ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלאכת המשכן ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות ויקהל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

מלאכת המשכן

"קול צופייך" - גיליון 350



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

עונשם של מחללי שבת
פרשתנו עוסקת בעניין בניית המשכן, ופותחת באזהרה על שמירת שבת (שמות לה, א-ג):
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

ומבאר רש"י שציווי זה נאמר למחרת יום הכיפורים שירד משה מן ההר, וז"ל:
"ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש".

(ועיין במסכת תענית דף כ"ח ע"ב ברש"י ד"ה "בשבעה עלה משה" שכותב ששהה משה רבנו בשמים ארבעים יום וארבעים לילה שלש פעמים מהיום ששבר משה את הלוחות הראשונים ועד למחרת יום הכיפורים, ובסך הכל עברו מאה ועשרים יום שבהם מסר משה את נפשו למען עם ישראל).

והנה, נוהג שבעולם שאם אדם חוזר ממסע ארוך במקומות רחוקים בעולם, באתרים נעלמים וכדו', אוהביו וקרוביו מבקשים ממנו לפרט את כל מסעותיו, מה ראה, והיכן היה, ואלו נפלאות הבריאה נגלו לפניו, וכל כיוצא בזה. כך גם כשחזר משה רבנו מהשמים בפעם השלישית, הגיעו כל ישראל ובקשו ממנו שיספר להם מה ראה בשמים, כיצד נראים המלאכים, מהם "שבילי דרקיעא" וכדו'. התחיל משה רבנו לומר להם, "ששת ימים תיעשה מלאכה וכו', לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמרו לו, זה לא מעניין אותנו כעת ולא לזה התכווננו, אלא אנחנו רוצים לשמוע על נפלאות השמים וצבאם, והלכות נלמד אחר כך. אמר להם משה רבנו לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים - הנה ידוע שהגיהינום שובת בשבת, אבל יש מדור אחד בגיהינום שאינו נח בשבת, ומחללי שבתות נענשים בו גם בשבת במידה כנגד מידה, וכמו שהם חיללו שבת, כך מתחללת השבת (כביכול) במדור הגיהינום ההוא כדי להענישם. ואם הם מתלוננים שחבריהם שלא שמרו תורה ומצוות כן נחים בשבת, אומרים להם שעל כל עברות שבתורה נחים בשבת, אבל על חילול השבת אין מנוחה בגיהינום בשבת, ועל זה נאמר "וְאִשָם לא תכבה" (ישעיה סו). מזה עלינו להבין את גודל החובה המוטלת עלינו ללמוד הלכות שבת ולשננם, וכמו שכותב המשנ"ב בהקדמה לחלק ג', ובזכות זה ננצל מחילולה ומעונשיה.

קירון פנים של שבת

בסוף פרשת השבוע שעברה כתוב (שמות לד, לה) "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר איתו", ונסמך לזה בפרשת השבוע עניין הזהירות על שמירת השבת.

וכותב בעל הטורים בתחילת פרשתנו וז"ל:
"כתיב לעיל "כי קרן עור פני", וסמיך לו פ' שבת, לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים", עכ"ל.

בשבת יש נשמה יתירה, וזה נראה על פניו של האדם ומתבטא במאור פנים מיוחד, ואפילו בעלי החיים מרגישים בזה.

הנה יש הלכה ששור שנגח שלוש פעמים נקרא "מועד" ואם הזיק משלם נזק שלם. ואם שור נגח שלוש פעמים ביום קבוע מימי השבוע כגון בימי שלישי וכדו' לא נקרא מועד כיון שבינתיים לא נגח. אבל אם נגח בשבתות בלבד, מקבל דין של "מועד" לשבתות. וטעם ההבדל הוא משום שבשבתות ישנה סיבה ליצר הנגיחה של השור, כי בשבת יש מאור פנים מיוחד וגם לובשים בגדים מיוחדים, וזה משנה את טבעו של השור (עיין במסכת ב"ק דף ל"ז ע"א, ולתוס' שם ד"ה הרי הוא מועד).

קביעות ללימוד תורה בשבת
ועוד כותב בעל הטורים, מסמיכות עניין ה"הקהל" (ויקהל) לציווי השבת, אנו למדים שיש ענין מיוחד בשבת להקהיל את העם ולקבוע עיתים ללימוד תורה, וז"ל:
"ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז שבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה", עכ"ל.

וידועים דברי הגמרא בירושלמי (שבת פט"ו דף טו):
"רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה מתניתא מסייעה בין לדין בין לדין כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחר אומר עצרת לה' אלקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות, שלא ניתנו שבתות וימים טובים ומועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה", עיי"ש.

