- משפחה חברה ומדינה
- היחס למדינה ולצבא
- משפחה חברה ומדינה
- ואנחנו קמנו ונתעודד
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
שאלת אותי לאחרונה על דעתי בענין ה"מחלוקת" בתוככי היראים את דבר ד', בין אלו, שיחסם אל מוסדות המדינה לא השתנה מהותית בעקבות המאורעות שפקדו אתכם, ואלו שהמאורעות הקשים הביאום להרהר מחדש, ואף לערער "מוסכמות". ואמנם, יש הטוענים שמי שהמחזה של ערעור ואף עקירה ורמיסה של קודשי ישראל משך עשרות בשנים לא הזדעזע, והמשיך "להפטיר" כדאשתקד, למה שעקירה של מספר יישובים תגרום לו "לחזור בשאלה" (אחרים יאמרו "לחזור בתשובה"...) ביחס לאמונתו שאנו נמצאים בתוככי תהליך של גאולה.
ואתה הרהרת בקול רם, שטענה זאת אינה רלוונטית, כי גם אלו שהאמינו שמוסדות המדינה מהווים שלב בשלבי הגאולה, לא לקו באשליה שמוסדות אלו הם שיביאו ג"כ את הגאולה הרוחנית. הציפייה היתה שהחלוצים יבנו את התשתית החומרית שבתוכו יזרם אח"כ הזרם הרוחני. רוח ד' יבוא ויחיה את "העצמות היבשות". והרי זה כעין עצת בצלאל שהתקבלה שיש קודם להכין את מבנה המשכן, ורק אז להכניס אל תוכו את הארון, את השולחן ואת המנורה: "מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכו" (רש"י שמות ל"ח, כ"ב). אך כאן קרה דבר נורא, שאף הבנין הגשמי שבנו החלוצים מראשית התנועה הציונית, באו ממשיכיהם והרסו במו ידיהם. עקרו בתים, עקרו יישובים, עקרו נטוע. והם הם שייסדו בית ומקלט לעשרות אלפי פליטים יהודיים שבאו מכל הארצות, הלכו במו ידיהם ויצרו אלפי פליטים יהודים חדשים, ועוד ידם נטויה... ועל כן יש כאן הרהור קשה על יחסנו אף לתשתית החומרית שנבנתה. על אלה אני בוכיה ולבי דוי.
ועל דבריך אפשר להוסיף שבמסגרת ה"תשתית החומרית", גם המפעל האדיר של קיבוץ גלויות, שהתממש בחלקו דרך "חוק השבות", הולך ומאבד את ייחודו, בשעה שמכניסים לארץ ישראל מאות אלפי גויים, מקבלי "זכאות" כאחינו היהודים. וראה באיזה פרדוקס אנו חיים. התכנית החד – צדדית המכונה "התנתקות" או "התכנסות" - כביכול באה לעולם ע"מ לשמור על רוב יהודי. ובו בזמן מביאים לארץ מאות אלפי גויים! ולדבריהם, וכי רק אלו "כשרים" הם לגור בתוכנו, בקרבנו, ולא אלו? וכי אין כאן אפלייה משוועת, בין גוי ממוצא "מערבי" כביכול, לגוי ממוצא "מזרחי"? ובכלל מה משמעות ישנה לשמירה על רוב יהודי, כשבו בזמן עוקרים מרשות הרבים את קדשי ישראל, "אורח חיים" ו"חושן משפט". ההיסטוריה הוכיחה שמי ששמר על קדשי ישראל, שמר על הייחוד היהודי גם כשהיה חי בקרב רוב של גויים, ואלו שעקרו את קדשי ישראל נטמעו גם כשהיו רוב יהודי...
שאלה נוקבת שאלת, והיא גרמה לי להרבה הרהורים ומחשבות, ואנסה לשתף אותך במקצת מהם.
מלכות שעה ומלכות עולם
הרמב"ן בפירושו לפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט, י'), אומר כי הכתוב הזה
"רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה המממשלה על ישראל". ואמר "לא יסור", לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל (היינו שאול משבט בנימין), "אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר".
ואמנם, גם אם זה לא סותר את "צוואת הזקן" (כלשון הרמב"ן, והיא היא ברכת יעקב ליהודה), עדיין צריך ביאור למה התחיל כל עסק המלכות עם שבט אחר. מבאר הרמב"ן: "וענין שאול היה כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה". ומוסיף הרמב"ן:
"והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ד', מושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וד' אלוקיכם מלככם (שמואל-א', י"ב, י"ב), והכתוב אמר לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ה', ז'), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא".
במילים אחרות, השי"ת מודד לאדם לפי מידתו. ישראל ביקשו מלך ככל הגויים, וע"כ הם קיבלו מלך "ככל הגויים". ואין הכוונה ח"ו ששאול הוא מלך ככל הגויים, אלא הכוונה שמלכותו אינה מלכות עולם, מלכות של קיימא, כמו שהשושלות של מלכי הגויים עולות על במת ההיסטוריה, ולבסוף יורדות ממנה. וכבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה שהלשון "כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלוקיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי" (דברים י"ז, י"ד) רומז לעתידות:
"ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל (שמואל-א', ח', ה') שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכן כתוב שם (פסוק כ') והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו', כי מה טעם שתאמר התורה במצוה 'ככל הגוים אשר סביבותי', ואין ישראל ראויים ללמוד מהם ולא לקנא בעושי עולה".
וזה שביקשו בימי שמואל, אינו אלא גילוי לכוונה הצפונה בלבם, לברוח מהנהגה עפ"י נביא ד', ולקבל הנהגה שכולה ארצית, "ככל הגויים", ושהנביא יעסוק רק בענייני דת ואמונה. וכיון שביקשו "בקטנות" הם קיבלו מלכות "בקטנות", כלומר לא מלכות של קיימא. ומסתבר שאילו היו מבקשים "בגדלות", מלכות דארעא שהיא כעין מלכות דרקיע, היו זוכין מיד למלכות בגדלות, למלכות עולם. ושאלה גדולה מתעוררת על מהלך הרמב"ן. מאחר ששאול נכשל, והודיעו לו שהמלכות נלקחה ממנו, למה התבקש שמואל בו בזמן ללכת ולהמליך בסתר את דוד (שמואל-א', ט"ז), כלומר להכין את אותה מלכות שהיא מלכות של קיימא, מלכות עולם. והרי לפי הרמב"ן שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך, כי עדיין שמואל היה שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ד'. וגם אם זקן היה, עדיין לא כהתה עינו ולא נס לחה. ולמה לא לחכות לעת שיוכשר הדבר, ויבקשו מלך "בגדלות".
