בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ישראל ויוון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך א' שיעור כ"ב

עליית התרבות ההלניסטית והמפגש עם יהודה

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
9 דק' קריאה
עליית התרבות ההלניסטית והמפגש עם יהודה
מסובך היה המצב בארץ ישראל בימי שיבת ציון. כמות העולים לא היתה רבה וגם ההרכב החברתי היה מסובך. בקרב היהודים שנותרו בארץ ולא הוגלו על ידי הבבלים היה אחוז ניכר של נישואי תערובת. בנוסף על כך הוגלתה לכאן אוכלוסיה נוכרית די גדולה, שעם מינויו של נחמיה כפחה הבינה שכדאי יותר להתקרב לאורחות היהדות, בעיקר מסיבות של נוחות והסתגלות לשלטון היהודי. תחום שטח יהודה היה קטן מאוד, קשיים רבים היו בשיקום בית המקדש וחומת העיר ירושלים.

כל התנאים הללו גרמו לכך שהתהליך של צבירת עוצמה והתפתחות היה אטי ביותר. לעיתים ישנם תהליכים מהירים. הדגם שעומד מול עינינו הוא יציאת מצרים. זהו תהליך מהיר של מהפכה מכל הבחינות תוך שבועות מועטים. גם הכניסה לארץ היתה כניסה מסיבית של מאות אלפי לוחמים בבת אחת, וכיבוש משמעותי תוך פרק זמן לא גדול. לאחר הכניסה לארץ התהליך נעצר, והחל תהליך אטי של תקופת השופטים, עד לכיבוש ירושלים והפיכתה לבירת ישראל. תהליך שיבת ציון שאנו עוסקים בו הוא תהליך אטי מאוד של הצטברות העוצמה. בשיעור הקודם עסקנו בשאלה כמה שנים שלטו הפרסים בפני הבית השני. יתכן שהיה זה שנות דור אחד ויתכן שהם שלטו יותר ממאתיים שנה. הוודאי הוא שתקופה זו לא התאפיינה באירועים מיוחדים במינם. אפילו אם היתה זו תקופה ארוכה של 220 שנה היא איננה מתאפיינת באירועים יוצאים מן הכלל, מלבד בואם של עזרא ונחמיה, תחילת שיקום המקדש, הקרבת הקרבנות והתרחבות איטית של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון
האירוע החשוב ביותר בתקופה זו, לא רק מבחינת הישוב הארץ ישראלי היהודי, אלא לכל התפתחותה של ההוויה והתרבות היהודית עד ימינו, היה כמובן כיבוש הארץ וכיבוש המזרח התיכון כולו על ידי אלכסנדר מוקדון. על ידי חדירה צבאית אלימה והשתלטות התרבות היוונית באזור שלנו, נוצר מפגש בין התרבות היהודית לתרבות היוונית. למפגש זה תוצאות בעלות משקל כלל עולמי וכלל אנושי. אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את הנצרות והאיסלם ללא המפגש הזה, שעיצב את הדעות, הערכים, השפה וכל המרכיבים האפשריים. כמובן שלכיבוש היתה השפעה עמוקה מאוד ורב-גונית על התרבות היהודית, ונוצר הצורך להתמודד עם תרבות חדשה ותפישת עולם אחרת ושונה מזו המקובלת עד אז.

שנים רבות גרסו החוקרים ההיסטוריונים שהסיפור על כך שאלכסנדר היה בעצמו בארץ ישראל, והתרשם מקבלת הפנים של הכהן הגדול אינו אפשרי 1 . הסברה המקובלת היתה שלא יתכן שאלכסנדר ביקר בארץ ישראל. בשנים האחרונות נבדק הנושא, ולא נמצאה שום ראיה שסותרת סיפור זה. ואף יותר מכך, יתכן מאוד שהוא אכן עבר בארץ ישראל, מפני שבדרך כלל הוא ביקר בכל ארץ חדשה שנכבשה על ידו. ומכיוון שארץ ישראל היתה מבוא למצרים, ומצרים היתה מעצמה עתיקה וחשובה מאוד לכיבוש, בהחלט יתכן שהוא אכן עבר פה בדרכו למצרים.