והאר"י הקדוש היה אומר ששבת אמנם ניתנה למנוחה, אבל זה לא נאמר אלא אצל תלמידי חכמים שממיתים עצמם באהלה של תורה כל השבוע יומם ולילה, ובשבת יכולים לנוח שעה או שעתיים. אבל אלו העוסקים לפרנסתם כל ימות השבוע, ואין להם פנאי ללמוד תורה, עליהם להגביר חילם ללמוד תורה בשבת, ולא ינוחו ביום שבת אלא חצי שעה, ושאר היום ינצלו ללימוד תורה, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' ר"צ ס"ב ברמ"א), וז"ל:
"ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע", עכ"ל.

כי אקח מועד אני מישרים אשפוט
וכבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עה, ג) "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" - אם במועדים קובע עיתים לתורה, לא ייתבעו אותו מדוע לא למד תורה כל השבוע. כי אם עסק לפרנסת ביתו במשך השבוע ולא היה פנאי בידו ללמוד תורה, ובשבת ומועד שיש לו פנאי הוא קובע עיתים לתורה, לא ייתבעו ממנו כלום, כי הוכיח שכשיש לו זמן, הוא מנצלו ללמוד תורה.

בכל מושבותיכם - לפי המקום בו נמצא
מהפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" אנו למדים שהשבת נקבעת לפי המקום והזמן שבאותו המקום בו האדם נמצא. וידוע שזמני השבת שונים ממקום למקום בעולם כולו. יש מקום שבו כבר נכנסה שבת, ויש מקום אחר שעדיין לא נכנסה השבת, וכן להפך, ומרן רשכבה"ג רבנו יוסף חיים בעל הבא"ח, שמפיו אנו חיים והלכה כמותו בכל מקום חקר בעניין זה כיצד ינהג מי שעלה בידו להגיע ממקום למקום, כגון מטבריא לציפורי על ידי שם המפורש וכדו', (ולמעשה בימינו שיש מטוסים ניתן להבין חקירה זו במוחש), וז"ל (רב פעלים חלק ב - סוד ישרים סימן ד):
"עלה בלבי לחקור חקירה אחת בענין השבת, דידוע שהזמן של לילה ויום משתנה ממקום למקום מחמת הלוך השמש, ויש הפרש רב כמה שעות בין יושבי מזרח לבין יושבי מערב, ובין יושבי הרים גבוהים לבין יושבי עמקים כאן יום וכאן לילה, וכד נהיר לאלין חשיך לאילין. והשתא יש לחקור אם אחד עשה התחלת השבת במקום שיתאחר שקיעת השמש, והלך באותו יום שבת עצמו על ידי שם וקפיצת הדרך למקום רחוק ששם מקדים שקיעת השמש, דנמצא הוא לא עמד אותו שבת כ"ד שעות אלא רק י"ח שעות או פחות איך יעשה, אם צריך למיזל בתר שקיעת השמש, וזה כיון ששקעה השמש ונעשית חשיכה הרי נעשה לו חול, ואע"פ שהוא לא שמר את מצות השבת אלא י"ח שעות בלבד, או דלמא צריך לשמור קדושת שבת כ"ד שעות שלמים. ומצינו דוגמה לזה בשבת דף קי"ח, אר"י יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בציפורי, ופירש רש"י טבריה עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה, וצפורי יושבת בראש ההר, ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת, וכו', מיהו נראה דליכא שום סברה להסתפק בזה וכו' והיינו טעמא משום דגבי שבת כתיב בכל מושבותכם דהולכים בו אחר המקום, א"כ גם כה"ג דנידון חקירתינו נלך בו אחר המקום, וכיון שבמקום הזה נשלם שבת ונכנס חול אז גם האדם היושב באותו מקום צריך לנהוג כך, דהא לא תלה הכתוב שמירת השבת וקדושתו במספר השעות, שלא אמר צריך לשבות כ"ד שעות, אלא אמר יום ואמר בכל מושבותיכם שתלה היום במקום וכו', וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר", עכ"ל (הלשון נכתבה בדילוגים ובקצרה, יש לעיין במקור ובראיות דברים מתוקים מדבש).

בטלה מביאה לידי שעמום
כשהייתי דיין בבאר שבע המחוז שלנו היה רחב מאוד, מקריית מלאכי הצפונית לבאר שבע ועד אילת שבדרום, וכשהיו באים להתדיין בפנינו, היינו מייד יודעים לפי אופי התביעה, את מיקום מגוריו של העומד לפנינו. והנה גיליתי שיש הרבה תיקים הקשורים לתביעת גט שנפתחים בימי ראשון, והבנתי את סיבת הדבר, והוריתי למזכיר בית הדין לדחות כל תיק שנפתח ביום ראשון בכמה שבועות. והטעם, כי אותם אנשים יושבים בבית בשבת, הבעל לא הולך להתפלל בבית הכנסת ויושבים בבטלה וכיון שכך מגיעים לידי קטטה ומריבה עד כדי בקשת גט. הבנתי שצריך רק לפשר ביניהם, ולכן החלטתי שעל ידי דחיית התיק, יירגעו הרוחות ויחזרו בהם, וכך באמת היה.