תשובה לדבר: התורה התנתה את ענין המלכות בהתעוררות שבאה "מלמטה", מהעם שמבקשים מלך. "ואמרת אשימה עלי מלך". ואם באה ההתעוררות, לא מחכים שהיא תבוא עוד הפעם, ומי יודע אם היא תבוא שוב! וכיון שהיא באה, היא באה. היתה יכולה לבוא "בגדלות", היא באה "בקטנות", אך זהו זה. ועכשיו שהגיעה קיצה של מלכות שאול, לא מתבטל ענין המלכות, אלא רק אותה "מלכות שעה" היא המתבטלת. ומיד, עוד טרם היא סיימה את תפקידה בפועל, כבר מכינים את הקרקע ל"מלכות עולם", שאמנם לא נוגעת בחברתה כמלוא נימה, אך היא תהיה מוכנה ומזומנת לכס המלוכה ברגע שהמלכות של שאול תסיים את תפקידה בפועל. אם "רכבת המלוכה" יצאה לדרך, היא לא נעצרת, וממלכות שעה תצמח מלכות עולם. ואפשר שאילולא שבאה התעוררות "בקטנות", לא היתה ההתעוררות למלוכה באה לעולם, ואז ח"ו גם מלכות בית דוד לא היתה קמה מעולם, כי התורה התנתה את המלוכה בהתעוררות ישראל למלכות. וגם "צוואת הזקן" לא היתה נפגעת בכך, שהרי הזקן רק הבטיח ש"לא יסור" שבט מיהודה (כדברי הרמב"ן הנ"ל). ונמצא שדווקא רצון העם לחיקוי הגויים, "והיינו גם אנחנו ככל הגויים", הוא זה שבסופו של דבר הכשיר את הקרקע לצמיחת קרן דוד. ואמנם רצון זה בעיקרו הוא פסול, אך כיון שיש בו צד חיובי, והוא עצם הנכונות לבנין מלכות בישראל, נתנה ההשגחה העליונה רשות לרכבת לצאת לדרך, ולהתגלגל כפי שהתגלגלה. וכך הוא עם עניינים נוספים בחיים, שבאו לעולם מתוך מוטיבציה פסולה, אך הצמיחו בסופו של דבר דברים גדולים. הקנאה והאנוכיות – שליליות הנה בעיקרן, אך הן גם מרבות חכמה בעולם, והולידו תגליות מדעיות ורפואיות שהצילו אלפים ורבבות. וחכמנו ז"ל נתנו לדבר ביטוי חריף: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ',ב).
והנה, כבר הצבעתי על כך, בשמו של הרב יהודה אשכנזי ז"ל, שסיפורי המקרא באים להצביע על תופעות. לא האישים הפועלים דומים, ולא המסגרות, שבהם מתרחשים האירועים, דומות, אך התופעות הינן תופעות יסוד של ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה האנושית. והדברים נכתבו כדי שלא נופתע כשניתקל שוב באותן תופעות, ונדע כיצד להתמודד אתן. זהו ענין "מעשה אבות סימן לבנים", וזהו ענין "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (מגילה י"ד,א). וגם בדורותנו התרחשה תופעה מופלאה של התעוררות העם ל"מלכות", וגם בדורותנו, היתה זאת התעוררות "בקטנות". ואמנם ישנם גם כאלה שראו בשיבת ציון התגשמות נבואית ולא חיקוי הגויים, והם חלמו על מדינת התורה. אך גם בזמן שמואל היו כאלה שחלמו על מלך שיתקיים בו המקרא "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, י"ח – י"ט). וחז"ל כבר הצביעו על התופעה של "התפלגות המוטיבציה" : "זקנים שבדור כהוגן שאלו וכו' אבל עמי הארץ שבהן קלקלו" (סנהדרין כ',ב). אלה ואלה מבקשים לכאורה אותו הדבר – מלכות בישראל, אך הרקע לבקשה שונה מן הקצה לקצה (ואפשר שאלו שכהוגן שאלו, ראו שבני שמואל לא הולכים בדרכו, ודאגו באמת ובכנות להמשכיות, וביקשו ששמואל עצמו ידאג לכך).
וכאז, גם בדורותנו, מחולליה הראשיים של ההתעוררות, הזרם המשפיע המרכזי, באו ליצור מדינה ככל המדינות, בבחינת "והיינו גם אנחנו ככל הגויים", ולא מדינה המתנהלת על פי משפט התורה. וכמו שאז, ההתבוננות במדינות שהקיפו את ישראל שהתנהלו בהנהגת מלך - היא שהולידה את הרצון לחיקוי, גם בדורותנו, תנועת ההתעוררות הלאומית היתה תנועה שהקיפה עמים רבים והיא היתה הקרקע הפוריה שעליה צמחה ההתעוררות לשיבת ציון. ברקע השתוללה אנטישמיות, והיא הביאה רבים לחלום על חזון הסוציאליזם האוניברסלי, ורבים אחרים לחלום על פיתרון לאומי לעם נדכא, ואלו ואלו ינקו מהסביבה ומצאו שעת הכושר לפתור את "בעיית היהודים". אלו בשאיפה שהייחודיות היהודית תימחק בהיסחפות אחרי הגלים הכלל עולמיים, ואלה בתקוה ליצור טיפוס חדש, יהודי לאומי, שיישותו נבנית במתכונת לאומים רבים, ומתוך כך תזכה להתקבל במשפחת העמים. בין המחוללים של התנועה לבנין הארץ, יש גם כאלה שהחזון והרצון לחיקוי שימשו בערבוביא, והחזון שפעם בלבם הוא שנתן להם את הכוחות הגדולים להפריח את השממה במסירות אדירה.