אלכסנדר באופן אישי היה גם סקרן מאוד. הוא היה תלמיד של אחד מגדולי הפילוסופים וחוקרי הטבע של העולם העתיק ושל כל הזמנים - אריסטו. כל שנות חייו של אלכסנדר, גם כאשר הוא כבש ארצות רחוקות מאוד מיוון, הוא היה שולח למורו הדגול דוגמאות של בעלי חיים וצמחים שמצא בארצות חדשות, כדי לסייע במחקר הטבע והפילוסופיה. לאלכסנדר היה חינוך מעולה לפי מושגי אותם זמנים, ואולי גם לזמננו אנו. חינוכו היה רבגוני, מדעי וגם פילוסופי. הוא היה אדם מוכשר מאוד, וסביר להניח שהיה זה בשבילו אתגר אינטלקטואלי לכבוש את אחת הארצות ואת אחד העמים המיוחדים ביותר בתוך ים של עובדי אלילים, עם אחד ויחיד שמחזיק בדעה שונה לגמרי. ואכן יש ספרות, אמנם מאוחרת מן התקופה הרומית, המספרת על כך שאריסטו, מורו הפרטי של אלכסנדר, פגש חכמים יהודיים. בספרות המאוחרת הזו עם ישראל נקרא 'עם הפילוסופים'. ישנם כמה וכמה מקורות כאלה. אמנם, צריך לציין, שבמקביל קיימים גם כמה מקורות אנטישמיים מאותה תקופה (כלומר, אפשר להירגע, לא שלפתע פתאום היה יחס אוהד ליהודים...), אבל יש גם מקורות מעניינים מאוד המכנים את עם ישראל עם הפילוסופים, עם קדום ורב יחס, בעל דעות נפלאות ומופלאות עד כדי הערצה.

אלכסנדר מוקדון מת הרחק מארץ ישראל והרחק ממולדתו, בהודו, שכמעט וכבשה. לא ברור ממה הוא מת, שמא מאיזו מחלה נגיפית ויתכן שהרעילו אותו, דבר שהיה מקובל מאוד באותם זמנים. הממלכה האדירה במימדיה שהקים התפוררה לארבעה חלקים, לארבע מדינות שונות. מי שירש אותו לא היו בניו אלא מצביאיו, הגנרלים שלו, שנקראו דיאדוכים. שניים מהם היו תלמי שהקים את הממלכה המצרית-יוונית במצרים, וסלווקוס שהקים את הממלכה הסורית-בבלית-יוונית בדמשק. חזיתות מלחמה קשות היו בין סלווקוס לתלמי משום שהיו סמוכים זה לזה, וכך גם בין סלווקוס למי ששלט באסיה הקטנה וביוון. מלכתחילה ארץ ישראל נכללה בשטח המצרי, אלא שתוך כדי מלחמות וקרבות היא עברה מיד ליד, חלק מהזמן היתה שייכת לסוריה וחלק מהזמן למצרים, ושוב לסוריה ושוב למצרים. עד אשר נקבע כאן השלטון הסורי-יווני.

מעמד הכהונה הגדולה ותהליך ההתיוונות
מעמדם של היהודים מבחינה משפטית נשאר כפי שהיה בזמן הפרסים, כלומר, אוטונומיה תרבותית דתית עם מינוי של ראש העדה מטעם השלטון המרכזי. אותו ראש עדה היה צריך לפקח מבפנים, ולקיים את כל אורחות החיים היהודיים. החל מנקודת זמן מסויימת, ראש העדה היה הכהן הגדול. בית המקדש היה המקום המרכזי לעם היהודי בכללותו ובארץ ישראל בפרט, על כן הוא היה גם מרכז כלכלי לא מבוטל בגלל התרומות, המעשרות וכדו'. בידי מי שהיה אחראי על בית המקדש היתה עוצמה דתית ועוצמה כלכלית משמעותית. תנאים אלו, וכמובן עצם היוקרה של תפקיד הכהן הגדול, יצרו את מעמד ראש העדה היהודית לא רק מבחינת מה שההלכה מגדירה ככהן גדול, אלא גם מבחינה פוליטית וחברתית. לפיכך היה לשלטון היווני החדש ענין ומעורבות במינוי הכהן הגדול, והכהנים הגדולים לא היו יכולים להתמנות לתפקידם בלא הסכמת השלטון המרכזי היווני. ברור אם כן שהיתה תחרות מי יתמנה לכהן גדול, והיה צריך להשפיע, לשחד ולהבטיח הבטחות לשלטון המרכזי על מנת להתמנות לתפקיד.

