"נכון לנו להרחיב את דעתנו ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכוח כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים. וברוח דעת ויראת ה' נדע שכל עלילות מצעדי גבר וכל הגיוני איש ופעלם בעולם, בחוג גדול או קטן, הכל ערוך ומסודר מקורא הדורות מראש, לעזור ולשכלל העולם ורדמתו, להזרחת אורו, 'ולעדויי חשוכא' (להסיר החושך). ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם. 'ואלוהי הרוחות לכל בשר' (מליצה ע"פ במדבר טז, כב) 'את הכל עשה יפה בעתו' (ע"פ קהלת ג, יא). ורעיון זה, אע"פ שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש והאמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות, ונהיה תמיד מלאים אומץ רוח, מנוחת הנפש ובטחון בה' אוהב אמת, אשר 'לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו' (ע"פ תהלים לז, כח) ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שנד).

"אין להבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם. כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד מן השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד" ("ערפלי טהר", עמ' צה; ח' קבצים, ח"ב פסקא ע"ר).

"שהם אינם מפלגה אחת של האומה, שאין עליה לדאוג כי אם לשלומה (של המפלגה) החומרי והרוחני, אלא שהם הינם כללות האומה כולה, והדאגה המקננת בלבם היא דאגה לשלום האומה ולישועתה הכללית. וכו' וכו' כעת כבר אי אפשר לנו לומר שיש איזה ענין הנעשה בכל מרחבי האומה שאנו בני חורין מלשום עליו לב, ושאנו רשאים להתיחס אליו בשוויון נפש מבלי להשתדל בהטבתו כמה שיעלה בידינו, הרבה או גם מעט". ("אגרות", ח"ב עמ' עח).

"רעיון זה, נס האחדות וכו' כאן אנו כוללים יחד שני זרמי רוח, שמבלעדי המחשבה הרוממה וכו' היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד. א. הקנאה הקדושה, קנאת ה' ותורתו וכל קודש וכו' ב. והסבלנות המתונה, המלאה רוח חסד ודרכי שלום וכו'. קנאה גדולה אנחנו מקנאים לדגל שם ה' וכו' אור תורה ונר מצוה וכו'. ומתוך אהבה העמוקה והעליונה שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, ואנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו, הננו שואפים ליתן את רוח ה' על כל צאצאיו. ומתוך כך יש לנו כח סבל גדול מאד, לבוא במשא ומתן עם כל פלגות עמנו ועם כל יחידיו וכו' לחזק ידים רפות לכל פועל טוב לאומה" וכו' ("אגרות", ח"ב עמ' עח).

"אוהבי ה' ויראיו באמת וחושבי שמו הם העומדים בנסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמוד הכן נגד כל הכחות עליונים ותחתונים החחפצים לבלע נחלת ה' ולהפריד את האומה האחדיית, היחידה במלוא עולמים" ("אורות", עמ' עד).

"הסבלנות נועדה להשלים בין אותם חילוקי הדעות שהם ראוים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא, ש'כשם שאין פרצופיהן שוים, כך אין דעותיהם שוות'. אבל חלילה לה להיות הסיבה הגורמת לעצלות בזיכוך הדיעות והארתן, עד שתגן גם על הדיעות המזיקות והבוסריות". ("חזון הגאולה", מאמר "נחמת ישראל", עמ' קו).

"אמנם הרבה מאד צריכים עיבוד שני הצדדים, החיצונים והפנימיים. הסבלנות מקור חיים היא. אבל במה דברים אמורים? בזמן שהיא באה מתוך הטוהר של הדעת והמוסר, שאי אפשר לו להתברר כי אם מתוך ההכרה הבהירה בהמהות של חיי האומה ונשמתה התולדותית. (הערת המעתיק: כלומר אותה המחשבה הרוממה על טיב הנשמה הישראלית, שהשוינו לעיל מחשבה זו לחופה שעל ראשנו). אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכית הלב ורפיון רוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול, שמחזיקיה יהיו דוקא אותם (שהיו) הדוגלים בשם הסבלנות. וכו'. כי הסבלנות הבאה לחסום את הדרך של עז חיים לעמוד על ידו נגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, ו(נגד) מכניס רוח תהו במערכות חייו, היא דומה לאותה סבלנות של האיש הרואה שכבוד ביתו ומשפחתו נתון הוא למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה". ("אגרות", ח"ג עמ' קנו-קנז).

