ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק ג' ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות ספרי המהר"ל מפראג תפארת ישראל לימוד בספר תפארת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר הורד דף מקורות

ה' באדר ה'תשס"א

פרק ג'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
בנימין זאב בן יהודה

שאלות למחשבה:
א. כיצד מתקשר פרק ג' אל הפרק הקודם?
ב. מהי תפקיד כח הדיבור - 'עמל פה' - שאצל האדם?
ג. מדוע בת המלך צריכה להינשא לעירוני?

מבוא ותמצית הפרק הקודם
אנו ממשיכים להתקדם בפרק זה בבנין המושג תורה מן השמים.
בפרק הקודם עסקנו ביחס שבין הצד הטבעי באדם לצד האלוקי שבאדם, במעשה שמים מול מעשה האדם. אישיות האדם מורכבת מחיבור שמים וארץ בכך שהאדם נמצא במסגרות של טבע, והוא נקרא להעניק להן משמעות רוחנית-אלוקית. הטבע בכללו מונח כחסר לפני קומת האדם, וללא הפעולה של האדם, שבאה מצד שכלו ומחשבתו, הטבע אינו יכול לספק את כל צורכי האדם אפילו בצורה הגלויה, כפי שאנו רואים ממציאות הערלה בגוף האדם. משמעות הדבר היא שכל קומת האדם נועדה להעלאת קומת הטבע, וכאשר הוא מפסיד צד זה שבאישיותו - הוא כלל אינו מממש את עצמו.

גם בפרק הנוכחי אנו עוסקים ביחס שבין הטבעי והאלוקי שבחיי האדם, אולם במישור אחר: בין ההופעה של האדם במציאות בפועל לבין המגמה האחרונה והאינסופית הקיימת בתכנית חייו.

מהות חיי האדם - השתלמות
שאלת השאלות של המין האנושי היא הגדרת מהות חיי האדם, והמשמעות היצירתית שבחייו. התשובה לשאלה זו מונחת בהבנת היחס שבין האדם עצמו לבין המוסר המוחלט. מצד אחד, האדם מכוּוָן בכל אישיותו אל שלמות מוחלטת, לא רק שהתורה והאידאלים האלוקיים הינם שלמים, אלא גם קומת החיים שלנו עצמה היא שלמה. חז"ל אמרו שמחשבתן של ישראל קדמה לבריאת העולם 1 , ושהתשובה קדמה לעולם 2 . השלמות אינה מונחת רק כמטרה מוצבת, אלא גם כמהות החיים הבסיסית שלנו.

אולם, למרות שהשלמות מונחת בנו כתכונה טבעית היא אינה יוצאת לפועל מעצמה, אלא היא טעונה שכלול והופעה. וכאן נשאלת השאלה, מהו היחס בין שני צדדים אלו? מהו היחס בין החיבור הטבעי של האדם לשלמות, לבין תפקידו להתמודד במערכות החיים - תפקיד אשר מציב בפניו מצבים בהם לפעמים הוא נופל, ולא מממש את המטרה שניצבת לפניו? על כך אומר המהר"ל, שלמרות שאצל כל הנבראים יש תכונה טבעית לפעול פעולות הדומות לגדר האישיות, חלילה לחשוב שכך הוא גם אצל האדם:
דבר זה מחשבת פגול, לא ירצה ולא יחשוב כך, כי הוא טעות בנפשו. כי אין מעלת נפשו האחרונה בפעל, והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים שאין מעלתו האחרונה בפעל . וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא לאדם מעלתו האחרונה בפעל כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל אבל התחתונים שהם בעלי חומר אינם בפעל. ודבר זה יכריח כי אין לאדם מעלתו האחרונה עד שנחשב מדרגתו בין העליונים ויהיה לו מהלכים בין העומדים האלה, רק שנברא בכח ואינו בפעל שאין לו מעלתו האחרונה בפעל.
ונמצא לך ההפרש שיש בין האדם ובין כל הנמצאים התחתונים ועליונים. כי העליונים שלמותם בפעל ואינם צריכים להוציא שלמותם אל הפעל, והתחתונים זולת האדם אין להם גם כן יציאה אל הפעל כי מה שנבראו עליו אין השתנות ויציאה לפעל בהם. אך האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל. ויראה ששמו מורה על דבר העצמי לו, שהוא מיוחד בו האדם מכל.

