בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נצבים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

undefined
8 דק' קריאה
מאמץ לזכות בדין
פרשת השבוע פותחת בפסוקים (דברים כט, ט-יא):
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

בדרך כלל פרשת נצבים (בין שהיא לבדה, ובין שהיא מחוברת לפרשת וילך) חלה בשבת האחרונה של השנה לפני ראש השנה. ולא בכדי הוא, אלא רמז יש בדבר לכך שאנו עומדים להתייצב לדין לפני הקב"ה וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. וכל מי שיתאמץ לעמוד לדין כנדרש ממנו, הקב"ה מבטיח לו שיעמוד לימינו, ולכן אנו אומרים בתפילת מוסף בראש השנה:
"מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל המעשים לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך, כי זֵכֶר כל היצור לפניך בא ואתה דורש מעשה כולם" וכו'.

ללמדנו שמי שמתאמץ, הקב"ה מושיט לו יד, ופותח פתח לשבים אליו באמת.

מדרגת הבוטח גבוהה יותר ממדרגת ה"חוסים בך", אבל דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (קיח, ח) "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", שכן אדם יכול להבטיח הבטחות גדולות, אבל אין שום ערבות שהוא יכול לקיימם, ולכן גם אם מדרגת הבוטח גדולה ממדרגת החוסה, אבל כשיש "לחסות בה'" מול לבטוח באדם, עדיף לחסות בה'.

חסדי ה' בדין
אנו אומרים בתפלת מוסף של ראש השנה: "כי זכר כל היצור לפניך בא" - ללמדנו שהכל גלוי לפני הקב"ה, ובעמדנו לדין לפניו יתברך, איננו צריכים עדים או כל הוכחה אחרת. ועוד אנו אומרים "אתה דורש מעשה כולם" - והביאור הוא, שלפעמים בא המקטרג ומספר על פלוני שלמשל קם באמצע הלילה להתפנות ולא ברך "אשר יצר", או קם ושתה מים בלי נטילת ידים וברכת 'שהכל', והקב"ה בכבודו ובעצמו מחפש ודורש לראות אולי יש צד של זכות לומר על אותו אדם, וכל זה כדי להקל עליו.

תשובה מצלת מן העונש
ואומר רש"י (דברים כט, יב):
"למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי שכששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים (בפרשת כי תבוא), חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם. אמרו, מי יכול לעמוד באלו. התחיל משה לפייסם, אתם נצבים וכו' הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו".

והדבר תמוה מאוד, כיצד אומר כן מרע"ה לישראל, והרי על ידי דברים אלו ירפו ידיהם בראותם שלא נעשה עמם דבר - משל למה הדבר דומה, לאבא שראה את בנו שאכל ולא בירך ברכת המזון, ואמר האב לבנו אני ממהר לתפלה, אבל כשאחזור אעניש אותך. הילד ששמע זאת החל לבכות. אמרה לו אמו אל תבכה, הרי יודע אתה שאביך לא יעשה לך דבר. הנה כל בר דעת מבין שאמא זו זאת מקלקלת את החינוך של בעלה. כך גם משרע"ה בראותו את פחדם הנורא של ישראל מהקללות שבפרשת כי תבא, התחיל לפייסם, ולכאורה אין נכון לעשות כן. אלא הביאור הוא, שכשראה משרע"ה שהוריקו פניהם והתחילו להרהר בתשובה ונשבר לבם בקרבם באמת, אמר להם אם כך, אתם יכולים להתפייס שתשובתכם הועילה לכם ונצלתם מן העונש כי אין דבר העומד בפני התשובה, וכל הברכות יכולות לחול על ראשכם, ובפרט אם התשובה היא מאהבה.

חובת החינוך לדורות הבאים
כתוב (דברים כט, יג - יד):
"ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום ".

משה רבנו אומר לבני ישראל שאינו מפנה את התוכחה אליהם ישירות שכן הם עמדו לפני הר סיני וזכותם גדולה, אבל עליהם לדאוג להמשך חינוך הילדים והדורות שלא עמדו לפני הר סיני, ולמסור להם את הדברים שהם קיבלו ומה שהם ראו, כך שיתחנכו כאילו שגם הם עמדו לפני הר סיני. והחינוך האמיתי מתחיל באדם עצמו ובדוגמא האישית שהוא משרה על סביבתו. ואם למשל אבא מוכיח את בנו שלא ידבר בשעת קריאת התורה, אך הוא בעצמו אינו מקפיד בזה, הרי שלתוכחתו אין משמעות בעיני בנו. על כן צריך האדם להראות דוגמא אישית ואחרי כן יוכיח את האחרים, בבחינת "התקוששו וקושו".

