ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספרות חכמת הסוד בבבל ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

ספרות חכמת הסוד בבבל

כרך ב' שיעור ח'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

ספרות חכמת הסוד בבבל
שדה היצירה התורנית בבבל מניב פירות ראשונים גם בתחום מיוחד ומופלא - תורת הסוד. אנו מוצאים בכתבי-יד מאותן התקופות, ואף בתלמוד עצמו, רמזים כאלה ואחרים לחוגים מצומצמים שעסקו בחכמת הסוד ובספרותה, שילוב של חכמה עמוקה, של חזון לעתיד לבא, תפיסת עולם מיוחדת במינה, שיש בה אמירה מסוימת בעלת ערך עצום גם לכלל היהודים ולא רק לאלו שעוסקים בה בפועל.

חכמת הסוד מגלה שהעולם איננו רק מה שהוא נראה. אמנם, ישנו עולם גשמי, כלכלי, משפטי, אבל אין זה הכל. הכוח והעוצמה לא מצויים אך ורק בתחום החומרי, הגופני, הכלכלי והמשפטי. עוצמת המחשבה, עוצמת הידיעה ועוצמת הרצון הם סוד המציאות וסוד הקיום. בסוד זה יש ערך עצום, שלאחר מכן יבוא לידי ביטוי בגלגולים וביטויים שונים, ואפילו בביטויים עממיים של סיפורי-עם יהודיים של ניסים והצלה מרשעים ומגויים על ידי כוח השם המפורש וכדו'. יש מוקד עוצמה ששום כוח רגיל לא יכול לפגוע בו. אמת, כוח רגיל יכול לגרש את היהודים מארצם ולהחריב את בית מקדשם. זה נורא ואיום. זה טראגי, פוגע ומזעזע. אבל לא ניתן לפגוע בנשמה. ומכיוון שגם לעולם יש נשמה, ויש בכוחה של חכמה מסוימת להתחבר אל נשמת המציאות, ובכוחה של חכמה זו המסורה מדורי דורות לפעול במציאות ולהפעיל את המציאות, הרי שזה מקום הנחמה ומקום החזון. לאורך הדורות נראה שיש לאמירה הזו השלכות חיוביות מאד אך גם שליליות, כשמדובר על השתקפויות עממיות של העקרון הזה. העקרון הזה חזק ביותר, ולכן, לא די רק לציין מבחינה היסטורית שישנם ניצנים של חכמת הסוד, של המיסטיקה העברית. לא די בכך, כי אנו עוסקים כאן בשאלה חשובה הרבה יותר, היא שאלת ההישרדות והיצירה, ובאיזו מידה יש ליצירה, שיש בה מן החדווה, מן האמונה, מן הזריעה למרחוק, תפקיד בהישרדות עצמה. ובכן אנו מוצאים זאת כבר במרכז הבבלי אצל גאוני בבל.


ספרות ההיכלות
כתבי היד של אותה תקופה כונו לאחר מכן על ידי החוקרים "ספרות ההיכלות". הסיבה לכך, כי פעמים רבות יש בכתבים אלה תיאורים מופלאים של עולמות עליונים ונסתרים, כאשר אחד הכינויים הנפוצים ביותר הוא "ההיכל". לדימוי ההיכל יש זכר גם בספרות הסוד המאוחרת יותר, ואף בכתבי החסידות נמצא את היכל הנגינה, היכל השירה וכו', אבל דימוי זה שולט יותר באותם כתבי היד בתחום הנסתר. הפרשנות לכתבים אלה אינה פשוטה, מפני שהם עתירי משל ודימוי, ומעטי הסברה וביאור.

חשוב להדגיש, שכל הספרות של חכמת הסוד בנויה על משל ודימוי, כי הרי כיצד יוכל אדם לדמות, לחשוב ולצייר מה שמעבר לו, מה שלמעלה ממנו. אם יכול היה לצייר זאת הרי שאין זה למעלה ממנו. למשל, כיצד אנו יכולים להבין את זולתנו, הרי להיות הוא עצמו איננו יכולים? על כן אנחנו מדמים לעצמנו איך היינו מרגישים אנחנו במקומו במקרה כזה או אחר. אנחנו משתמשים בכושר הדימוי וההמשלה, כדי להתקרב כמה שיותר, מבחינת התפיסות והתחושות שלנו, להבנת הזולת. מעין זה יש גם כאן. מסורת של מידע כלשהו, של רמזים לגבי פסוקים, שמות וכינויים, היתה צריכה להתאגד למשל ודימוי כוללני וגדול, כדי שהדברים יהיו מסודרים מבחינת התפיסה. אז, בהתפתחות מסוימת של מחשבה, נוצרים דימויים מרכזיים, שיכולים לשמש לנו לא רק קשר ורמז לעניין פרטי, אלא להוות לנו דמות של מערכת, שבה יש מעלה ומטה, פנים וחוץ, ימין ושמאל. דימוי שיוכל להיות מודולרי, שיוכל להיות גמיש, שיוכל להוביל אותנו מענין לענין, שלתוכו נוכל להכניס את כל אוצר הרמזים, השמות והמשלים שיש לנו כבר.

