בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן רוחמה

פרק חמישי

לימוד אמונה

undefined

תמוז תשפ"א
17 דק' קריאה
הצורך בלימוד אמונה
ראשית, נפתח בהסברת ההתפתחות וההשתלשלות של לימודי האמונה.
חז"ל אומרים "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" (ברכות יג, א). הסדר הוא שקודם יקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים – עול של אמונה ודבקות בקב"ה, ומתוך כך תמשך קבלת עול מצוות. מכיוון ששורש השורשים של קיום המצוות כולן הוא עול מלכות שמים, לכן חשובה כל כך ההתעסקות בבירור ענייני האמונה השורשיים.

עם ישראל בארצו ובגלות
בדורות הראשונים בעוד עם ישראל ישב בארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב), הייתה השראת שכינה ונבואה, ולא היה כלל צורך בלימוד מדוקדק בענייני אמונה. השגחת ה' נראתה לעיני כל.
במשך הדורות הייתה ירידה, מבית ראשון לבית שני. בבית שני נחסרו חמישה דברים עיקריים (יומא כא, ב) וביניהם אורים ותומים וארון הברית, אבל הבית עדיין היה בנוי, ועם ישראל עדיין היה בריכוזו, באמונתו ובחוזקו. מבחינה מסוימת אף גדול היה כבוד הבית האחרון יותר מהראשון (על פי חגי ב, ט). הייתה הופעת שכינה, אם כי לא במדרגה של הבית הראשון. כבר לא היו כל יושביה עליה. בית שני בא כהכנה לקראת הגלות, כעין אסיפת כוח על מנת שעם ישראל יוכל להחזיק מעמד בגלות הארוכה שצפויה להיות.
הגלות באה בהדרגה. ראשית יציאת ישראל לגלות הייתה לבבל כשכל ישראל היו מרוכזים במקום אחד. גם בגלות ישראל שלאחר בית שני, ישראל נמצאו במקום אחד, ובמידה מסוימת באוטונומיה "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה (בראשית מט, י), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט" (סנהדרין ה, א). כלומר, ניתנה להם סמכות מטעם המלכות לנהל את ענייני היהודים בינם לבין עצמם. ישנו אם כן שעבוד מלכויות אבל לא מוחלט, וישראל עדיין מחוזקים מבחינה רוחנית. בתקופה זו מופיע התלמוד הבבלי.
בתקופה שלאחר חתימת התלמוד התחיל פיזור בין העמים – מצרים, ספרד ומקומות שונים בעולם. עם ישראל החל להיות מעורב בין העמים והתחילה התמודדות קשה יותר עם תרבות הגויים. רבים מעם ישראל החלו ללמוד ממעשיהם של שכניהם הגויים. נוצר צורך לטפל בבירור האמונה וההשקפה של עם ישראל, לעומת ההשקפות הזרות שעם ישראל נפגש איתן בגלותו.
באותם הימים רבנו סעדיה גאון חיבר את ספר "אמונות ודעות", ולאחר מכן חיבר רבי יהודה הלוי את ספר "הכוזרי", ואחריו הרמב"ם חיבר את ספר "מורה הנבוכים". זו הייתה התקופה שבה החלו להופיע לראשונה ספרים שמוקדשים לענייני אמונה, בנפרד מכל חלקי התורה.
מעתה, אם נשאל מדוע לא התחברו ספרי אמונה קודם לכן, האם הסיבה לכך היא שדברים אלו אינם עיקריים? התשובה היא, שקודם לכן לא היה צורך לבארם בנפרד, הם היו כלולים בכל התורה. שורשי האמונה היו איתנים ולא היה צורך לבררם ולחזקם, ורק מחמת ירידת הדורות נוצר הצורך בבירור העניינים.

שנה ראשונה בישיבה: בניית בסיס האמונה והמידות
תלמידי הישיבה מגיעים עם בסיס חזק של אמונה, עם מוטיבציה גדולה לעסוק בתורה, ומה שמוטל על הישיבה הוא להמשיך על גבי בסיס זה, לעסוק באמונה בגדלות ובסדר נכון של התקדמות. הדבר הראשון שבו אנחנו עוסקים בישיבה באופן מסודר הוא לימוד הספרים "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי ו"מסילת ישרים" לרמח"ל.
הרב צבי יהודה היה חוזר ומשנן לנו שספר הכוזרי הוא ספר יסוד באמונה, יש ללמוד אותו ולחזור עליו. החזרות אינן מיותרות – אחרי הרבה שנים נוכחים לדעת שמה ששומעים הרבה פעמים חודר עמוק מאוד. כך היה גם אצל הרב צבי יהודה, היינו שני תלמידים שלמדו כוזרי אצלו, וזמן שלם למדנו חלק ממאמר ראשון. כל יום חמישי בשעה שתים היינו לומדים בחדר הקטן, חדרו של הרב קוק, וכל פעם הרב צבי יהודה היה חוזר מההתחלה וסוקר את מה שלמדנו. לפעמים רוב השיעור היה חזרה. צריך שהכל יהיה בשלימות, הגם שכבר שמענו את הדברים. אחרי הרבה שנים, כשהתחלתי ללמד כוזרי, ראיתי עד כמה הרב הכניס לנו את הדברים עמוק, ועד כמה הם נשארו לאורך זמן.