ננסה להעמיק בדברי המהר"ל הללו.

האדם והמלאכים
המלאכים נקראים עומדים - "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" 3 . משמעות הדבר היא שהיצירה האלוקית היא שלמה וחתומה. לא רק המהלכים הטבעיים של העולם הם מושלמים, אלא גם המערכות הרוחניות: ה'חשבונות' האלוקיים והדרכים שבהן האלוקות מתגלה בעולם, כל הכוחות השמימיים וכל שורשי הכוחות שמפעילים את המציאות התחתונה, המוסריות המוחלטת, הערכים, כולם ניצבים בשלימותם משום שהשלימות האלוקית היא יוצרתם והיא העומדת מאחורי הופעתם. "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, בָּרֲכוּ ה' כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ" 4 .

אולם האדם אינו כך: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". מצד אחד, האדם שייך לקומת המלאכים. הוא שייך לקומה השכלית אלוקית, לתוכנית המוסרית של ההויה ולגילוי שם ה' בעולם, לתפקיד הגילוי שהכל מלא תוכן, הכל מלא ערך ויעוד, בכל מקום נמצאת נשמה אלוקית. האדם מחובר לכך באופן מהותי, כל מציאות חייו מושתתת על "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" - "ומאן דנפח מדיליה נפח". האדם מקפל בחייו את הערכים כולם, את תמצית הקומות המלאכיות בכללותן, ולכן הוא שייך ל"עומדים האלה". אולם, מצד שני הוא מהלך - הוא אינו שייך לקומות הללו באופן שהן נמצאות בו בפועל.

הענווה והרצון
הענווה היא המפתח להתעלות ולהוצאת השלמות אל הפועל. האדם מעמיק להתבונן במציאות, ורואה את קטנותו. ככל שהוא יותר מכיר בחלקיות של ההופעה הקיומית, במגבלות האישיות של כל אדם ואדם, כך הוא מפתח את היכולת להתחבר אל השלמות האלוקית. הענווה אינה מבטלת את השייכות המוחלטת של האדם אל המישורים האלוקיים הללו, להיפך - היא מממשת את היכולת של האדם להתעלות ולהשתלמות. 'התשובה קדמה לעולם', פירוש הדברים הוא שהעולם נברא בדרך של התעלות בלתי פוסקת. זהו אופי התוכנית הרוחנית שריבונו של עולם מניח במציאות. ההתעלות הבלתי פוסקת היא הצינור המחבר בין השאיפות המוחלטות שהמציאות מושתתת עליהן, לבין היכולת החלקית של ההופעה בעולם. העובדה שהמציאות מתאמצת כל הזמן להוסיף ולעלות - מחברת את המציאות אל הנצח. עניין זה עוד יתבאר בסיום הפרק בצורה שלמה יותר.

אדם ואדמה
המהר"ל מבאר את משמעות שמו של האדם, שנקרא על שם האדמה. מה מיוחד באדמה? מצד אחד, האדמה היא היסוד הנמוך ביותר, יש בה בוץ רפש, היא תמיד מהווה משל לאפסיות - "ואנוכי עפר ואפר" 5 . האדמה היא היסוד הבטל לכל, המציאות כולה רומסת אותה, זהו יסוד שאינו חסר אף פעם בשום מקום. מצד שני - העפר הוא המקיים עליו את כל הברואים, דוקא ביסוד החשוך לכאורה בולטת מאוד תכונת היציאה לפועל של דבר שהוא 'בכח', עד הגמר המובחר שהוא הפרי הערב והנאה, שהוא כה רחוק מתכונת האדמה כפי שהיא נראית בצורתה החיצונית. תכונת הצמיחה הקיימת בהויה נותנת לנו דוגמא למפעל שהעולם הזה צריך לגלות. תפקידו של העולם הזה בעיקרו הוא לגדל, להצמיח ולהוציא ללא הרף מן הכח אל הפועל את המציאות אל השלמות האחרונה.