אין ספק שאחד הדימויים המוצלחים ביותר בתחום הזה הוא הדימוי להיכל. בית נותן לנו סדר. יש בו רצפה ותקרה, יש בו חדר אחד, חדר שני וחדר שלישי, ולכל אחד מהם פונקציה בפני עצמה, יש בו חלונות ודלתות, יש בו מחסנים וכו'. דברים רבים מאד ניתן להכניס לתוך דימוי של בית, היכל. אם ברצונינו לתאר עולם, הוויה או אדם, נוכל להשתמש בדימוי זה. למשל, בשפה העברית אנו אומרים "חדרי הלב". ולמשל, הפרשנות של ר' יהודה הלוי לגבי בית המקדש, שכמובן היא מאוחרת מהתקופה עליה אנו דנים, מדמה את בית המקדש להוויה וגם למבנה האדם. לכל איבר באדם יש תיפקוד מסוים על פי המשל של בית. כך הכל מסתדר, כל דבר במקומו. זה יוצר את הקשר בין הדברים: יש לפנינו היכל, שיש בו קדש קדשים, ויש בו עזרה, עזרת ישראל ועזרת נשים, מזבח הזהב ומזבח אדמה, וחדרים מחדרים שונים. כך הכל מובן בתפיסה של מערכת כוללת, מערכת שכל חלק בה משלים את חברו ויוצר מציאות. כשאנו רוצים להקל עלינו בתפיסת ההוויה, בתפיסת העולם, בתפיסת האדם, הנפש והגוף, נוכל להיעזר בדימויים אלו. אם ישנם עולמות שונים הרי שהם כמו היכלות. יש לנו דימוי כולל של עיר, שגם בה יש היררכיה פנימית. הכל נוטה למערכת מסוימת. כדי שיובהרו ההקשרים ההגיוניים בין הרמזים ובין המושגים השונים עליהם להיות מעובדים למערכת אחת.

אנו עדים למאמץ, שדומה למאמץ ההלכתי-משפטי, בו יש ששה סדרים, ולכל סדר יש נושא, ובתוכו חלקים לפי התפתחות מסוימת. וכשלא הבינו מהי ההתפתחות הפנימית אכן שאלו מהו ההגיון בסדר זה. כך גם בתחום הזה, עם הכללים שבו. נעשה כאן מאמץ של תפיסה סטרוקטוראלית, של מבנה ומערכת. מאמץ זה עצמו אפיין גם צורך מסוים של שימור. כפי שנוצר צורך לכתיבת תורה שבעל פה, כדי לא לאבדה, וממילא אם יש כתיבה עליה להיות מסודרת, כדי שתובן, כך יש גם מאמץ וצורך לארגן את הידע של תורת הסוד שהורישו הדורות הקודמים למערכת אחת של הבנה ושל הקשרים, שתוכל תמיד לספוג לתוכה עוד מושגים ורמזים. כך נוצרו כתבים רבים שעוסקים בתורת הנסתר, שהמושגים המרכזיים בהם אלו ההיכלות.

אין ספק שהעדרו של בית המקדש בולט מאד גם בספרות ההלכתית-משפטית, שקובעת הלכות רבות כ"זכר לחרבן" 1 וגם "מהרה יבנה בית המקדש" 2 . גם בתחום חכמת הסוד בית המקדש, ההיכל, על חלקיו, הופך יותר ויותר למושג רוחני, ומכיוון שחכמת הסוד עוסקת בקדושה ומחייבת את היחיד העוסק בה גם רמה של טהרה, בוודאי נפשית, אנו מוצאים כאן איזשהו סוג של בנין בית המקדש מבחינה מושגית-רוחנית-נפשית. לא בכדי, הדימוי הראשון המערכתי שאנו מוצאים הוא דימוי של היכל, של בית. מצד אחד דימוי לבית נפוץ ומציאותי מאד, ומצד שני מדובר על הבית, שמרכז את הקדושה, שיוצר את מערך הקשר שבין העם היהודי בכלל והיחיד היהודי כפרט עם מה שמעבר למציאות, כמו שהיתה עבודת הכהנים בבית המקדש, שנתפס כמקשר את העם והיחיד עם השכינה. בגלות אין יותר מקום כזה. היכן היא השכינה? השכינה בגלות עם היהודים, ויש לה משכן משלה. אין ספק שחכמת הסוד סומכת עצמה על המציאות הזו, ומנסה לתת קשר - מעין מה שהיה פעם.

אחת ההצלחות העצומות של היצירה היהודית, שעיקרה היא ההישרדות בגלות, היתה היכולת להשתמש באותם המושגים שהיו נחלת המציאות הפשוטה בארץ, ולהשאיר אותם בחיוניותם. אמנם, לא עד כדי התממשות פשוטה. ההצלחה היתה כה גדולה, שישנם אנשים שקשה להם להפרד מתפיסה זו. זה הצליח מעבר למשוער. למשל, "שלחנו של אדם מכפר עליו" 3 שהרי הוא כמזבח. כל עוד אין מזבח, זוהי הנחיה מצויינת. אך כשיש מזבח, וודאי ששלחנו של אדם עדיין ממשיך במידה מסוימת להיות כמזבח, אבל כמובן שאי אפשר לומר שכבר אין צורך במזבח, מכיוון שיש שלחן. ולמשל, "תפילות כנגד תמידין תקנום" 4 אם כן, כבר אין צורך בקרבנות? זוהי הסכנה הגדולה של אותה הצלחה של גילוי רבדים נוספים רוחניים. זהו דבר גדול שקיים, אבל אין זה תחליף גמור.

שאלה: האם ניתן לומר שעם ישראל מטבעו נוטה יותר להפשטה מאשר לריאליזם?

