ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תנ"ך ונוספים

חזרת עם ששים ריבוא קלפים

במסכת בכורות מובאת ברייתא המספרת על חזרת שיש בה ששים ריבוא קלפים (עלים), ועל יתוש שיש לו ששים רבוא קלפים בבית המסס (מקום במערכת העיכול) שלו. זהו משל על חזרת נשמות בגלגול.
55
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת בכורות (פ"ט מ"ד) שנינו שכל הבהמות שנולדות בעדרו של אדם חייבות במצוות מעשר בהמה חוץ מכמה מקרים, ואחד מהם הוא 'יתום'. ונאמר במשנה: "ואיזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה ואח"כ ילדה, ר' יהושע אומר: אפי' נשחטה אמו והשלח (העור שלה) קיים - אין זה יתום". ובתלמוד (דף נז,ב) הובאה ברייתא שמתוכה הסיק רבי דברים הקשורים למשנתנו, וזו לשון הסוגיה כפי שעולה מגרסת כתבי היד וגרסת עין יעקב (ובתוספת ביאור):
"העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבנה לפני רבי במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה. אמר רבי נתגלה טעם של משנתנו. (ועוד העיד רבי ישמעאל בן סתריאל) חזרין (מיני חזרת, חסה) שבמקומנו יש להם ששים ריבוא קלפים (עלים), יתוש שבמקומנו יש לו ששים רבוא קלפים בבית המסס (מקום במערכת העיכול) שלו. (ועוד העיד) פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו (והיה גדול כל כך) ועברו שש עשרה קרונות על חודו. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (עוף גדול) וטיבעה ששים כרכים ושיברה שלש מאות ארזים..."

רש"י ביאר שכוונת רבי היתה שהתגלה טעמו של רבי יהושע. וביאר שבמקום הנקרא ערקת לבנה כאשר הבהמה מקשה בלידתה ומתה מפשיטים ממנה את עורה ועוטפים בו את הוולד והדבר מועיל לוולד ומקיים אותו, שהוולד מרגיש כמי שאמו קיימת, וזה היה טעמו של רבי יהושע שכל עוד העור קיים אין הוולד נחשב ל'יתום'.
אך בהסבר זה יש שני קשיים. האחד, שמפשטות דברי רבי יהושע משמע שכל עוד העור של האם קיים בעולם אין הוולד נחשב ליתום ואפילו לא עטפו אותו בעור שלה. והשני, שלפי הסבר זה ראוי היה שרבי יאמר "התגלה טעמו של רבי יהושע". ואילו מלשונו משמע שהתגלה טעמה של הדעה הסתמית ("משנתנו") שהיתום אינו נכנס לדיר להתעשר. או שהתגלה הטעם של כלל הדעות שבמשנתנו, הן טעמה של הדעה הסתמית והן טעמו של רבי יהושע החולק עליה.
אמנם אפשר לפרש שכוונת רבי היא אכן שהתגלה הטעם של כלל הדעות שבמשנתנו, ושכך הבין במסקנתו גם הרמב"ם, ודבר זה נשתדל לברר לקמן. בהמשך הברייתא מוזכרים עניינים מופלאים שנראה שאין להבין אותם כפשוטם אלא כרמזים לדברים אחרים, ואפשר שמתוכם מתבאר שגם הענין הראשון שנזכר בה - "במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה" – נועד לרמז לאותם עניינים. וכדי לפרש בכיוון שכזה צריך לברר תחילה את דין ה'יתום'.

