. וכל פרק וסעיף נותנים חלקם במערכת כללית וחיובית זו. ולכן יש מקום גם לקנאה דתית, וגם לסובלנות. אחת אינה מבטלת השניה. אלא צריכים לדעת תחומים ואופני פעולה.
"אוהבי ה' ויראיו באמת וחושבי שמו הם העומדים בנסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמוד הכן נגד כל הכחות עליונים ותחתונים החחפצים לבלע נחלת ה' ולהפריד את האומה האחדיית, היחידה במלוא עולמים" ("אורות", עמ' עד).

אין לנהוג סובלנות אם על ידה תושחת האומה

יש להבהיר שאין כוונתו של הרב לנהוג סובלנות כזאת המניחה את הטועה בדרכו להמשיך ולטעות, ולתת למפירי דת להרוס את אומתנו. בכמה מקומות הזהיר הרב שאין לבלבל בין המושגים. זו לשונו:
"הסבלנות נועדה להשלים בין אותם חילוקי הדעות שהם ראוים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא, ש'כשם שאין פרצופיהן שוים, כך אין דעותיהם שוות'. אבל חלילה לה להיות הסיבה הגורמת לעצלות בזיכוך הדיעות והארתן, עד שתגן גם על הדיעות המזיקות והבוסריות". ("חזון הגאולה", מאמר "נחמת ישראל", עמ' קו).

ועוד אמר נגד הטועים בזה:
"אמנם הרבה מאד צריכים עיבוד שני הצדדים, החיצונים והפנימיים. הסבלנות מקור חיים היא. אבל במה דברים אמורים? בזמן שהיא באה מתוך הטוהר של הדעת והמוסר, שאי אפשר לו להתברר כי אם מתוך ההכרה הבהירה בהמהות של חיי האומה ונשמתה התולדותית. (הערת המעתיק: כלומר אותה המחשבה הרוממה על טיב הנשמה הישראלית, שהשוינו לעיל מחשבה זו לחופה שעל ראשנו). אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכית הלב ורפיון רוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול, שמחזיקיה יהיו דוקא אותם (שהיו) הדוגלים בשם הסבלנות. וכו'. כי הסבלנות הבאה לחסום את הדרך של עז חיים לעמוד על ידו נגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, ו(נגד) מכניס רוח תהו במערכות חייו, היא דומה לאותה סבלנות של האיש הרואה שכבוד ביתו ומשפחתו נתון הוא למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה". ("אגרות", ח"ג עמ' קנו-קנז).

במקום אחר לימד הרב מה צריך להיות יחסנו לנושא של "חופש הדיבור" של אלו המכחישים אמונת ישראל. וכך כתב:
"וביחס לאמונה, יש הפרש גדול בין ישראל לעמים. וכו'.אמנם לפעמים ימצאו יחידים שיוכלו למרוד באומתם כשימצאו שאותה דיעה המאגדת ומקיימת את אומתם היא מזקת לכלל (האנושיות) (האנושות). על כן יפקירו את האומה בשביל האמת. אבל כל זמן שתהיה הדיעה המחזקת את אומתם דיעה בלתי מפסדת כלל, וקל וחומר כשתהיה עוד דיעה (ה)מועלת חוץ לגבולה, ולגוף האומה תהיה (הדיעה ההיא) יסוד חייה, אז אין שום מקום לסבלנות. והסבלן הזה ראוי לבזיון פנימי מכל האומה וגם (מכל האדם) (כל האנושות). על כן, כאשר אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלוהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה (הנ"ל) יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. וכו' על כן מי שגורם בדיעותיו, ומכל שכן במעשיו, רפיון להדיעה שמחיה את האומה הוא פושע לאומי שהסליחה להם איולת. ובכל העולם אין לנו דוגמא בזה" ("אגרות", ח"א עמ' כ').

וכך היה מעשה. בדורו של הראי"ה היה סופר אחד, ש"י הורוביץ, שפקפק במעלתם של ישראל כאומה. גער בו הרב: "אני חושב כל סגנון ספרותי המטיל ספק בתוכן היהדות לעומת עבודות זרות, למעשה רדיפה לכלל ישראל, ששום כשרון ושום חכמה שבעולם לא יוכל לכפר על זה" ("אגרות", ח"ב עמ' צ' וע"ע שם עמ' ס"ה).

כלומר, אין לנהוג סובלנות במסיתים ובמדיחים. כלשונו:
"מדת הסבלנות היא נחוצה (ברוב) (הרבה), להיות כל איש ירא ה' וגדול באהבת שמו הגדול ית' סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ה', כל זמן שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא קיג).

