בית המדרש

  • מדורים
  • מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל

אומנות ההסברה של רבנו הרצי"ה

מה כתב הרב קוק על בנו הרב צבי יהודה? מהי נקודת המפנה בהתנחלות הראשונה בשומרון? על דרכו של הרב צבי יהודה במפעל ההתישבות.

undefined

הרה"ג חיים שטיינר

אייר תשס"ו
7 דק' קריאה
מי היה רבנו?
מאז שעמד על דעתו ועד סוף ימיו, היה כל עיסוקו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בלימוד תורה – הוא למד בעצמו ולימד תורה לאחרים. הוא עסק בש"ס ובפוסקים ובספרי אמונה. הרב צבי יהודה העיד על עצמו, שהוא זכה ללמוד עם אביו, מרן הרב קוק, את כל הש"ס פעמיים, ומלבד זה למד עם אביו נושאים רבים אחרים. במשך השנים עלה ונתעלה להיות מגדולי הדור והעמיד אלפי תלמידים.
בנוסף על הלימוד עסק בהוצאתם לאור של ספרי אביו בהלכה ובאמונה. מרן הרב זצ"ל לא השאיר בידו עותקים של תשובותיו בהלכה, ורבנו אסף בטרחה מרובה עשרות רבות של תשובות, שהיו בידי השואלים ברחבי העולם. את התשובות ערך על-פי ארבעת חלקי השולחן-ערוך, עיטר אותן בהערות משלו והוציאן לאור בספרים (כגון הספר "משפט כהן").

תורתו של מרן הרב בנושאים רבים ומגוונים בתחום האמונה, נכתבה בפנקסים גדולים בצורת יומן. רבנו ערך את כל האוצר הזה לפי נושאים, והוציאו לאור בצורה מסודרת ומהודרת, תחת פיקוחו הצמוד של אביו (כגון ספרי אורות, אגרות וכו').
כבר בהיותו בן שבע-עשרה, כתב עליו אביו ( אגרות הראי"ה סי' ק"ב): "בני שיחיה, אשר הוא, תודה לד', הוא כמעט האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב שיח נשמתי. נפשו ב"ה טהורה היא ועדינה, והוא מבוסם ב"ה בהמון רעיונות טובים ומאירים, שיהיו בעז"ה לברכה לו ולעולם" – ניבא הרב, וידע מה ניבא. מדי פעם בפעם היה רבנו כותב מאמרים משלו (בעיקר בעיתון "הצופה"). המאמרים ליוו את הימים הגדולים של טרם הקמת המדינה ולאחריה, והוא זה שביסס למעשה את התפיסה, שאנחנו נמצאים בתהליך של הגאולה האחרונה, ששוב אין אחריה גלות, והכול מתוך מקורות של תורה.

לאחר פטירתו של הרב חרל"פ זצ"ל, התמנה הרב צבי יהודה לעמוד בראש ישיבת "מרכז הרב". בתקופה זו החלו לנהור אל הישיבה רבים מבני הנוער הציוני הדתי-לאומי. במשך השנים חולל הדבר מהפך עצום בציבור זה. רוב הישיבות הקיימות היום במגזר הדתי-לאומי, ישיבות ההסדר והאולפנות הוקמו על-ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

הסברה מתוך מבט של תורה
מאז מלחמת ששת-הימים ועד סוף ימיו, נהג הרב צבי יהודה להקדיש חלק מזמנו לפרסום כרוזים ומכתבים, והיה מגיב על פעולות הממשלה ורבי המדינה – הכל מתוך מבט תורני. בקשר שבין עם ישראל לארצו ולמדינתו ראה רבנו נושא ראשון במעלה והוא ייחד לכך שיעורים רבים.
מקובל היום לשים את הדגש החזק של ההסברה על הביטחון האישי והציבורי ולהתריע על סכנות ביטחוניות לעם ולמדינה. דרכו של רבנו היתה להסביר את הכול – את ערכה, את חשיבותה של הארץ בעבורנו, את מקומה של ארץ-ישראל בתודעתנו – באופן אמיתי וכללי ולא כמקום מקלט אישי: "דרישתנו להיותנו תמימים ושלמים בארצנו זאת, על כל חלקיה, לא בלבד מפני שבלא זה לא נוכל להגן על קיומנו, אלא מפני שהיא אמיתית וצודקת" (להלכות ציבור קנ"ו).
רבנו הרבה לצטט את דברי אביו, שכתב למזרחי בקונגרס הציוני (באיגרת תקע"א): "מקור הציונות הוא המקור הקדוש העליון, התנ"ך. לא הד קול, שעם שנאוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל גאון יעקב אשר אהב סלה".