דין היתום
הרמב"ם הזכיר את דין ה'יתום' בהלכות איסורי מזבח (ג,ד) והביא שהוא נלמד מדרשת הכתוב "תַּחַת אִמּוֹ - פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו". אך כאשר הרמב"ם מנה בהמשך (ג,יא) את כל הסוגים שאסורים בהקרבה במזבח הוא לא מנה ביניהם את היתום, וכבר תמה על כך הראב"ד. וביארו במרכבת המשנה ובאבן האזל, שלדעת הרמב"ם 'יתום' אינו פסול למזבח, אלא שמצווה לכתחילה שלא להקדיש 'יתום', אך אם עבר והקדישו הוא אינו אסור למזבח ויש להקריבו. לפי הסבר זה מובן מדוע כאשר הזכיר הרמב"ם את המקרים שאינם קדושים בקדושת בכור בהמה לא הזכיר ביניהם את דין ה'יתום', ומשום שבכור בהמה קדוש מאליו, ולכן לשיטת הרמב"ם הוא אכן קרב למזבח. וכפי שאכן עולה מפשטות סוגיית התלמוד במסכת חולין (קלו,ב).
ואמנם לפי זה וודאי שצריך לברר מדוע לא יכניסו את היתום לדיר כדי להתעשר, והרי מכניסים לדיר להתעשר אפילו בעלי מום שפסולים למזבח ואפילו בדיעבד, וכפי שכתוב בתורה במצוות מעשר בהמה "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע" (ויקרא כז,לג). וכבר התייחסו לשאלה זו בסוגיית התלמוד (שם נז,א ועוד), והובא שיש תנאים שלמדו ש'יתום' אינו מתעשר מגזרה שווה "תַּחַת - תַּחַת". כלומר, שבמצוות המעשר נאמר "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט", ולמדו שכשם שיתום אינו ראוי לקדשים (קרבנות) שנאמר בהם "תַּחַת אִמּוֹ", כך הדין גם במעשר שנאמר בו "תחת השבט".
ואמנם לפי גזרה שווה זו גם 'נדמה', שהוא בעל חיים שנולד כשהוא דומה לבעל חיים אחר, כגון כבש שנולד והוא דומה לעז, גם הוא אינו נכנס לדיר להתעשר, למרות שמקרה זה לא נזכר במשנה. ואכן מתחילה בפירושו למשנה, ביאר הרמב"ם שמשנתנו סוברת כשיטת הגזרה השווה הזו, ולכן גם 'נדמה' אינו נכנס לדיר להתעשר.
אולם כאשר הרמב"ם הביא בהלכותיו את הדין שהיתום אינו נכנס לדיר להתעשר הוא כותב "ודברים אלו מפי השמועה הם" (הלכות בכורות ו,יד). ובלשון זו משתמש הרמב"ם לדברים שלא נלמדו באחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, אלא שהתקבלו במסורת 1 . וכמו כן לא הביא את הדין ש'נדמה' אינו נכנס לדיר להתעשר, ומשמע שהבין שלפי פשטות משנתנו דין 'נדמה' כדין כשאר בעלי מומים שנכנסים לדיר להתעשר. וכבר תמה השפת אמת (בכורות דף יב,א) מדוע פסק הרמב"ם בניגוד לסוגיות התלמוד שמקבלות את הגזרה השווה, שלפיה גם 'נדמה' אינו נכנס לדין להתעשר.

ונראה שלשון "מפי השמועה" שנקט כאן הרמב"ם מרמזת שלמסקנת רבי דיני מעשר בהמה שבמשנתנו אינם נלמדים מגזירה שווה מדיני קדשים, אלא שהם נלמדו מדברי רבי ישמעאל בן סתריאל, וכדלקמן.

ערקת לבנה – ומקור הנשמות
ונראה שהמילה 'ערקת' שבשם המקום 'ערקת לבנה' מרמזת לרצועת עור המשמשת בדרך כלל לקשירת הנעל. שכן המילים "שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד,כג) מתורגמות באונקלוס " עַרְקַת מְסָנָא" ומתורגמות בתרגום ירושלמי "רְצוּעָה דְסַנְדְלָא", כלומר מדובר ברצועת עור המשמשת בדרך כלל לקשירת הנעל על הרגל.
ואת המילה 'לבנה' ניתן לפרש באופן הקשור ל'ששים רבוא' נשמות ישראל וכפי שהמספר 'ששים רבוא' מוזכר גם בעדויות הנוספות של דברי רבי ישמעאל בן סתריאל. שכן מצאנו שנאמר בתורה (שמות כד,ט-י): "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". ותיאור דומה מצאנו בנבואת יחזקאל (א,כו) כאשר הוא מתאר את מה שהוא רואה מעל המלאכים: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא ...". ובירושלמי (סוכה פ"ד ה"ג) אמרו שכאשר היו ישראל משועבדים במצרים והשעבוד היה קשה כמו לבינה - המראה מתואר כמו "לִבְנַת הַסַּפִּיר", וכשהיו משועבדים בבבל והשעבוד היה קשה כמו אבן - המראה מתואר כמו "אֶבֶן סַפִּיר". כלומר המראה הזה מתאר את מצבם של ישראל בעיני הקב"ה.
מראה זה, שנקרא בתורה "לבנת הספיר" ונקרא ביחזקאל "דמות כסא", קשור לנשמות ישראל, וכפי שעולה מדברי השל"ה (מסכת שבועות פרק תורה אור. ריג,א): "נשמות ישראל הם למעלה למעלה ממדרגת המלאכים. כי נשמות ישראל חצובות מכסא כבוד, ויש להם שורש מכסא הכבוד".