הרי מוכח בזאת כי בכופרים בעניני יסוד, כמו המערערים על אמונת ישראל, לא נהג עמהם הראי"ה בסבלנות. הרב לא נרתע לפני איש. כך כתב:
"דעות ממוצעות ופשרניות שיש בהן מעין חולשה גופנית ורפיון נפשי, אינן עלולות לנצח בתכונה רבת פעלים כתכונת בהתחיה הלאומית שלנו, שרוח ה' אֵל עולם מתנוסס מכל עבריה. עלינו להזדיין בכח רוחני גדול, בדעות מוחלטות מקוריות וקבועות" וכו' ("אגרות", ח"ב עמ' קסד).

ועוד כתב:
"מורך לב הוא גם כן בכלל המדות האסורות, תולדות העצבות והעייפות, שהננו חייבים להזהר מארסה. חמושי גבורה אנו חייבים להיות כשאנחנו מכירים שכל כוונתנו היא טהורה, ישרה ונכוחה ונגד ה' דרכנו. חלילה לנו להיות חפצים דוקא להיות יוצאים ידי כל הבריות, אפילו היותר חביבות ומשובחות" ("אגרות", ח"ב עמ' רסב).

וזה מעין מה שכתב לתלמידיו "שלא לסור מדרך הקודש מפני התבטלות נגד שום אדם בעולם" (שם, עמ' רכו).

וכך כתב לאחד ממקובלי דורו:
"ולא להתבהל כלל מפני איזה בעל שם שמחוץ לתחומנו, שמהלך הרגש והבינה שלהם הלכו ארחות אחרות" ("אגרות", ח"א עמ' שב).

ועוד כתב:
"ולא להתפעל מכל אלה החפצים להגביר סיטרא דדינא, אפילו אם יהיו צדיקים וגדולים בתורה" ("אגרות", ח"ב עמ' לה).

כלומר יהא האדם בעל דיעה נחושה ויציבה, ולא מפני סובלנותו תטושטש אצלו דעתו העצמאית.

אודות הרשעים המוחלטים
הרב היה מהחסידים העליונים, מלאים חסד לכל בריותיו של הקב"ה. כלשון מהר"ל: "מי שהוא אוהב הש"י, אוהב את הבריות שהם ברואיו" ("דרך חיים", דף לח, "דן לכף זכות"). האריך בזה הראי"ה בסוף "אורות הקודש" (ח"ג עמ' שיא-שנ). בתוך דבריו הוא משבח אהבת הרשעים המוחלטים, הכופרים, המסיתים והמדיחים (עמ' שיז, שכו, שמ). וכבר הארכנו במאמר "ונעתרות נשיקות שונא" (וכן ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שניה, ח"א עמ' 174-177) בביאור מושגי הרב, שלא נאמרו עבור כל אדם ואדם כי אם לחסידים עליונים המקיימים שתי הגישות, גם שנאה מבחינה חיצונית וגם אהבה פנימית שבלב, כדברי הרב "איך לקיים את כל הצינורות במעמדם" (עמ' שיח).

הראי"ה עצמו ידע כי לא כל אחד רשאי להשתמש באהבה עילאית זו. כך לשונו:
"ונשמות (מקולקלות) כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם וכו' הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם. והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות כדי שלא יבולע לו" ("אגרות", ח"ב עמ' קפז).

וחזר על זה במקום אחר: "ועל כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בני אדם וכו' שאינם חפצים להתקשר כי אם באהבת הטובים שבבני אדם ובסגולת האומה" וכו' ("אורות הקודש", ח"ג עמ' שכ). זאת אומרת, יש להתרחק מהכופרים והרשעים המוחלטים. ואהבת הרשעים הגדולים היא דרגה גבוהה. האדם צריך הקדמות רבות לפני שהוא זכאי לנהוג כך.

ועוד הדריך הרב באופן כללי שיש להקדים תקופת "שנאת הרשע" עצמו, לפני שעולים לתקופת "שנאת הרשעה" כשלעצמה ("קבצים", קובץ ח, פסקא רכח). מי שלא קיים שלב בסיסי זה, אין לו להעפיל לדרגה הגבוהה. וגם העולה לדרגת "שנאת הרשעה" כשלעצמה, אין כל סתירה בין "אהבת הרשעים" לחוסר הסובלנות למעשיהם המחפירים (כדלהלן).

