בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • טיולים וטרמפים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה קופרמן ז"ל

undefined
6 דק' קריאה
במאמר זה נדון בעניין תפילת הדרך א. הטעם לאמירתה ב. באיזה שלב בדרך צריך לאומרה? ג. האם מותר לברכה בתוך העיר? ד. איך מחשבים פרסה לפי הדרך או לפי זמן? והאם כיום שיש ישובים בכל מקום צריך בכלל לברך?
תפילת הדרך נלמדת מדברי אליהו הנביא בגמ' בברכות כט: "א"ל אליהו לרב יהודה... לא תרחת – ולא תחטי, לא תרוי [תשתכר] – ולא תחטי, והדבר השלישי – וכשאתה יוצא לדרך, המלך בקונך וצא [ויעו' במהרש"א (שם) שכתב שגם אם יצא לדרך בשלום, מי יבטיח לו אם יצליח היכן שהוא מתעתד להגיע, לכן יש להמלך רק קונהו שיוליכו לשלום, עכ"ד. ונ"ל שכוונת אליהו הנביא שכמו שכועס מחוייב שיחטא, כך היוצא לדרך שהיא בחזקת סכנה, חייב להמלך בקונו], מאי המלך בקונך וצא?... זו תפילת הדרך, א"ר חסדא כל היוצא לדרך [משמע כסוברים שזה חיוב ולא רשות, יעו' לי' מהרי"ח, וילקו"י או"ח ק"י] – צריך להתפלל תפילת הדרך, יה"ר מלפניך ה' אלוקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני... ותשלח... ותתנני... בא"י שומע תפילה". ובהמשך הגמ': "אימת מצלי- משעה שמהלך בדרך, עד כמה? עד פרסה, היכי מצלי? ר"ח – מעומד, ר"ש – אפ' מהלך".
נחלקו הראשונים לגבי עמידה בתפילת הדרך, למעשה הכריע השו"ע ק"י, ד' שאם אפשר יעמוד. אולם אם יטרד עכב כך כתב המ"ב ס"ק כ"ב, שמותר לומר כשמהלך או יושב. ובס' הלכה ברורה (שם) כתב שבמכונית אי"צ לעצור, ורק ממידת חסידות יש לעצור [כמובן שיש לשים לב שהעצירה בדרך לא תסכן אף אחד]. ובאוטובוס וברכבת – טוב שיעמוד, יעו"ש.
א. האם תפילת הדרך היא ברכה או תפילה, לכא' הרי קי"ל בדיני ברכות שכל ברכה שאינה סמוכה לחברתה פותחת בברוך. הראשונים על הגמ' (שם) הביאו שהמהר"מ מרוטנבורג היה סומך בגלל סיבה זו את תפילת הדרך לברכה אחרת. רבנו יונה ביאר, שזו ברכה אך כיון שמקור הברכה מתפילת העמידה, לכן נחשבת כהמשך של תפילת י"ח וממילא אין היא פותחת בברוך. לדעת ר"י ת"ה אינה ברכה אלא תפילה שמבקש מה' שיצליח דרכו ושיוליכו לשלום, שהרי קי"ל בברכות מ: שברכה בלי שו"מ אינה ברכה. הרמב"ם השמיט את החתימה של תפילת הדרך [וי"ל או שיש לו גרסא אחרת בגמ', או שחש לקושיה הנ"ל]. כאמור לעיל השו"ע ק"י, ו' הביא רק את מנהגו של המהר"מ, ונראה שפסק שיש לעשות כן, אולם בילקו"י (שם) כתב שאין זה מעיקר הדין לנהוג כן אלא רק ממידת חסידות. וכתב המ"ב ס"ק כ"ח, שלכתחילה טוב להחמיר להסמיך לברכה אחרת [ברכה אחרונה או אשר יצר], אך כשאינו יכול – יש לברך, משום שיש ראשונים שלא מצריכים לעשות כן. בשעה"צ ר"ל, ט', כתב שהטעם שאין מזכירים מלכות בתפילת הדרך, כיון שהיא בקשה. בסידור קול אליהו חשש הגר"מ אליהו זצ"ל לדעת הרמב"ם, ולכן כתב לאומרה בשומע תפילה בתוך שמו"ע, או בדרך בלי שו"מ, עי' כה"ח ס"ק י"ג, וגם בס"ק נ"ו.