ומתוך שהמוטיבציה שעמדה ברקע ההתעוררות לבנין הארץ היתה בעיקרה לבנות "מדינה ככל המדינות", גם עתה זכו החלוצים ל"מלכות שעה" בלבד. אך כאז גם עתה, יש להתפלל שמתוכה תצמח ותיבנה מלכות של קיימא.
מתי קרע ד' את ממלכות ישראל מעל שאול?
ויש להתבונן מה גרם לביטול "מלכות שעה" בימי שאול. והכתוב מונה שתי סיבות מרכזיות: האחת ששאול לא חיכה לשמואל בגלגל בכדי להקריב קרבן (שמואל-א', פרק י"ג), והשניה, שהוא נמנע מלהילחם את מלחמת עמלק כפי שהתורה ציפתה ממנו (שמואל-א', פרק ט"ו). יש רקע אחד לשני הכשלונות: הוא הלך אחרי רצון העם. במקום להוביל את העם, הוא הובל על ידו. הוא נכנע ל"תקשורת"... "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים" (שמואל-א', י"ג, י"א). "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר" (שמואל-א', ט"ו, ט"ו). "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל-א', ט"ו, כ"ד). במקום לירא את ד' ולשמוע בקולו (ראה דברים י"ז, י"ט), הוא ירא את העם ושומע בקולם. ודומה ששאול נתפס דווקא על שני דברים אלו, כי המה, בזעיר אנפין, חזרה על חטא העגל וחטא המרגלים, שהם הם החטאים המלווים את ישראל מדור דור (בבחינת "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" – שמות ל"ב, ל"ד ורש"י, ובבחינת "בכייה לדורות" – תענית כ"ט,א). והמלך, "שלבו הוא לב כל קהל ישראל" (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו), במקום לתקן חטאים אלו, חוזר עליהם!
חטא העגל נולד מתוך חוסר סבלנות: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" (שמות ל"ב, א'). וגם שאול לקה בגלגל בקוצר רוח. חטא המרגלים הוא ביטוי לספק האוכל בקרבנו על זכותנו המוסרית להתיישב בנחלת ד' – שמא זכות זאת פוגעת בזכות האוכלוסין הנמצאים שם [ראה רש"י על דברי יהושע וכלב "סר סילם מעליהם" (במדבר י"ד, ט'): "מגינם וחזקם, כשרים שבהם מתו". ומשתמע איפוא שהמרגלים חשבו שעדיין יש מי שמגן הגנה מוסרית על האוכלוסין שבארץ ישראל. וכן ראה רש"י על הפסוק "כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א): "כביכול כלפי מעלה אמרו". ולכאורה קשה, היעלה על הדעת שהמרגלים חשבו אף לרגע שהגויים חזקים הם מד' איש מלחמה. ושמעתי ביאור מופלא מהרב אשכנזי ז"ל - שטרודים היו בבעייה המוסרית. והם חשבו שאף הקב"ה אינו יכול לפתור את הבעייה, כביכול אין הוא יכול להיות יותר חזק מהמוסר שהוא עצמו הכניס לעולם. והשווה סנהדרין צ"ח,ב ורש"י שם ד"ה רהיט ונפיל תורא ואזיל ושדי סוסיא באורייה].
וגם שאול התעצל במלחמתו בעמלק מתוך שהיה טרוד בבעייה המוסרית. וכך פירשו חז"ל (יומא כ"ב,ב) את הקרא "וירב בנחל" (שמואל-א', ט"ו, ה'):
בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה. ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז', ט"ז). ובשעה שאמר שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים (שמואל-א', כ"ב, י"ח) יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה (קהלת ז', י"ז). ועל מעשה זה של שאול אמרו חז"ל (תנחומא מצורע): א"ר אלעזר כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים.
ונראה ששני דברים אלו, שבגינם קרע ד' את ממלכות ישראל משאול ונתנה לריעו הטוב ממנו, המה תופעה שמקורה בראשיתה של מלכות, במוטיבציה שהולידה את מלכותו: "והיינו גם אנחנו ככל הגויים". הרצון להידבק בגויים מוליד גם מנטליות של גויים, שבסופו של דבר נדבקה כחוט השערה במלך עצמו, הגם שצדיק וחסיד היה.
קוצר רוח שהתגלה בגלגל, הוא מנת חלקם של כל אלו שלהם "מלכות שעה", ומתוך כך חיים הם את השעה ולא את הנצח. וכך מבאר הרמב"ן (בראשית כ"ה, ל"ד) את סוד ביזוי הבכורה ע"י עשיו: "מפני שהיה הולך למות בצודו החיות וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה, וכו', וזו סיבת ביזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר". במילים אחרות, מלך שמחובר ל"מלכות שעה" סופו שיקריב נכסי עולם על מזבח נכסי שעה (אישיים, משפחתיים, ואף לאומיים רגעיים), על מזבח הרצון לקבל עכשיו ומיד את מה שלבו חפץ (הרב אשכנזי ז"ל היה קורא לזה "בקבוק עכשיו", דהיינו תינוק שאין לו אורך רוח ורוצה את הבקבוק עכשיו ומיד...). והוא יחפש "פתרונות אינסטנט", עכשויים, לבעיות ארוכות טווח. והכניעה ללחץ העם משתלב להפליא באותה מנטליות!
אך מי שמחובר למלכות עולם, לעם עולם, לא מקריב ענייני נצח לצרכי שעה, אלא אדרבה, כליבם של כל ישראל, יודע הוא שיש להצטיין באורך רוח, יודע הוא שנצח ישראל לא ישקר, ויודע הוא שיש לעיתים צורך להקריב ענייני שעה בשביל ענייני עולם.