סובלנות אינה סותרת שנאת הרע
גם אחרי שהאדם הקנה בנפשו תכונה משובחת של "סובלנות", בכל זאת עליו לשנוא את הרע. וכך דבריו: "אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם הרשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע (כשלעצמה). אדרבא היא מחזקת אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום. וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה" ("מוסר אביך", מדות הראי"ה, אהבה, סעיף ח).

וכך הוא מעיד על עצמו:
"הנני מתעב את הרע של הרשעים, ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר ואוהב, כי חלק ה' הוא" ("אגרות", ח"ב עמ' קנג).
"סבלנות הגונה, ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכיעור" ("שמונה קבצים", קובץ א פסקא תרס"א).

לימוד זכות המביאה לידי סובלנות
הרב היה מוכיח את מחללי השבת בדורו ("אגרות" ח"ב דף ל', עמ' ק', עמ' קכז ועוד), והיה מארגן כינוסי מחאה ("מאמרי הראי"ה", עמ' 341, 351-352 כמו בענין כפר גנים). בכל זאת תמיד חיפש לימודי זכות על הרשעים. וכך כותב: "ובכלל אני מוצא שגם על אחינו הרחוקים, שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, הננו מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס. להלחם על הרע והחטא, ולא על רעים וחוטאים. שאולי אינם (נקראים רשעים) במציאות אחרי הצירוף של גלותנו הארוכה. אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים. ואולי יש בעומק החושך והרע גם כן גרגירי אורה וטובה. וע"י דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר ע"י משטמה וקינטוריא" ("אגרות", ח"ב עמ' רעא).

עוד לימד על הרשעים זכות במה שלא היה להם ממי ללמוד. כי שומרי תורה בדורו של הראי"ה לא ידעו כיצד להסביר "אמונה" לנחשלים, ולא ידעו באיזה אופן לקרב, וכיצד מדברים עם אותם הרחוקים מהמצוות. וכבר חז"ל ציינו בדורם, "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע (כיצד) להוכיח" (ערכין טז ע"ב). וכך לשונו:
"ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר, והם אינם אשמים כלל. כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת התורה והאמונה, עם החיים (פירוש המעתיק: אין מי שיסביר כיצד לחבר לימוד התורה עם חיים פראקטיים ואקטואליים) הולכים הם ומתפקרים. וכו'. וכל אשר נראה פנים יותר להשכיל לדון לכף זכות את החייב שבחייבים, אם רק אינו רוצה להיות נפרד מכלל האומה, להיות נוסף על שונאינו וכו' וכו' יתחזק ויוסף אומץ יסודה של תורה" ("אגרות", ח"א עמ' שיא).

ובאמת ע"י הסובלנות אנו מצליחים להציל אחים טועים. הרב היה לא רק גאון וצדיק, טהור וקדוש, אלא היה פקח נפלא. כך כתב:
"הנצחון על המתנגדים, ביחוד בענינים רוחניים, מצטייר בשני פנים. א' להראות את הצד הרע שיש באותו הענין שהוא רואה לנגד לו וכו'. אמנם לכל דבר רע יש איזה צד טוב שמצדו הוא מושך את הלבבות אליו. על כן אע"פ שיש צדק גדול בהוראת הצד הרע, מכל מקום כל זמן ש(המתווכח) רק התכונות הרעות ישמיע, יפעל רק שהשומעים הישרים ירשיעו את המתקוממים (שמתלוננים עליהם), אבל המתקוממים עצמם (הרי) הם מכירים את הצד הטוב שיש בענינם, ובשביל שהם רוצים באותו החלק הטוב, הם מנאצים ומרשיעים. על כן לא יהיה הנצחון על הרשעה נצחון שלם, כיון שהאויב עצמו מחזיק בדעתו ומוצא את צדקו בגרעין הטוב שלו. וזה נובע מפני שלא גלה המעמיד על האמת את המסכת בשלמותה. אבל באופן ב', מי שמגלה את כל ההשקפות הכלליות, ומגלה גם את הגרעין הטוב שיש בהרע המרובה, ומברר את סיבת החיבה שיש להמחזיקים בדברים שהרע מרובה בהם, שהוא מפני איזו קורטוב של טוב הנגבל בו, ועל כן הוא מראה לכל שצריך להציל את הגרעין הטוב בעצם טובו, ולהשמר מכל הדברים הרעים הגורמים לו, אז גם האויבים עצמם נמלאים כל טוב. וכיון שהם משכילים יותר ממה שהשכילו לפני זה, אז משלימים הם עם הצדיקים המחזיקים בהטוב המרובה הכללי" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 85).