ההתחדשות - יסוד החיים
התכונה המגדלת של העפר מקבילה אל תכונת האדם, שגם הוא אינו שלם אלא משתלם, יש בו תכונה מוסרית מיוחדת הנבנית באישיותו, וכל יום ניצב לפני האדם אתגר חדש ו'מוליד' אותו מחדש. ביטוי מובהק לכך אנו רואים בתפילה: בברכות השחר, בתפילה ובקבלת עול מלכות שמים המתחדשות בכל יום, וכל זאת משום שהאדם עצמו התחדש. לכן הוא נוטל ידיים בכל בוקר מחדש, ככהן שיוצא לעבודת ה'. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, רבה אמונתך". אחרי שבוע של חיים חוזרים למקור בצורה עוד יותר מחודשת, ביום השבת. וכך בכל מעגלי החיים, כל שנה מזמינה הזדמנות נוספת להתעלות, לעולם אין יאוש. היכולת להוסיף ולהתחדש עוד ועוד, להיטיב ולגלות עוד ועוד את ההיקף והעומק שבמציאות - היא המאפיין של חיי האדם, ורק כך הם מוצאים את סיפוקם, את ברכתם ואת יופיים. כך נקשר האדם למוחלט האלוקי.
ולכך שלימות האדם נקרא גם כן בשם פרי, וכדכתיב בקרא אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, הרי שהזכות והשלימות יקרא פרי, וכמו שאמרו בפרק קמא דקידושין. ובפרק עגלה ערופה "והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות. מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן? אלא מצות", ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו.

את העגלה הערופה עורפים בנחל איתן, שאין בו תכונת הצמחה, ובכך אנו מגלים את הכאב הגדול על הנפש שנגדעה בלי לממש את עצמה, מבלי יכולת להופיע בעולם את התורה והמצוות אליהם היא מיועדת. ודאי שהמשל של האדם לאדמה הוא משל חיצוני, שכן לאדמה אין צורך בהתמודדות כדי להוציא את תכונת ההצמחה שלה לפועל, ואילו תכונת החיים של האדם יוצאת מן הכח אל הפועל תוך כדי התמודדות מתמדת, שבירת כח היצר, התעלות ממסגרות הטבע אל העל טבעי.

מציאות שני הכוחות המורכבים באדם, הכח הטבעי והכח האלוקי שהוא נשמת הכח הטבעי, מגלה שגם הטבעי הוא אלוקי. דברים אלו שמלמד אותנו המהר"ל דורשים הרבה התבוננות, הרבה התרגלות לחשיבה הזו.

נעשה ונשמע - ערכו של המעשה
ישראל הקדימו נעשה לנשמע - "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" 6 . מלבד הנכונות לקבל את דבר ה' בלי שהוא יעבור דרך כח השיפוט השכלי שלנו, מונחת בדברים אלו משמעות נוספת - העיקר הוא המעשה. אמנם התורה מצד עצמה היא עליונה מהמעשה, כמסקנת התנאים 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה', התורה היא השורש של המעשה, היא החיים הרוחניים העצמיים, ואילו המעשה הוא רק מימוש שלהם; אולם מצד שני, בגילוי קומת ה'נעשה' יש מגע עם הצד היותר מוחלט שבחיים שלנו, משום שהעשיה של האדם היא גמר ההופעה של התכנים הרוחניים שעומדים למעלה מקומת המחשבה האנושית של האדם, ואותם נקרא האדם לחיות. העשיה היא החותמת את קומת החיים של האדם, עד לקצות אצבעותיו, באותו תוכן רוחני שהוא משמי שמים, היא הכובשת את כל חייו וגודרת אותם בתכונה קיומית הוויתית, וכך קומת החיים של האדם, על כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, נהיית אלוקית.

