הקדמה למסכת גיטין חלק ב | הרב דניאל קירש | בית המדרש

משנה וגמרא
גיטין

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

יתכן שלימוד מסכת גיטין אולי מצילה מגט
כתב החשוקי חמד בהקדמתו למסכת גיטין:
כתב החפץ חיים (ליקוטי הלכות תחילת מסכת כריתות): איתא בספר יסוד ושורש העבודה (שער המים פרק ד) וז"ל: כתב האר"י ז"ל סגולה להנצל מכרת להיות נעור כל הלילה ולא יישן כלל, אלא יעסוק בתורה עד אור הבוקר, וראוי ללמוד עניני העבירה שעבר שחייב עליה כרת, ובכל לילה שיעשה כן ניצול מכרת אחד שנתחייב. ונוהגים ללמוד מסכת כריתות משניות וגמרא וספרי יראים, וכבר נהגו בזה רבים בימים הנוראים ובימי השובבי"ם, ונוהגים ג"כ ללמוד בעמידה בתקון זה, ובודאי תיקון זה יכול אדם לעשות בכל ימות השנה לישן מעט ביום, כדי שיוכל להיות ניעור כל הלילה, ללמוד כדי להנצל מכרת ר"ל, עכ"ל יסוד ושורש העבודה.
וסיים החפץ חיים והנה באמת לימוד התורה מועיל יותר לטהרת הנפש מכל התיקונים, ובודאי כשילמוד אדם כל המסכת דמיירי בענין חיוב כרת, ואופן ההכשר להפטר מזה, ובפרט כשילמוד עד שיהיה בקי בה, בודאי יועיל לנפשו הרבה מאוד להטהר ולקדש נפשו בקדושה יתירה.
והאגלי טל (הקדמה לספר) כתב ומובן כשכשם ששמירת שבת שקול ככל המצות, כן ללמוד וללמד בהלכות שבת שקול כללמוד וללמד בכל המצות.
הרי שכתבו שלימוד הגמרא וההלכות הרי הוא כאילו עבר כרת, וכאילו קיים מצות שבת, ויתכן שהוא הדין לימוד מסכת גיטין מצילה מגירושין, ואם נגזר עליו שיתגרש, אולי יצא ידי חובה בלימוד המסכת, ויחיה עם אשתו באהבה ואחוה בשלום וריעות, וצ"ע. עכ"ל החשוקי חמד. והדברים נחמדים.

אפשר להוסיף שלימוד מסכת גיטין פועל לחיזוק הקשר בין אדם לאשתו, ובין האדם לקב"ה, ובין עם ישראל לקב"ה על פי דברי החתם סופר והרבי מלובביץ והרב יצחק גינזבורג שהובאו בשיעור הקודם שהסבירו מדוע מסכת גיטין קודמת למסכת קידושין בסדר הש"ס, ע"ש.