תשובה: המציאות הגשמית מאכזבת. היא מצומצמת. לאדם רוחני מאד, שבתוך נשמתו חי החזון הגדול של תיקון עולם במלכות שדי, של היקום המתוקן, מאכזב לחיות במציאות שכזו. זהו קושי גדול. לדעת שהדרך אל החזון בנויה מחיים ממשיים, מצומצמים ומאכזבים, ומאידך, אסור לאבד את החזון, את הרוחניות ואת האמונה הלוהטת שהיא כל כך עצומה שמסוגלת לחולל מהפכות עולמיות, אבל מהר מאד מתנתקת מן המציאות הממשית, החברתית, ולעיתים אפילו מן המציאות המוסרית. כמובן שהנטיה להפשטה קיימת, שאלמלא כן, מציאות הגלות לא היתה יכולה להתקיים. התורה רצתה ללמדנו שמציאות רוחנית שלא נבנית על גבי המציאות הגשמית איננה השלב העליון באותו סולם שמוצב ארצה, וראשו מגיע לשמים. במצב זה הראש מגיע השמיימה מפני שהתיזו אותו מן הגוף. זו אמנם מציאות רוחנית, בכך שאיננה גשמית, אך מציאות שכזו, המנותקת מן הגשמיות - היא מציאות איומה, מפלצתית, גסה, בוטה, זוועתית, מכה ללא רחם. זו מציאות של שפלות. זה עיקר הלימוד בגלות לעם כזה שלעיתים אומר: אולי אנו צריכים לפרוש כנפיים ולעזוב את המציאות הקטנה, האיזורית, הגיאוגרפית? לשם מה לנו המציאות הגשמית, הרי יש לנו רעיונות כל כך גדולים על עולם חדש, אדם חדש - והכל במלכות השמים? זוהי הנצרות. הצבת אתגר של רוחניות צרופה, ללא שום צורך, ללא שום יצר, ללא שום תאווה. אין צורך ביישובו של עולם. רק "מלכות השמים". ואכן לפי מושגם אכן נפתחה מלכות השמים. ולפי האמת, מלכות שאול היא העתק חיוור לעומת "מלכות השמים" שהם פתחו...

כפי שכל היצירה היהודית שלפני הגלות שימשה את הגלות בהכוונה ובפרשנות, כך גם להיפך. כל מה שנוצר איננו לשווא. לא רק שאיננו לשווא מפני שהתאים לזמנו ולמקומו, אלא שיש בו מימד של אמת ניצחית. הוא העשיר אותנו באמת, למרות שבא כתוצאה מתנאים מסויימים. בפועל הוא ישנו, וזה כשלעצמו דבר גדול, רק שמידת המרכזיות, או החד-משמעיות, היא המשתנה. לכן, המעבר הזה אפשרי, ואפילו הוא רצוי. אילו הוא לא היה אפשרי הרי שכל היהדות של ארץ ישראל היתה נאבדת עם חרבן הבית והארץ, והיתה נוצרת יהדות חדשה. כמובן שלא כך הדבר.

מה באמת צריך לשכוח? את הנחות היסוד המנחות. זה מה שצריך להשתנות. וזה לא דבר קל. להיפך, זה מה שתמיד עובר הלאה. כי אדם חושב בתבניות מסויימות, לכן לא צריך לשכוח את הפרטים, לא את ההברקות והפירושים. לא את זה צריך לשנות. אלא דווקא את תבניות החשיבה, את הנחות היסוד. זה צריך להשתנות. זו עבודה קשה מאד. כך גם להיפך. לאחר החרבן נשארו הפרטים. נשארו כל הכתובים, התנ"ך, אך בגלות הנחות היסוד השתנו, והכל התגלה עם פירוש נוסף. לא שייך כעת לדבר על מציאות של מלכות, ואמרו זוהי הלכתא למשיחא. שואלים, מה זה לנו עכשיו בית מקדש, מה לנו עכשיו ארץ ישראל? מכל בחינה, גם מבחינה הלכתית, גם מבחינה מוסרית, גם מבחינת המחשבה והערכים ותפיסת העולם. בארץ ישראל לא שייך היה לשאול שאלות אלו, אך כעת, בגלות, זוהי שאלה. לשאלות אלו השיגו תשובות גדולות, עמוקות ומבריקות. זו יצירה גדולה שכל כולה מכוונת כדי שלא נשכח את היסוד ההוא, שלא נשכח את המציאות ההיא. זאת תורת ההיזכרות והחייאת הדברים במחזה. כדי לא לשכוח. בונים מחזה. משחקים בכאילו עם עצמינו, כדי לא לשכוח. ואז ממציאים לזה את תורת הבימוי, אביזרים. ואפשר גם להתאהב בזה ולאבד את הקשר עם הדברים האחרים.

אכן, לעיתים נוטים לשכוח שהיצירה בגלות היתה יצירה גדולה למען משימה גדולה - קיום והישרדות, השתמרות לימים טובים מאלה. זו המשימה.

נחזור ונעיין במשמעות הדימוי וענייניו. ככלל צריך לומר, שבתורת הסוד העברית ישנה חשיבות גדולה מאד למשל. עצם המשל יכול לקרב אותנו להבנת משמעויות נרחבות וגם להבנת המבנה, כלומר, המערכת שכוללת בתוכה חלקים שונים, מושגים, כינויים, מחשבות והבנות. לכן, בדימוי ההיכלות יש מפתח לתפיסה מסוימת של המציאות. המציאות נדמית כמערכת של חדרים, ארמונות, בתים, שלכל אחד מהם מאפיינים מסויימים, כפי שלכל חדר בבית יש תפקיד מסוים. למלך ישנם כמה וכמה ארמונות, היכלות ומבנים בעלי תפקידים שונים. המקדשים בנויים מחלקים שונים בעלי תפקיד שונה. כך גם עצם המציאות בכללותה - עולמות, נדמים כהיכלות. וכמו המבנה של בית, כך גם המציאות. האדם יכול ללכת מהיכל להיכל, מחדר לחדר, ובכל פעם יגלה לעצמו דברים חדשים, ויבין יותר. המעבר מחדר לחדר מחייב תכונות אישיות מסויימות. האדם יכול להתעלות למציאות גבוהה ולחזות מחזות נהדרים, שגם הם בעצם מעין משל. אנו מכירים את הסיפור על ר' עקיבא וחבריו שנכנסו לפרדס 5 . הם מגיעים למקום השיש הטהור. כמובן, שזהו סוג של דימוי, משל למציאות מלוטשת. השיש מיוחד בכך שיש בו גוונים שונים, ונדמה שהגוונים הללו נעים, אך באמת אין זה כך, אלא הוא קבוע במקומו. כמובן, שהפרשנות יכולה להיות שונה, ויש בכך רבדים עמוקים. אדם שעובר מהיכל להיכל וממציאות למציאות רואה חזיונות רבים, אחרים ושונים. האדם לומד מן החזיונות האלה. זו התפיסה העיקרית של המציאות, של ההוויה בכללותה.