הכיבוש של המציאות הגשמית על ידי קומת המצוות הוא בלתי פוסק. אמנם קומת המעשה 'נחבטת' במישורי העולם הזה, שכולם מלאי גבולות ומגבלות, אולם דווקא מתוככי אותה מציאות מתגלה שם ה' בעולם, כל מעשה מנציח את המוסריות ואת הטוב האלוקי המוחלט. כלליות תכונת הטוב הולכת ומתרחבת דרך התורה והמצוות, דרך מערכת המשפט, שמירת השבת, יישוב ארץ ישראל וכו'. למרות חלקיותה של המציאות והופעתה המוגבלת - היא לא מגבילה את מהות המפעל, לא היא שתאמר מהו איכות המוסר שמתהלך במציאות. המוסר האלוקי 'יורד' לכל התחומים השונים אשר במציאות, כולל המסובכים שבהם, ויכול להם, יש לו דבר לומר בכל המערכות כולן, ודוקא כך האור האלוקי מתפלש בכל מקום ואין כנגדו שום דבר חוצץ. כל הכוחות האלוקיים מתגבשים, נרתמים ומתאגדים בקומת המעשה של האדם כדי להביא את המחשבות האלוקיות הללו לידי אחיזה, אפילו במציאויות הרחוקות ביותר, לכאורה, ממין האור האלוקי שיש בקומה המלאכית הזאת.

אמנם אל תטעה בדברים אלו לשלול השלמות ממי שאי אפשר לו שיוציא שלימותו אל הפעל אשר הלך לעולמו קודם שהוציא שלמות שלו אל הפעל, אין אנו שוללים העולם הבא ממנו כלל אם יש בו הכנה אל השלמות ומת שאנוס היה שלא הוציא שלמות שלו לפעל, כאמרם ז"ל (ברכות ו') חשב לעשות מצוה ונאנס יש לו על זה שכר כאלו עשה המצוה. וזה מצד כי השכר לעתיד הוא לנשמה וכאשר הוא אנוס לא היה עכוב זה מצד הנשמה רק לגוף, ולכך נותנין לנשמה שכר כאלו עשה המצוה, רק אם לא עשה במזיד בדעתו ובשכלו וזה היה מצד הנשמה, הכונה במי שאפשר להוציא שלמותו אל הפעל ולא הוציא שלמות שלו אל הפעל, ודבר זה יתבאר עוד בביאור רחב ובדברים ברורים.

אם עיקר האדם הוא ההשתלמות, כיצד באמת יזכה לעולם הבא מי שלא השתלם? ההסבר לכך הוא, למרות שעיקר ייעודו של האדם הוא עשיית הפירות, היא אינה נמדדת באופן כמותי. עצם השייכות של האדם לקומת העשיה מגדירה את איכות הקומה של האדם, שהוא נקרא לעשות פירות, והוא שייך למציאות שעושה פירות. עיקר האדם היא הקומה הנשמתית שלו. השייכות לעולם הבא היא מצד הקומה המוחלטת של האדם, שכיון שהיא כל כך מאירה בקרבו היא לא נעצרת בקומה המחשבתית, אלא מפעילה אותו לממש את הנשמתיות הזו בכל אשר תפנה. מה מיועד לו לפעול בפועל, כמה ואיך? דבר זה הוא בידי שמים. לא בכמות המעשים נגדיר את המימוש שלו ואת קומת החיים שלו, ואם משמים גזרו וקצבו את חייו, משמעות הדבר היא שהשליחות של קומת המעשה שלו היתה מוגבלת מבחינת הרצון האלוקי. לעומת זאת, אם אדם פוגם במו ידיו את קומת המעשה שלו, מקלקל את מעשיו או שאינו עושה כלום, אזי בכך הוא מחבל ביעוד שלו, גודע את חייו מן התוכנית שלהם.