סגולה בדוקה ומנוסה לשלום בית
כתב החשוקי חמד (בהקדמתו לגיטין): הרוצה סגולה בדוקה ומנוסה לשלום בית, ולהנצל מגיטין, יקיים את הנאמר בשער האותיות של השל"ה, (אות א מח) וכל מה שיקרה לאדם יאמין שהוא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזלזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבה כי ה' אמר לו קלל והוא שלוחו של מקום, מפני חטאיו, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (שמואל ב, טז י) 'וכי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן', ככה יתנהג בכל המאורעות הן טובים הן רעים יאמין ויאמר 'מאת ה' היתה זאת', עכ"ל.
וכן כתב הבן איש חי בספרו אדרת אליהו על פרשת ויקהל אין לו לאדם להצטער אם ישלחו לו מן השמים דבר רע, יען כי מאחר שזה הוא מהשי"ת א"כ זה הוא רצונו ית' ולמה יצטער האדם בדבר שהוא רצונו ית', וזה שאמר הפסוק 'ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה', וא"כ מאחר שהוא חפצו ורצונו אין לו לאדם להצטער על שום מקרה הקורה אותו כי זה רצונו ית', ודבר זה הוא סמא דכולא.
וכבר היה מעשה באחד שאשתו היתה רגילה לבזותו בא אל רבו ולהתחנן לו, שיסיר רע הגזירה מעמו, הרב אמר שיתפלל עליו, ואכן כשחזר הביתה, אירע הפלא, ואשתו התחילה לדבר עליו בכבוד, וכיבדה אותו עד מאד, לאחר תקופה קצרה התחילו שכנים לבזותו, זה אמר לו שגנב ממנו כסף, והשני ביזה אותו בבית הכנסת, בא אל רבו וסיפר לו שאשתו מכבדת אותו, אולם מצד שני התחילו לבזותו ברחוב, אמר לו רבו לא אשתך בזתה אותך, ולא השכנים מבזים אותך, אלא האלקים אמר להם קלל, ואם זכית, הבזיונות הם בתוך הבית, ואינו ברבים, אבל כשבקשת להתפלל עליך שיעברו הבזיונות, התחילו הבזיונות במקום אחר, מיד ביקש האיש מרבו, אנא קח ממני הבזיונות ברחוב, ושיכנסו חזרה לתוך ביתי.
ודבר זה למדו ממסכת תענית (דף כג ע"ב) רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי, אמר ליענו ואיענו אמר קא דחקו לי, אמר ליעתרו ואיעתרו, אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי אמר ליה מה שמה חנה תתייפי חנה ונתייפת, אמר ליה קא מגנדרא עלי, אמר ליה אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה וחזרה חנה לשחרוריתה, הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמרו ליה ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא, אמר להו עמי היתה ושלחתיה. ופירש רבינו גרשום בתחילה היה לבי לכך, אבל כבר קבלתי עלי שלא להטריח את קוני.

מה עשה הפמ"ג כשביזוהו
סיפור מופלא מסופר על הפרי מגדים בתקופת היותו מלמד דרדקי, באחד הימים כשגדלה המצוקה בביתו לבלי נשוא, התלוננה אשתו באוזניו על גורלה המר לעיני תלמידיו, ובין השאר הזכירה שאביה היה אדם נכבד, ואילו בעלה הוא מלמד עני. והפמ"ג השיב לה בדברי ניחומים, שהשי"ת לבטח עוד ייטיב עמהם, ועוד יבוא יום ותהיה להם הרחבת הדעת.
כשיצאה אמר לתלמידיו עכשיו הבנתי תוספתא מוקשה, דאמרינן בתוספתא (קידושין פרק ב הלכה ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאיני אלא יוסף, ונמצא יוסף ושמעון, אינה מקודשת. ודברים אלו היו מוקשים לי, מה איכפת לה לאישה זו אם שם בעלה הוא יוסף או יוסף ושמעון, אולם עכשיו נתחוורו לי הדברים היטב, יוסף היה כידוע השליט בכל ארץ מצרים ומשביר בר לכל עם הארץ, ובוודאי השיגה ידו לכלכל את בני משפחתו בכבוד וברווחה, לעומת זאת אומר רש"י על שמעון שמצאצאיו היו סופרים ומלמדים עניים, ואם כן הפירוש בתוספתא הוא בדיוק כדברי אשתי, שאשה שנישאה ליוסף, דהיינו אדם מעוטר בברכות כנ"ל, ולבסוף התברר שקוראים לו גם שמעון, ואם כן הוא שייך למשפחת המלמדים העניים, יכולה היא שתאמר לא התכוונתי להינשא לאדם כזה, ולכן אין קידושיה קידושין, וכדברי התוספתא הנ"ל.
כוחות הנפש הללו של הפמ"ג שאע"פ שמבזים אותו ברבים, ואעפ"כ ידע לשתוק, ועוד להסביר דברי התוספתא, אינם אלא מדברי השל"ה והבן איש חי, שלא אשתו היא הצועקת, אלא האלקים אמר לה קלל.
עכ"ד החשוקי חמד.

דברי החשוקי חמד נכונים לא רק ליחסים בין איש לאשתו אלא ביחס עם כל אדם, וכל דבר שוקרא לאדם.