כל אדם שחושב, שואל את עצמו: מי אני, מה אני, בשביל מה נוצרתי, מה התפקיד שלי בעולם, מה תפקיד העולם. יש אנשים שלא מצאו תשובה והפסיקו לעסוק בשאלות הללו, אבל בתת ההכרה שאלות אלו ממשיכות לנקר. בשביל מה נוצרנו? חייב להיות לעולם איזה כיוון, איזו מטרה ומשמעות! זה ממש מונח בטבע האדם לחפש את השורשים. יש אנשים שבקטנותם גדלו במשפחה אומנת שטיפלה בהם ולא יודעים מי ההורים שלהם, וכשהם גדלים הם מרגישים חובה לברר את השורשים שלהם. זה כל כך חשוב להם עד שהם חוקרים ומחפשים עוד ועוד. הם מרגישים צורך לדעת מניין הם באו. כל אחד רוצה לדעת מה השורשים שלו ושל כל המציאות. אפשר להגיע לבירור בדרך השכל, בסברות, אך בסברות אפשר להגיד כך ואפשר להגיד אחרת.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי אומר: לנו השאלה נפתרה, יש לנו מסורת, לא השערות ולא סברות אלא נפגשנו עם ריבונו של עולם. בגלל זה ספר הכוזרי מחזיק מעמד דורות על גבי דורות, ואילו הפילוסופיה של הדורות הראשונים נעשתה "היסטוריה של הפילוסופיה". הפילוסופיה השתנתה, התפתחה ונעשתה יותר מופשטת ושונה ממה שהייתה בדורות הראשונים, ולכן ספרי הראשונים שנשענו על טענות פילוסופיות אינם מהווים כיום בסיס להשקפת עולם אמונית.
ספר הכוזרי – לֹא נָס לֵחוֹ, כי הוא לא עוסק בפילוסופיה ולא בונה את דרכו על פי סברות אנושיות, אלא על כך שאנחנו זכינו לקבל תורה מהשמים, לראות את ריבונו של עולם כביכול, לראות את הופעתו, את התגלותו, באופנים גלויים של ניסים ונבואה, שגם היא בבחינה שמעל הטבע. אנחנו נפגשנו עם המציאות העליונה כמו כל ישראל, והמסורת הנמשכת הרי היא כמראה העין, מפני שיש לנו מסורת שמקפידה מאוד להעביר את הדברים בדייקנות מוחלטת. כך אנחנו רואים בספרי הגמרא, שיש דבר שלפעמים נראה כטעות דפוס אבל לא מתקנים אותו, נזהרים. הב"ח כותב שאולי צריך לגרוס אחרת, ואפילו מסתבר כך, אך עדיין לא מתקנים, כי נזהרים מהשינוי. דורות על גבי דורות לא משנים ממה שקיבלנו. המסורת נמשכת על ידי ענקי מחשבה, אנשים חריפים, אנשים שכליים, אנשי אמת שלא מוותרים על האמת כהוא זה. זה בסיס חזק מאוד של דורות על גבי דורות עד שלגבינו הוא נחשב כאילו ראינו בעיניים, כך אומר רבי יהודה הלוי ב"הכוזרי". וגם אנחנו, כמה מאות שנים אחריו, יכולים להגיד אותו דבר.
יתר על כן, קיומו של עם ישראל לדורותיו מהווה עוד מציאות ברורה של הופעה אלוהית על טבעית, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם (הגדה של פסח). שרידותו של עם ישראל היא נס לא פחות גלוי מאשר הניסים שהיו אז (להרחבה ראו לעיל בפרק השלישי – קניין האמונה).
כיוון שדרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו, א), אנחנו עוסקים בספר "מסילת ישרים" בשנה הראשונה, כספר יסוד לבניית האישיות. כל אחד רוצה לדעת לממש את עצמו ואת כוחותיו, להוציאם מהכוח אל הפועל, והספר הזה הוא ספר נפלא להדרכה כיצד אדם ישלוט בכוחותיו, יפתח כוחות של זריזות, יכוון את עצמו לעלות ממדרגה למדרגה. המידות הן עבודת הלב.
יחד עם עניינים אלו, בתחילת הלימוד בישיבה יש ללמוד על עניינה של התורה. כאשר הולכים ללמוד תורה צריך ללמוד את הפרק "נתיב התורה" בספר "נתיבות עולם" למהר"ל, כיצד ניגשים לתורה, מה ייחודיותה של התורה ומה ערכה.

