נס לכל הדעות

כאשר ישב רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, על כס הרבנות במחוז תפילאלת במרוקו, הנהיג את קהילתו בתוקף בכל הנוגע לחובות הציבור בעבודת ה', ומצד שני היה רך כקנה בכל הקשור לצרותיהם של צאן מרעיתו. היה לו מנהג לנסוע מעת לעת לעיירות רחוקות כדי לפקוד קהילות נידחות, לעודדן ולסייע בכל צרכיהן.

פעם נסע לעיירה מרוחקת. כאשר הגיע בשעות הערב התאספו תושבים רבים, ובראשם רבנים וראשי הקהל, כדי לקדם את פני הצדיק. הבבא סאלי השמיע מדברי תורתו, ולאחר שסיים ביקש לראות את המקווה של העיירה, לפני שייכנס לבית מארחו כדי לנוח.

ראש הקהל נבהל מעט לשמע בקשתו. הוא הודיע לרב כי לבושתו ולצערו, בגלל השנים השחונות שעברו עליהם המקווה המקומי אינו בר שימוש, וכי תושבי העיר אינם מגיעים לטבול בו. מי המקווה מצחינים ואינם ראויים אפילו לשתיית כלב. המקום כה מוזנח עד שלא ניתן להיכנס אליו, אמר, קירותיו מטים לנפול וחלק מהתקרה נפל למימי המקווה.

ראש הקהל נאנח ואמר: "אנחנו מתביישים להראות לרבנו את המקווה. אין מה להראות...".

שאל הרב: "ומה אתם עושים כאשר אתם צריכים לטבול?".

"הנשים נוהגות לסור לעיירה הקרובה לשם כך. זו טרחה מרובה, אבל אין לנו ברירה".

הבבא סאלי התעקש: "אני מבקש בכל זאת לגשת למקווה, ובעזרת ה' נכשירו לטבילה!".

ראש הקהל לא יכול היה לסרב לגדול ממנו, והוא ניגש עם הקהל המשתאה למקווה המוזנח, שכמה שנים לא דרכה בו רגל אדם. כאשר הגיעה השיירה ניגש הבבא סאלי לפתח המקווה כדי להיכנס. בני העיירה ניסו להניאו, באומרם שהמקום עלול לקרוס, מצויים בו חיידקים מסוכנים ונודף ממנו ריח נורא.

הרב התעקש: "איני שב לבית מארחי עד שיוכשר המקווה לטבילה!" הוא פתח את המקווה במפתח שקיבל ונכנס פנימה. אז חלץ את נעליו, הפשיל את חלוקו וירד למים המצחינים. הנוכחים נתקפו בבושה ובחרדה. ראש הקהל התחנן בפניו שיחדל מפעולתו והציע להביא פועלים שיעסקו במלאכה.

השיב הרב: "כולנו נפעל בצוותא".

הוא נטל דלי והחל לשאוב את המים המצחינים מהמקווה. לאחר מכן מסר את הדלי המלא לאחד האנשים כדי שישפכוהו בחוץ ויחזירוהו ריק. כך רוקן הבבא סאלי את כל מי המקווה, כשראשי הקהל מסייעים בידו. לאחר שסיים את מלאכת הריקון, יצא הרב החוצה ונעל את מנעליו.

ראש הקהל שאל: "רבנו, כיצד יתמלאו כעת מי המקווה?".

וכתשובה פשט הרב את ידיו לצדדים, נשא את ראשו השמימה ואמר: "ריבונו של עולם. עשינו את שלנו, וכעת עשה אתה את שלך!".

היה זה יום קיץ לוהט, אך כשסיים הבבא סאלי את דבריו החלו השמים להתקדר וגשם עז ניתך ארצה ללא הפסק. הקהל התפזר כדי למצוא מחסה מפני הגשם, ורק הרב נשאר במקום כדי לבדוק אם המים מילאו את המקווה די צורכו. כאשר פסקו הגשמים התקבץ הקהל מסביב ופרץ בשירה לנוכח הנס שהפעים את לב כולם.

להפתעת הכל התכרכמו פניו של הבבא סאלי והוא פנה לעבר תלמידי החכמים שבקהילה: "כעת אני רואה כי על-פי דעתו של ה'בית יהודה', רבי יהודה עייש זצ"ל, המקווה פסול. הוא פוסק כי אין להשתמש במקווה בצינורות ברזל, ולכן המקווה פסול לשיטתו, ולכן עלינו לרוקן עתה את מימיו...".

רב העיירה התחנן בדמעות בפני הבבא סאלי: "במחילה מכבוד הרב, לא נוכל לעשות זאת! לא בכל יום מתרחש לנו נס גלוי שכזה. הרי יכולות לחלוף כמה שנים עד שירד שוב גשם. נצטרך אפוא לסמוך על דעת המתירים!".

אך הבבא סאלי התעקש: "אנא מכם, רוקנו שוב את מי המקווה. איני מוכן להכשיל את בית ישראל במקווה שיש הפוסלים אותו".

בצער רב החלו האנשים לרוקן את המקווה הגדוש במים זכים. הממונים החליפו את צינורות הברזל בקני עץ חלולים, הכשרים לכל הדעות. הבבא סאלי ראה זאת ואורו פניו. הוא הפנה את מבטו כלפי מעלה: "רבנו בעל ה'בית יהודה', פסלנו את המקווה על-פי דעתך הקדושה, וכעת הכשרנו אותו שוב לפי פסיקתך, לכן התפלל לפני בורא העולם ששוב ירד גשם ולא ייכשלו חלילה ישראל...".

שוב התקדרו השמים, וגם הפעם ניתך גשם. לאחר שהתמלא המקווה בשנית צעד הבבא סאלי לעבר בתי העיירה, כשתושביה מהלכים אחריו ומשיחים בנפלאות שחוו זה עתה.