בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • תורה והלכות ציבור
לחץ להקדשת שיעור זה
מסדרת 'לטפס על קירות חלקים'

רוחות מצויות

בשנת 1894 שר טשרניחובסקי על האמון ברוח האדם. ביובל השנים שלאחר מכן התחוללו שתי מלחמות עולם שבהן נהרגו יותר מ־75 מיליון איש, בתוכם ששת המיליונים של העם היהודי. ההנחה שההשכלה וההומניזם, "רוח האדם" כשלעצמה, יפתרו את בעיות האנושות – התרסקה לגמרי

undefined

הרב אברהם וסרמן

ח' טבת תשפ"א
4 דק' קריאה
לעולם היהודי אין התנגדות ללימוד וקבלת חוכמה ומוסר מתרבויות אחרות, אך הנחת היסוד מוכרחת להיות שהן צריכות ליישר קו עם עולם המחשבה היהודי ולא להפך. מאמר שלישי בסדרה "לטפס על קירות חלקים"

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק חיבר בשנת 1902 את השיר 'לבדי' שבו תיאר את הידלדלות עולם הישיבות: "כולם נשא הרוח/ כולם סחף האור/ שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה". הייתה זו רוח מצויה של אור ההשכלה שנשבה בעוז ורוקנה את ספסלי בתי המדרש.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה בסגנון מעודכן. בשנים האחרונות גדלה בקצב גובר תופעת הגילוי של "אור ההשכלה" גם בקרב חלק מהציבור הדתי־לאומי, ובתוכו בוגרי ישיבות. לא שההשכלה הייתה חסומה בפני ציבור זה, אדרבא, הוא חשוף אליה החל מגן הילדים. זהו ציבור שלומד לימודי חול ונבחן במבחני בגרות, ורבים מאוד מבוגרי החמ"ד פונים ללימודי השכלה גבוהה. זהו ציבור שקורא גם ספרי מדע, פילוסופיה ושירה. הדבר מתבטא במישורים שונים, הכוללים שינוי סדר יום רוחני ומעשי, אשר בא לידי ביטוי בפרסומים של המשכילים החדשים בנושאים תורניים, כשהם בוחנים את היהדות "לאור" מושגי ההשכלה.
בחינה זו מתחלקת בין שתי גישות. הגישה האחת מוכיחה כביכול שגם אנחנו מאמצים את אותם המושגים. איזו שמחה פורצת לה כשמפרשים למשל תורה של רבי נחמן באופן שהיא "ממש מתאימה" לפוסט־מודרניזם! אני מציע למי שמתלהב, לקרוא מאמרים, ובתוכם מאמרים של תלמידי חכמים, שנכתבו בימים הסוערים של עליית הקומוניזם, שהיה הזרם ההגותי־מהפכני הדומיננטי. הוא ימצא בהם "הוכחות" לכך שהתורה "ממש מתאימה" לקומוניזם.
הגישה השנייה היא זו של מי שמתאמצים "ליישר" את היהדות לערכי ההשכלה, כשהם אמת המידה לאמת ולצדק. ההיסטוריה גם חוזרת בשם אותם ערכים של המאות ה־19-17. נאורות, השכלה, זכויות הפרט, זכויות אדם, דמוקרטיה, שוויון, חופש דת, רציונליזם. כשלעצמם אלו ערכים חיוביים, אפשר גם למצוא להם מקור ביהדות, אלא שבסגנון, במינון ובהקשר אחרים לגמרי. הבעיה היא הפיכתם לכלי שדורס ערכים אחרים, כמו אמונה, מסורת, קיום מצוות, משפחתיות, טבעיות, פשטות ותיקון המידות. זו גם התעלמות מניסיון העבר, ולא רק מהנזקים העצומים שחוללה ההשכלה אלא מהכישלון המוחלט שלה להביא טוב ואושר למין האנושי.
בשנת 1894 שר טשרניחובסקי על האמון ברוח האדם: "שחקי, שחקי על החלומות/ זו אני החולם שח/ שחקי כי באדם אאמין/ כי עודני מאמין בך". ביובל השנים שלאחר מכן התחוללו שתי מלחמות עולם שבהן נהרגו יותר מ־75 מיליון איש, בתוכם ששת המיליונים של העם היהודי. באותו יובל התחוללה גם המהפכה הקומוניסטית, שהבטיחה פתרון לבעיות החברה האנושית. אלא שהמהפכה הקומוניסטית טבחה במיליוני מתנגדיה ושללה זכויות אדם ממיליונים רבים אחרים. ההנחה שההשכלה וההומניזם, "רוח האדם" כשלעצמה, יפתרו את בעיות האנושות – התרסקה לגמרי. מלחמות אלה התחוללו בלי קשר לדת. אדרבה, הן התחוללו תוך גישה אתאיסטית מוצהרת, וניפצו בדם ואש גם את המוסכמה אודות סכנת המלחמה הטמונה דווקא בדת. שכן מעולם לא התחוללו מלחמות להשלטת הנצרות או האסלאם בהיקפים המתקרבים לאלה של מלחמות העולם.