וגם זה שהיה טרוד בבעייה המוסרית, "וירב בנחל", מקורו בראשיתה של מלכות. אם היסוד למלכות הוא "והיינו גם אנחנו ככל הגויים", ממילא גם הרגישות ל"מה יאמרו הגויים" הופכת לקיצונית, ולעיתים הוא כבר לא מבחין בין דאגה מוסרית כנה לבין הרצון להיות מקובל בעולם המכונה "עולם הנאור". והוא לא מבחין שהדאגה של גויים רבים לגורל אוכלוסי ארץ ישראל היא פעמים רבות מתחסדת, בבחינת "חסד לאומים חטאת", והסלקטיביות בדאגתם, האיפה ואיפה, כשלרוב היא מכוונת אך ורק כנגד העם היהודי, היא המעידה על המוטיבציה הפנימית, וד"ל. וחז"ל, ברוח קדשם, העניקו לנו כלי נפלא לבחון את התופעה של יהודים המגלים רגישות מוסרית כלפי אוכלוסי ארץ ישראל הנכרים – האם היא אמיתית: המגלים הם לפחות את אותה רגישות, ומשתמשים באותן אמות מידה מוסריות, כלפי אחיהם היהודים?! ועל כך יצאה בת קול והדהדה: "אל תצדק הרבה". אם הרגישות כלפי האויב האכזרי מביאך להתאכזר על הרחמנים, הרי היא בבחינת "חסד לאומים חטאת"! וסופו מגלה על תחילתו.
ושני דברים אלו הם הם המבחן של מלך בישראל, ושל כל הנהגה בישראל: אורך רוח ומוסריות שאינה סלקטיבית, שלא באה על חשבון הדאגה לאחים. והכשלון בהם הוא שהביא את קריעת ממלכות ישראל מעל שאול, והוא שחושף שבמלכות עראי עסקינן, שאיבדה את זכותה להתקיים לאורך זמן.
למה האריך שאול עוד ימים על כסאו אחרי שנקרעה מעליו המלכות?
ולכאורה נשאלת כאן שאלה קשה: אחרי שהשי"ת גזר ששאול איבד את מלכותו, והנביא העביר בסתר את כס המלכות לריעו הטוב ממנו, וזה מציין שהגזירה היא לצמיתות, ואינה עשויה להתבטל, למה לא נלקחה ממנו המלכות בפועל, ולמה המשיכה מלכותו להתקיים, כאילו מאומה לא קרה? יש כאן כאילו שתי מערכות, האחת גלויה בה שאול עדיין מלך על ישראל, והאחת סמויה ונסתרת, כאילו במלכות דרקיע, בה המלך האמיתי הוא דוד. ולמה כל אלה?
ולאור האמור לעיל, נראה שלא די היה במה שנלקחה המלכות ממנו בשמים. היה צריך שהעם שביקש את המלכות, יבין שאין שאול ראוי יותר למלכות. והסיפור בגלגל ועם עמלק לא הכשיר את העם למהפכה זו. אדרבה, שאול עשה מה שהעם רצה!
ומה הדבר שהביא את העם, ולפחות את אלו בעם שיש בהם קצת דעת ותבונה, להבין שתם עידן מלכות שאול? דומה שהכשלון של שאול מול העם היה כשראה העם ששאול מהפך את כל ענין המלכות, גם כפי שהעם הבין אותו. העם בראשיתו רצה במלך ע"מ לצאת למלחמה נגד האויב. "ויצא לפננו ונלחם את מלחמותנו" (שמואל-א', ח', כ'). "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו" (שמואל-א', י"ב, י"ב). והנה בא שאול ומשתמש בצבא המיועד להילחם באויב, ומפנה אותו כנגד דוד ואנשיו. דוד הופך כביכול לאויב האמיתי. והכתוב נותן לכך ביטוי קיצוני:
"וישמע שאול את כל העם למלחמה לרדת קעילה לצור אל דוד ואל אנשיו" (שמואל-א', כ"ג, ח').
הכתוב משתמש כאן באותו מטבע לשון כפי שמשתמש בו ביחס למלחמה של שאול נגד האויב האמיתי והנצחי של ישראל, נגד עמלק: "וישמע שאול את העם" (שמואל-א', ט"ו, ד'). ומתברר שהמלך נלחם בדוד כמו שלהבדיל, הוא נלחם בעמלק. ואף יותר מזה. כי לגבי עמלק נאמר "וישמע שאול את העם", וכאן "וישמע שאול את כל העם" – הוא מגייס את העם כולו להילחם ביהודים, בדוד ואנשיו! זהו הרגע המכריע, בו הניחון בקצת דעת ותבונה הבין שמלכות כזאת איבדה את זכות קיומה, והגיע הזמן להמיר אותה במלכות אחרת.
ואמנם קרה שהמלך עצר לרגע את הרדיפה אחרי דוד וחזר אל ייעודו המקורי, והפנה חזרה את צבאו נגד האויב מבחוץ: "ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. ומלאך בא אל שאול לאמר מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ. וישב שאול מרדוף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים" (שמואל-א', כ"ג, כ"ו – כ"ח). אך גם רגע זה בו המלכות חזרה אל מצבה הטבעי והבריא היה בהשגחה ובנס ממרומים, כדברי רש"י בד"ה ומלאך בא אל שאול: "מלאך ממש כדי להציל את דוד". ואף כאן היתה זאת רק הפוגה זמנית, וברגע שקצת נרגעה החזית מבחוץ, והפלשתים שבאו להילחם ולחבל הוכרעו לרגע קט, מפנה שוב שאול את צבאו נגד דוד: "ויהי כאשר שב שאול מאחורי פלשתים, וכו', ויקח שאול שלושת אלפים איש בחור מכל ישראל, וילך לבקש את דוד ואנשיו על פני צורי היעלים" (שמואל-א', כ"ד, ב' – ג'). ונזכור שגם במלחמתו נגד פלשתים בראשית מלכותו, בחר הוא ב"שלושת אלפים מישראל" (שמואל-א', י"ג, ב')!
