ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- לימוד תנ"ך
מצד אחד הוא נקרא "אִישׁ בְּלִיַּעַל" אך מצד שני האופן שהכתוב מזכיר את שמו מתאים להזכרת שם אדם צדיק, שכן במדרש מובא כלל, שכאשר הכתוב נוקט בסגנון 'ושמו פלוני' מדובר באדם צדיק, ואילו בסגנון 'פלוני שמו' מדובר באדם רשע. וז"ל המדרש (במדבר רבה נשא פרשה י) בתרגום קל ובתוספת ביאור:
"הרשעים קודמים לשמם: 'נָבָל שְׁמוֹ' (שמואל א כה, כה), 'גָּלְיָת שְׁמוֹ' (שמואל א יז, ד), 'שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ' (כך כינה אותו יואב בהמשך הפרשיה בשמואל ב כ, כא). אבל הצדיקים שמן קודמם: 'וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה' (שמואל א א, א), 'וּשְׁמוֹ יִשַׁי' (שמואל א יז, יב), 'וּשְׁמוֹ בֹּעַז' (רות ב, א), 'וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי' (אסתר ב, ה), 'וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ' (שופטים יג, ב) דומין לבוראן 'וּשְׁמִי ה' ' (שמות ו, ג).
הקשו למי שאמר את הכלל והרי כתוב: 'וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן' (בראשית כד,כט. והרי ידוע שלָבָן הארמי היה רשע). ותירצו: ר' יצחק אומר אפורדוכסיס, ור' ברכיה אמר מלובן ברשע (ויתבאר לקמן).
הקשו שהרי כתוב "וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ" (שופטים יז, א. ומיכה היה רשע שהרי הקים פסל)? - ותירצו, לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים.
הקשו מהאמור בבני שמואל 'וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה' (שמואל א ח, ב. ומסופר שהם נטו אחר הבצע ונטלו שוחד)? וידוע גם מה שדרשו עליהם חכמים שכשם שהבכור היה רשע כך גם משנהו היה רשע? ותירצו ר' יודן אמר בשם ר' סימון לבסוף עשו תשובה, ולכך נשתנה שמו של יואל בספר דברי הימים (א ו, יג) לשם "וַשְׁנִי", ללמדנו שנשתנו למעשים טובים".
הקשו למי שאמר את הכלל והרי כתוב: 'וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן' (בראשית כד,כט. והרי ידוע שלָבָן הארמי היה רשע). ותירצו: ר' יצחק אומר אפורדוכסיס, ור' ברכיה אמר מלובן ברשע (ויתבאר לקמן).
הקשו שהרי כתוב "וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ" (שופטים יז, א. ומיכה היה רשע שהרי הקים פסל)? - ותירצו, לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים.
הקשו מהאמור בבני שמואל 'וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה' (שמואל א ח, ב. ומסופר שהם נטו אחר הבצע ונטלו שוחד)? וידוע גם מה שדרשו עליהם חכמים שכשם שהבכור היה רשע כך גם משנהו היה רשע? ותירצו ר' יודן אמר בשם ר' סימון לבסוף עשו תשובה, ולכך נשתנה שמו של יואל בספר דברי הימים (א ו, יג) לשם "וַשְׁנִי", ללמדנו שנשתנו למעשים טובים".
מאמרים נוספים בארץ אגדה (80)
הרב מרדכי הוכמן
38 - יוסף והתשובה
39 - הצדיקים שמם קודמם
40 - משה עמודו של עולם
טען עוד
מתירוצי האמוראים האלו עולה הבנה נוספת במי שהמילה "שמו" קודמת להזכרת שמו הפרטי. מתחילה הובן שהתנ"ך משתמש בסגנון זה כשמדובר בצדיק. ואילו מעתה צריך להבין שהתנ"ך מציין בכך שיש באותו אדם דבר מיוחד. בדרך כלל הסגנון הזה מבהיר שמדובר באדם צדיק ומשום שהצדיקים הם אנשים מיוחדים ואין רבים כמותם. אך פעמים שמדובר ברשע, אלא שיש בו דבר מיוחד כגון ששמו מציין שהוא לָבָן ביותר, או שהוא רשע ביותר, ואין רבים כאלה.