ב. בגמ' (שם) נחלקו הראשונים מה כוונת הגמ' בשאלה "עד כמה", לדעת רש"י, שא' הגמ' עד מתי ניתן להתפלל תפילת הדרך, והתשובה היא – עד פרסה. לרא"ש ולטור השא' היא, עד כמה צריך ללכת כדי שיוכל לומר תפילת הדרך. הרמב"ם לא הזכיר דין "פרסה". מרן השו"ע (שם, ז') פסק כטור: "אומר אותה לאחר שהחזיק בדרך". ובמ"ב סק"ל ביאר, שיש לאומרה לאחר שכלו הבתים וע' אמה ושיריים, שזהו עיבורה של עיר, כיון שאין לאמרה בתוך העיר שעדיין לא יצא לדרך. המשך השו"ע: "ואין לאמרה אא"כ יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה – לא יחתום בברוך". עוד כתב במ"ב (סק"ל), שאם הדרך מסוכנת – יברך אפ' בפחות מפרסה. עוד כתב בשו"ע: "ואם שכח מלאמרה – יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיעה תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך... בלא ברכה". והרמ"א כתב ע"פ רש"י: "ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה". ובמ"ב העיר שהנוסע ברכת יש לו להזהר בכך, ולשים לב לברך בזמן.
ג. נחלקו הפוס' האם מותר לברך בתוך העיר, דעת הט"ז להתיר, כיון שגמר בדעתו לצאת. ולדעת הא"ר והפמ"ג, שלכתחילה אין לברך עד שיצא מהעיר. המ"ב (ס"ק כ"ט) לאחר שהביא את דברי הט"ז, כתב ששאר האחרונים חולקים על דבריו.
ד. לגבי חישוב ה"פרסה", יש להעיר שמפשטות הש"ס והראשונים, ודאי שמדובר לפי מרחק הדרך ולא לפי זמן, וכ"כ המ"ב סק"ל לענין מסילות ברזל, הליכו"ש (פ' כ"א, ז'),שבט הלוי (י', כ"א), ועוד פוס' רבים. וממילא לפי זה אם הדרך אורכת כ- 4 ק"מ [לגר"ח נאה פרסה = 3.842, ולחזו"א = 4.608] , יש לומר תפילת הדרך עם ברכה. אולם בשו"ת זכרון יהודה (הוב"ד בס' הנפלא שערים מצויינים בהלכה), כתב שיש לחשב לפי זמן, וכ"כ בשו"ת אורל"צ ויבי"א ע"פ המבואר בשו"ת רב פעלים (ב' יו"ד, מ' גבי אבילות), וממילא יש לומר את הברכה, לפי זמן הנסיעה, היינו 72 דקות. ועוד כתב ביבי"א ע"פ ספר המנהגים "נתיבי עם", שכן נהגו אנשי א"י מקדמת דנא, לחשב לפי זמן.
ה. לגבי הדין כיום שמצויים לכל אורך הכבישים מכוניות ומקומות ישוב, נחלקו הפוס' מה הדין, האם הדבר נחשב כדרך שיש לברך עליה. הבה"ל (ד"ה ואין) כתב ע"פ הרא"ש הנ"ל: "לפ"ז כשיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה – לא יאמר ת"ה בחתימה בשם דהא ליכא מקום סכנתא... וצ"ע". ובמחצה"ש פסק כן להדיא, דהכל נחשב כעיבורה של עיר. לפ"ז יש אומרים: שבנסיעה לדוג' מירושלים לתל אביב/בית שמש וכד', יאמר תפילת הדרך בלי חתימה, כיון שהדרך מיושבת בכל אורכה, ומצויים רכבים לרוב הנחשבים לשיירה אחרת, וכא' לא יצאו כלל (עי' הליכו"ש שם, ובאשי ישראל נ' כ"ד, הוסיף מהגרשז"א שתיקנו תפילה זו דוקא על לסטים ולא על תאונות דרכים), ויש שנוהגים שלא לברך בצירוף השיטות שמצריכים דוקא 72 דק' או שחשו לדברי הרמב"ם כאמור לעיל. אולם יש אומרים: שכיון שהיום מצוי סכנה בדרכים יש לברך בחתימת שם (כן דעת הסטייפלר יע' באורחות רבנו ר"ב גבי רכבת, תשובות והנהגות בשם החזו"א, ועיי"ש שרצה לתקן שיאמרו אפ' בתוך העיר אך אין לנו לחדש, שבט הלוי י' כ"א, וכ' שאין להתחשב במש"כ במחצה"ש, כיון שא"א מבוטשאטש חולק עליו וגם הגאון המהרש"ם תמה ע"ד).