נראה להוסיף ביחס עוד כמה כיווני מחשבה ביחס בין אדם לאשתו, כדי למנוע גירושין. כמובן שהנושא רחב מאד אך יש לציין בקיצור כמה יסודות:
א. הזיווג הוא בהשגחה מיוחדת משמיים
צריך להפנים שהקשר בין איש לאשה אינו דבר מקרי, רנדומלי, אלא נוצר בהשגחה פרטית.
אמרו חז"ל שמהתורה נביאים וכתובים מה' אשה לאיש (מועד קטן יח:).
וכן אמרו שארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני (סוטה ב.).
קשר זה הוא קשר נשמות ואדם שכאשר מנתקים קשר זה ואדם מגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (גיטין צ:).
בשו"ת חתם סופר (חלק ז סימן לד) הביא בשם האר"י ז"ל שהאשה היא החצי השני של האדם במהותו. וז"ל:
"אבל שמעתי פירוש אחר, כמדומה לי בשם האר"י זצ"ל, דהענין הוא כך, כיון דידוע דאיתתא פלגא דגופא ואין הצורה שלימה כי אם עם אשתו ולכן בתחלת הבריאה נבראו דו פרצופים [ברכות ס"א ע"א], ואף עתה שחלקן הקדוש ברוך הוא, עכ"פ בשעת יצירה נבראת תיכף עמו בת זוגו שלא יהי' חסרון ח"ו בבריאת הבורא יתברך, ואז מזווגין לו כפי הנאות לו לגוף זה ובמזל זה כפי מזגו עזר כנגדו…".
הרי שהאדם צריך להבין שאשתו היא זיווגו משמיים, ואם הקשר הזוגי קצת קשה לו, זה כמו שקצת קשה לו עם עצמו ולא כל כך מהר כורתים אבר מהגוף, ולא כל כך מהר כורתים קשר נשמות…

הרב אלישיב הורה שצריך לראות את האשה כיחידה בעולם
מובא בספר ופריו מתוק שסיפר הרב יצחק זילברשטיין: מעשה בבחור כבן 28, שזכה להתארס בשעה טובה עם בת ישראל כשרה. והנה, מספר שבועות לפני מועד החתונה, החל הבחור להרגיש רגשי חרטה מהשידוך, עד שחשב בליבו לבטל את החתונה...
פנה אפוא לרבו, הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל, והתלונן 'כל השידוך נכפה עלי מחמת לחץ... אני כלל לא שלם עמו, כי איני מרגיש שום זיקה רגשית לכלה...'
אמר לו הרב וולבה, שיש כאן עניין חמור מאוד של ביזיון נורא לבת ישראל באם השידוך יתפרק לפתע, ובפרט כשכבר נקבע מועד החתונה; אך מאידך, איך אוכל לכפות עליך להינשא עם אחת שאינך רוצה בה כלל, אולי בכל זאת יש כאן סיבה קצת מוצדקת...
הרב וולבה הפטיר, שעניין חמור כזה יש להגיש לפני פוסק הדור - מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
התקשר הרב וולבה אל אחיינו, הרה"ג ר' בן ציון קוק שליט"א, ממקורבי מרן הגרי"ש, וביקש להיכנס בדחיפות עם הבחור אל רבן של ישראל, ולשמוע את חוות דעתו.
ואכן, נכנסו אל הקודש פנימה, והציעו את הבעיה.
וכיצד הגיב הרב אלישיב? - הוא פנה אל הבחור ושאלו: 'אם היית יודע שאין כלה אחרת בעולם חוץ ממנה, היא זאת היחידה שאתה יכול למצוא - האם גם אז לא היית מתחתן איתה, או שמא היא כל כך דוחה אותך, שאפילו אם היית יודע שאין אחרת, גם אז לא היית נושא אותה לאשה?...'
השיב החתן: 'אם הייתי יודע שאין לי אחרת, הייתי מסכים'.
אמר לו הרב אלישיב: 'דע לך שאתה אכן במצב הזה. מבחינתך אין אחרת בעולם מלבד ארוסתך!...'
'ומדוע אין לך אחרת חוץ ממנה?' - המשיך מרן זצ"ל והסביר לחתן - 'כי בת ישראל אסור לבייש; אם חלילה תבטל את השידוך ותבייש אותה, אתה יודע במה זה כרוך?... וממילא אין לך אחרת ועליך להתחתן איתה!...'. עד כאן הסיפור.
נראה שכעין תשובת הרב אלישיב יש לומר לכל זוג נשואים שאין להם אלא אחד את השני ואין אחרים בעולם. וזה נכון מסיבה עיקרית יותר, ולא רק משום כבודם של בן או בת הזוג. אלא משום שיש לאדם לראות את אשתו כזיווג משמים שהוחלט ארבעים יום לפני לידתו וכחלק משורש נשמתו כנ"ל.