שנה שנייה ושלישית: עוסקים בעניינו של עם ישראל
בשנה השנייה לומדים את הספרים "נצח ישראל" למהר"ל ו"אורות" למרן הרב זצ"ל, המבארים את עניינו של עם ישראל, עניינו של הכלל. דורות רבים, למעלה מאלף שנים, היינו מפוזרים בחוץ לארץ, לא חיינו חיי אומה. התרגלנו להסתכלות פרטית, למגמות פרטיות בעבודת ה'. התפזרנו בארבע כנפות הארץ והפסקנו לחיות חיי אמונה כלליים. התרגלנו לעבוד את ה' באופן אישי, כאשר הקהילה סייעה לכל אחד לעבוד את ה' באופן זה.
עבודת ה' פרטית וקהילתית זו שונה מאוד מעבודת ה' של עם ישראל שעובד את ה' כמציאות אחת. חיי קהילה הם כמו שותפות. לא נכנסים לשותפות כדי לתרום לשותפות אלא כדי להרוויח, כי אדם לבדו מצליח פחות. גם באופן רוחני אפשר לחשוב כך. כשאדם לומד לבדו הוא מצליח פחות, ואם ילמדו בחברותא שניהם ירוויחו וילמדו טוב יותר, כי הם יחדדו וימריצו זה את זה. זו לא הסתכלות ציבורית־כללית אלא הסתכלות הרואה את היחיד כעומד במרכז.
עם ישראל במשך דורות רבים התרגל להסתכל כך עד שישנם כאלה שחושבים שהתורה עוסקת רק בהדרכות ליחידים, ואין הדרכות לכלל ישראל, כיצד להתנהל כציבור, כיצד לנהל מלחמה. לדעתם התורה לא עוסקת בזה, ובהכרעות כאלו פוליטיקאים צריכים להכריע. לתפיסתם בתורה אין הלכות ציבור אלא רק הלכות יחיד: מה מותר לאכול ומה אסור, איך צריך להתפלל, איך להתנהג בבית. גם הדינים שבין אדם לחברו הם הדרכות לפרטים כיצד להתנהל. הרב ב"משפט כהן" (סי' קמג) אומר שבזמן שעם ישראל היה בארץ ישראל היו קיימות מסכתות בהלכות ציבור, וכך ניתן להסביר את הציווי שיהיה למלך ספר תורה נוסף (הלכות מלכים ג, א), כדי ללמוד בו הלכות ציבור. למלך יש ספר תורה לעצמו כדי להבין שהנהגה של ציבור זו לא הנהגה של יחידים; לציבור יש הדרכות מיוחדות, הלכות מלכים ומלחמותיהם.
אנחנו חוזרים ברוך ה' לארץ ישראל וחוזרים להיות עם, וכל עניינם של ישראל הוא לעבוד את ה' כעם. פירושו של דבר, שכל יחיד הוא חלק מהאומה לא רק כדי שלכל אחד יהיה יותר טוב, אלא המגמה היותר גדולה היא שהאומה כאומה תעבוד את ריבונו של עולם, לא רק הפרטים. זו תורה שצריך ללמוד, ומרן הרב הוא שליח ה' ללמד את המסכת הזו, מסכת הציבור, מסכת כלל ישראל. הוא נשלח לתפקיד הגדול הזה, להורות לעם ישראל איך חוזרים להיות עם, איך מבינים את ערכו של הציבור.
אנחנו אומרים בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". ה' בחר בנו מכל עם – לא מכל הגויים הפרטיים אלא מכל עם. אנחנו עם שעובד את אלוהיו. ובעם שעובד את אלוהיו כל אחד עובד כחלק מהציבור, וזו וגדולתו של כל אחד ואחד מישראל שהוא שייך לגדלות הכללית. "הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" (אבות ד, טו). הזנב של האריה שייך לאריה והראש של השועל הוא שועל. השייכות לכלל נותנת לכל פרט גודל עצום, בזה שהוא שייך לכלל שעל ידו ריבונו של עולם מופיע בעולם. זה עניינו של עם ישראל, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). הדור שלנו הוא דור שצריך לעבור מהשקפת העולם הפרטית להשקפת העולם הכללית.
אומנם, הרב אומר שגם למציאות בגלות יש תפקיד. שום דבר לא קורה רק בדיעבד, מכל דבר צריך ללמוד. המציאות המפוזרת פיתחה בנו את הצד הפרטי, ועכשיו אנחנו צריכים לדעת איך לשלב בין שאיפות הפרט ובין שאיפות הכלל. כל אחד צריך לדעת שהוא חלק מכלל האומה, ועם זאת הוא יחיד שעומד בפני עצמו. התפתחותו האישית קשורה לכל אחד ואחד מישראל כי "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, א). המציאות שאנו מחוברים לא כל כך פשוטה, אבל זו המציאות וצריך ללמוד ולהבין אותה.