מן הענין של קניית הכהונה הגדולה הגיעו הדברים גם להתקרבות תרבותית מסוכנת מאוד. כאן צריך לזכור שהיה הבדל גדול בין הכהנים היושבים בירושלים, הסמוכים תדיר למקדש, לבין הכהנים שגרים בפריפריה, ביישובי ספר ובכפרים. הכהנים בירושלים נעשו קרובים מאוד לשלטון המרכזי מפני שרוב הסיכויים היו שמתוכם יבחר זה שיעמוד בראש העדה. דבר זה הביא גם לקרבה תרבותית מבחינה חיצונית, כלומר אופנת בניה, אופנת לבוש וכדו'. בתקופה זו מדובר על מרחב תרבותי עצום, ממצרים, ואפילו מערבה למצרים - מקרתגו הפיניקית במערב, וכמובן יוון וכל אגן הים התיכון ועד הודו במזרח. זהו מרחב תרבותי אחיד של דעות, סגנונות אדריכלות, שפה שלטת וכו'. נוצר סטנדרט של בניה שנעשה כמעט אחיד במרחב גיאוגרפי עצום. אותו סגנון אחיד של בניית עיר, בניית מבני ציבור, תיאטרון, בתי מקדש לאלילים, היפודרום (מסלולים למירוץ סוסים), איצטדיונים וכו'. ביהודה, שהיתה קטנטונת מבחינת מימדיה ויכולתה, התגברה הנטיה והתחושה שמוכרחים להשתלב במרחב התרבותי הזה. אמנם ישנם דברים שעל פניהם אינם בעייתיים, למשל: בניית בית בסגנון הרווח, עיבוד הבדים באופן מסויים או אופנת לבוש. על פניו אין הדברים האלו נראים חשובים כל כך ואינם פרובלמטיים. אך ברור שמאחורי ענין הסגנון, האופנה והשפה יש גם תשתית של תפישת עולם וערכים, וככל שהקרבה נעשית גדולה יותר, כך קרבים יותר אל תפישות העולם.

שינוי זה גם צופן בחובו סכנה של התבוללות במרחב החדש והשונה ממה שהיה קודם לכן. לפני הכיבוש היווני האזור היה מחולק, לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה תרבותית. (אמנם לא היו אלה יחידות קטנות מאוד, כי מצרים אף פעם לא היתה יחידה קטנה, וכך גם ארם נהריים או פרס לא היו יחידות קטנות, אבל בסך הכל היו יחידות די ברורות מבחינה תרבותית, מבחינת השפה, מבחינת הפולחן ומבחינה פוליטית.) לאחר חדירת התרבות היוונית בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון נשארה אמנם חלוקה פוליטית, היו גבולות פוליטיים, היו סכסוכים ומלחמות, אבל מבחינה תרבותית המרחב היה פחות או יותר אחיד, מה שהעמיד את יהודה כיחידה אוטונומית, דתית, משפטית ותרבותית - בלחץ ובתנאים הרבה יותר קשים ממה שהיה קודם לכן. כל מרחב תרבותי הוא אבן שואבת לקבוצת מיעוט שונה וחריגה. אפילו המרחב הכנעני, שהיה לא גדול, יצר בעיה של לחץ וחיקוי, והתורה מזהירה את בני ישראל הנכנסים לכנען שלא ילכו בעקבות מעשיהם ותרבותם של הכנענים. על אחת כמה וכמה במרחב תרבותי כל כך עצום ומצליח.

עוצמתה של התרבות ההלינסטית
צריך לזכור, שגם במקורות היהודיים ישנה הערכה לשפה היוונית כשפה יפה ומעודנת, ואף מפותחת כנראה מבחינת המצלול. ביהדות ישנה הערכה לסגנון וליופי של התרבות היוונית 2 . אין ספק שבאותו זמן שאלכסנדר כובש את העולם, ודור או שניים אחריו, הגיעה התרבות היוונית ביוון לשיאה, מבחינת הפיסול, האדריכלות, הציור והיצירות הדרמטיות. המחזאים הגדולים כבר נתנו את תרומתם ביצירת טרגדיות וקומדיות מעולות, וכך גם הספורט היווני התחרותי. כלומר התחרותיות הביאה את כל הערכים האלה לעידון, לעיצוב מופלא ולהישג אדיר מבחינה תרבותית. היהדות מתמודדת עם ההישג הזה לא בשלב שהיוונים היו בצעדים הראשונים של עיצוב תרבותם, שלב שהיה כ- 350 שנה קודם לכן. היהדות פוגשת את התרבות היוונית בשיא בשלותה ובשיא יופיה, ולכן התרבות היוונית כובשת את המזרח, לא רק מבחינת האלימות הפוליטית של הכיבוש, אלא בעיקר מבחינה תרבותית. אמת, שגם התרבות היוונית מטמיעה בתוכה הישגים חשובים של תרבויות קדומות שהיו באזור, התרבות המצרית, הפרסית והבבלית, כך נוצרת התרבות שההיסטוריונים קוראים לה "התרבות ההלניסטית", שאיננה יוונית טהורה, אבל בכל זאת התשתית העיקרית היא של יוון. היא סיפחה את ההישגים של אותן תרבויות גדולות, והן דווקא העמיקו את הצד המיסטי שהיה חסר בתרבות היוונית המקורית. המיסטיקה, הכישוף והפלא באו מן התרבויות המזרחיות והשתלבו בתוך התרבות ההלניסטית, כך שהמסר היה בעל עוצמה רבה מאוד.