ברור שהרעיון הוא למצוא דימוי שיוכל בעת ובעונה אחת להורות הן על פרטים שונים והן על המערכת בכללותה. יכול להיות שוני במצבי נפש ובמציאות, אבל גם זה כלול בהיכל אחד, בארמון אחד.

התיאורים שאנו מוצאים בספרות אותה תקופה מובאים בצורה משלית ולא כהסבר. אלו הן השתקפויות של אותם חזיונות פנימיים של מי שכתב את הדברים. פעמים רבות אדם לא מסוגל לפרש במדויק את מה שראה בעיני רוחו. אמנים, בוודאי מצטיינים בכך. ציירים, נניח, לא יכולים לפרש במילים את החוויה אותה הם רוצים לצייר. פעמים רבות, שלמות החוויה, הטוטאליות של החוויה, הרושם האדיר שהיא משאירה על האדם, לא ניתנים להסבר במילים, אבל ניתנים בהחלט לתיאור מסוים. מבקרי מוזיקה,למשל, משתמשים בתיאורים פלסטיים: מה היו "הצבעים של הנגינה", "החום של הנגינה". פעמים רבות אנו משתמשים בתיאורים חזותיים לרשמים פנימיים, שמעוררים בנו חוויות שונות. גם חוויה פנימית חזקה, ניתנת לתיאור על ידי דימוי פלסטי, של היכל, גן או פרדס. האדם מחפש תיאור שמתאים לאותה תחושה פנימית שחש אותה כשחווה את החוויה.

באותם חיבורים אנו מוצאים סדרה כזו של תיאורים, שכמובן, אחר כך, על הלומד להתאמץ ולפרש את הדברים לעצמו, מלבד ההתרשמות מיופיו של התיאור ורב-גוניותו.

כותרת
תורת הסוד היתה גם מענה למשאלות נפש של אנשים רגישים, מיוחדים וחכמים, אודות המציאות. העם היהודי גלה מארצו, ואף על פי שגלות בבל, היתה נוחה יחסית, שהרי היתה זו קהילה בה חיו יהודים רבים, והיה בה מרכז תורה גדול. שם היה תפקיד לריש גלותא מבית דוד. כל אלו הקלו על תחושת הניכור, הריחוק והקושי של עם שאיבד את מולדתו, ממלכתו ועצמאותו. עם זאת, היתה זו גלות. הפניה לתורת הסוד הולכת ומתפתחת ותופסת מקום נרחב בין לומדי התורה ולימודי התורה מתקופת הגאונים ואילך. בפניה אל תורת הסוד ישנה מגמה של התרחקות מן המציאות הפשוטה, הריאלית, המאכזבת, המשפילה והמדכאת. מגמה זו, מגמת ההתייחדות וההתרחקות מן הסביבה הקיימת, מאפיינת את החיים היהודיים בגולה. תקנות רבות נתקנו כדי לא להיות מעורבים יותר מדי בחברה: גזירה שלא לאכול על שולחן אחד עם נכרים, ולא לשתות את יינם. גזירות אלו, והדומות להן, באו להרחיק את היהודים מסביבתם, להפוך את המציאות היהודית למציאות מנותקת עד כמה שאפשר מן המקום, הזמן, התרבות והעם שבתוכו חיו. למגמה כללית זו, מצטרפת גם תורת הסוד כמציאות רוחנית אלטרנטיבית שאין לנכרים נגיעה בה. מציאות זו היא נחלתו הפרטית של היהודי כפרט ושל כל היהודים יחדיו. זוהי מגמה אחת.

המגמה השניה היתה לקבל הסבר עמוק וכולל יותר לשינויים הגדולים שקרו בהיסטוריה היהודית. היה צורך למצוא את הדגמים המתאימים מחיי היחיד או מן העבר, כדי שיהיו הסבר מתאים. ושוב, המאמצים הללו נעשו גם בתחומים אחרים של התרבות היהודית. למשל בתחום המוסר ובפרשנות המקרא. הודגש העונש שהביא לגלות, ומתוך כך נתקנו תפילות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו". סבלנו משברים עמוקים כל כך, וצריכים אנו להמשיך ולחיות כעם חסר מולדת, חסר ממלכה, חסר עצמאות, חסר כבוד בעיני אחרים. אין אנו יכולים לחיות בעולם חסר פשר. אנחנו צריכים להיות משוכנעים, צריכים להבין על מה ולמה באה הצרה הזאת עלינו. למגמות כלליות אלה שבאו לידי ביטוי בכל התחומים, מצטרפת גם חכמת הסוד. כאשר דגם ההיכל, של הליכה מחדר לחדר, לצורך ידיעה, לימוד והבנה, נותן פשר לכלל המציאות. אנו תוחמים את המציאות בזמן ובמקום, ומבינים שאין זו תנועה חסרת משמעות, אלא זהו מעבר משלב לשלב, מחדר לחדר.