וחזר בקצרה על רעיון זה, כיצד ננהג עת שאנו מנסים להשפיע על הזולת ולדחות אמונות רעות.
"אין שקר שלא יהיה בו קצת אמת. אלא כל זמן שאין מבררים אותו הקצת וכו' מתפשט כח השקר על הכל. ולעומת זאת, כל מה שיסברו הלוחמים נגד השקר להכחיש ביותר את קצת האמת שיש בו, הרי הם מחזיקים בזה גופא את כח השקר. אמנם הכשר טוב צריך העולם עד שיהיה ראוי להגלות בתוכו האמת הברורה, עד שיהיה אפשר לומר על קצת האמת הנמצא בהשקר שאמנם כן הוא, ולסמנו יפה, למען יטול החושך של השקר את חלקו ולא יערבב את העולם בתביעותיו השקריות. וכו'. דבר זה נמצא בכל דעה רעה שבעולם, בכל אמונה אוילית וטמאה, בכל כיעור ובכל עבודה זרה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 288).

ולמהלך הנ"ל, תועיל לנו הסובלנות.

עצות כיצד משיגים מדת הסובלנות
הגמרא (ברכות נה ע"ב) מלמדת כי הנכנס לעיר וחושש פן יזיק לאחרים בעין הרע, יניח אצבעו ליד נחיר שמאלי של חוטמו. ידוע ומפורסם שרוב אגדות חז"ל אינם כפשוטם אלא באו ללמד רעיון נשגב (כדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה סדר זרעים, מהד' מהר"י קאפח, עמ' יט). בדרך כלל פירש הראי"ה מושג "עין הרע" כדרכו של הרמב"ם, במובן של חוסר הסתפקות של המביט, במובן של קנאה זולה בזולת (והנזק הוא לאותו אדם עצמו, ולא לזה שמביטים בו). כאן בפסקא זאת ענין "חוטם" הוא עיקר פרצופו של האדם, ויש בו צדדים לימין ולשמאל, כלומר לטוב ולרע. ובכן כדי שאורח זה הבא לעיר לא יגזים בביקורת נגד תושבי העיר, אלא ינהג בסובלנות, מוטל עליו "להיות מכיר חסרונותיו הפנימיות וכו' ובהיותו יודע שיש (גם) עמו חסרונות פנימיים, לא יהיה חפץ להגדיל השפעתו (באין) (בלי) מעצור עד שעי זה תתפתח אצלו ג"כ כוחה של עין רעה". הנחת אצבעו ליד הצד השמאלי של האף מזכיר לו חסרונו "על כן יביט על זולתו בעין טובה ויסבול חסרונות זולתו" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא סג).

עוד עצה נפלאה מוסר לנו הרב. הרי רמח"ל לימד אותנו כי כל הדברים המתרחשים בעולמנו הינם מנוהלים ע"י השגחת הקב"ה. אין לך שום תופעה בעולם שלא יביא לבסוף אל הטוב המיוחל ("דעת תבונות", סוף פסקא מ"ח). בעייתנו היא שאין אנו רואים את כל התמונה, אלא חלק ממנה בלבד. ולכן לבנו מלא תמיהות ותלונות. הראי"ה הביא חינוך זה ב"עין איה" (ברכות פ"ז פסקא ב וכן פסקא טו). ולענין הנושא שלנו כתב הרב:
"מדת הסבלנות היא נחוצה (ברוב) (הרבה), להיות כל איש ירא ה' וגדול באהבת שמו הגדול ית' סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ה', כל זמן שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. על כן אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה (ויש בכך נזק). כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לפנים. והיא (מחשבה כזו) דרך
רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ה' טהורה. על כן צריך שתהיה הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר לשקר והכפירה חלילה, כי אם מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל. וכו' וכו'. וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבויות העות של דיעות זרותבמושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ה', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ה'. אם כן צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא ה'ארך אפים' שהקב"ה נותן לעוברי רצונו" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא קיג. ורעיון זה מפורש ב"דעת תבונות" לרמח"ל, פסקא לח).

וגם בין כיתות שונות של שומרי תורה ומצוות צריכים לסבלנות אלו לאלו. כי לפעמים האדם מסתגר תוך חוגו הצר ומזלזל באוחזים בשיטות השונות ממה שהורגל בהן. ועל כך כתב הרב:
"הרעות היוצאות מהבדידות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הינם משולשות. א', שתיקון העולם נמשך וכו' וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות. וכו'. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חבריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו באמת ובאמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעת שהיא שונה מדעתו. ובזה תהיה סיבה היותר חזקה למחלוקת ולמריבה. וכו'. ב', שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות" ("עין איה", פ"ט פסקא שמא).