והקשר בין 'ערקת' שהיא 'רצועת עור' לבין 'לבנה' שממנה נחצבות 'ששים רבוא נשמות ישראל', הוא משום שכאשר הנשמה מתלבשת בעולם הזה היא באה בתוך 'כתונת עור', וכפי שפירשו אבן עזרא ועוד, ש"כָּתְנוֹת עוֹר" (בראשית ג, כא) משמש כינוי לגוף שבו מתלבשת הנשמה. ואמנם בעם ישראל יש יותר מששים רבוא בני אדם, אך כבר כתבו רבים וכן כתוב גם בליקוטי מוהר"ן (תורה רעג): "כי כל הנשמות שהם בעולם הם 'ששים רבוא', ואף שיש יותר, הם רק מהתחלקות הנצוצות. אבל בכלל הם רק ששים רבוא".
ו'ערקת' שהיא 'רצועת עור' מסמלת 'כתונת עור' קטנה שמשמשת כ'מעטפת' ו'גוף' ל'נצוץ של נשמה' שנחצב מ'לבנה' של 'ספיר' של כסא הכבוד.

יבום, 'גלגול נשמות' ו'עור'
אם ח"ו מת אדם בלא שהותיר אחריו ילדים, ציוותה התורה את מצוות הייבום, שהאח החי מתחתן עם האלמנה, ונאמר שם שהבן שיוולד ממנה יקום על שם אחיו המת. ונאמר בתורה שאם האח מסרב לייבם את האלמנה יש לקיים את מצוות החליצה, והאלמנה חולצת נעל מעל רגלו של האח המסרב ואומרת "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה,ט). וחליצת ה'נעל' העשויה מ'עור' מראה באופן סמלי, שהאח סירב להוליד 'כתונת עור' (גוף) שבה תשכון נשמת אחיו, ולכן מורידים מעל רגלו 'נעל מעור' שהיא דומה באופן סמלי ל'כתונת עור' שסירב ליצור לאחיו.
וממצוות הייבום והחליצה למדו רבים את 'גלגול הנשמות', כלומר שנשמת המת מתגלגלת בתוך הילד שנולד מן האלמנה. וכן כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן תנח),

ובכמה ספרים מובא שפעמים שלנשמה שחיה בעולם הזה בתוך גוף מתווספת באופן זמני 'נשמה' נוספת שהיא 'אורחת' אצלה, ופעמים שהיא באה כדי לעזור לנשמה הקבועה במשימות שמוטלות עליה בחיים. ומציאות זו נקראת 'עיבור'. וראו עוד בענין זה ב'מאור ושמש' על התורה בפרשת 'שלח לך', שביאר שבנשמות המרגלים ששלח משה לתור את הארץ 'התעברו' באופן זמני נשמות בני יעקב עצמם, ובשַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר משבט ראובן - הדביק משה אליו את נשמת רְאוּבֵן בן יעקב, כדי שתסייע לו בשליחותו. ובנציג שבט מנשה גַּדִּי בֶּן סוּסִי 'עיבר' משה את נשמת יוֹסֵף הצדיק. ואילו ביהושע נציג אפרים (שגם הוא בנו של יוסף) לא עיבר משה נשמה של אחד מבני יעקב ולכן הוצרך משה להתפלל עליו והוסיף לו אות לשמו, ושינה את שמו מ'הושע' ל'יהושע'. אמנם מציאות ה'עיבור' אינה קבועה בגוף כמו ב'גלגול', ולכן כאשר המרגלים התעקשו לחטוא פרחה מהם נשמת הצדיק שהתעברה בם.
ובשער הגלגולים (הקדמה כב) כתב שפעמים יש נשמות שמתגלגלות בבעלי חיים 2 . ובספר עבודת הקודש (חלק ב, לד) הביא כי לפעמים מתגלגלת נפש שום צדיק בשום בהמה, ולכן ציוה ה' בתורה שיביאו בהמה לקרבן על חטאים מסויימים, ויש בכך גם כפרה לנפש אותו הצדיק שיעלה על דרך אותו הקרבן לרצון לה'. ונראה, שלמציאות ה'גלגול' וה'עיבור' מרמזות עדויותיו של רבי ישמעאל בן סתריאל, וכדלקמן.