מאז תחילת תהליך חזרת עם ישראל לארץ ישראל, היו תקופות שונות בתחום תחושת ההשתייכות לכלל. עוד לפני שקמה מדינת ישראל, החלוצים ככלל באו במגמה לבנות את האומה מחדש. הם היו מוכנים לוותר על שאיפותיהם האישיות לטובת הכלל. באו אנשים משכילים ונעשו חקלאים, סוללי כבישים ועובדי בניין, כדי לבנות מחדש את עם ישראל. הייתה רוח חלוצית של התבטלות לכלל. חלוץ הוא מי שעושה למען אחרים, מתנדב, לא רק בשביל עצמו. הוא אידיאליסט עם שאיפות לתת, אדם שחושב על האחר. מי שנותן בגלל רצונו להצטיין ולשם כך הוא רוצה לתרום, בעצם מתעסק בעצמו. לא כך היו החלוצים, שראו את חשיבות הכלל, למענו פעלו ולמענו וויתרו על צדדיהם האישיים.
גם כשקמה המדינה במלחמת השחרור, אנשים התגייסו למלחמה במסירות נפש ממש, ורבים אף מסרו את נפשם. משפחותיהם הרגישו שקורבנם היה למען העם והארץ, לא עשו מכל אסון עניין פרטי. לא נאמרו משפטים כדוגמת "אי אפשר לחיות במצב זה", "נותר חלל ריק" והדומים להם. אנשים הרגישו שהם תרמו ונתנו, וזה מה שהיה צריך לעשות. כמובן שאי אפשר לומר שזה לא קשה לאבד קרוב משפחה; ברור שנוצר חלל, אבל ההרגשה הייתה שלמרות הקושי זה מה שנכון, ומכוח המבט האידיאליסטי הם לא נשברו.
אחרי התקופה הראשונה של קום המדינה הייתה תחושה שהשגנו את המטרה, והתחילה תקופה שנטתה יותר לכיוון הפרטי. התבוננות זו משפיעה גם על הציבור שלנו. התהליך דומה לנדנדה. כך נבנית אומה – בהתחלה הרוח נוטה לצד אחד, לצד הכלל באופן קיצוני מדי, וכיוון שכך, הרוח אחר כך מובילה לקיצוניות השנייה של התעסקות מופרזת בפרטים. גם קיצוניות זו לא טובה. וכך מתנדנדים עד שמגיעים לאמצע. בסופו של דבר תיבנה הדרך שכוללת את שני החלקים יחד. כך הרב מדריך אותנו.
ספר "נצח ישראל" הוא ספר יסוד שמלמד אותנו על סגולת ישראל ועל מהלך ישראל בכל הדורות. בלי ספר זה אי אפשר להבין את התקופה, הוא פותח את העיניים ועל ידו מבינים מה המשמעות של הגלות והגאולה, ומה הצורך בכל הצרות והקשיים ואיך הם בונים אותנו. והמשכו, ספר "אורות", הוא ספר יסוד שמלמד אותנו מהו כלל ישראל. אחד מהמקורות הגדולים של "אורות" הוא "נצח ישראל".
סגנון כתבי הראי"ה
חשוב להקדים כמה הקדמות לפני שמתחילים ללמוד את דברי הרב. הרב כותב בצורה שונה מכפי שהיה מקובל לכתוב בדברי תורה, מוסר והשקפה. בדרך כלל כתבי הראשונים והאחרונים עוסקים בהדרכה מעשית על דרך החשיבה והמנהג בפועל. הרב לא עוסק בזה. מי שמנסה ללמוד מהרב מה צריך לעשות בפועל, צריך להעביר את הרעיונות בכמה מעברים מהשלב הכללי המופשט הרוחני שהרב מדבר עליו, אל המשמעות המעשית. אי אפשר לקחת את דבריו וליישמם מיד.
הרב שט במרומים, מסתכל על העולם באופן היותר כללי והיותר רחב, ומרים אותנו אל הגובה הזה על מנת ללמד אותנו כיצד להסתכל על המציאות ועל המאורעות המתרחשים, באופן יותר רחב וכללי. כמובן שלאחר שעוברים כמה שלבים, אפשר להסיק מדבריו גם מסקנות מעשיות, באיזה תחום ראוי שנפעל, ולאן נפנה את כוחותינו. אך הרב לא עוסק בזה, אלא בהתבוננות, בהתרשמות. הרב לא בונה את דבריו באופן שכלי, הנחה אחר הנחה, ואינו מוכיח את מה שהוא אומר. אם נשאל על סמך מה אמר הרב את הדברים, לא נמצא תשובה מפורשת בדברי הרב, אם כי כל דברי הרב מקורם בחז"ל.