ואולי ניתן להוסיף עוד הרגשה, למה המשיכה מלכות שאול להתקיים בפועל, גם אחרי שהנביא משך את דוד למלך. אין כאן רק בירור כלפי העם – שישכיל להבין שתמה מלכות שאול, אלא יש גם מבחן גדול לדוד. מבחן בחוסנו המוסרי, מבחן בכושר הסבלנות – שהוא המבחן בו נכשל שאול. והנה דוד, למרות כל נותני העצות הטובים, ולמרות שהדבר מזדמן בידו פעם אחר פעם כפרי בשל, אינו מתפתה לשלוח יד במשיח ד'. הוא לא מחפש "קיצורי דרך" ע"י אמצעים לא מוסריים. "ויאמר לאנשיו חלילה לי מד' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ד' לשלוח ידי בו כי משיח ד' הוא. וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול" (שמואל-א' כ"ד, ז – ח'). "ויאמר אבישי אל דוד סגר אלוקים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא בחנית וכו', ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ד' ונקה" (שמואל-א', ח' – ט').
דוד ניחן באורך רוח. יודע הוא שיבוא יומו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה, ולא הוא שישתמש באמצעים פסולים כדי לזרז את התהליכים. הדבר הוא ביד ד' ולא בידו. "ישפוט ד' ביני ובינך ונקמני ד' ממך, וידי לא תהיה בך" (שמואל-א', כ"ד, י"ג). "ויאמר דוד חי ד' כי אם ד' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה. חלילה לי מד' משלוח ידי במשיח ד'" (שמואל-א', כ"ו, י' – י"א).
מהו סוד הרדיפה הבלתי נלאית אחרי דוד?
ויש לתהות, מה מביא את שאול לרדוף שוב ושוב אחרי דוד, כאילו אין לו דאגות אחרות בממלכה, כאילו אין לו אויבים מבחוץ המציקים שוב ושוב את ישראל. רק מחשבה אחת מטרידה אותו – נוכחותו של דוד, ואם רק יעלה בידו להעלים אותו, כל שאר הבעיות מבחוץ ומבפנים תיפתרנה! ואמנם כן הוא, הרצון "לגמור" עם דוד אינו עוזב אותו (ראה שמואל-א', י"ח, י"א. י"ט, א'. י"ט, י'. י', כ'. ועוד, ועוד). הכל מראה כאילו "רוח רעה" רודפת אותו, והיא המביאתו לרדוף אחרי דוד (ראה שמואל-א', י"ט, ט'). והרי אין לך נאמן יותר למלכות מאשר דוד. "ומי בכל עבדיך כדוד נאמן" (שמואל-א', כ"ב י"ד). הוא היורד למלחמה נגד האויב, הוא העומד בחזית ואינו חס על חייו, הוא הנאמן למלך ולא שולח ידו במשיח ד'. ודווקא את אותו אחד שהוא ה"ממלכתי" ביותר באים להרוג! הרדיפה אחריו הופכת לבלתי רציונלית לחלוטין, ודוד עצמו אומר לשאול את הדברים מפורשות: "אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?!" (שמואל-א', כ"ד, י"ד). והדברים באים לידי ביטוי קיצוני, בשעה ששאול מוכן להרוג את בנו יונתן בגין דוד (שמואל-א', כ', ל"ב), ואף לעקור עיר שלמה, מאיש עד אשה, מעולל עד יונק, את נוב עיר הכהנים (שמואל-א', כ"ב, י"ח – י"ט). ומהו איפוא סוד הרדיפה הבלתי נלאית הזאת?
והנה, הכתוב עצמו מציין שהדברים החלו ברוח קנאה, בשעה ששמע שאול את הנשים המשחקות אומרות "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". "ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה. ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שמואל-א'. י"ח, ז' – ט'). אך דומה שיש פסוק הנותן ביטוי חריף יותר לדברים, ומגלה טפח מסוד הרדיפה. ואלה דברי שאול ליונתן בנו: "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך" (שמואל-א', כ', ל"א). הוא בא להגן על בנו, לשמור עליו, שתכון מלכותו בידו! (וכאן אף בעל כרחו של בנו, שהיה ריעו ואוהבו של דוד). לעומק, זה מבטא את "יצר הקיום" של האדם, את "יצר ההישרדות". הוא דואג שהמלכות לא תישמט מיד בניו. ביסוד רוח הקנאה – התחושה של "מעבר", שעוברים ממלכות שעה למלכות עולם, התחושה שהמלכות הולכת ונשמטת לריעו הטוב ממנו, שעושה מה שהוא כבר לא מסוגל לעשות. וזה גופא מביא את שאול לסמן אותו כאויב. תחושה זאת מביאתו לידי "רוח רעה" -שכבר החלה בשעה שרוח ד' סרה מעם שאול, עוד טרם הכיר וידע על דוד (ראה שמואל-א', ט"ז, י"ד)- שלכאורה כבר אין לו שליטה עליה. והגם שדוד הוא עבדו הנאמן, שאול משתכנע שהוא מסוכן, שהוא רודף. ובמקום לראות את הסכנה מבחוץ, את האויב האמיתי, הוא רואה אותה אך ורק מבפנים! והכתוב מלמדנו שבשעה ש"יצר הקיום" הוא המפעיל את האדם, אסור לזלזל בו, ובאותה עת יכול האדם לעשות הכל, ואף כאמור להרוג את בנו (ע"מ להגן עליו..) ולעקור עיר שלמה.