...וזה פירש לחיים
אם ח"ו ארע מקרה שאשה נפטרה בעת לידתה וילדה וולד חי, המקרה מעורר שאלה מדוע 'זו פירשה למיתה וזה פירש לחיים'?
אמנם הידיעה שקיימת מציאות של 'עיבור נשמות' יש בה מענה במקצת. וניתן לומר שלילד שנולד מיועדים נסיונות גדולים בחייו, ונשמת אמו חשה בכך והיא רוצה לסייע לו באופן רוחני, ולכן היא מעדיפה למות בעת לידתו ולחזור לעולם הזה ב'עיבור' בנשמת בנה, ולסייע לו לעמוד בניסיונותיו.
מקרים שכאלו ייתכנו גם בלידת בהמות. ואמנם כיוון שהתבאר שפעמים שנשמת אדם מתגלגלת לצורך תיקון מסויים בתוך בעל חיים, מקרה שכזה מעורר את המחשבה, שהנשמה המגולגלת לא סיימה את התיקון שאותו היתה אמורה לעבור בעולם הזה, והיא נותרה כדי להתגלגל בתוך בעל חיים, ובמקום לשכון בגוף הבהמה שמתה היא עברה לשכון בגוף הבהמה שנולדה ממנה.

ונראה שאפשרויות 'גלגול' שכאלו רמוזות בעדותו של רבי ישמעאל בן סתריאל: "במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה", והוא מרמז שכאשר אשה נפטרת בעת שהיא יולדת וולד חי, נשמתה חוזרת ו'מתעברת' בילד החי, ומסייעת לו לעמוד בניסיונות שנועדו לו בחיים. וכן כאשר בהמה מתה בעת לידת וולד חי, אזי הנשמה המגולגלת לא סיימה את התיקון שנגזר עליה לעבור, ובמקום לשכון בגוף הבהמה שמתה מעבירים אותה לשכון בגוף הבהמה שנולדה ממנה.
ואכן בזוהר (רעיא מהימנא פנחס דף רטז,א) בעת שדנו שם בענין ה'ששים רבוא' שחוזרים ב'גלגולים' הזכירו גם העדות האחרונה של רבי ישמעאל בן סתריאל בענין הביצה שנפלה וטיבעה ששים כרכים וביארו אותה באופן שקשור לעניינים אלו. ונראה שגם העדות הראשונה שלו בענין 'הפשטת המתה והלבשת החיה' קשורה לענין ה'גלגולים'. ופירוש בכיוון שכזה אינו חדשני, וכבר פירש החתם סופר שעדות זו מרמזת להעלאת ניצוצות טמונים 3 . ולפי מה שהתבאר נראה שעדותו מרמזת לאפשרויות העלאת 'גלגול' לתיקונו, ובאופן המבאר גם את מחלוקת התנאים שבמשנתנו. והיינו שכאשר שמע רבי יהודה הנשיא את העדות הזו הוא אמר שכעת התבאר מדוע לדעת התנא הסתמי של המשנה וולד שכזה הנקרא 'יתום' אינו נכנס לדיר להתעשר, וכדלקמן.