התפיסה המערכתית הזו של העולם אופיינית לתפיסה יהודית בכלל, והיא בעלת ערך רב גם בתחום חכמת הסוד.

יתכן, שעל ידי תורת הסוד, יותר מאשר בכל התחומים האחרים, אם כי, כאמור, זה משלים את המגמה הכללית, אנו מוצאים את האפשרות ליצור מציאות אלטרנטיבית, מציאות שהיא השטח הפרטי לגמרי של היהדות. הרב צבי-יהודה היה אומר, שהמציאות היהודית בגולה דומה לסטטוס המשפטי של שגרירות בארץ זרה. שגרירות היא במעמד אקס-טריטוריאלי, מחוץ לשטח הרגיל. אמנם, היא נמצאת בארץ מסויימת, אבל בשטח השגרירות נוהגים החוקים של אותה מדינה שבשמה השגרירות עובדת, ולא של המדינה המארחת. כפי שהיהדות היא אקס-טריטוריאלית מבחינת החוקים הפנימיים שלה, מבחינת ההלכה, כך גם בחוויית המציאות. ההתפעלות הפנימית, היצירה העצמית, איננה מצטמצמת למקום מסויים. אחד האנשים האינטליגנטים ביותר של הזמן החדש, בעל כשרון העמקה וחדירה נפשית, סופר גדול, דוסטוייבסקי, שהיה שונא ישראל, כותב ביומניו, שהיהודים הם סטטוס אינ סטטו 6 , מדינה בתוך מדינה, דבר בתוך דבר. הוא אמנם כותב זאת בשנאה, אבל זה נכון מאד, ומתאים לדברי חז"ל: מפני מה נמשלו ישראל לזית? שכמו שהשמן, כמה שלא תערבבו עם מים הוא צף ועולה, ורק לרגע נראה היה שהתערב, כך ישראל, כמה שלא תערב אותם בין האומות, קצת רגיעה ומיד הם צפים. זה לא מתחבר באמת. 7

עוצמת היצירה, עוצמת העולם הפנימי, המציאות האלטרנטיבית השונה והעצמאית, מורה שלא הכל נחרב. אם אין ביטוי מוחשי למקדש, ואין ביטוי מוחשי לעצמאות המדינית, הרי שיש מקדש פנימי ועצמאות פנימית. את זה לא ניתן להרוס. הנסיונות להרוס יכולים לבא רק מבפנים, מהפיינת הרצון נגד עצמו.

שאלה: מה קדם לספרות ההיכלות?

תשובה: חכמת הסוד עוסקת במבנה ההוויה, במעשה בראשית. כיצד מתהווים הדברים. התקרבות לכוחות הרוחניים הגדולים שפועלים בהוויה. אנו רואים לפנינו סדר מסוים. ומעבר למבנה המציאות יש בה גם תנועה, מגמתיות, השגחה אלוקית, לא רק במובן של התחשבנות, שיש מי שיודע אם פלוני עבר עבירה או קיים מצוה, אלא במובן של הנחיה והנהגה. זהו מעשה מרכבה.

אנחנו לא מודעים כל כך לתורת הסוד כתחום בפני עצמו בתקופות קדומות יותר, שהרי גם הכתוב הגלוי בספרי הנביאים, למשל, עוסק בתורת הסוד. אלא שישנו הבדל עצום מבחינת הסגנון, מבחינת השיטה המתודית, בין זה לבין מה שאנו מוצאים בשלהי בית שני ובתקופת המשנה. שם, למשל, אנו מוצאים התייחסות גלויה ללימוד תורת הסוד: "אין דורשין...במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" 8 . ברור מדברי המשנה שההתייחסות לתורת הסוד היא כאל חכמה סדורה, עתיקה וקיימת, ולא כאל איזשהו חידוש לאותו דור שבו נכתבו הדברים.

בתקופת המשנה אנו מתוודעים למושג "הכניסה לפרדס". גן מזכיר לנו את גן עדן, עם העצים השונים שיש בו. כל חלק בעץ מייצג משהו: צמיחה, שורשים, ענפים, פירות. זו תפיסה מסוימת של המציאות. גם ספרות הזוהר, שהתגלתה מאוחר, אבל נלמדה ונכתבה במידה רבה בזמן התנאים והאמוראים, משתמשת בדימויים כאלה של אילן, של עץ, של גן, של שדה 9 . מעניין, שדימויים אלה דווקא נושקים לדימויים של הנביאים, שפעמים רבות משתמשים בדימוי של עץ, שדה, כרם, פרי. זו מציאות ארץ-ישראלית. זו מציאות בה שואבים את הדימויים הבסיסיים מן הטבע. יש בהם אורגניות רבה. עץ, הוא מבנה נפלא. זהו מבנה אורגני. לעומתו, הבית הוא מבנה שבונים אותו. הוא מלאכותי.

אם כן, גם לפני ספרות ההיכלות היו דימויים, אף כי לא התשמרו דימויים רבים בספרות התנאית ובתלמוד. בפועל, ספר הזוהר, שהשפיע על הזרמים המאוחרים יותר של ספרות הסוד, למרות שבעיקרו בא דווקא מתקופה קדומה, הדימויים בו הם ארץ-ישראליים מאד. באמצע, נוצרת ספרות ההיכלות.