אין שטחים ערביים – חזרנו הביתה!
"כל הארץ הזאת היא שלנו בהחלט, ירושה היא לנו מאבותינו, כדבר ד' לאברהם אבינו 'לזרעך עד עולם' (וכן ליצחק וליעקב) ולבני-ישראל – 'לזרעכם ונחלו לעולם'. אין כאן שום שטחים ערביים, אלא אדמות ישראל, אשר אחרים ראו ובנו עליהם שלא ברשותנו" (כרוז "למען דעת"). "לא כובשי אדמות נכר, אלא חוזרים הביתה אל אדמות שבטי ישראל" (ארץ הצבי נ"ה).

ארץ-ישראל לעם ישראל שבכל העולם
"ארצנו זאת, שחזרנו אליה ושחררנו אותה בחסדי האוזר ישראל בגבורה, היא של כל עם ישראל ומליוניו, בכל מקום שהם, וכל ויתור על איזה שעל, הוא בטל ומבוטל". ולכן, "כל משאל עם אין בכוחו לבטל את איסור התורה של 'לא תתן להם חניה בקרקע'".

נאה דורש ונאה מקיים
רבנו לא הסתפק ב"נאה דורש", אלא היה שותף בפועל להתנחלות. ההתארגנות להתנחלות הראשונה בשומרון נעשתה בהתייעצות צמודה עם רבנו, שהשתדל לקבל אישור מראש ממר שמעון פרס, אז שר הביטחון. המשא-ומתן נמשך כמה ימים, ומר פרס אמר שבאופן עקרוני הוא בעד ההתיישבות, אבל העיתוי איננו מתאים. אז השיב לו רבנו, שהוא יעלה להתיישב יחד עם הגרעין, וכן היה. הרב צבי יהודה היה אז בן שמונים-וארבע! מיד אחרי תפילת שחרית בישיבה, הוא נסע לשם עם שקית הטלית והתפילין שלו, נאחז בגדר, שכבר הקיפה את המקום, ואמר לאלוף פיקוד המרכז, יונה אפרת ז"ל, שגם אם חס-ושלום יירו בו, הוא אינו עוזב, כי על כל מצווה יש דין של מסירות נפש כשכופים יהודי לעבור עליה, וכל שכן על מצוות יישוב ארץ-ישראל, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

אף עמידתו הנחושה של רבנו לא שינתה את דעת הממשלה, והצבא פינה את המתנחלים בכוח. לדעת חוקרים רבים, הפינוי הזה היה נקודת המפנה, שעוררה כעבור כמה שבועות אלפים מישראל לחזור ולהתנחל במקום שוב ושוב. כאשר ראו אדם זקן בגופו, אך צעיר בנפשו, נאחז באהבה באדמת הקודש, מתוך אמונה עמוקה ואמיתית ונכונות למסירות נפש – התחולל המהפך. מאז החלה התיישבות מאסיבית בכל יש"ע והגולן, התיישבות המונה כיום מאות אלפי יהודים, כן ירבו, אשר חלקם חיים בתנאים קשים ובסיכונים יום-יומיים, ונאחזים באהבה ובמסירות נפש בנחלת אבותינו.

היחס לממשלה המגבילה התיישבות יהודית
במאמרים רבים של רבנו הוא כותב על הנפלאות שקרו לעם ישראל בהקמת המדינה ובחזרת שלטון ישראל לארצו. בכל שנה ביום העצמאות היה רוקד יחד עם בחורי הישיבה ברחובות ירושלים כהודיה על אתחלתא דגאולה. על כל גילוי של עוז ממשלתי, היה שולח את ברכותיו לממשלה. אחד הגילויים שבירך עליהם היה הפצצת הכור האטומי בעירק.