"וביחס לאמונה, יש הפרש גדול בין ישראל לעמים. וכו'.אמנם לפעמים ימצאו יחידים שיוכלו למרוד באומתם כשימצאו שאותה דיעה המאגדת ומקיימת את אומתם היא מזקת לכלל (האנושיות) (האנושות). על כן יפקירו את האומה בשביל האמת. אבל כל זמן שתהיה הדיעה המחזקת את אומתם דיעה בלתי מפסדת כלל, וקל וחומר כשתהיה עוד דיעה (ה)מועלת חוץ לגבולה, ולגוף האומה תהיה (הדיעה ההיא) יסוד חייה, אז אין שום מקום לסבלנות. והסבלן הזה ראוי לבזיון פנימי מכל האומה וגם (מכל האדם) (כל האנושות). על כן, כאשר אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלוהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה (הנ"ל) יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. וכו' על כן מי שגורם בדיעותיו, ומכל שכן במעשיו, רפיון להדיעה שמחיה את האומה הוא פושע לאומי שהסליחה להם איולת. ובכל העולם אין לנו דוגמא בזה" ("אגרות", ח"א עמ' כ').

"מדת הסבלנות היא נחוצה (ברוב) (הרבה), להיות כל איש ירא ה' וגדול באהבת שמו הגדול ית' סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ה', כל זמן שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא קיג).

"דעות ממוצעות ופשרניות שיש בהן מעין חולשה גופנית ורפיון נפשי, אינן עלולות לנצח בתכונה רבת פעלים כתכונת בהתחיה הלאומית שלנו, שרוח ה' אֵל עולם מתנוסס מכל עבריה. עלינו להזדיין בכח רוחני גדול, בדעות מוחלטות מקוריות וקבועות" וכו' ("אגרות", ח"ב עמ' קסד).

"מורך לב הוא גם כן בכלל המדות האסורות, תולדות העצבות והעייפות, שהננו חייבים להזהר מארסה. חמושי גבורה אנו חייבים להיות כשאנחנו מכירים שכל כוונתנו היא טהורה, ישרה ונכוחה ונגד ה' דרכנו. חלילה לנו להיות חפצים דוקא להיות יוצאים ידי כל הבריות, אפילו היותר חביבות ומשובחות" ("אגרות", ח"ב עמ' רסב).

"ולא להתבהל כלל מפני איזה בעל שם שמחוץ לתחומנו, שמהלך הרגש והבינה שלהם הלכו ארחות אחרות" ("אגרות", ח"א עמ' שב).

"ולא להתפעל מכל אלה החפצים להגביר סיטרא דדינא, אפילו אם יהיו צדיקים וגדולים בתורה" ("אגרות", ח"ב עמ' לה).

"ונשמות (מקולקלות) כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם וכו' הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם. והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות כדי שלא יבולע לו" ("אגרות", ח"ב עמ' קפז).

"הנני מתעב את הרע של הרשעים, ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר ואוהב, כי חלק ה' הוא" ("אגרות", ח"ב עמ' קנג).
"סבלנות הגונה, ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכיעור" ("שמונה קבצים", קובץ א פסקא תרס"א).

"ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר, והם אינם אשמים כלל. כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת התורה והאמונה, עם החיים (פירוש המעתיק: אין מי שיסביר כיצד לחבר לימוד התורה עם חיים פראקטיים ואקטואליים) הולכים הם ומתפקרים. וכו'. וכל אשר נראה פנים יותר להשכיל לדון לכף זכות את החייב שבחייבים, אם רק אינו רוצה להיות נפרד מכלל האומה, להיות נוסף על שונאינו וכו' וכו' יתחזק ויוסף אומץ יסודה של תורה" ("אגרות", ח"א עמ' שיא).

"הנצחון על המתנגדים, ביחוד בענינים רוחניים, מצטייר בשני פנים. א' להראות את הצד הרע שיש באותו הענין שהוא רואה לנגד לו וכו'. אמנם לכל דבר רע יש איזה צד טוב שמצדו הוא מושך את הלבבות אליו. על כן אע"פ שיש צדק גדול בהוראת הצד הרע, מכל מקום כל זמן ש(המתווכח) רק התכונות הרעות ישמיע, יפעל רק שהשומעים הישרים ירשיעו את המתקוממים (שמתלוננים עליהם), אבל המתקוממים עצמם (הרי) הם מכירים את הצד הטוב שיש בענינם, ובשביל שהם רוצים באותו החלק הטוב, הם מנאצים ומרשיעים. על כן לא יהיה הנצחון על הרשעה נצחון שלם, כיון שהאויב עצמו מחזיק בדעתו ומוצא את צדקו בגרעין הטוב שלו. וזה נובע מפני שלא גלה המעמיד על האמת את המסכת בשלמותה. אבל באופן ב', מי שמגלה את כל ההשקפות הכלליות, ומגלה גם את הגרעין הטוב שיש בהרע המרובה, ומברר את סיבת החיבה שיש להמחזיקים בדברים שהרע מרובה בהם, שהוא מפני איזו קורטוב של טוב הנגבל בו, ועל כן הוא מראה לכל שצריך להציל את הגרעין הטוב בעצם טובו, ולהשמר מכל הדברים הרעים הגורמים לו, אז גם האויבים עצמם נמלאים כל טוב. וכיון שהם משכילים יותר ממה שהשכילו לפני זה, אז משלימים הם עם הצדיקים המחזיקים בהטוב המרובה הכללי" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 85).

"אין שקר שלא יהיה בו קצת אמת. אלא כל זמן שאין מבררים אותו הקצת וכו' מתפשט כח השקר על הכל. ולעומת זאת, כל מה שיסברו הלוחמים נגד השקר להכחיש ביותר את קצת האמת שיש בו, הרי הם מחזיקים בזה גופא את כח השקר. אמנם הכשר טוב צריך העולם עד שיהיה ראוי להגלות בתוכו האמת הברורה, עד שיהיה אפשר לומר על קצת האמת הנמצא בהשקר שאמנם כן הוא, ולסמנו יפה, למען יטול החושך של השקר את חלקו ולא יערבב את העולם בתביעותיו השקריות. וכו'. דבר זה נמצא בכל דעה רעה שבעולם, בכל אמונה אוילית וטמאה, בכל כיעור ובכל עבודה זרה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 288).

"מדת הסבלנות היא נחוצה (ברוב) (הרבה), להיות כל איש ירא ה' וגדול באהבת שמו הגדול ית' סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ה', כל זמן שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. על כן אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה (ויש בכך נזק). כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לפנים. והיא (מחשבה כזו) דרך

"הרעות היוצאות מהבדידות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הינם משולשות. א', שתיקון העולם נמשך וכו' וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות. וכו'. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חבריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו באמת ובאמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעת שהיא שונה מדעתו. ובזה תהיה סיבה היותר חזקה למחלוקת ולמריבה. וכו'. ב', שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות" ("עין איה", פ"ט פסקא שמא).

"על כן צריך שיהיה האדם מתרגל לסבול לשמוע הרבה, להוסיף ידיעה וכו' אשר אם גם יתנגדו (ידיעות אלו) לאיזה פרטים וסעיפים (ממה שידע מכבר) אל יצא לריב מהר. וכו' הידיעה המקפת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים" (שם, פסקא שמג).