מעלת האחדות
מפסוק זה אנו גם לומדים את חשיבות האחדות. אומר הקב"ה: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית" - אם אתם לבדכם, איני כורת עמכם ברית, ורק אם אתם ביחד, מאוחדים - אכרות עמכם ברית.

וכתוב (שמות י"ז ח) "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם", ודרשו חז"ל: שרפו ידיהם מן התורה. וכן רמז שכשעם ישראל מפורדים, בא עמלק. ולכן אחר כך במעמד מתן תורה נאמר (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד בלב אחד, ובזכות האחדות זכו לקבלת התורה. ודרשו על מה שכתוב "נגד ההר", ללמדנו כשעם ישראל מאוחדים יש להם סייעתא דשמיא, והם מסוגלים לעמוד אפילו נגד הר גדול.

עוון המתעלם מאחרים
כתוב:
"פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו וכו' שורש פורה ראש ולענה. והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך וכו' לא יאבה ה' סלוח לו" (דברים כט, יז - יט).

נשאלת השאלה, מיהו האדם המתואר בפסוק האומר "שלום יהיה לי" למרות שהוא עובר עברות, וכי בשופטני עסקינן? אלא נראה לבאר שהתוכחה כאן אינה למי שלא מקיים את המצוות, אלא למי שמקיים מצוות אך לא אכפת לו מאחרים, הוא אומר די לי שאני לומד תורה ומתפלל - "שלום יהיה לי", ולא אכפת לו מהרשע, ודבר זה חמור ביותר. ואם חושב רק על עצמו, בבחינת אני את עצמי הצלתי - לא יאבה ה' סלוח לו.

ממרים הייתם ואף כי אחרי מותי
הגמרא אומרת שלאחר שנפטר רבי זירא נפטר התעוררו הבריונים בני דורו לשוב בתשובה, כי אמרו כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מגן עליהם, ומעתה שנפטר, עליהם להתחזק בכוחות עצמם (עיין סנהדרין לז ע"א). שואל על כך מרן בעל הבן איש חי זיע"א (בספרו "בן יהוידע"), והרי כתוב בסוף פרשת וילך שאמר משה רבנו (דברים לא, כז) "הן בעודני חי עמכם, ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי". ולכאורה, מדוע חשש משה רבנו למה שיקרה אחרי מותו, והלוא אדרבה, יחזרו בתשובה כשם שחזרו הבריונים בתשובה אחרי מותו של רבי זירא? אלא, יש שני סוגי בריונים, יש שהם בגדר "מומר לתאבון", ויש בגדר "מומר להכעיס", ומהם חשש משה רבנו, כי אותם לא מעוררת גם מיתתו של צדיק. וזה מדוייק ברש"י ד"ה בריוני - "פריצים לשום בורים".

מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת
הגמרא בעירובין (דף נ"ג ע"ב) אומרת:
"אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת. אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום. שנייה, ולא שיירתי מהן כלום. ביום שלישי הקדיחתן במלח, כיון שטעמתי משכתי ידי מהן. אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד? אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי: היה לך למשוך ידיך מן הפת. אמרה לי, רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באילפס אבל משיירין פאה בקערה. תינוקת מאי היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה. תינוק מאי היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה. נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם", עכ"ל הגמרא.

גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א (בהקדמתו לפרשת ניצבים) מבאר גמרא זו בדרך המוסר, עי"ש.

ומסבירים בהרחבה, המעשה עם האשה היה כך - באו אנשים להתברך מפיו של הצדיק שבא להתאכסן בביתה, ואמרה להם שדרכם של צדיקים למעט בסעודתן ויוכלו לזכות ב"שיירים" של האדמו"ר, והנה ביום הראשון אכל את כל מאכלו ולא שייר כלום, וכך אירע גם ביום השני, עד שביום השלישי הקדיחה תבשילו ואמרה לו שעליו להתחשב באחרים, ולא נאה הדבר לגמור את כל מה שיש לו לעצמו בלבד.

ובמעשה עם התינוקת - היא הוכיחה אותו שלא ילך בדרך פרטית, ולא יאמר אני לא עשיתי כלום כי כבר הקדימוני, אלא כל אדם יחשוב שהוא מזיק לבדו. היינו שלא יאמר 'כולם עושים כך', כי מכולם לא לומדים, אלא לומדים רק ממה שהתורה מצוה.

ובמעשה עם התינוק הוכיח אותו שיש לפעמים שאדם הולך בדרך קצרה ולא מתאמץ מספיק כדי לקרב אנשים אחרים לתורה ולמצוות, ולכן עליו להתאמץ וללכת בדרך ארוכה במטרה לקרב כמה שיותר יהודים לאבינו שבשמים.