ב - טוב לאדם שיסבול קצת מאשתו
בחתם סופר (חו"מ סי' ר"ג) מבואר שטוב לאדם לסבול קצת מאשתו נגד הטוב שמטיבה לו בדברים אחרים. הוא לומד זאת מהגמרא ביבמות. וז"ל:
מובא שטוב לאדם לסבול קצת מאשתו, וז"ל:
"ביבמות ס"ג ב: אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון, ומפורש שם לעיל מני' היכי דמי אשה רעה מקשטא ליה תכא ומהדר ליה גבה, ופסק כן הרמב"ם פ"י מה' גירושין ובשו"ע אה"ז סי' קי"ט, ויל"ע קצת הא רב קרי אדביתהי מוצא אני מר ממות את האשה, וכן ר"ח, וכן ר"י, יעו"ש, ואיך עברי על אותה המצוה לגרשה, וא"נ לא הגיעו עדיין לאותו השיעור אף על גב דהוה מר ממות, א"כ נפל פיתא בבירא ומי כהחכם לשער דבר זה, ונ"ל עכ"פ הני נשי הוי צדקניות במילי אוחרן כדאמרי' התם די שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה…".

הפוסקים הביאו דברי החתם סופר להלכה. למשל הרב יוסף שלום אלישיב כתב ( קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן קו) :
"והנה בח"ס חחו"מ סי' ר"ג כתוב,... וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה...
ובפרט במקרה דנן - אחרי עיון בחומר הראיות - לא מצאנו שהתנהגותה של האשה דומה בדומה להאשה האמורה ביבמות מקשטא ליה פומא לקלל ולגדף - כדי לצערו. ולכן אין אנו רואים שמן הדין אפשר לחייב את האשה בקבלת גט, ולהתיר לו חדרגמ"ה".

ג- מבחינה מהותית נכון לתקן בסבלנות לאט לאט ולא לפרק
נקודה נוספת היא לזכור כלל נוסף בהתמודדות עם משברים בכלל, ובנישואין בפרט. יש לפתור בעיות בנחת ובסבלנות ולא בפיצוץ המצב הקיים. כך ביאר הראי"ה קוק (עין איה שבת פרק א עה):