"ראוי להזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שיטת המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים, הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי, בתוכן מתנגד מהדברים הנשמעים לו באותו (פרק) (זמן ומצב)" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' רפב).

"מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ה' וגדול באהבת שמו הגדול ית' סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ה', כל זמן שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא קיג).

"ההשקפה היותר מאירה בעניני אמונות ודעות, כמו בכל הענינים הנשגבים, היא לצאת מהחוג הצר שבו נמצאים שיטות מחולקות הצוררות זו את זו ומבטלות אלו את אלו, ולבוא עד מרום הפסגה שמשם נשקפות כל הדיעות בשורשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים בארחות החיים ובמצב הנפשות, הוא המחלק ביניהם. החוקר המיושב המשתמש בשכל ישר מצורף לרגש בהיר ונכון, ידע איך להוקיר כל דבר בערכו, איך לשלב כל הדעות במצב כזה שכל אחת תשלים את החסרון שיש בחברתה, אפילו במקום שהן נראות כחולקות זו על זו. וכו' וכו'. וצריך בזהירות לחלק בין הצעה כוללת זאת וכו' ובין הסבלנות הקרה, אשר באה מתוך מה שאין העולם הרוחני תופס מקום בנפש" (לכן הוא אדיש לדיעות שאינן כדיעותיו) עכ"ל ("אגרות", ח"א דף פד).

"טעות מוחלטת היא ביד האומרים שצריך להניח את היד (הערת המעתיק: כלומר לנטוש) מאי השיווי של הדיעות, להניח אותם ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים. הסבלנות נועדה להשלים בין אותם חילוקי דיעות שהם ראוים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא. וכו'. אם רק נמלא את תפקידנו התורני כראוי, בבירור הלכות הדעות ושורשי מושגי היהדות היסודיים וכו' אז נוכל לבוא לידי אותו המעמד הטוב שלא נצטרך להשתמש במדת הסבלנות המיישנת ומפילה תרדמה, כי אם במדת השלום הער והחי" ("חזון הגאולה", עמ' קו).

"צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה לגבול הקודש, שתהיה קנאת ה' נקיה. ואם אי אפשר ע"פ רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה הביקורת לברר את בסיסה העיקרי שלא תהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמות, כי אם קנאת ה' הנותנת לבעליה ברית שלום" ("אגרות" ח"ג, עמ' רמד).

"השערתי היא שכל אחד מאתנו משקיף על חלק מיוחד של השדה אשר ברכו ה', ואותה שורת הכרם שכל אחד עובד עליה, מיוחדת היא, ואולי עומדת היא במצב שונה מעט זו מזו, שמתוך כך מקבלות התנועות הרוחניות שלנו איזה סגנון מיוחד השונה זה מזה. אבל כשנדון יפה בדבר, נמצא שבכרם אחד הננו עובדים" ("אגרות", ח"א עמ' שא-שב).

"וכיחסנו לאחינו אלה (החילונים) שאנו משתדלים לקרבם לתורה, בזרועות פתוחות לאהבת אחים, שאנו חפצים לחדור לתוך עומק נשמתם וכו' וכו', כן הוא ייחוסנו לאחינו החרדים לדבר ה' המלאים (אש) פלדות (הערת המעתיק: עיין נחום ב, ד) של קנאת אמת ואמונה, המובעת לפעמים בצורה של משטמה ואיבת עולם, הבאה מתוך כאב עמוק וצער נפשי דוקר, ממראה המדאיב של ההרס ועלבון הקודש. כי יודעים אנו בטח אשר תחת המסוה הזה, של השנאה הנצחת, (יש) אהבת עולם לאחים בצרה, לבנים (ה)בונים את ארץ האבות, שרויה היא בלב פנימה. חובתנו היא לפרוץ פרצות בחיץ המבדיל בין אח לאח, ולב ללב ידבר" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 350-351).