מרבים העם להביא
עם ישראל קדושים הם, נתבעים ונותנים, וכשנתבעו לתרום למלאכת המשכן, נרתמו לתרום עד שהיתה התרומה עודפת על הצריך, וכך כתוב (שמות לו, ה):
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".

שואל בעל "אור החיים הקדוש":
"וכי רע הדבר שיהיה בית אלקינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת"?

ומיישב:
"שלא באו לקבול על המובא בית ה' מהזהב וכסף וגו' אלא על המובא עשוי למלאכה שהוא דבר שאין צורך בו" וכו'.

כלומר "והותר" אינו מתייחס לכמות שהביאו אלא לכך שלא משתמשים ב"והותר".

והמלאכה היתה דים והותר
וכתוב (שם) "והמלאכה היתה דים והותר". שואל בעל "אור החיים הקדוש", וז"ל:
"הם ב' דברים הפכיים, אם "דים" אינו "הותר", ואם "הותר" אינו "דים"? וכו'?

ומיישב:
"ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בנ"י בעיני המקום לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בנ"י הגם שהותר פי' שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו ע"י נס. או עז"ה והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומר "והותר" כי נעשה נס ולא הותיר".

ביאור הדברים הוא, שהקב"ה חס על כבודו של כל נותן, וכדי שלא יאמר מאן דהו שתרומתו מיותרת, או שהיא נדחתה וכדו' ותשרה עליו עצבות ואולי יבוא לידי מריבה, נעשה נס וכל מה שמיותר נתערבב והתרומה הספיקה בדיוק לכל המלאכה.

נס הקמת המשכן
כשנגמרה מלאכת המשכן כתוב (שמות, לט, לג):
"וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו".

ומביא רש"י את דברי המדרש תנחומא על הנס שנעשה עם הקמת המשכן, וז"ל:
"ויביאו את המשכן וגו' - שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו", עכ"ל.

ומלאכת המשכן הסתיימה בכ"ה לחודש כסלו, והיו צריכים להקים את המשכן כבר באותו היום, אלא שנתעכב הדבר והיו הקרשים מונחים על הקרקע עד ראש חודש ניסן, שאז בא משה רבנו והקים את המשכן. ומובא במדרש שבא יום כ"ה בכסלו בטענה לפני הקב"ה מדוע הוא קופח, ואמר לו הקב"ה שהוא יקבל שכרו בחנוכת המזבח, ובו יתחיל חג החנוכה לדורות.

ויעשו בני ישראל
וכתוב (שמות לט, לב) "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה". ויש לשאול, וכי עם ישראל עשו? והלוא רק בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב עסקו במלאכת המשכן? אלא מבאר בעל "אור החיים הקדוש", וז"ל:
"והגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב - שלוחו של אדם כמותו, וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה' ולא הם שלחוהו, אעפ"כ הרי הסכימו עליו", עכ"ל.

עניין של שלוחו של אדם כמותו נלמד מהקרבת הקרבנות. ומוסיף בעל "אור החיים הקדוש", וז"ל:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכהו זה לזה ואולי כי לזה רמז באומרו ואהבת לרעך כמוך, פי', לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, וא"כ אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך, ובזה מצאנו נחת רוח כי ה' ציוה תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם, וזה לך האות כהן ולוי וישראל ונשים, יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל להעשותם, ויש מצוות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוי וכן בנשים ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכה זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה'", כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל", עכ"ל.

מלאכת המשכן ככפרה לחטא העגל
התורה משבחת את ישראל שעשו את המלאכה "ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה" (שמות לט, מב). וקשה, וכי עם ישראל יכולים לעשות כמו שעשה משה רבנו? וכי הם יכולים לכוון כמו שמכוון משה רבנו? ומיישב בעל "אור החיים הקדוש, וז"ל:
"ואולי כי העלה עליהם הכתוב שקיימו כל מה שצוה ה' את משה בתורה, וזה שיעור הכ' ויעשו בני ישראל וגו', האמור בעניין ובזה העריכם הכתוב כאילו ככל אשר ציוה ה' את משה ככל התורה כן עשו, ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל", עכ"ל.

כלומר, ההתלהבות של התרומה למלאכת המשכן כיפרה על ההתלהבות של מעשה העגל.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il