פחד ורחב
בנאומו הידוע בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית השתמש הרב קוק בפסוק "אז תראי ונהרת ופחד ורחב
לבבך", והדגיש שאף שמצד אחד הלב מתרחב, מן הצד האחר – הוא בראש ובראשונה פוחד.
כראיה לדבריו הוא הביא את תרגום התורה ליוונית: "היהדות הארצישראלית פחדה אז, ועולמה חשך בעדה ('החושך בא לעולם שלושה ימים', וזו אחת הסיבות לצום עשרה בטבת), והיהדות היוונית רחב לבבה מזה, וקיבלה את העבודה בשמחה רבה". פילון האלכסנדרוני מספר שערכו מדי שנה יום חג ליהודים וגויים על התרגום.
גם כניסתה של הפילוסופיה היוונית לעולמנו זכתה לשתי תגובות הפוכות, והראי"ה מבהיר: "מכל אלה החוגים אשר קיבלו את שני הזרמים הללו, של ההכנסה וההוצאה. בלא שום פחד כי אם בחדווה אופטימית בנאלית ורוחב לב לבדו... כי החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים. רק מאלה אשר ישבו לבטח במבצרים הפנימיים שלנו, באוהלי התורה... אבל היחס שלהם למהלך הזה לא היה רק בצורה של רוחב לב, כי אם גם הפחד נלווה אצלם אל רוחב לב... יצאו כל אלה כוחות היצירה הנאמנים" (מאמרי הראי"ה עמ' 307).
חריפים עוד יותר דבריו של הרב סולובייצ'יק אודות הכשלים של המשכילים החדשים: "אין לשפוט, להעריך חוקים ומשפטים של תורה על פי אמות מידה של שיטת ערכים חילונית. ניסיון כזה בין אם יהא מבוסס על פרשנות היסטורית או פסיכולוגית, בין אם יבוא מכיוון אוטיליטריסטי (תועלתני), חותר תחת עצם אושיות התורה והמסורה, ומוביל לבסוף לתוצאות היותר טרגיות של אידיאולוגיות התבוללות וניהיליזם, ואין זה משנה כמה טובה היא כוונת האדם המציע הצעות אלו. אסור לנו להיכנע רגשית. אסור לנו להרגיש נחותים... הסובל מתסביך נחיתות נכנע בפני הקסם החולף של סיסמה מודרנית פוליטית או אידיאולוגית. אני אומר שלא רק שלא להתפשר... אלא אפילו שלא להיכנע רגשית, לא להרגיש נחות. אסור שאי־פעם יעלה על דעתו של מי שקיבל עליו עול מלכות שמיים, שחשוב לשתף פעולה אפילו במשהו עם כיוון של פילוסופיה מודרנית חילונית. לדעתי, אין היהדות זקוקה להתנצל לא בפני האישה המודרנית ולא בפני נציגים מודרניים של הסובייקטיביזם הדתי... אין צורך לומר שאין לנסות להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים של חברה נוירוטית, ואכן כזו היא החברה שלנו" (דרשת "זה סיני", שיחה בכינוס בוגרים של ה־YU).

התורה היא ה"מוחזק"
בנוסף לניצחון המכבים בקרבות וחידוש העבודה במקדש, היה זה ניצחון בהתעלמות מתפיסת העולם היוונית תוך ביטחון עצמי בדרכנו. הם לא נדרשו לפילוסופיה של אפלטון ואריסטו שכבר התפשטה בעולם הרבה לפניהם, גם לא לאימוץ תרבות הגוף, התיאטרון והשירה המפותחת של היוונים. כך פרחה התורה שבעל פה במחציתו השנייה של בית שני, ומפירותיה אנו נהנים מזה אלפי שנים. רק יותר מאלף שנה מאוחר יותר היה זה רס"ג החכם הראשון שהתייחס לפילוסופיה.
יחד עם זאת, ההשכלה חשובה היא. אין לשלול מבחינה ערכית ומעשית לימודי השכלה במערכת החינוך ובידי אנשי תורה, רבנים ומחנכים. הדוגמאות למי שלמדו, נתרמו ממנה ואף תרמו לה - רבות הן מלפרטן. בולט במיוחד הרב סולובייצ'יק עצמו, שיחד עם גדלותו התורנית האדירה היה גם בעל תואר שלישי, ובעיקר – אדם רחב אופקים במיוחד, שהפכו אותו לדמות משפיעה על ציבור רחב ובו אקדמאים רבים. הבסיס לתפיסה בריאה של לימודי ההשכלה נעוץ בהגדרה שאפשר לנסח אותה גם בלשון למדנית: ה"מוחזק" הוא התורה ו"המוציא" כל היתר.
מי שלא נקט בגישה כזאת הושפע מ"אורה של ההשכלה". חלקם של המושפעים "עברו תהליך" - כינוי מכובס לעזיבת האמונה והמצוות במלואן או בחלקן - ובהם גם דמויות תורניות. אין חדש תחת השמש. תלמידי חכמים ורבנים גדולים, החל מימיה הראשונים של ההשכלה, אף הם "עברו תהליך".
חלק אחר מייבא את עולם החול, ואפילו את הכפירה, אל תוך הקודש פנימה. כך הולך הקודש ומתחלל, והאמונה הולכת ונפגמת. שוב ושוב מתפרסמים מאמרים וספרים שיש בהם הפנמה של ביקורת המקרא, פוסט־מודרניזם מטשטש, כפירה בבחירת עם ישראל בשם השוויון האנושי וכך הלאה. רעיונות כפירתיים נעטפים בדברי תורה ומוגשים כמאמר או כספר "תורני". אלה מושחים בשמן את הקיר שעליו אנו מטפסים במאמץ רב, כדי להחזיק באמונה הפשוטה שזאת התורה לא תהא מוחלפת.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il