והוסיף על לימוד הבקיאות ובאופן היקפי:
"על כן צריך שיהיה האדם מתרגל לסבול לשמוע הרבה, להוסיף ידיעה וכו' אשר אם גם יתנגדו (ידיעות אלו) לאיזה פרטים וסעיפים (ממה שידע מכבר) אל יצא לריב מהר. וכו' הידיעה המקפת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים" (שם, פסקא שמג).

ובענין הסובלנות לכיתות אחרות בין שומרי מצוות, כתב הרב:
"ראוי להזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שיטת המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים, הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי, בתוכן מתנגד מהדברים הנשמעים לו באותו (פרק) (זמן ומצב)" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' רפב).

לכן הבא להעיר הערה ביקורתית לזולת, ישקול מקודם אם איננו מפיל את השומע לרדת עוד יותר ממצבו בקיום התורה, מפני ערעור "אמונת חכמים" שהיתה בידיו, או מפני שינוי ארחות חייו שהורגל בהם. ולפעמים יש שכר לשותק ומתאפק מלהעיר.

סובלנות שהיא שלילית
"מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ה' וגדול באהבת שמו הגדול ית' סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ה', כל זמן שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא קיג).

כאשר לומדים בספרות של קדמונינו, שכתבו בעניני אמונות ודעות אמונתנו, אנו מוצאים שיטות חלוקות, ולפעמים רעיונות הנראים כסותרים זה את זה. הגיב על כך הראי"ה:
"ההשקפה היותר מאירה בעניני אמונות ודעות, כמו בכל הענינים הנשגבים, היא לצאת מהחוג הצר שבו נמצאים שיטות מחולקות הצוררות זו את זו ומבטלות אלו את אלו, ולבוא עד מרום הפסגה שמשם נשקפות כל הדיעות בשורשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים בארחות החיים ובמצב הנפשות, הוא המחלק ביניהם. החוקר המיושב המשתמש בשכל ישר מצורף לרגש בהיר ונכון, ידע איך להוקיר כל דבר בערכו, איך לשלב כל הדעות במצב כזה שכל אחת תשלים את החסרון שיש בחברתה, אפילו במקום שהן נראות כחולקות זו על זו. וכו' וכו'. וצריך בזהירות לחלק בין הצעה כוללת זאת וכו' ובין הסבלנות הקרה, אשר באה מתוך מה שאין העולם הרוחני תופס מקום בנפש" (לכן הוא אדיש לדיעות שאינן כדיעותיו) עכ"ל ("אגרות", ח"א דף פד).

כלומר גישה זו הנקראת בימינו "פלורליזם", שהאדם סובלני לשמוע כל מיני דעות חלוקות, ולא איכפת לו מהם, כי אינו מייחס לאף אחת מהן שום חשיבות. גישה זו היא שלילית.

ועוד כתב:
"טעות מוחלטת היא ביד האומרים שצריך להניח את היד (הערת המעתיק: כלומר לנטוש) מאי השיווי של הדיעות, להניח אותם ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים. הסבלנות נועדה להשלים בין אותם חילוקי דיעות שהם ראוים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא. וכו'. אם רק נמלא את תפקידנו התורני כראוי, בבירור הלכות הדעות ושורשי מושגי היהדות היסודיים וכו' אז נוכל לבוא לידי אותו המעמד הטוב שלא נצטרך להשתמש במדת הסבלנות המיישנת ומפילה תרדמה, כי אם במדת השלום הער והחי" ("חזון הגאולה", עמ' קו).

קנאות שהיא שלילית
כתב הרב:
"צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה לגבול הקודש, שתהיה קנאת ה' נקיה. ואם אי אפשר ע"פ רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה הביקורת לברר את בסיסה העיקרי שלא תהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמות, כי אם קנאת ה' הנותנת לבעליה ברית שלום" ("אגרות" ח"ג, עמ' רמד).

(על המושג "ברית שלום" עיין מה שהבאנו לעיל בסוף פרק ז' מדברי הרב ב"חזון הגאולה", סוף עמ' קו).