המיוחד במצוות מעשר בהמה
מצוות מעשר בהמה שונה ממצוות מעשר התבואה החקלאית, ובעוד שאסור לאכול מהתבואה החקלאית לפני שהפרישו ממנה מעשר מותר לאכול מן הבהמות לפני שהפרישו מהן מעשר. ובתורה נאמר לגבי מצוות המעשר "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע" וצריך להכניס לדיר להתעשר גם בעלי מום שאינם ראויים לקרבן. אמנם מכיוון שבהמות שלא התעשרו אינו אסורות באכילה, ומכיוון שההחלטה אילו בעלי חיים ייכנסו בפועל לדיר להתעשר נתונה בידי האדם, באו חכמים והורו שבהמות מסוימות ראוי שלא להכניסן לדיר ואחת מהן היא 'יתום', ואפילו ש'יתום' אינו פסול בדיעבד לקרבן.

שכן כפי שהתבאר בספר עבודת הקודש (חלק ב, לד) אנו משערים שבבהמה המיועדת לקרבן מתגלגלת נשמה של צדיק, ויש לה עליה בעת שמקריבים את הבהמה לקרבן. אולם במקרה של בהמה שאימה מתה בסיום לידתה, יש לשער שמדובר במקרה של נשמה של מישהו שאינו צדיק אלא שנשלח להתייסר בעולם הזה ונשמתו עברה מן הבהמה האם שמתה אל הבהמה שנולדה, ולכן ראוי לכתחילה שלא להקריב בהמה שכזו. ומטעם זה ראוי גם שלא תיכנס לדיר להתעשר שמא תצא עשירית, ואז יצטרכו להקריבה. ואילו רבי יהושע חולק על כך, ולדעתו כל עוד השלח (העור) של הבהמה היולדת קיים בעולם, הנשמה המגולגלת ממשיכה לשכון בתוך העור הזה, ואינה עוברת לשכון בתוך הוולד, ולכן אין זה 'יתום' שנשמת אמו התעברה בו, והוא ראוי לכתחילה לקרבן, וכמו כן הוא ראוי להיכנס לדיר להתעשר.
וענין זה של חזרת נשמות בגלגול מרומז גם בעדויותיו הנוספות של רבי ישמעאל בן סתריאל, וכדלקמן.

'חזרת' שבמקומנו ו'יתוש' שבמקומנו
בעדות הנוספת נאמר: "חזרין (מיני חזרת, חסה) שבמקומנו יש להם ששים ריבוא קלפים". אם עדותו היתה על הירק הנקרא חזרת (חסה), לא ברור מה התועלת בכך שהוא מספר שלחזרת שבמקומו יש ששים רבוא עלים, וגם לא ברור מדוע הוא קורא לעלים בשם 'קלפים'. אמנם לפי מה שהתבאר הוא מרמז כאן ל'ששים רבוא נשמות ישראל'. וידוע שכל אחד מאותם 'ששים רבוא' הוא 'אות' בספר התורה העליון של הקב"ה 4 . ורבי ישמעאל מוסיף ומרמז בעדות זו שכל נשמה כתובה גם כביכול ב'קלף' בפני עצמה, וכאשר מחזירים 'נשמה' לשכון מחדש בתוך 'גוף' דומה הדבר לנתינת מזוזה הכתובה על 'קלף' לשכון בתוך 'בית מזוזה'. וכדי לרמז לענין זה של 'חזרת נשמות' סיפר רבי ישמעאל בן סתריאל על ירק הנקרא 'חזרת' ששורש שמו חז"ר מורה על ענין החזרה, ושיש בו ששים רבוא קלפים.

ועדותו השניה על היתוש שיש ב'בית המסס' שלו ששים רבוא קלפים. בנויה על מאמר חז"ל (גיטין נו,ב) שהיתוש הוא הבריה הקלה שבעולמו של הקב"ה והוא נקרא 'בריה קלה' משום שיש לו פה להכניס לקרבו דברים ואין לו פתח להוציא ממנו פסולת. והדימוי ל'יתוש' מרמז שבדרך כלל אין מציאות של 'פסולת' בנשמות, והיינו שאין נשמה שאין לה 'תיקון', ומחזירים אותה להתגלגל עד שיהיה לה תיקון. ו'בית המסס' הוא מקום במערכת העיכול של הבהמה, שבו המאכל מתגלגל ומתגלגל עד שהוא מתרכך וראוי לעבור לשלב הבא בעיכול. וכידוע ש'בית המסס' אין קלפים ממש, והתיאור כאילו יש שם 'קלפים' מרמז לנשמות ישראל שכל אחת מהן רשומה כביכול על קלף, והיא חוזרת וניתנת כמה פעמים בגוף בעולם הזה עד שהיא 'מתרככת' כדי שיהיה לה תיקון.