יהודה הקטנטונת מבחינת המימדים הגיאוגרפיים, מבחינת העוצמה הפוליטית והחברתית ומבחינת מספרם המועט של היהודים, עומדת אל מול הענקיות האדירה הזו. זו עמידה ממול ומנגד, מפני שמדובר בתרבות הלניסטית אלילית מובהקת, אמנם לא גסה כמו האליליות הקדומה, משום שישנם כבר מושגים פילוסופיים אודות אותה אלילות עצמה, ופיתוח של מדעים שונים. היהדות עומדת אל מול תרבות הגוף, אבל תרבות גוף שאיננה גסה ופראית אלא מעודנת, מעוצבת ומסוגננת, המעמידה סטנדרטים של פרופורציות, הרמוניה ויופי חזותי כובש לב ועין. מי שלוקח לידיו ספר על יוון הקדומה של הזמנים ההם, מתרשם מן הפיסול והאדריכלות, יצירות נפלאות שמפעימות אדריכלים, פסלים ואמנים עד היום.

הם הגיעו להישגים אדירים של יכולת לשלב תנועה, חינניות וקלות באבן, ליצור פסל שיש בו מן הביטויים העזים ביותר של תנועה וחד פעמיות. הקומפוזיציה, כלומר ההתאמה של חלקים שונים בבניינים גדולים שהתנשאו לגובה רב, עשויים כולם אבן כבדה ביותר, ובכל זאת אין שום תחושה של כבדות, הכל כל כך פרופורציונלי, מרחף נכון בחלל, מבהיק בלובן. אין זה ענין של אינטואיציה גאונית של יוצר אחד, הסגנונות הללו עוצבו במשך מאות שנים על ידי מדידות כמותיות ודקדקניות של אדריכלים ומלומדים. כלומר, היה גם פיתוח ושילוב של מדעים מופשטים יותר כמו המתמטיקה, עם המדעים הישומיים כמו האדריכלות, החקלאות, האמנות, יצירת כלי הזכוכית, כלי הבית והבשמים, ועד ליכולת לבנות בניינים אדירים ולעצב מרחב של מאות מטרים כך שיראה ויוחש על ידי הצופה כקומפלקס אחד, בין אם זה מחזה תיאטרלי או משחקים ספורטיביים. זוהי תוצאה של תרבות מפותחת ומדוקדקת מאוד, המיושמת במאמץ משותף של יוצרים רבים.

עלינו להדגיש זאת על מנת שנבין את המשקל הרב של התרבות היוונית ההלניסטית ולאחר מכן ההלניסטית-רומית, שכן גם האימפריה הרומית נבנתה מבחינה תרבותית על יסודות אלה, פיתחה אותם והביאה אותם לדרגה מסויימת של שלמות נוספת. תרבות זו השפיעה על כל התרבות העולמית, ומשפיעה עד היום הזה!