בימים ההם בזמן הזה
ובטרם נביע איזושהי תחושה להתרחשויות דומות בימינו, צריך להעמיד דברים על דיוקם, ולחזור שוב על האמור לעיל. אין אנו באים ח"ו להשוות בין האישים, בין הענקים של אז, והאישים ומנהיגים של דורותנו, הם כמלאכי השרת ואנו כחמורים. אנו באים רק להצביע על תופעות. שאול, איש ענק היה, והכתוב עצמו מעיד עליו: "ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל-א', ט', ב'). והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ודרך הכתוב לתת ביטוי חריף לדברים שהם דק מן הדק, בלתי נראים לעין החיצונית, כשלמעשה רק אצל אנשים קטנים מופיעים דברים אלו בגסות. וחמי, הרב יצחק לוי זצ"ל כתב על כך ספרים מופלאים "פרשיות בספרי הנביאים", בהם באה לביטוי ראיה פנימית זו בסיפורי ומעשי הקדמונים, שלא ניתן להבינם כראוי בלי להיצמד לדברי חז"ל לכתובים. וגם חז"ל, דרכם בקודש היתה לתת לפעמים ביטוי חריף וקיצוני להרגש פנימי דק מן הדק, שרק עין בוחנת כליות ולב יכלה לעמוד על טיבו. מורי ורבי הרב י. י. ויינברג, בעל ה"שרידי אש" זצ"ל הסביר בזה מאמרי חז"ל רבים. לדוגמא ראה מה שאמרו חז"ל על נדב ואביהוא, בני אהרן: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי" (סנהדרין נ"ב,א). והסביר הרב ויינברג שח"ו שכך דיברו ביניהם שני צדיקים אלו, שנחשבו ל"קרוביו" של הקב"ה (ראה ויקרא י', ג'). חז"ל רק נתנו ביטוי חריף למה שהתרחש עמוק עמוק בנבכי נשמותיהם, בתת הכרתם. חשבו שהם הצעירים מתאימים יותר להנהיג את הדור החדש, דור יוצאי מצרים, וזהו הסוד ל"אש
זרה" שלקחו (השווה עם מש"כ מו"ר בספרו "לפרקים", במהדורה החדשה, עמ' תנ"ט – תס"א).
ואנו באים איפוא רק לציין את התופעה המלווה את המעבר ממלכות עראי למלכות שעה. וכאמור, הכתוב מספר לנו על כך כדי שלא נופתע לכשניתקל בתופעה דומה ומקבילה להפליא. וכמו בימים ההם, גם בזמן הזה מתרחש לנגד עינינו החזיון של הרדיפה הבלתי נלאית אחרי "האויב" מבפנים, וגיוס כל מערכות הצבא והשלטון כנגדו. וכאילו כל הבעיות תיפתרנה אם "נתנתק" או "נתכנס". והרי זה כאותו משל על אוניה שעמדה לטבוע מכובד המשא. בא יהודי וזרק את הטלית והתפילין לים ע"מ להקל מהמשא. הוא לא פתר את הבעייה, רק בינתיים התפטר מהטלית והתפילין... ולעיתים ההתעסקות עם "האויב" מבפנים חדלה לרגע, עת ה"מלאך" בא להודיע על התרחשויות מבחוץ, אך זוהי רק הפוגה קצרה, ואח"כ חוזרים להתעסק עם "האויב" הפנימי. ומה סוד הרדיפה הבלתי נלאית זאת? סיפור המקרא הוא שמגלה את הסוד, וחושף בפנינו את צפונות האדם, את המנגנונים הפנימיים המביאים אותו למהלכים העכשויים: "יצר הקיום" שבאדם. "יצר הקיום" פועל כאן בשני מישורים, המשלימים זה את זה.
ראשית כל, המנהיגים קולטים שאנו בתקופת "מעבר", מעבר ממלכות שעה למלכות עולם. ו"אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי" (השווה מגילה ג',א. סנהדרין צ"ד,א). אולי הם מבינים שגם המה נכשלו במבחן של אורך רוח ובמבחן המוסריות, שלא לנהוג בה איפה ואיפה. והם פוחדים שהמלכות תישמט מתחת ידם או מיד בניהם. הם מבינים שיש כאן חלוצים חדשים שהם בונים עכשיו את הארץ, מפריחים את השממה, ואתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון הדוגמא החיה לכך. אתם החלוצים הקשורים לחיי עולם, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ועושים כל מה שהם כבר חדלו או לא מסוגלים לעשות.
ומתוך כך, שנית, הם משתכנעים שחלוצים אלו הם הם "האויב", כלומר המכשול האמיתי לשלום. הם המונעים מאתנו את האפשרות לחיות חיי שלוה אף בתל אביב ובהרצליה. ואם דבר נורא ח"ו מתרחש שם בקניון או באוטובוס, הם לא יהרהרו הרהור מחודש שאולי הבעיה עם האויב מבחוץ היא אחרת לגמרי, אלא יתחזקו בדעתם שכל זה מתרחש בגלל שיהודים יושבים בחבל קטיף. ואם חדלו לשבת בחבל קטיף כי עקרו אותם משם, ובאים טילים ונופלים באשקלון, גם זה לא יביא להרהור מחודש, כי גם זה מתרחש לדעתם בגלל שעדיין יושבים יהודים בחברון ובאלון מורה. ואולי זהו קצת "לימוד זכות" עליהם, שהם באים לשמור על קיומם הפיזי... ונכון העירה על כך גב' אידה אקרמן תחי' שאנו עדים כאן לתופעה דומה למה שראינו לאורך הדורות - שיהודים האשימו את עצמם בשנאת עשיו ליעקב. הם אימצו את ה"מודלים" וה"סטיריאוטיפים" שיצרו האנטישמים, וחשבו שבגלל זה הגויים שונאים אותנו. וזוהי תופעה ידועה בפסיכולוגיה האנושית, שהקרבן מאמץ לעצמו את הדמות והתוית שהרודף מדביק עליו.
והנה בני ישמעאל מודיעים השכם וערב שכל השנאה שיש להם נגדנו זה בגלל שאנו יושבים ב"שטחים כבושים", כאילו לא נלחמו נגדנו לפני מלחמת ששת הימים! אך זה נוח להם להציג את הדברים באופן זה, כי "כובש" לא מצטייר יפה בעיני העולם הנאור, ומאידך ה"נכבש" מעורר חמלה ורחמים. וגם אם הוא מתפוצץ בין נשים ותינוקות, עדיין החוגים הנאורים ילמדו עליו זכות, שהוא פעל מתוך יאוש. ואנו באים ומאמצים לעצמנו את אותה התוית של "כובשים". לא האויב רוצה להשמידנו אלא אלו היהודים שיושבים ב"שטחים הכבושים" הם המקור לשנאת האויב, ואם הם לא יהיו שם השנאה תחדל. וע"כ הדרך היחידה היא להיפטר מאותם "שטחים", ולעקור את כל מי שבישיבתו שם מונע מאתנו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה בתל אביב. ואם ב"מלחמת הגנה" עסקינן, ממילא מוכנים לגייס "את כל העם למלחמה" נגד אותו "אויב" פנימי, ולעקור ממקומו מעולל עד יונק.