מדוע דווקא היכל? כפי שהזכרנו יתכן שזה קשור לזכר בית המקדש. אולי זהו נסיון לבנות מקדש פנימי, רוחני. ההיכל נחרב. נחרב מה שנבנה על ידי העם. העצים ממשיכים לגדול. השדות ממשיכים להתקיים. הפגיעה היא בהיכל. במבנה המלאכותי. גם מדינה היא מבנה מלאכותי. העם בונה אותו. הממלכה והמקדש הם עשייה של העם. וכשהעם חטא, הרי שהם נחרבים. תורת הסוד אולי מובילה אותנו לתהיה ממוקדת: האם כל מה שנבנה על ידי העם התבטל? הפך לכלום כמו הבניינים, כמו המבנה החברתי? והתשובה היא שלא. תודעת המקדש הופכת לחלק מן החיים היהודיים, לא רק מבחינת ההלכה, אלא גם מבחינת המחשבה. כתבנית של תפיסת עולם המקדש לא נחרב.

תבנית ההיכל היא תבנית סטטית. התנועה היא תנועתו של ההולך מחדר לחדר, אבל החדרים עומדים כמות שהם. קשה לומר במדויק מתי נוצר כל דימוי, אבל בערך באותה תקופה מתגבש דימוי נוסף, כינוי לאותם אלה המיוחדים הנכנסים לתורת הסוד: יורדי המרכבה. כאן אנו רואים דימוי דינמי. המרכבה בכללותה, יש בה מן ההיכל, שהרי היא דבר מורכב, זה מבנה, בעל אופנים, מצע, כיסא וכדו'. אלא שבניגוד להיכל, המבנה עצמו נמצא בתנועה. יש חיות במבנה. התנועה איננה של ההולך והמסתכל שיכול לעלות ממצב למצב, אלא המציאות בעצמה נמצאת בתנועה. זו תוספת חשובה מאד. גם כאן אין אנו עוסקים בפרשנות או בהסבר, אלא בעיקר בתיאור. התיאור מופלא. אלו שנכנסו לתורת הסוד נקראו יורדי המרכבה. זוהי התנועה שבין ההיכלות.

אם כן, מונחים לפנינו מושגים שיש בהם מן פשר למציאות ההיסטורית. לא מדובר רק על המציאות האונטולוגית (תורת היש), על היש בכללותו, שזהו עיסוק מתמיד של תורת הסוד. בגלל המצב הלא-רגיל של העם היהודי, בגלל החידוש הזה שנקרא גלות, נוספו לתורת הסוד שאלות היסטוריות: איך לחיות עם הגלות ובתוכה, לא רק מבחינה מעשית, אלא גם מבחינה רוחנית.

אנו עוסקים במשלים. המשלים משתנים. הם באים לקרב את הלומד שחי בתוך מציאותו אל התכנים העמוקים. אין ספק שהשאלות החדשות בכל תקופה ומצב מעשירות את ההבנה של תורת הסוד העצמית. אמת, שיש בכך מענה לצורך מסוים, ואין בכך שום דבר רע. המענה איננו תוצר זמני. לכן, חכמת הנביאים משנה את סגנונה ואת מושגיה בתקופת החכמים בימי בית שני, והם עצמם משתנים בתקופה שלאחריה. התכנים עצמם אינם משתנים, אבל הבנת האדם את התכנים הללו מתעשרת. הדגשים יכולים להשתנות. שאלות שנידמו בעבר כשאלות מרכזיות, הופכות למשניות, כי באות שאלות חדשות. אבל לצורך פתרון השאלות החדשות אנו מגייסים את כל האוצר הקודם, כנדבך על גבי נדבך, כדי להבין יותר ויותר, לתפוס יותר ויותר, ועל ידי כך לענות עליהן. לכן, כאשר אנו מתייחסים לתקופה זו, אנו רואים יצירה מגובשת ומסודרת, שעיקרה תיאור ולא הסבר, והמושגים המרכזיים שבה, הם תפיסת ההוויה כמערכת אחת, יחד עם ההבנה שבתוך המערכת הזו יש תנועה וזרימה, אם של האדם המסוגל לעבור ממצב למצב, המכין עצמו לצורך זה, ואם תנועה של מעין מרכבה.

מאוחר יותר אנו מוצאים דימוי נוסף בספר הזוהר, שאותיות התורה הם סוסי אש 10 . מהי אותה מרכבה? מהו אותו אמצעי לעבור ממצב אחד של הבנה, הארה וחכמה למצב נעלה יותר? אלו אותיות התורה. ההתבוננות והלימוד בהם. לא רק לימוד רגיל, אלא אותם לימודים שהיו כבר באוצר הקדום יותר: דרישת הטעמים, הנקודות, התגים שעל גבי האותיות. רמזים שונים שיכולים לקדם אותנו לקראת חשיפת משמעויות חדשות ומציאויות חדשות.

ההתבוננות המעמיקה היא זו שמחיה אותנו בחכמת הסוד. ישנן אפשרויות נוספות שאנו מכירים מן הנסיון המיסטי של עמים אחרים, למשל, מדיטציה. מה מקדם את האדם להארה? ההתכנסות פנימה, הצום והסיגוף. נטילת חומרים ממריצים, גורמי הזיות, היו מקובלים מאד על האינדיאנים כשרצו להכנס לטרנס נפשי ולהתוודע לאב הקדום של כל אדם - נשר, סוס פרא או תאו. כלומר, ישנן טכניקות שונות שקיימות בעולם כדי להכנס לאותה חוויה מיסטית שמקדמת את האדם מבחינת ההארה. מהי החיות היהודית? קודם כל הלימוד עצמו, ההתבוננות. אמת, יכולים אנו למצוא בכתבים מאוחרים יותר גם ענייני סיגוף וטהרה. אבל הם אמצעי הכנה לעיקר. העיקר הוא ההתבוננות באותיות ודרישתם.