הרב קובע שמדת "קנאת ה' צבאות" היא סעיף מן האהבה. "האהבה האלוהית כשהיא באה למדריגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ה'" ("חזון הגאולה", עמ' רנז). סימוכין יש לקישור זה בין "קנאות" ל"אהבה" ממה שהרמח"ל קבע "קנאות" כסעיף מאהבת ה' ("מסילת ישרים", פרק יט). ואנו רואים זאת ממעשיו של פנחס הקנאי, אשר אחרי שהרג לזמרי וכזבי "בא וחבטן לפני המקום ואמר "רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" (סנהדרין מד ע"א). הרי שההריגה היתה תוצאה מאהבתו לישראל, ולא מעשה דחיה ושנאה. ושוב יש להביא ראיה ממעשה הריגת הרודף, אשר "מצילים אותו בנפשו" (סנהדרין עג ע"א) ופירש רש"י: "מצילין אותם מן העבירה". כלומר מדובר בהצלת הרודף כשלעצמו, ולא רק בהצלת הנרדף, כי מדובר באהבתו להצילו מהחטא.

יוצא מכל הנ"ל שהבא למלאות ידו לה' ולקנאות לשמו, צריך להיות אוהב את ה' בכל לבבו, ולהיות בעל מדריגה רוממה. "ולא כל הבא לקפוץ, קופץ" (סוכה מט ע"ב). כדברי "מסילת ישרים" (פרק כ"ו) שכל השלבים שבספרו הם זו אחר זו. כלומר אין להיות "חסיד" לפני שהאדם הוא זהיר, זריז, ונקי.

מחשבה רוממה המגשרת בין קנאות לסובלנות
גם בתוך ציבור שומרי תורה יש צורך לסובלנות הדדית. יש שמתוך קרבתם זו לזו, למרות ששאיפתם לאותה המטרה, אבל הם נוקטים בשיטות שונות, הם בכל זאת יש מהם הנכשלים בצרות עין ובטענות קנטרניות אלו נגד אלו. הרב עונה להרב לינטופ דברים דלהלן, והם ראוים להתבוננות בזמננו לכל הכיתות השונות, שומרי תורה:
"השערתי היא שכל אחד מאתנו משקיף על חלק מיוחד של השדה אשר ברכו ה', ואותה שורת הכרם שכל אחד עובד עליה, מיוחדת היא, ואולי עומדת היא במצב שונה מעט זו מזו, שמתוך כך מקבלות התנועות הרוחניות שלנו איזה סגנון מיוחד השונה זה מזה. אבל כשנדון יפה בדבר, נמצא שבכרם אחד הננו עובדים" ("אגרות", ח"א עמ' שא-שב).

סבלנות לאחינו החרדים לדבר ה'
הרב כתב מכתב תודה וברכה ליושבי המושבות בגליל אשר סייר אצלם בשנת תרע"ג, ובין דבריו כתב דברי התלהבות: " מי יתן לי זרועות עולם, אחים חביבים, ואחבקכם באהבה" ("אגרות", ח"ב עמ' רכט).

וכמו כן כתב הרב:
"וכיחסנו לאחינו אלה (החילונים) שאנו משתדלים לקרבם לתורה, בזרועות פתוחות לאהבת אחים, שאנו חפצים לחדור לתוך עומק נשמתם וכו' וכו', כן הוא ייחוסנו לאחינו החרדים לדבר ה' המלאים (אש) פלדות (הערת המעתיק: עיין נחום ב, ד) של קנאת אמת ואמונה, המובעת לפעמים בצורה של משטמה ואיבת עולם, הבאה מתוך כאב עמוק וצער נפשי דוקר, ממראה המדאיב של ההרס ועלבון הקודש. כי יודעים אנו בטח אשר תחת המסוה הזה, של השנאה הנצחת, (יש) אהבת עולם לאחים בצרה, לבנים (ה)בונים את ארץ האבות, שרויה היא בלב פנימה. חובתנו היא לפרוץ פרצות בחיץ המבדיל בין אח לאח, ולב ללב ידבר" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 350-351).

מלים הללו יש להשמיע לאותם בין מוקירי זכרו של הרב קוק, המחבבים ביותר לאחים נדחים פורעי כל קודש תורני, ואפילו לאלו שהרסו את ארצנו בעת "ההתנתקות", ולעומת זאת הם מלאים זעם וזעף לאותם "חרדים" הרחוקים מכל רעיון לאומי.

(הערת הכותב: למען עריכת מאמר זה נעזרתי ע"י ספר "משנתו של הרב קוק" (פרק על "סובלנות", מהד' שנת תשמ"ג, עמ' 323-371), חיבורו של צבי ירון, בהוצ' ההסתדרות הציונית העולמית).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il