הרב רואה את הדברים – הראי"ה – וכותב את התרשמותו. לפעמים הרב משתמש במלים "הנני רואה" ופעמים לא, ויש מקומות בהם השמיטו את המלים שהוא כתב, שמא לא יבינו את הרב כראוי. אך בכל מקום הרב מתאר את המציאות, את האופי של האומה הישראלית ותכונותיה, את הדור, את ההופעה של התשובה, את מהלכי הגאולה המתרחשים, את אורו של משיח ההולך ומאיר.
ואם נשאל, מדוע הרב לא ירד אלינו, אל האנשים שלא רואים, להסביר לנו את רעיונותיו ולהוכיח ולבסס אותם? משום שהרב רוצה למשוך אותנו למדרגה שלו, למדרגת הראיה.
הרב אמר שכשם שלומדים עברית בעברית, כך יש ללמוד אמונה באמונה (מאמרי הראיה עמוד 488). וכיצד עושים זאת? על ידי שהרב מראה לנו עוד תמונה ועוד תמונה, עוד הסתכלות ועוד הסתכלות, בסופו של דבר אדם יגיע לכך שגם הוא יראה את ריבונו של עולם מופיע במציאות, את מהלכי התשובה בעולם, את ריבונו של עולם גואל את ישראל, את קיבוץ הגלויות ובתוכם את מעשה ה'. זהו אחד הדברים המייחדים את הרב בצורת ההתבוננות והכתיבה שלו, וכשאנחנו לומדים את דבריו אנו צריכים לדעת זאת. הרב לא עוסק בשאלות כמו מנין, למה ואיך, אלא מאיר את התמונה ואומר, תסתכלו במבט שלי פעם אחת ועוד פעם ועוד ועוד, ובסוף תדעו לראות.
יש אנשים שלא מתחברים לדברי הרב. הם קוראים את הדברים ולא מבינים מה יוצא להם מזה. מי שמחפש את התכלית המעשית העכשווית בדברי הרב, לא ימצא אותה. כשבאתי לישיבת "מרכז הרב" ונכנסתי לשיעורים של הרצי"ה, פעמים רבות לא הבנו חלקים שלמים משיחותיו. רק אחרי כמה חודשים התבהרה התמונה – משהו עמוק שהיה קשה להבין בהתחלה. רק אחרי זמן רב הבנו שהרצי"ה בדרכו של הרב, איננו מדבר על פרטי המציאות אלא נותן משקפיים. מי שצריך משקפיים יודע שבלעדיהם הוא רואה הכל מטושטש, המשקפיים מאפשרים לראות הכל בצורה בהירה. הרב נותן את דרך ההסתכלות וממילא כל מה שנראה אח"כ ייראה אחרת. אם אתה מבין את עניינה של התורה ושל ישראל, כל לימוד התורה שלך יתגדל, כל יהודי ויהודי ייראה מואר יותר, וכן המבט על ארץ ישראל. אם כן יש להתאזר בסבלנות.
כמובן בזמנו של מרן הרב, דבריו היו לא מובנים לרבים. מעטים הבינו אותו. אנשים שהיו בשיחות של הרב בסעודה שלישית, אמרו שהרב היה עולה מעלה מעלה והשומעים לא הצליחו לעקוב אחר דבריו, עד שפעם אמרו לו: הרב יֵרד כדי שגם אנחנו נבין את הדברים. ואמר הרב: "אני מדבר אל הנשמות והן מבינות". אתם אינכם יודעים לפרש את הדברים לפרטיהם, אך אני מדבר אל התוכן הפנימי הרוחני שיש בכל אדם ואדם. הדברים נאמרו לדורות, והנה, אט אט הדור הולך ומסגל לעצמו את ההסתכלות ואת עומק ההתבוננות הזה.

שלא לטעות בדברי הרב
קיימת סכנה גדולה שאדם העוסק בדברי הרב המופשטים, יגשים אותם בפועל. כל איסורי עבודה זרה עניינם הגשמה – לקחת רעיון מופשט ולעשות אותו ממשי.
לדוגמא, הרב ראה בעומק העומקים את החפץ הפנימי של אותם כוחות העוסקים בבניין הארץ. לפני ולפנים יש קדושה, אך לקדושה זו ישנם לבושים. הרב עסק בהתבוננות בפנימיות, ומי שאיננו מבין זאת אומר שכל מה שקרה היה טוב ויפה. אך לא כך אמר הרב, הוא ראה את הנשמה והנשמה אכן גדולה מאוד, אולם, ההתנהגות החיצונית הייתה רחוקה מכך. על התופעות שקרו בפועל הייתה לו ביקורת. מפעם לפעם, מופיעה ביקורת בדברי הרב, אם כי לא במידה רבה, מפני שהרב עסק בעיקר בחשיפת המהלכים הרוחניים הפנימיים של הגאולה המתנוצצים לעיני הרב בשלבים הראשונים הבוסריים של הגאולה. הקלקולים חולפים, למרות שהם חמורים וקשים מאוד. אין אפשרות לטהר את השרץ ולשבח את הצדדים הלא טובים שיש במציאות. אנשים רבים קוראים בדברי הרב, ולא משאירים אותם בתחום שעליו דיבר אלא מורידים אותם. זו כבר לא כוונת הרב. כדי להבין נכון את הרב צריך לעלות למבט הגדול שלו.