מצד שני כותב הרב צבי יהודה: "המצווה האלוקית אשר נצטווינו בתורת האמת, שהארץ הזאת תהיה בשלטוננו עליה. כל כפייה לעבור עליה (כלומר לפנות שטח ממנה) מצד ממשלה ישראלית או מצד איזה ממשלה של גויים, ידידים או אויבים, מחייבת אותנו בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, להתקומם נגדה בכל חיינו ונפשותינו" ("להלכות ציבור" ס"ב).
"אין שום צד היתר לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים ח"ו, ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל, על כל גדול תורה בישראל, ועל כל איש צבא בישראל למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז ומן השמים יסייעונו" (מתוך "לא תגורו").

"ממשלה יהודית, שהיא עושה ליהודים בארץ חייהם הגבלת תחום מושב (היינו שמגבילה את ההתיישבות), שלא כמצוות בורא עולם, אשר ציוונו 'וירישתם וישבתם' בכל מלוא רוחבה וממשותה, צריכה בירור מרובה על אמיתת ערכה וזכותה" (ארץ הצבי, ל"ט).
"הארץ הזאת היא של ישראל, הוא עם הנצח החי וקיים... דור הולך ודור בא, והעם חי וקיים... שר הולך ושר בא, שר ישראלי או שר נכרי, והאומה הישראלית, והארץ הישראלית של האומה הזאת, לעולם היא עומדת וקיימת בכל תקפה ותמימותה" (שם, מ').

חוקיות ההתנחלות
"כדברי קדשו של הרב זצ"ל ביחס אל העלייה לארץ הבלתי חוקית בימי שלטון האנגלים בארץ – כי לא העלייה לארץ היא בלתי חוקית, כי עיכוב העלייה לארץ הוא בלתי חוקי – כך גם עכשיו, לא ההתנחלות היא בלתי חוקית, אלא עיכוב ההתנחלות הוא בלתי חוקי ".

פינוי בכוח עלול לגרום למאבק פנימי אלים
במכתבים אישיים למשה דיין, לשמעון פרס ולמרדכי גור התריע רבנו על כך שאם תהיה כפייה לפנות חלקים מארצנו, היא עלולה להביא לתוצאה הנוראה של מאבקים אלימים בתוכנו.
"הדרכות חז"ל ורבותינו הנאמנים הן על מלחמת עם ישראל עם אומות העולם, ונקווה שלא תצטרך להגיע אל מלחמת עם ישראל בממשלתו הכושלת. וד' עוז לעמו יתן ומתוך כך יברך את עמו בשלום" (מתוך מכתב למרדכי גור, ארץ הצבי י"ט).
כאשר היה פינוי בכוח של מפגינים נגד נסיגה מאבו רודס שבסיני, הוא כותב (ארץ הצבי כ"ד): "בכם ישראל יתפאר, ושמם וזכרם של חלושי הממשלה והאמונה בישראל, עם האלות והמכות שלהם, יישאר כמובן כראוי להם" (ושם הוא מכנה זאת – שלטון המשתמש בדיקטטורה נגד העם וארצו).

סדר העדיפות הרצוי לפעילות שלנו
כיום עומדת על הפרק במלוא חריפותה השאלה במה עלינו להשקיע את מירב מאמצינו ופעילותנו הציבורית: האם להשקיע מאמצים בהתנחלות, בחינוך או בהסברה, ומהו סדר העדיפות הרצוי.
הדעות, גם בין הרבנים, שונות ומגוונות. וזאת למודעי, שלא כל מי שקיבל סמיכה לרבנות, מוסמך להורות לכלל ישראל בעניינים כלליים. רק גדולי תורה מהשורה הראשונה, שתלמידי חכמים שבדור, רבנים גדולים ודיינים, מתייעצים אתם בשאלות סבוכות וכבדות משקל (כמו בעיות של התרת עגונות, ציות לפקודת פינוי של שטח בארץ-ישראל וכדומה), הם המוסמכים להורות לכלל ישראל בשאלות כאלה.