יש לציין שתפילת הדרך אומרים בד"כ פעם אחת ביום, כמ"ש הטור ונפסק בשו"ע (סע' ה'): "אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפ' אם ינוח בעיר באמצע היום [אם דעתו להמשיך בדרכו – מ"ב ס"ק כ"ה], אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביות, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת". וכתב המ"ב (ס"ק כ"ו) שאם הוא נוסע כל הלילה ולן באמצע מעט במלון, וממשיך בנסיעתו, יאמר בבקר למחרת תפילת הדרך בלא חתימה. ובבה"ל (ד"ה צריך) כתב שלכתחילה נכון לומר תה"ד אחר שהאיר היום, אך אם לא יאכל לומר אח"כ כגון שיהיה אז סמוך פרסה לביתו, עדיף שיאמרנה קודם שהאיר היום.

העולה למעשה:
א. תפילת הדרך בשם ומלכות: הראשונים נחלקו בדברי הגמרא (בברכות כט:) האם תפילת הדרך היא ברכה או תפילה. הקושי אליו נדרשו הראשונים הוא, שקי"ל שכל ברכה שאינה סמוכה לחברתה פותחת בברך, וא"כ מדוע תפילת הדרך אינו פותחת בברוך. מטעם זה מובא שהמהר"ם מרוטנברג היה סומך את תפילת הדרך לברכה אחרת. והשו"ע הביא את מנהגו, וכתב היביע אומר שאין זה מעיקר הדין אלא רק חסידות. בסידור קול אליהו אינו מופיע שם ה' בחתימה, כיון שהגר"מ אליהו זצ"ל חשש לשיטת הרמב"ם שלא גרס בנוסח תפילת הדרך שו"מ. ולכן הציע הרב אליהו או שיאמר בשומע תפילה שבתוך שמונה עשרה לפני שהוא יוצא מהבית, או שיברך בדרך בלא שו"מ. דעת המ"ב שלכתחילה טוב להסמיך לברכה אחרת אך כשאינו יכול, מכל מקום יברך.
ב. באיזה שלב בדרך יש לאומרה: יש לומר את תפילת הדרך לאחר "שהחזיק בדרך" היינו לאחר שכלו הבתים האחרונים שביישוב ועוד שיעור קטן [של כ35 מטר]. ואין לאומרה אא"כ יש לו דרך בשיעור "פרסה" לפחות [כ-4 ק"מ בערך]. ואם שכח לאומרה – יאמר אותה כל עוד הוא בדרך, ובלבד שלא הגיעה לתוך "פרסה" סמוך לעיר שצריך להגיע אליה. אם לא שכח לומר והגיע לתוך פרסה - יכול לאמרה בלי חתימה.
ג. האם מותר לברכה בתוך העיר: נחלקו הפוס' האם יכול לברך תפילת הדרך בתוך העיר, ולמעשה דעת רוב האחרונים שלכתחילה לא יברך עד שיצא מהעיר, אך בדיעבד יצא יד"ח אמירת תפילת הדרך. יש לציין שלכתחילה אם מתאפשר לומר בעמידה ובלי טרדות - יש לעשות כן [כגון באוטובוס או רכבת, אולם ברכב אי"צ לעצור אלא ממידת חסידות, ורק באופן שאינו מסכן אף אחד].
ד. איך מחשבים את "הפרסה": פוסקי אשכנז - כתבו שיש לחשב את הפרסה לפי מרחק, היינו 4 ק"מ. אולם פוסקי ספרד – נטו לכך שיש לחשב לפי זמן, היינו 72 דק', ושכך נהגו אנשי ארץ ישראל מקדמת דנא.
ה. כיום שיש ישובים ורכבים בכל מקום: יש אומרים שבדרך שמיושבת בכל אורכה [כגון מירושלים לתל אביב], ומצויים רכבים לאורך כל הדרך – כאילו לא יצאו מהעיר, ואין לומר תפילת הדרך בשם ומלכות, יש הנוהגים שלא לברך בצירוף השיטה שמצריכה 72 דקות. מאידך יש אומרים שכיון שהיום מצוי סכנה בדרכים [של מחבלים, לסטים ותאונות דרכים] – יש לברך בשם ומלכות. יש לציין שהמ"ב כתב ע"פ הירושלמי שאם הדרך מסוכנת יש לברך בשם ומלכות אפילו בפחות מפרסה.
למעשה: יש לברך תפילת הדרך כאשר יצא מעיבורה של עיר. מנהג בני אשכנז: לברך כמעט בכל אופן אם הדרך מסוכנת מאד, ואם שיעור הדרך יותר מפרסה, 4 ק"מ - יש לברך אפ' שאין סכנה. ולדעת בני ספרד, הנוהגים כדעת הגר"ע יוסף זצ"ל - יש לברך בכל דרך שמרחקה 72 דקות, והנוהגים כדעת הגר"מ אליהו זצ"ל - אין לחתום לעולם בשם, אא"כ חותמה בשומע תפילה בשמו"ע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il