וכפי שראינו, זהו המבחן בפועל של סוף המלכות, מלכות שעה, כשמהפכת את המטרה שלשם כך היא נבחרה, ומגייסת את הצבא נגד האח. ואף כאן, נבנה הישוב, נבנתה הארץ, ע"מ לשמש מקלט לכל אלו שנרדפו ע"י שונאנו, ונבנה צבא כדי להגן עלינו מפני האויב הבא להשמידנו, ועכשיו אנו מפעילים את אותו הצבא כנגד אחינו שבנו את הארץ, ונאלצים לבנות להם "מקלטים" לאחר שנעקרו על ידינו!
ומאידך, אתם גיבורי גוש קטיף וצפון השומרון, עמדתם גם במבחנו של דוד. לא התפתיתם ליועצים למיניהם, שמרתם על אורך רוח, והשכלתם בגבורה עילאית, שלא להשתמש באמצעים לא מוסריים כדי לנצח במערכה.
עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו
דבר גדול לימד אותנו רבי עקיבא. גם ראיית שועל יוצא מבית קדשי הקדשים יכול לשמש מקור לאמונה גדולה ולביטחון שנבואת הגאולה מתקיימת (ראה מכות כ"ד,ב). ודומה שגם עתה, אחרי שראינו את האירועים הקשים בחבל קטיף ובעמונה, יש מקום לשאוב דווקא משם גם אמונה גדולה וגם ביטחון בגאולה השלמה העומדת בפתח.
א. ההתבוננות באירועים האחרונים, בתופעות הנלוות אליהם, שהינן מקבילות לתופעות שהתרחשו בימי שאול ודוד, מקנה לנו את הביטחון (בלשונו של ר' עקיבא: "בידוע", עיי"ש במכות) שאנו בתוך תוכו של המעבר ממלכות שעה למלכות עולם. וה"רוח רעה" המתלבשת על המנהיגים, המביאתם להילחם חזור ושוב נגד בוני הארץ ובוני התורה, הוא סימן מובהק לכך. והקב"ה הכין בסתר את כסאו של דוד גם בשעה שבפועל שאול המשיך למלוך על ישראל, בכדי שבשעה שמלכותו תיפול, המלכות האחרת כבר מוכנה ומזומנת לקבל את שרביט המלכות...
ב. אפשר שבמשך אלפי שנים, בהם למדו את הפרקים בספר שמואל העוסקים בשאול ובמלחמותיו הבלתי נלאות כנגד דוד, ובמעבר המלכות לידי דוד, לא הבינו את מלוא המשמעות של הסיפורים, ולמה המקרא מספר באריכות כה רבה דברים שלכאורה תמוהים המה.
והנה, על המצווה המוטלת על מלך בישראל לכתוב לעצמו את משנה התורה על ספר "וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, י"ט), נותן החתם סופר ראיה נוספת ומחודשת לפסוק זה: הוא יקרא בתוך הספר את "ימי חייו". המלך יוכל לגלות בתוך התורה את כל ההיסטוריה שלו! ונמצא שאחת מהקריאות של הפסוקים, היא לגלות בהם את ההיסוריה המתגלגלת מדור לדור. וא"כ ההתבוננות בהתרחשויות של הדור יכולה להקנות לנו קריאה נוספת, מימד נוסף בהבנת הפסוקים, שכל עוד שהדברים לא התרחשו, לא ניתן היה לעמוד עליהם, כי האירוע עצמו הוא הגילוי והוא הפירוש. ומאידך, ההתבוננות במקרא בעקבות האירועים נותן לנו את הכלים להבין ולנתח את האירועים, ולהתמודד עם התופעות.
ועתה, בהתבוננות בהתרחשויות האחרונות, קולטים אנו שאין כאן אלא אותן תופעות המלוות את המעבר ממלכות שעה למלכות עולם, ומבינים אנו את מלוא המשמעות של דברי חז"ל שנבואה הצריכה לדורות נכתבה. ולנוכח הפער והתהום של אלפי שנות היסטוריה המפרידים בין הכתוב דאז והאירועים דהיום, רעדה אחזתנו לנוכח המשמעות הנצחית של סיפור המקרא.
ג. הכתוב אומר: "כי תבואו אל ארץ כנען וכו', ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא י"ד, ל"ד). ומה זה "ונתתי", וכי מתנה היא זו? וכותב רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".
וז"ל השפת אמת (פרשת מצורע תרל"ט): "וקשה וכי היה צריך הבורא ית' אלה העצות, ולמה נתן לכנענים זאת המחשבה להטמין ושיצטרכו בני ישראל להחריב הבתים. אמנם ודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בני ישראל שמביאים קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד קל וחומר, דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב', י"א) על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכל שכן מידה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בני ישראל כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה, שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבית המקדש. וזה בכלל ובכל מאודך שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות, שבכל דבר הגשמיי ביותר מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר".
והשפת אמת נותן פה הגדרה חדשה ומקורית ל"מטמוניות". הגע בעצמך, אם למישהו יהיה אבן וכל פעם שידבר לשון הרע, האבן תשנה את צבעה, כל הון שבעולם לא יספיק לרכוש אבן מופלאה כזו... זה עצמו שקירות הבית בארץ ישראל מגיבים על לשון הרע וכדומה, מעיד שאף הדומם בארץ ישראל רגיש למוסריות. והריסת הקיר היא המגלה את המטמוניות. העוון המוסרי חושף את ניצוצות הקדושה הטמונים באבני ארץ ישראל.