לעיתים יש מצוה על אדם "לעקוף" את דרכו ולהאריך אותה כדי שלא להכשל בעברה. לדוגמא אם יש אדם מסכן שלא יכול להתאפק מלשמוע רדיו בשבת ומוכרח להפעיל אותו עם שעון שבת ותולה שלט גדול שאצלו פועל הרדיו על ידי שעון שבת, וכשעובר אדם בדרכו לבית הכנסת בשבת בשעה עגולה סמוך לביתו של אותו מסכן, הוא באופן אינסטינקטיבי בודק את שעונו בעת ששומע את הצפצופים המורים על פתיחת מהדורת החדשות ברדיו. שמא יאמר האדם שאינו מתכוון כלל לשום מלאכה, טעות היא, אלא עליו לעקוף את דרכו ולהאריך אותה ובלבד שלא תצא מתחת ידו מכשלה של זילותא לשבת. כמו כן, במקומות שונים מוצבות מצלמות מטעמים ביטחוניים והן מתעדות באופן אוטומטי כל עובר ושב. ובשבת - יש לעקוף את אותם המצלמות ולא יאמר שאינו מתכוון לזה. אולם אם המצלמות בדרך לדבר מצוה ולביטחון כמו אדם שהולך לכותל המערבי דרך השוק, מותר (ועיין במסכת פסחים דף כ"ה ע"ב - כ"ו ע"א בענין הנאה שבא לאדם בעל כורחו).

עיקוף הדרך על מנת שלא להכשל
ועוד אומרת הגמרא (ע"ז דף י"ז ע"א):
"ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות, אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה, א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא. כי מטו התם חזינהו איתכנעו מקמייהו, א"ל מנא לך הא, א"ל מזימה תשמור עלך תבונה תנצרכה. א"ל רבנן לרבא מאי מזימה אילימא תורה, דכתיב בה זימה ומתרגמינן עצת חטאין וכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה, אי הכי זימה מבעי ליה, ה"ק מדבר זימה תשמור עליך תורה תנצרכה",

עכ"ל הגמרא. ואת זה רק רבנים גדולים יכולים לעשות כך, אבל אנו אומרים אל תביאנו לידי ניסיון, כדי שאח"כ לא נבוא ח"ו לידי בזיון.

הרה"ג המקובל האלקי חכם סלמאן מוצפי זצ"ל, היה שומר את ביתו מכל דבר שיש בו חוסר צניעות. כשבנותיו היו צריכות ללכת ללמוד בבית הספר 'בית יעקב', הוא הלך מביתו ועד מקום הלימודים כדי לבדוק אם יש בדרך חנויות שמפרסמות דברים שאינם צנועים וכדו', וכל זה כדי לסלול להם דרך שאין בה כל חשש.

הקב"ה ברא לאדם פה, עיניים ואוזניים, וחובה על כל אדם לשמור אותם מכל מכשול ולהחזיר את הפיקדון לבוראם בתכלית הנקיות. והרי הקב"ה ברא להם שומרים, עפעפיים לעיניים, תנוך ואליה לאוזן, שיניים ושפתים לפה (ועיין כתובות ה' ע"א וע"ב).

כח תפלתו של הבבא סאלי
כחו העצום של הבבא סאלי זיע"א, היה בתפלתו שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד, ולא היתה תפלה שחזרה ריקם, וכן הוא היה מסוגל לראות למרחוק. פעם אחת שאלתי אותו: במה זכה כבודו לכח בתפילותיו שמתקבלות מיד? ואמר לי שזה בגלל זכות אבות. אמרתי לו גם לי יש זכות אבות, אבל אין לי את הכח שיש לכבודו. אך הוא לא ענה. ושוב הפצרתי בו ושָאַלתי את שאלתי, ולבסוף הוא אמר: שזכותו היא בגלל קדושה וטהרה, ובפרט בשמירת העיניים והפה, שנזהר שלא להביט בשום מראה שיש בו פקפוק של כשרות וצניעות מוחלטת, ומקפיד שלא להוציא מפיו אלא דברים טובים ודברי תורה. ובצרוף הדברים הללו זכה לכך שכל תפילותיו היו מתקבלות.

ברכת אברהם
הקב"ה הוסיף לשמו של אברהם אבינו את האות ה"א, ככתוב (בראשית יז, ה) "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך".

ואומרת הגמרא בנדרים (דף ל"ב ע"ב):
"התחילה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, אלו הן: שתי עיניים ושתי אזנים וראש הגוייה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il