(שבת טז:): "שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות. - כלי מתכות דאורייתא נינהו, דכתיב "אך את הזהב וגו'"! לא נצרכה אלא לטומאה ישנה... מאי טעמא? משום גדר מי חטאת נגעו בה.".
כלל ענין הטומאה ודרך ההטהרה ממנה, ודאי הם נסמכים אל החסרונות והמגרעות הנמצאים בעולם בכל סוגיו, ובאדם בנפשו גופו ונטיותיו ביחוד. והדרכים שבהם יתעלה הכל ויטהר מכל רע המושם עכשיו עליהם כמשא לעיפה.
והנה, שני דרכים ישנם לטהרת רע עבר, באשר הרע הנמזג בדרכי החיים הוא הולך ומתפשט לפי ערך החלק שהוא נוטל בהם, על כן:
ישנה השקפה אחת שתסכים לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ערוכים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות מהחומר העבר בנינים חדשים. זה הציור ישנו בעולם בכללו, ומגיע גם כן עד פרטיותו באדם, כשמוצא בנפשו רעות ומגרעות מושרשות מאד, יש אשר יעלה על לבבו מחשבה לכתת גופו ונפשו, עד אשר כחותיו יחלשו ויצערו, ועם השבירה של הכוחות כולם, הלא יישברו כחות הרע וההפסד, ושוב ישוב לבנות בנין הגון בסדר נכון על פי דרכי הצדק התורה והמצוה. והנה, אם היתה המידה הזאת נהוגה ביצירה בכלל, כבר היה ראוי לאבד עולם מלא בשביל החסרונות הרבים, בשביל העושק והמרוצה והנבלות אשר השרישו שרשיהם בקרב המין האנושי.
אמנם, אדון כל המעשים הוא אב הרחמים, והוא חס מלאבד כל יציר פחות וכל כח מהמציאות, על כן רק במקום שאין דרך אחר נמצא, שם יוצאת המדה של השחת שרוף וכלה, אבל הדרך התמידי הוא לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות, באופן שגם הכחות הרעים לא יאבדו מן המציאות, כי אם ישמשו לטובה.
הנטיה הנראית בההנהגה האלהית, להשתמש לטובה תכליתית גם עם תכונות היותר שפלות, היא עודדה את לב שמעון בן שטח להשתמש בכח פחות ונקלה לתכלית נעלה ונשגבה:
אין לנו באנושיות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנשואין, על כן התורה השלמה רצתה להדריכנו, שלא על-ידי כפיה ואונס יבנה בית ישראל, כי אם ההכרה הפנימית הנכנסת בנפשות קדושות להכיר מה גדולה ונערכה היא הברית הקדושה של הנישואין, (מלאכי ב יד): "כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך". על כן התירה תורה הגירושין.
אמנם, כאשר נתמעטו הכחות המוסריים, וקשר הקדושה של ברית הנשואין התרופף, הנה ראה שמעון בן שטח שראוי להשתמש להעיר את קדושת הנשואין ולחזק מוסרותיה, שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, על-ידי השימוש בכח גרוע, בכח הקמצנות וחשבון חיסכון של כסף, ותיקן כתובה לאישה. אמנם כך היא המידה הנלמדת ממדותיו של הקב"ה, שלא לבוז לכל דבר, ושלא להקטין כל כוח היותר שפל, ומכל-שכן שלא לחפוץ באיבודו, כי אם לצפות לזמן אשר יוכל להשתמש לדבר נשגב ונעלה. וזה כבר חקק השם יתברך, שאחר-כך, כאשר על-ידי הכח הפחות יעשה הדבר הנשגב, ילך הדבר הנשגב בנתיבה הראויה לו. קשר הנישואין, שאמנם בהמון נתחזק על-ידי האמצעי המגושם הזה של קימוץ כסף הכתובה, מכל מקום פועל הוא אחר-כך להרשים יפה את תפארת הקדושה הראויה לו כפי מידתו.
על-כן, לא להרס ולבלע ראוי שתהיה המגמה של החפץ בתיקון עצמו בפרט ובתיקון עולם בכלל, בסדרי החיים המלאים להם מומין וחסרונות רבים, כי אם לא להיות מהיר במעשה התיקונים, כי בבקשת התיקון המהיר אין דרך כי אם לבלע ולאבד הדרכים הישנים, לאבד הטוב עם הרע. אמנם, הדרך הזאת נמצאת היא במקום שאין צד יותר נאות, אבל חלילה שתהיה דרך כבושה".
לסיכום, כדי לא להגיע לגירושין הצענו כאן ארבע כיווני מחשבה:
א. הכל משמיים ואין להתרגז (חשוקי חמד). ב. האשה היא זיווג משמיים וחלק מהאדם עצמו (גמרא ואריז"ל). ג. טוב לאדם לסבול קצת מאשתו (חתם סופר על פי הגמרא ביבמות). ד. ככלל כאשר יש בעיות לא הורסים כדי להתחיל מחדש, אלא מתקנים בצורה יסודית ובסבלנות את הקיים.

גיטין