פעם חשבו, שאי אפשר לבנות אנשים שיהיה בהם גם חוזק רוחני של עבודת ה', גם אהבת הארץ וגם אהבת העם, ואילו הרב חשב אחרת. אט אט מחשבתו של הרב הולכת ומתגשמת, הולך ומופיע דור שנושא את שלמות ההסתכלות של אהבת הארץ, אהבת התורה ואהבת העם בגדלות. זוהי הדרכתו של הרב, ולאורה אנחנו הולכים. בישיבה אנחנו ממשיכים בספר "אורות" בשנה השלישית.

שנה רביעית: לימוד עבודת ה'
בשנה הרביעית לומדים "תניא" במסגרת השיעורים. במקביל ללימוד התניא מומלץ ללמוד את "נפש החיים", שנכתב במידה מסוימת כתגובה ל"תניא". שני הספרים הללו הם ספרי יסוד בעבודת ה'. שניהם עוסקים בשאלה הבסיסית: מי אתה? ומלמדים את האדם להכיר את עצמו. שניהם עוסקים באותו יסוד, משני צדדים המשלימים זה את זה.
לדוגמה, "נפש החיים" בהסברו מיהו האדם, מבאר שהאדם נברא בצלם אלוהים, וממילא תפקידו להכיר את עצמו ולהוציא את הגדולה המיוחדת שבו מהכוח אל הפועל, לממש את עצמו. ספר ה"תניא" מבאר שיש לאדם שתי נפשות – נפש אלוהית ונפש בהמית – ועניינו של האדם שהנפש האלוהית תהיה מובילה.
שני הספרים מתחילים מאותה נקודת מוצא, שהאדם שייך להופעה אלוהית, ומדריכים את האדם להתבונן בנפשו האלוהית ומתוך כך למצוא את דרכו. אולם לאחר מכן יש להם דגשים שונים. החסידות מדגישה יותר את ההתבטלות של האדם לתפקידו. חסידות כשמה כן היא, מסתכלת על העולם כנברא במידת החסד, ועניינו של האדם לנהוג בחסידות כדי להמשיך את חסדי ה'. כלומר, לולא עזרת ה' העולם לא יכול להתקיים ולהתקדם. כמה שהאדם יעשה וישתדל, לאן הוא יכול להגיע? על כן עליו לבקש מהקב"ה שישפיע שפע מלמעלה, ולהשתדל להרבות זכויות כדי שה' ישפיע עלינו חסד. יש להיות חסידים ולנהוג לפנים משורת הדין, ממילא ה' ימשיך עלינו שפע לפנים משורת הדין, וכך העולם יוכל להגיע למדרגה הגבוהה ביותר האפשרית.
לעומת זאת "נפש החיים" אומר אחרת: מאז שקיבלנו תורה הקב"ה הטיל עלינו את האחריות על עצמנו ועל העולם כולו. הכל תלוי בנו. הקב"ה רוצה שהעולם יתקיים וישתפר עד כמה שאפשר בזכות עצמו; זו השלמות של העולם. האדם צריך לדעת את האחריות שמוטלת על כתפיו. כל עניינו של העולם תלוי בעם ישראל. אם עם ישראל יעשה את רצונו של הקב"ה, העולם יגיע לשלמותו. ב"נפש החיים" אין הדגשה של החסד אלא ההדגשה של האחריות, של מידת הדין. העולם נברא במידת הדין ושיתף הקב"ה בה את מידת החסד (בראשית רבה, פרשה יב, טו).
נקודת המחלוקת אינה תהומית; וודאי שגם החסידות תובעת מכל אדם לעשות את המקסימום שהוא יכול, ולא להסתפק בציפייה לחסד. גם המתנגדים מסכימים שצריך לבקש סייעתא דשמיא. השאלה היא מה להדגיש יותר. ניתן להמשיל זאת לתורה ותפילה. התפילה מבטאת את ההתבטלות כלפי הקב"ה ואת התלות בו, והתורה מדגישה את המציאות הממשית – הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות כדי שנוכל להוריד את אור ה' לתוך המציאות.