תירוץ לקושיית השפת אמת
כפי שהתבאר לעיל במסכת בכורות (נז,א) למדו את סוגי הבהמות שאינן נכנסות לדיר להתעשר מדין סוגי הבהמות שאינן ראויות למזבח, וזאת בגזירה שווה ("תחת תחת מקדשים גמר"), ולפי גזירה שווה זו גם בהמה שנקראת 'נדמה' (כגון עז הדומה לכבש) צריכה להיות פסולה מלהתעשר, שהרי היא מוזכרת בין הבהמות שפסולות לקדשים, וכך אכן כתב גם הרמב"ם מתחילה בפרושו למשנה. וכבר תמה השפת אמת (בכורות יב,א) שמלשון הרמב"ם בהלכותיו נראה שפסק שלא כאותן סוגיות, ו'נדמה' נכנס לדיר להתעשר. ובמאמר זה התבאר שבמסקנתו הכריע הרמב"ם שלדעת רבי משנתנו חולקת על אותה גזירה שווה. ורבי הכריע כשיטת רבי ישמעאל בן סתריאל שממנה עולה שחכמים הם שקבעו שראוי לכתחילה שלא להכניס את היתום להתעשר 5 .
ובמאמר הבא נרחיב בעז"ה בעדויות נוספות שהעיד רבי ישמעאל בן סתריאל.




^ 1.וז"ל הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה: "...ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות...".
^ 2."יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע"י עונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים" (שער הגלגולים הקדמה כב).
^ 3.בחתם סופר על התורה (סוף פרשת במדבר. ד,יח) פירש שהמאמר מדבר על הזמן שיגאלו ישראל מבין הגויים: "בשידוע תוחלתנו ותקותנו באחרית הימים נהי' נשמטים כעובר הנשמט מהרחם כן נהי' בצאתנו מארץ העמים ובהקשותם בלדתם אותנו מפשיטין את המתה הרשעים הנקראי' מתי' ומלבישין את החי כי מוציאים מהם הקדושה וכל אשר להם יהי' לישראל סחרה ואתננה קדש לה' והם יוצגו ערום כיום הולדתם".
^ 4.כמבואר בשער הגלגולים (הקדמה מ) שיש ספר תורה למעלה בשמים שאותיותיו שונות מספר התורה שאצלנו. וראו עוד בענין ספר התורה שלמעלה בשמים בתחומין כרך כא.
^ 5.ולפי הכרעה זו גם בשאר הבהמות שנזכרו באותה משנה שהן אינן נכנסות לדיר להתעשר קיימת סיבה בפני עצמה שאינה קשורה לגזירה השווה. ו'כלאיים' יש בו פגם כיוון שרוח החיים שבבהמה זו נוצרה באיסור, ו'יוצא דופן' בא לעולם בעזרת פעולות של האדם, ולולא פעולות אלו יתכן שלא היה בר חיים, וכיוון שרוח החיים שב'כלאיים' וב'יוצא דופן' לא באה אליהם ביצירה טהורה שכולה בידי שמים, קבעו חכמים שראוי לכתחילה שלא להכניסם לדיר להתעשר. וב'טריפה' 'רוח החיים' שבה פגומה שכן שחיטה לא תתיר אותה באכילה לאדם, ומסתבר שלא מגולגלת בה נשמה של צדיק, ולכן אינה ראויה לקרבן. ורבים הקשו מדוע לא הביא הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (ב,י) את הדרשות שמובאות בתלמוד לענין פסול 'טריפה', אלא כתב טעם משל עצמו. ולפי מה שהתבאר הרמב"ם פסק שמדברי רבי ישמעאל בן סתריאל מתבאר שסיבות הפסול של סוגים אלו אינן הדרשות שהוזכרו בתלמוד אלא הן סיבות אחרות.
עוד בנושא תנ"ך ונוספים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il