ומכאן חזרה לשאלה המקורית ששאלת, ר' יואל נ"י, על יחסנו אף לתשתית החומרית שנבנתה, כשרואים שהמהיגות דהיום הורסת במו ידיה את הבנין הגשמי שבנו החלוצים הראשונים, עוקרים בתים, עוקרים יישובים, עוקרים נטוע. ודומה שכשם שהחרבת הבתים שיש בהם נגע צרעת היא בבחינת "בשורה טובה", וכמובא בספרים שה"נגע" הופך ל"עונג", אף כאן יש מקום להולך בדרכו של רבי עקיבא לראות את ה"בשורה טובה" בשעות הקשות של הריסת הבתים. כי זה עצמו מעיד על קדושת הדומם בארץ ישראל. במילים אחרות, מתברר לעין כל שלא ניתן להפריד בין הבנין הגשמי לבנין הרוחני, בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה. וע"כ אלו שבנו את הבנין הגשמי ועצרו בדרך, ולא הבינו שאין זה אלא כלי ע"מ לצקת בתוכו את הבנין הרוחני, לא רק שמפספסים הם את העיקר והתכלית, אלא אף את מה שבנו הם מפסידים במו ידיהם. מאידך, מי שבשעה קשה זאת מגלה את ה"מטמוניות" שבארץ ישראל, מבין את תפקידו וייעודו, בבחינת "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד', י"ד), וקולט שלא רחוק היום של ההמרה מ"מלכות שעה" שהסתפקה בבנין החומרי, ל"מלכות עולם" הבונה בית עולמים לעם עולם.
ובהקשר לדברים אלו אביא מה שכתב מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" זצ"ל, בספרו "לפרקים" (מהד' החדשה, עמ' ת'), והדברים נכתבו בין שתי מלחמות העולם, שנים רבות לפני הקמת המדינה היהודית! "שאלני פעם הפילוסוף המפורסם פרופ' הרמן כהן לפירוש הדברים שאמר הקב"ה למשה רבנו בביאור שמו: אהיה אשר אהיה (שמות ג', י"ד). ואמרתי לו הענין הוא כך: כל חזון לב מתקיים רק כל זמן שלא התגשם, ואולם בשעה שבא לידי מציאות ממשית הריהו חדל להיות ובטל מאליו. כגון הסוציליזם: בה בשעה שיונהג וישרור צדק סוציאלי בעולם, יחדל הסוציאליזם להיות משאת נפש ויאבד קיומו. והוא הדין בציונות: לכשיתקבצו כל ישראל בארץ ישראל ויונהג סדר מדיני ידוע, יגיע זמן ביטול הציונות מאליה. מה שאין כן ברעיון הדתי: במדה שהתגשמותו מתקדמת, עולים זהרו ותפארתו בתור חזיון, שהרי עם קיומו בפועל, היקפו הולך ומתרחב ותכנו נעשה יותר עמוק, ובד בבד עם החזיון הדתי גם האדם מתגדל ומתרומם ושאיפותיו להשתלמות דתית מתעמקות, מתפתחות ומתעשרות. וזהו פירושו של אהיה אשר אהיה, הנני תמיד בבחינת עתיד, וככל אשר נתקרב בחיינו לחזון הדתי כן יוסיף להיות נעתק לעתיד", עכ"ל.
הדברים מדברים בעד עצמם. ונמצאנו למדים שההתגשמות של אידיאל "חומרי" בלבד מביא לידי תחושה של וואקום, של חלל, וטומן בתוכו את זרע ההריסה. לעיתים היא באה מעצמה, ולעיתים אלו שבנו המה שהורסים...
ד. הרב עמנואל שיבר נ"י הפנה אותי למדרש היפה כ"כ לעת הזאת. המדרש מובא ברד"ק בהקשר לפסוקים המובאים לעיל: "ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל ענשיו לתפסם. ומלאך בא אל שאול לאמר מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ. וישב שאול מרדוף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים" (שמואל-א', כ"ג, כ"ו – כ"ח). וכך מספר המדרש:
"נחפז ללכת, זהו שאמר דוד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב (תהלים קט"ז, י"א). כיון שראה דוד עצמו מצומצם ביד שאול ואנשיו, אמר על חנם משח אותי שמואל ואמר לי כי משחך ד' למלך (ראה שמואל-א', י', א'), היכן היא אותה הבטחה שאמר לי? ומנין שכך אמר שנאמר אני אמר בחפזי כל האדם כוזב, אפילו שמואל, היכן היא אותה הבטחה שאמר לי, אמר לו הקב"ה אני מעיד עליו שנאמן שמואל שנאמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא (שמואל-א', ג', כ') ואתה קראת לשמואל כוזב, מיד ומלאך בא אל שאול לאמר מהרה ולכה וכו'".
וע"כ גם אם מסובבים אנחנו, ומצומצמים אנחנו, ונראה שאין מוצא, יש לדעת כי לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ"ג, י"ט), ובכל יום ויום אנו מזכירים בתפילותנו את הפסוקים: "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור. אשר כרת אברהם ושבועתו ליצחק. ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם. לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם" (תהלים ק"ה, ח' – י"א). וכמלאך ההוא, כך הרבה שלוחים והרבה מלאכים למקום.
ורבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום.
ה. אמנם צללים הרבה מעיבים על הרגשותנו, אך אסור שנהיה כפויי טובה ונשכח את האורות שנהיו, וזאת גם בזמן "מלכות שעה". וכי לא נראה את בנייני התורה לתפארת שנבנו, את "עשות ספרים אין קץ". ואפשר שזה מאות בשנים, ואף יותר מזה, לא היתה עצמת לימוד כמו שיש היום, עכ"פ בכמות הלומדים בתלמודי תורה, בישיבות, בכוללים, בבתי מדרשות ועוד ועוד. ובו בזמן נבנו גם "בניינים" נוספים בתחום הרפואה, חקר החלל וכו' וכו', דברים שבסופו של דבר עוזרים גם לבנין הרוחני (וכמו כל דבר הם יכולים להיות בבחינת "סם החיים" ו"סם המות"). ומה נאמר על כל הענפים הניתנים והפירות הנישאים?! ואם רבי עקיבא התנחם במחשבה ובביטחון שתתקיים נבואתו של זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה (זכריה ח', ד' – ה'), וכי אנחנו לא נתנחם בראותנו חזיון זה, לפחות כפשוטו, מול עינינו?!
בברכות חמות ובציפייה לגאולה השלמה
אברהם אבא וינגורט
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
איך ללמוד אמונה?
על מה בכלל שמחים בט"ו בשבט?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
איך ללמוד גמרא?
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
ללמוד להתייחס
הקשר בין ניצבים לראש השנה
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?