ואמנם כאמור בדרך כלל הסגנון הזה מתאים לצדיקים, ולכן במיכה תירצו שהיתה בו נקודה טובה שהיה מכניס אורחים. ובענין בני שמואל תירצו שבסופו של דבר עשו תשובה ולכן הזכירו את שמם בסגנון הצדיקים.
המפרשים המאוחרים הסכימו עם הכלל שנאמר בסגנון הזכרת שמות הצדיקים או הרשעים בתנ"ך, ותירצו אף הם תירוצים משלהם להסביר את החריגות מכלל זה. אור החיים הקדוש ביאר שהזכירו את שמו של לָבָן הארמי בסגנון הצדיקים משום שבאותה שעה שלָבָן רץ אל המעין הוא עשה מעשה של צדקות. לָבָן שמע אז מהשכנים שאדם זר בא למעיין ומתייחס בידידות ובקרבה אל רבקה אחותו, וחשד שעשה דברים מכוערים לאחותו, ולכן רץ אליו לָבָן לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו, ואחר כך כשראה את הצמידים על ידיה הבין שאליעזר לא הטריד את אחותו. והמלבי"ם תירץ שהזכירו את שמו של מיכה בסגנון הצדיקים משום שבאותה שעה היה מיכה צדיק ועדין לא הקים את הפסל.
נבל נזכר גם בסגנון הזכרת צדיקים - ומדוע
בפירוש מהרז"ו שם הקשה שבתחילת הפרשיה המספרת על נבל כתוב "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל" (שמואל א כה, ג), ובתחילת הפרשיה המספרת על שבע בן בכרי כתוב "וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי" (שמואל ב כ, א), והרי זהו סגנון המתאים להזכרת שמות הצדיקים. ותירץ מהרז"ו: "ובהכרח לומר שאצל הרשעים כתוב פעם כך ופעם כך... אך אצל הצדיקים לא כתוב אלא באופן זה שמם קודם להם".
אמנם תרוצו עדין טעון ברור, מדוע לקרוא לרשע ואפילו פעם אחת בסגנון הזכרת שם של צדיק. ובכלל יש להקשות, מדוע האמוראים שהביאו מקורות שונים כדי להקשות מהם על הכלל הזה, לא הקשו מכך שהזכירו את השמות של נבל ושל שבע בן בכרי גם בסגנון הזכרת שם צדיק.
ונראה לומר, שהאמוראים הקדימו והקשו מתחילה מהשם לָבָן משום שהוא הרשע הראשון ששמו נזכר בסגנון הזכרת שם צדיק. והתירוץ שנאמר לגביו מסביר גם מדוע שמו של נבל נזכר מתחילה בסגנון הזכרת שם צדיק. כזכור התבאר שהתנ"ך משתמש בסגנון זה גם כדי להדגיש שקיים משהו מיוחד באותו אדם, וכגון שיש לו שם מיוחד. ודבר זה קיים גם בשם נבל. בתחילת הפרשיה נאמר (שמואל א כה, ב-ג): "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל: וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל...". הכתוב מתאר אותו בתור עשיר גדול מאוד אך מדגיש באמצעות אופן הזכרת שמו שיש בו משהו מיוחד. והיינו, מדובר בעשיר גדול שאמור להיות אדם מכובד, אך יש בו משהו מיוחד שהשם שלו בזוי והוא נקרא 'נבל'. והכתוב נקט בסגנון "ושם האיש פלוני" כדי להדגיש את המיוחד שבשמו, ולא כדי לומר שהיה צדיק. ואכן גם אשתו אביגיל הדגישה בהמשך ששמו בזוי: "כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ". ונמצא שהאמוראים לא הקשו מסגנון הזכרת שמו של נבל, משום שהתירוץ שנאמר ביחס ללבן מתאים כתירוץ גם ביחס לנבל.