יהודה אל מול ההלניזם
אל מול כל הגודל והעצמה התרבותית האדירה הזו, עומדת יהודה הקטנטונת עם עשרות הקילומטרים המרובעים שבה. כאמור, המפגש הזה הוא בעל משקל רב לתולדות האנושות, ויש להבין איזה מין זיווג הוא זה. אילו היה המפגש מתרחש בין התרבות ההלניסטית לתרבות הפרסית ששלטה על חצי עולם - אפשר להבין. אילו היה המפגש בין ההלניזם ובין התרבות המצרית, בעלת העומק ההיסטורי של 3000 שנה, עם הישגים מרשימים ביותר ובעלת שטח גדול - אפשר להבין. אלא שאנו מדברים על התרבות היוונית, שכבר הצליחה להכניע ולהטמיע לתוכה את כל התרבויות העתיקות הגדולות - ולמולה איזה "ראש סיכה" על המפה, ושתי אלה יחדיו השפיעו על האנושות!
המאבק הפנימי בין התרבות היהודית לתרבות ההלניסטית היה מאבק מהותי ביותר. הוא לא היה מאבק חריף רק מפני שהגיע לידי התנגשות אלימה במלחמת החשמונאים והסתיים בניצחון המכבים, זהו בסך הכל הדבר השולי. מרידות, מלחמות וניצחונות היו וישנם, וכפי הנראה גם יהיו - אין בזה חידוש גדול. מה חידוש יש במרד אחד, אל מול כיבושיו של אלכסנדר מוקדון שהפעיל כבר אז צבא של למעלה ממיליון חיילים, עם טקטיקה משוכללת של הפלנגות, דהיינו שש-עשרה שורות חיילים עם סוג מסויים של חניתות, פילים, קשתות ומרכבות, וחרבות שקצצו את רגלי הסוסים? היום יש נשק מפותח מאוד וגם אז היה נשק מפותח מאוד. גם בימים ההם היו סוגי נשק שונים, ואלכסנדר ידע להשתמש בהם בתבונה רבה ובגאונות עצומה מבחינה צבאית. אז מהו מרד אחד? ואם מישהו התנפל מההר והרג פיל אחד, וכי חסרים פילים אנחנו? ההתנגשות הפיסית איננה ההתנגשות העיקרית.

היתה התנגשות מהותית, שלמרות הדיספרופורציה האיומה מבחינה כמותית, הצליחה ליצור בתוך העולם היווני ההלניסטי תהליכים שלבסוף פוררו אותו מבפנים. את המסר היהודי המיוחד במינו, אי אפשר היה להטמיע, לשבור או להפוך לאחד מן הקווים בסטנדרט הכללי. וכך בסופו של דבר, לא בשנה, לא במאה שנה ולא במאתיים שנה, פורר המסר היהודי את ההלניזם מבפנים, רוקן אותו מתוכנו, הראה שאין בו רעיון שיכול לעמוד אל מול היהדות. הדבר דומה לטיפה אחת של תרופה אל מול גוף גדול, טיפה היכולה לשנות את המצב מעיקרו. לא הכמויות הן שבאות כאן לידי ביטוי, אלא איזו עוצמה מרוכזת של מסר, של בשורה ושל ערך שאין עליו מענה. דווקא מפני שהתרבות ההלניסטית ייצגה את המעוצב, את הבשל ביותר, היא כבר ייצגה תרבות שמיצתה את עוצמתה. לעומתה התרבות היהודית היתה רחוקה מאוד ממיצוי עוצמתה, עד היום הזה התרבות היהודית רחוקה מרחק רב ממיצוי עוצמתה ובשורתה. להיפך, היא היתה במצב שפל, עם בעיות פנימיות קשות. יהודים רבים נשארו בבבל, ובתוכם שמנה וסלתה של היהדות, והם פקפקו בעצם ההרפתקה הפוליטית הזו של חזרה לארץ ישראל. בעיות פנימיות של התבוללות פגעו דווקא בליבו של היישוב היהודי, בכהונה שבירושלים. כפסע אחד היה לחיסולו של העם, ולהיותנו עם נוסף שנכתב בזכרון דברי הימים. דבר זה לא קרה. היהדות היתה חלשה, מפורדת ומסכנה, ואף על פי כן היה בבשורתה משהו כל כך שונה, חריג ונעלה, עד שגם תרבות אדירה לא יכלה בסופו של דבר לעמוד בפניה. הבשורה המוסרית היהודית היתה חידוש מופלא, תפישת עולם שונה לגמרי, אותה לא ניתן להטמיע ולכבוש.


^ 1. יומא סט, א: "יום שבקשו כותיים את בית אלקינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. - אמר להם: למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? - אמר להם: מי הללו? - אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. - אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלקינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב".
^ 2. לגבי השפה עיין מגילה ח, ב; ט, א. וכן שם אמרו: "יפת אלהים ליפת, יפיותו של יפת יהא באוהלי שם".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il