כאן אנו עוברים לתקופה חדשה ולמקום אחר. דרישת שמות קודש התפתחה בעיקר ביהדות אשכנז במאות האחת-עשרה, השתים-עשרה והשלוש-עשרה. דרישת האותיות כשיטה של ממש. כבר לא דימוי של היכלות אלא דרישת השמות עצמם. המאמץ העיקרי מבחינה רוחנית הוא סוג של התבוננות בתורה, בכתוב המקודש. זה מה שיכול להביא את האדם לחשיפה יתרה, להארה, להבנה גדולה יותר, לרושם גדול יותר ולחזיונות נפשיים נכונים.

ספר יצירה
הספר החשוב ביותר, שזכה לפירושים רבים, ובנוסחו הקיים לפנינו הופיע כנראה בתקופת הגאונים, זהו ספר יצירה. לספר יצירה יש פירוש של ר' סעדיה גאון, על דרך הפילוסופיה, משום שספר היצירה נתפס כשילוב של תחומי חכמה - חכמת הסוד, הטבע, האסטרונומיה והחשבון. ספר יצירה מחדש לנו עוד שני דימויים. בתחילת הספר נאמר שבל"ב נתיבות חכמה נברא העולם. מהם ל"ב? כ"ב אותיות ועשר ספירות. הנה כאן לפנינו שני מושגי יסוד, שהם שני דימויים לתפיסת מציאות העולם.

האותיות מחברות אותנו מיד להבנה מסוימת של המציאות. המציאות היא מעין ספר כתוב. היסודות המרכיבים אותו אלו האותיות. כפי שאנו מכירים את טבלת היסודות הכימיים, כאן יש כ"ב יסודות. ההרכבות, הווריאציות השונות של כ"ב האותיות, והמהות המיוחדת של כל אות ואות, יוצרים את כל הרבגוניות העצומה של המציאות. דימוי זה הלך והתפתח במשך הדורות לדרישת האותיות, לצרופי האותיות, לפרשנות של הערך המספרי של כל אות ואות וצירופיהן, ולדרישת השמות, כלומר, לצירופי האותיות, ועוד שיטות מגוונות מאד שקשורות בדרישת האותיות כיסודות המציאות.

הדימוי הנוסף שעניינו שונה הוא עשר הספירות. ואם מחד, תפיסת המציאות כצירוף האותיות היא תפיסה של רבגוניות עצומה, ויכולת לשנות ולייצר מציאות על ידי הזזה של אות אחת ממקום למקום, צירוף של אות או החסרתה, הרי שעשר הספירות מורות על סדר קבוע ויציב, סדר פנימי שיש בו היררכיה, שאין בו שוויון, אלא דבר מעל דבר ודבר בתוך דבר. יתכן שהמילה "ספִירה" באה מן המילה היוונית "ספֵירה", שפירושה מעגל. יש שאמרו שמקורה במילה העברית 'ספיר', "כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" 11 , כלומר, ענין נעלה שיש בו נהרה, ברק, לובן, טהרה. הפירושים אינם מתנגדים אחד לשני. ברור לנו שיש במבנה הזה גם משהו מן המעגל, הספירה. וזאת משני פנים: א. מעגל בתוך מעגל, כלומר, אחד למעלה מן השני ואחד בתוך השני גם יחד. ב. ומעגל כמסלול קבוע, ענין מסודר מאד, חוק. דבר לא סוטה ממסלולו. זה היה אחד הציורים המקובלים בימי הביניים, בהתאם לתפיסת המדע הקדום יותר. אנו מדמים את סדר המציאות כמסלולים מעגליים של כוכבי לכת, כוכבי שבת, של גורלות, בני אדם, מבנה חברתי מסוים. עד היום אנו משתמשים בביטוי "מעגל חברתי" - ישנו מעגל חברתי של עשירים, ישנו מעגל חברתי של אנשי אקדמיה, של זקנים ושל צעירים. הכוונה בביטוי זה הוא ההשתייכות לחוג 12 מסוים, סוג של חברה שיש לה קווי מתאר ברורים. המעגל מייצג את הסדר העולמי, ולאו דווקא את הרבגוניות ואת הנזילות, את יכולת המעבר ממילה למילה וממשפט למשפט. בדימוי לאותיות, על ידי מניפולציה קטנה ניתן לקבל משמעות אחרת. כאן מדובר בסדר קבוע מאד.

שתי השיטות הללו מעידות על שתי שיטות התבוננות, תפיסות שונות של המציאות. יש מי שמחפש במציאות סדר, חוקיות ברורה ויציבה, גילוי של חכמה שבאה לידי ביטוי בהרמוניה של סדר המציאות. ויש מי שמחפש במציאות את החופש, היצירתיות, את המעברים ממשמעות אחת לשניה, את היכולת להתערב בתוך המציאות, לשים ניקוד וטעמים שמשנים את המשמעות ולקרוא אותה כך. לפנינו שתי תפיסות עולם, שתי התבוננויות מעמיקות אל המציאות, אל ההוויה, אל מקור היצירה של הכל. הנפלא הוא שספר היצירה אומר שכולם, גם האותיות וגם הספירות, הם ל"ב נתיבות חכמה. יש במציאות גם מזה וגם מזה. יש סדר וחכמה מסודרת ולא שינוי קפריזי מתמיד. לא ניתן לבטל את הסדר והחוקיות. אבל יש במציאות גם הרבה מאד מקום לחופש, ליצירתיות ולשינויים.