רבנו, שהיה ראש וראשון לגדולי הדור, מברר את הסוגיה הזאת וכותב בין השאר (ארץ צבי י"ד): " להתנחל בכל מלוא רוחב ארצנו, ליישב את שוממותיה, היא מצות התורה הברורה והמחייבת את כולנו... להגביר את מאמצי החינוך הדתי, המאמין במעשי ד' צור ישראל וגואלו, ומקבץ נדחיו ובונה ארצו, ודאי חשוב מאד, ובשום אופן לא חשוב יותר מזה של יישוב ארצנו והתנחלות שממותיה... חלילה לחדול מההתנחלויות... עם שקידת ההתנחלות צריך להרבות חינוך והסברה לחשיבותה החיונית. ריבוי החינוך וההסברה לחשיבות הזאת, איננה סתירה וניגוד אלא השלמה ושכלול לה".
גם גדולי דורנו, הגר"א שפירא שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א, מכנים פקודה של פינוי " בלתי חוקית בעליל" וקוראים להיאחז בכל תוקף ועוז בכל שעל של אדמת הקודש, גם אם זה בניגוד להחלטת הממשלה והכנסת.

מסירות הנפש של רבנו בהתנגדותו לנסיגה
עד ימיו האחרונים ממש מסר רבנו את נפשו בהתנגדותו לנסיגה מחלקי ארץ-ישראל. ימים אחדים לפני פטירתו נערכה הפגנה גדולה נגד פינוי חבל ימית. כשבאנו אליו לבית-החולים וסיפרנו לו על כך החל לנתק מגופו את האינפוזיות שאליהן היה מחובר. תוך כדי כך שאל: האם למנחם בגין יש בעלות על ארץ-ישראל? צריך מסירות נפש על כל ד' אמות בארץ-ישראל. רק אחרי מאמצים מרובים, מנענו אותו מיציאה ממיטת חוליו (האירוע הוקלט, והקלטת נמצאת בידי!)

סיכום
רבנו נפטר בפורים. נאמר במגילת-אסתר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – וקשה: מדוע נאמר הדבר בסגנון של עתיד? כתב על כך ה"שפת-אמת" שבכל הדורות יש, ויהיה, מרדכי כזה.
במשך שנים רבות עסק רבנו, הרב צבי יהודה, בחיזוק זכותנו להתיישב בכל שטחי ארץ-ישראל בגבולותיה המפורטים בתורה. ההסברה, שליוותה את מעשי ההתנחלויות, היתה מבוססת כולה על מקורות קודש של תורה, על שיעורים, על מאמרים וכרוזים ועל פעילות אישית שלו בהתיישבות. בביתו נוסד "גוש-אמונים", שם נערכו ההתייעצויות המכריעות לפני הביצוע המעשי של העלייה לקרקע. גדלותו העצומה בתורה היתה מקור סמכותו ואמונתו. הוא לא נכנע לכל התנגדות מצד ממשלה כלשהי או מצד גורם אחר. הוא חזר שוב ושוב, בעל-פה ובכתב, על הקביעה, שאנחנו בתהליך הגאולה, ועל כך שאסור לוותר על אף שעל מאדמתנו – בגלל מצוות עשה של כיבוש הארץ, בגלל האיסור של "לא תחנם" ובגלל האיסור של "והארץ לא תימכר לצמיתות". הוא אמר וחזר ואמר, שעלינו להיאבק גם נגד הממשלה בעוז ובנחישות. עמידתו האיתנה היא שהביאה לשינוי הכביר במפת ההתיישבות בארץ-ישראל באופן מעשי, והיא שהנחילה את האמונה והביטחון, ש"ראשית צמיחת גאולתנו" הולכת ומתחזקת, על אף הרפיסות המתגלה מדי פעם. בדרכו של רבנו, הרב צבי יהודה זצ"ל נלך, וד' עוז לעמו ייתן, ומתוך כך – יברך את עמו בשלום.

----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
kumiori@gmail.com



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il