שבע בן בכרי נזכר גם בסגנון הזכרת הצדיקים - ומדוע
אמנם עדין קשה מדוע לא הקשו האמוראים עצמם שבתחילת הפרשיה המתייחסת אל שבע בן בכרי הזכירו את שמו בסגנון הזכרת הצדיקים. ונראה ליישב קושי זה בכמה אופנים.
אפשר שלא הקשו ממנו, משום שגם כאן היה משהו מיוחד בשמו. שידוע ש"כל השביעים חביבים" (וראו עוד במדרש תהלים בובר ט, יא), וניתן לצפות מאדם שנקרא 'שבע' שיהיה אדם חביב ונעים, אך הוא היה איש בליעל שקרא למרד. ונמצא שהכתוב נקט לגביו סגנון הזכרת שם שמיוחד לאנשים מיוחדים בגלל שיש משהו מיוחד בשמם, ולא משום שהוא איש צדיק.
ואפשר שהכתוב מזכיר את שמו בסגנון הצדיקים, משום שבאותו אירוע היתה בו גם נקודה טובה (וכפי שתירץ אור החיים בענין סגנון הזכרת השם לבן). שמתחילה הסכים להיקרא ולהזדמן יחד עם כל נכבדי ישראל כדי לקרוא לדויד לשוב ולמלוך על ישראל, וכך משמע מהכתיב "וְשָׁם נִקְרָא", וכפי שכתב שם רש"י שהוא מלשון "הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו" (צפניה א, ז) שהוא לשון זימון. ומתחילה היתה בו נקודה טובה שהסכים להיות בין הקרואים במשלחת שקראה לדויד. אך כאשר החלה שם מריבה, ואנשי שבט יהודה העליבו את המשלחת של שאר שבטי ישראל, הוא נכשל והחליט להמריד את כלל ישראל כנגד דויד. ומחמת אותה נקודה טובה לא הקשו האמוראים מכך שהזכירו את שמו בסגנון הצדיקים. ויתכן תרוץ נוסף וכדלקמן.
מי הוא שבע בן בכרי
כעבור כמה דורות בימי רחבעם בן שלמה בן דויד מרדו שבטי ישראל במלכות בית דויד, ובראש המרד שהצליח עמד ירבעם בן נְבָט. בתלמוד נאמר שנְבָט, אביו של ירבעם, מופיע בתנ"ך תחת זהויות נוספות (סנהדרין קא,ב): "הוא נְבָט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי". על אביה בן ירבעם בן נְבָט נאמר בזוהר (זוהר חדש בלק דף צב,א) שעתיד לצאת ממנו משיח בן אפרים (יוסף), ונמצא שמנְבָט עתיד לצאת בסופו של דבר משיח בן יוסף. ומצאנו שגם מיכה וגם שבע בן בכרי מזוהים עם אפרים. שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מזוהה בתחילת הפרשיה בתור "אִישׁ יְמִינִי", אך מבחינת המרידה שלו בדויד, יואב שרודף אחריו מכנה אותו "אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ", ומכאן שהמהות העיקרית של שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי היא שהוא "אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם". ובדומה מצאנו גם ביחס למיכה שנאמר: "אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ". מיכה שמכונה "אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם" עסק בהכנסת אורחים וכלכלתם שהיא מידה המיוחסת ליוסף הצדיק שזן וכלכל את אחיו. וכן מצאנו בדומה במעשה פילגש בגבעה שמי שהכניס אורחים וכלכל אותם מתואר בתור "וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם" (שופטים יט, טז). ונראה שהאנשים האלו מזוהים בתנ"ך בתור 'איש מהר אפרים', משום שזו המהות העיקרית שלהם והם מייצגים את משיח בן אפרים שדואג לצד הכלכלי והגשמי של עם ישראל. ומסתבר שגם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שמכונה "אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם" ייצג את הפן של משיח בן יוסף. וכך ניתן להסיק מהעיון בפרשיה וכדלקמן.
רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף
לאחר כשלון מרד אבשלום היו בעם שתי קבוצות מרכזיות שרצו להחזיר את דויד למלוכה, האחת שניתן לזהותה כקבוצת משיח בן דויד שמייצג את עמל התורה, והשניה שניתן לזהותה כקבוצת משיח בן יוסף שמייצג את אלו שעוסקים בביסוס הצד הגשמי של עם ישראל. עוד בעת שדויד נרדף על ידי שאול וברח אל הפלישתים, היה לדויד קשר טוב עם חכמי התורה שבשבט יהודה, וכפי שמסופר (שמואל א ל, כו): "וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה':". הכתוב מספר שם שזקנים אלו היו מצויים במקומות שונים בנחלת שבט יהודה. יש לשער שהם לא נצרכו לשלל הזה לצרכיהם האישיים אלא להחזקת בתי המדרש שלהם. הם היו מיודדים עם דויד שהיה בעצמו מתופשי התורה, ולאחר מרד אבשלום כשדויד רצה לחזור ולמלוך בירושלים, הוא פנה אליהם וביקש שהם יהיו הראשונים שיפעלו להחזרתו לירושלים (שמואל ב יט, יב-יג): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ: אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ:". ואכן זקני יהודה (תופשי התורה) עוררו את כל אנשי שבט יהודה, ושבט יהודה היו הראשונים שבאו לדויד להחזירו למלכותו. התחושה שהיתה אז בעם היתה ששבט יהודה הם שלוחים של הצד התורני שבעם ישראל, ונציגי הצד התורני (משיח בן דויד) הם שהחזירו ראשונים את דויד.
דבר זה מתברר מייד בסמוך כאשר שמעי בן גרא בא לדויד ומבקש ממנו שימחל לו על שביזה אותו וקילל אותו בעת שברח מאבשלום, ואומר שמעי (שמואל ב יט, כא): "כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:". שמעי בן גרא היה משבט בנימין, אך הוא מייצג כאן את המחנה השני של שאר ישראל, אלו שאינם תופשי התורה אלא עוסקים בביסוס הצד הגשמי של עם ישראל (משיח בן יוסף), ולכן הוא אומר שהוא "רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף". והיינו שהוא מיצג את הצד השני שבעם, הצד של משיח בן יוסף.
ולכן מייד בסמוך, כאשר שאר השבטים כעסו על שבט יהודה שהחזירו את דויד בלא להמתין להם, התעוררה מחלוקת בין שני הצדדים האלו, בין הצד של 'זקני יהודה' ושבט יהודה (הצד של תופשי התורה) לבין הצד של משיח בן יוסף (שאר השבטים). כך זיהו זאת בעם, וכך זיהה זאת גם יואב ולכן הוא מכנה את מנהיג המרד שבע בן בכרי - "אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם".
וכיוון שבמשיח בן אפרים יש נקודה טובה, שהוא זן ומכלכל את ישראל ופועל לביסוס הצד הגשמי שלהם, וכיוון ששבע בן בכרי מייצג אותו, לפיכך הזכירו אותו בתחילת הפרשיה בסגנון שבו מזכירים את הצדיקים. ונמצא שהסיבה שמחמתה הזכירו את מיכה בסגנון הצדיקים היא אותה סיבה שמחמתה הזכירו את שבע בן בכרי בסגנון הצדיקים. ומפני שכאמור "הוא נְבָט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי". וממנו יוצא משיח בן אפרים שעוסק בביסוס הצד הגשמי של עם ישראל ובעשיית גמילות חסדים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