שתי התפיסות הללו, ששתיהן קיימות בספר היצירה, שנעשה לאחד הספרים המקובלים על כל מרכזי התורה השונים מימי הגאונים ואילך, התפרש בדרכים שונות, בדרכים פילוסופיות, בדרך הקבלה המוקדמת יותר והקבלה המאוחרת יותר, לפני האר"י ולאחריו, באשכנז ובספרד. אולם, לאחר זמן מסוים אנו מוצאים שני בתי מדרש שכל אחד מהם התרכז באחת השיטות: בית המדרש הספרדי, שפיתח בעיקר את קבלת הספירות, ובית המדרש האשכנזי שהתרכז בעיקר בדרישת האותיות והשמות.

בספר יצירה יש עוד כמה מבנים, למשל: עולם, שנה, נפש. כל אחד מהם הוא מבנה בפני עצמו. מימד המרחב, הזמן והאדם. ניתן להתבונן בכל מימד בפני עצמו, אבל לא די בו בלבד אלא בשילובם כמציאות אחת. במושג "עולם" ספר היצירה יוצר התבוננות קצרה במימדי עומק, רוחב, שמאל, ימין, כוכבים ומרחבים גדולים כקטנים. בקבלת הספירות יוצר העולם מבנה בפני עצמו - ארבעה עולמות.
במימד הזמן עסקו פחות, ביחוד לאחר קבלת האר"י. שיטה קדומה יותר ופחות נחקרת היא חלוקת הזמן לפי המושג "שמיטות". כלומר, מושג הזמן יכול להיות מושג מרכזי בתפיסת המציאות. לא מדובר בשמיטות של שבע שנים, אלא בשמיטות קוסמיות של עשרות אלפי שנים ויותר, ולכל תקופה שכזו יש הנהגה מיוחדת. כדי להבין את המתרחש עלינו לתת דעתנו לסוג זה של הנהגה. שיטה זו לא זכתה לפיתוח רב, מפני שיש בה עניינים רבים שהם מעבר ליכולת ההשגה. בספר היצירה מימד הזמן מיוצג על ידי התבוננות בעונות השנה ובחודשים השונים במשך מעגל השנה.

"הנפש" בספר היצירה מייצגת בעיקר את האיזורים והאיברים החיוניים שבגוף המחברים את הגוף ואת הנפש, והמתבטאים בתכונות ומידות שונות. מימד הנפש בא לידי פיתוח מושלם בתורת האר"י. יש עקבות לכך גם בספרות קדומה. לעומת קבלת הספירות וקבלת השמות והאותיות, ישנה גם קבלת פרצופים. כלומר, כל מצב הוא מעין פנים. אותה מציאות יכולה להיות בעלת פנים שונות, כפי שהאדם לעיתים שמח, כועס, עצוב, ער ביותר או עייף. כל מצב כזה הוא סידור אחר של התכונות השונות. אותן התכונות, אותה המציאות מתראה באופן אחר לגמרי. דוגמא לכך אנו מוצאים במושגים גילוי פנים והסתר פנים. גילוי הפנים, כוונתו מאור פנים, קרבה, "ישא ה' פניו אליך". הסתר פנים עניינו מרחק, כעס, ניכור. אנו תופסים את המציאות על צדדיה ותקופותיה כפרצופים שונים.

מסורת יהודית מגובשת בתחום תורת הסוד שבאה לידי ביטוי בשל בנוסחו ועניינו של ספר היצירה, היתה, כפי הנראה, אחד ממקורות ההשראה שבנטיה לגיבוש חבורות מיסטיות גם בקרב המוסלמים. חבורות אלו, הידועות בשם "סופיים" או "צופיים", וקיימות גם באסלם המודרני, החלו לפעול בערך באותה תקופה של פרסום הנוסחים הראשונים של ספר היצירה. אף שנושא זה לא נחקר עדיין כראוי, אפשר לראות שאנשי החבורות האלו הושפעו מן ההתנהגות ודרך העיון שרווחו אז בקרב המקובלים היהודיים. אמת, שגם מסורות מיסטיות אחרות של הנוצרים הנסטוריאנים, עובדי האש הזורואסטרים הפרסים ואולי אף קצות ההשפעה של הדתות ההודיות, היו גורמי השפעה בעלי משקל, והתוצאה הסופית בחבורות סוד מוסלמיות משקפת, כנראה, את מכלול ההשפעות האלה ולא רק את ההשפעה היהודית. מכאן גם הקיצוניות היתרה והשוני הניכר מן המסורת של חכמת הסוד היהודית.


^ 1 הלכות "זכר לחורבן" מצויות בעיקר בשו"ע או"ח סי' תקס.
^ 2 ראש השנה ל,א. סוכה מא,א. ביצה ה,ב. תענית יז,ב. ועוד.
^ 3 ברכות נה,א: "כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו". ובשו"ע קסז סע' ה ובסי' תצד סע' ג בהגהות הרמ"א.
^ 4 ברכות כו,ב.
^ 5 חגיגה יד,ב.
^ 6 איות
^ 7 ילקוט שמעוני ירמיה רמז רפט: "נמשלו ישראל לזית "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך, וכן הושע אומר: "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו". ונמשלו עובדי כוכבים לים שנאמר: "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון". שכל המשקין מתערבין אלו עם אלו והשמן אין מתערב עמהם שנאמר: "לא תתחתן בם". וישראל עולים למעלה שנאמר: "ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ".
^ 8 חגיגה פרק ב משנה א.
^ 9 למשל, מחצדי חקלא.
^ 10 זוהר חדש, תיקונים, כרך ב, דף פא,א: "אתוון דאינון סוסי אש, וניקודין דאינון פרשין רכיבין עלייהו, וטעמי דאינון מאני קרבא".
^ 11 שמות כד,י.
^ 12 גם המילה חוג היא מעגל, כך שמדובר בעצם באותה מילה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il