כיוצא בזה, יש הבדל ביחס לשאלה האם הכוונה עיקר או המעשה עיקר. הכל תלוי בנקודת ההסתכלות. אין כאן מחלוקת קיצונית. וודאי שצריך לעשות את המעשה באופן המדויק ביותר ובכוונה הגדולה ביותר. אבל כאשר אי אפשר לעשות בשלמות, ואדם עומד מול שתי אפשרויות, השאלה היא מה להעדיף: האם להעדיף את הכוונה או את המעשה? כדוגמה לגישות אלו ניתן להתבונן כיצד החסידים בוחרים אתרוג. בעיניהם העיקר הוא שהאתרוג יהיה יפה ומהודר, לפנים משורת הדין. לעומתם בני הישיבות הליטאים בודקים שלא יהיה שום ספק בכשרות האתרוג. לכן הם בוחרים אתרוג ירוק וקטן, שהואיל והוא קטן, עדיין לא נפגע מהקוצים שבעץ. הוא נותר נקי לחלוטין, אך הוא לא כל כך יפה. פעם שמעתי מהרב עמיטל שלפי האתרוג שבוחר האדם, אפשר להכיר את האדם.

להתקדם כל הזמן באמונה
אלה ארבע שנות הבסיס של לימוד האמונה. לימוד זה אינו במקום לימוד ספרי יסוד נוספים של ראשונים ואחרונים, אלא זה הלב. ראשית כל צריך להבין שבהבנת האמונה אפשר להתקדם כל הזמן, להעמיק ולהגדיל את האמונה. אמונה זו יראת ה', ויראת ה' צריכה לימוד תמידי. שלא כמו חכמות אחרות שכל היודע את הנוסחה וודאי יידע את המסקנה, וכשיש מחשב כלל לא צריך לדעת חשבון. ביראה זה לא כך. גם מי שלמד והבין, צריך להמשיך לחיות זאת. עליו להמשיך להתבונן בכך שוב ושוב. אם אדם ירבה להתבונן בכלל ש"אין עוד מלבדו", הוא יחיה את התודעה הזו בקרבו בעוצמה גדולה. אומנם, אחרי שהאדם התקדם ובנה לעצמו את בסיס ההבנה בלימוד אמונה, יהיה לו קל יותר להמשיך להתבונן ולחיות את האמונה.
"נפש החיים" אומר שאין לעסוק הרבה בהתבוננות בהרגשת יראת ה', אלא לעסוק בעיקר בתורה, כי גם בלי יראה לימוד התורה חשוב מאוד. לכן הוא עושה חשבון שאדם צריך לעסוק בהרגשת היראה דקה בשלוש שעות, אחד חלקי מאה שמונים. הוא לומד זאת מדברי הגמרא במסכת שבת (לא, א) האומרת שצריך לערב קב חומטין בכּוֹר של חיטים כדי לשמר את החיטים. קב בכור זה אחד ממאה שמונים, שהרי קב זה אחד מששה בסאה וכור זה שלושים סאה – כך צריך לערב יראת שמים בלימוד התורה. אם אדם לומד תורה בלי יראת שמים, התורה שלו אינה נשמרת. כמו חומטין שנמצאים בתוך החיטים ומשמרים אותם, כמו שמרים שמשמרים את היין, כך צריך לשמר את התורה על ידי הרגשת היראה. והוא אומר שלפני שאדם מתחיל ללמוד הוא צריך להיכנס ללהט של יראת ה' עצומה מאוד, ומתוך כך ילמד, ואחר כך מדי פעם יעורר את עצמו לכך, ולשם כך דקה מספיקה.
אף על פי ש"נפש החיים" לא מדגיש את הצורך לעסוק זמן ארוך בקניית יראת ה', גם לדעתו הלימוד צריך להיות באווירה של יראת ה' גדולה מאוד. הוא היה מוכשר והצליח להגיע לזה בדקה אחת, ומי שנצרך ליותר צריך להשקיע בכך יותר זמן. אומנם מעבר להרגשת היראה יש את הלימוד העמוק בענייני האמונה, שהוא כולל גם לימוד ענייני יראה ומוסר. על כך הרב כותב באיגרת (אגרות הראיה א, פט) שיש לעסוק באמונה שעה־שעתיים בכל יום:
כל ישעי וחפצי שיתרגלו הצעירים בעלי־הכשרון ללמוד, בגירסא תחילה ואח"כ בעיון, את החלק המוסרי והמדעי שבתורה, שהוא כלל תורת הלבבות, שכללם החסיד ב"חובת הלבבות" בכללים קצרים וכוללים בספרו. הלימוד המתרחב והולך בהדרגה, בקביעות עת ושעה או שעתיים בכל יום, עד כדי רכישת השקפה הגונה ורגש פנימי על חלק המוסרי והעיוני שבתורה... וכל כך תהיה ההתעסקות בהלכות דעות שבתורה עושה פריה, עד שהפלפול, החקירה, הביאור והחידוש, בעניינים הללו יהיה מצוי אצל כל צעיר בעל־כשרון, כמו שהוא מצוי ברוך ה' בחלק המעשי, ואז יעשה את פעולתו לטובה עד שאפילו את הצד המעשי ירומם וירחיב.
צריך להתקדם כל הזמן באמונה, שתהיה מוחשית, והאמונה הזו יוצרת רצון גדול ללימוד התורה. האדם מכיר בגדולה האלוהית, במגמתו של העולם, וכך הלימוד ותיקון המידות, המעשים והמצוות, נעשים מתוך מוטיבציה גדולה. ומתוך כך ניתן להעמיק עוד יותר ביראה.
האם התורה ומצוותיה מביאים לידי יראת ה' גדולה, או שמא יראת ה' מטרתה להביא לקיום המצוות? יש פסוקים שמורים כך ויש פסוקים שמורים כך. "המפרש" (פירוש קדמון על הרמב"ם) בתחילת פרק שני ביסודי התורה ברמב"ם עומד על כך. הוא מביא פסוקים שמשמע מהם שמתוך יראת ה' מגיעים לקיום התורה בצורה שלמה, ופסוק אחר שמתוך שמירת המצוות לומדים ליראה את ה', ומגיעים ליראת ה' גדולה. וזה מלמד על המהלך, שמתוך יראה מגיעים לקיום מצוות ולהתעלות גדולה בתורה, ומתוך כך מתעלים עוד פעם ביראת ה'. זה גלגל חוזר שכל הזמן מתקדמים בו. וזה לשונו:
מצאנו בתורה שני כתובים, האחד מורה שהיראה מביאה לידי עשיית כל המצות שנאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" (דברים י, יב) והאחר מורה שלא נצטווינו בכל המצות אלא כדי שנגיע בהן ליראה שנאמר: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֵינוּ" (שם ו, כד). וההכרע ביניהם שהיראה יש לה שני קצוות, הקצה הראשון הוא תחילתה והיא קודמת לכל המצות, שהירא מן המלך לא יעבור על דבריו, ועל זה אמר "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט). והחלק השני הוא סוף היראה, והיא היראה האמיתית, ולא יגיע אדם לה אלא אחר עשיית כל המצוות והשגת הבורא בידיעת דרכיו, ועל זה נאמר: וַיְצַוֵּנוּ וגו'.

"דע מה שתשיב"
אנחנו צריכים להגיע לכך שתלמידי הישיבה יהיו בבחינת "דע מה שתשיב" (אבות ב, יד). אם נפגשים עם אנשים רחוקים שמתעניינים, שלא יגמגמו. "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (דברים ו, ז), שיהיו דברי תורה משוננים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו" (קידושין ל, א). ציווי זה הוא לא רק בהלכה אלא גם באמונה, שיהיו לאדם תשובות ברורות על השאלות, לאו דווקא תשובות שנועדו לשכנע אדם רחוק כדי שיתקרב, אלא בעיקר כדי שיסביר האדם לעצמו את דרכו, את דרכה של האמונה. שנוכל להסביר את אמונתנו. החבר לא אמר למלך כוזר שהוא צריך להאמין, אלא אמר: אני מאמין כי יש לי בסיס, אני ראיתי.
צריך להראות גם את היופי והשלמות של מי שמאמין בה'. בחור ישיבה צריך להיות מתוקן במידותיו ובנימוסיו. צריך להיות מנומס, ללכת בבגדים נקיים, שיהיה נעים להיות לידו. אם אין לאדם את חוש הנקיות, עליו להרגיל את עצמו להתרחץ כראוי, ולפתח את החוש הזה. אנחנו נבראנו בצלם אלוהים, אנחנו חייבים להיות כאלה, כמה שיותר נקיים ומסודרים, כמה שיותר לגרום לכבוד שמים. לא לגאווה עצמית אלא לכבוד שמים. צריך להתלבש בצניעות ובאופן נקי.
וכמובן, במהלך כל השנים יש לעסוק בשכלול המידות הטובות. בעניין זה אנחנו עוסקים בשנה הראשונה בלימוד "מסילת ישרים", ובשיחות שאנחנו מדברים מדי פעם על תיקון המידות, שכן צריך כל הזמן להתקדם בתיקון המידות, לקבוע סדר להתקדמות, ולדעת שככל שהמידות של האדם יהיו יותר מתוקנות הוא יהיה יותר מאושר. ככול שהוא יותר אמיתי, יהיה לו יותר טוב. אם יזכה אדם לקנות את מידת הענווה, יזכה לנחת כל החיים. הוא ישתחרר מכל כך הרבה מתחים ותחרויות, מכל כך הרבה צער ועוגמת נפש, שבאים לאדם בגלל רדיפת כבוד. הענווה אינה צריכה לפגוע בשאיפה להתקדם, כי ההתקדמות היא לא עבור מטרה אישית אלא כדי לתרום כחלק מהאומה. המטרה אינה להיות יותר חשוב, אלא למלא את התפקיד. עבודת המידות והשקפת עולם בריאה ושלמה היא השקפה כללית, של כלל ישראל, לראות את ענייננו כחלק מהאומה, לבנות את האומה, את הרוח הגדולה של האומה, את רוח התורה של האומה – להיות שותפים במהלכי הגאולה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il