אמנם, בקומה הרוחנית השורשית אין בכוחו לפגוע; אולם הוא כן מפסיד את היעוד הפרטי של החיים שלו, את הגילוי של נשמתו. הוא לא מימש את ההזדמנות שניתנה לנשמה שלו מצד היותה נתונה בגוף, לעשות פירות ולהתגלות גם בקומת המעשה.

אדם לעמל יולד
ולהורות כי האדם חסר וצריך אליו השלמה, לכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ט ע"ב): אדם לעמל יולד אמר רבי אליעזר איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה כשהוא אומר נפש עמלה עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה הוי אומר לעמל תורה, ע"כ.

"אדם לעמל יולד" - הוא נברא כדי להוציא את שלמותו מהכח אל הפועל, ותכונה זו מייחדת אותו משאר הבריאה. בכך עסק המהר"ל בהרחבה בפרק הראשון. כל הבריאה וכל בעלי החיים הינם פועלים, אולם אופי פעולותיהם אינו של עמל, זהו אופי סטטי - בעל החיים זקוק למזונותיו והוא פועל להשיג אותם, כך הוא חי את כל חייו וזוהי המנוחה שלו. לעומת זאת האדם לעמל יולד, ומשמעות הדבר היא שלעולם אין להסתכל עליו כעל משהו סטטי. אם נרצה להסתכל על האדם באמת, מהו ואיך הוא היה - נסתכל על המגמה, על המניע, להיכן מובילים כל המעשים של האדם.

עמל פה ועמל תורה
הוי אומר לעמל פה" - מהו הדיבור? לכח הדיבור יש שני תפקידים ומשמעויות, ששניהם מתחברים יחד.
המשמעות הראשונה של הדיבור היא חיבור החלק השכלי-נשמתי שבאדם עם החלק הגופני-חיצוני. כח הדיבור מעיד על הקומה המחשבתית והמוסרית שבאדם שהיא גבוהה ומפוארת מאוד, וקומה זו יוצאת לפועל בדיבור. אמנם, הדיבור אינו יכול להכיל את כל מה שיש במחשבה, אולם עצם היכולת לבטא את מחשבותיו, את הגיונותיו, את רצונו ואת מוסריותו דרך מילים שהוא מוציא בגוף היא מופלאה. אותן מחשבות עליונות יוצאות החוצה דרך איברים השייכים לגוף, ונמצא שהגופניות מקרינה את הרוחניות. דווקא באותו מקום שבו מתבטאת התלות הבלתי פוסקת של האדם אל בגופניות, באכילה ושתיה, האדם מבטא גם את הצד הרוחני שבו.

לכח הדיבור יש תפקיד נוסף: האדם הוא יצור חברתי, ודרך הדיבור האדם יוצר קשר עם אנשים אחרים. אמנם גם אצל חלק מבעלי חיים יש חברתיות, אבל עיקרה של חברתיות זו היא שותפות של הגנה או של מחיה, אין בה מסירת תכנים הדדית, יצירת הבנות ומערכות מופנמות של חיבורים וקשרים בגוונים וסוגים רבים, כפי שאנו מוצאים בקומת המין האנושי. עמל פה הוא עיקר האדם, ומשמעות הדבר היא שעיקר הפעילות של האדם היא בהוצאתו אל הפועל את הצד היותר כולל של חייו, את הצד הציבורי. גם החיים הפרטיים שלנו רתומים להוצאה לפועל של האמת הכללית, הבחירה האלוקית בעם ישראל, והתוכנית האלוקית שבקומת האדם.

ועל גבי זאת - עמל תורה, השכל הגמור. "ולפיכך אמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי אחר שהאדם שלמותו בכח צריך שיהיה כל עמלו ופעלו בדבר שהוא שלמותו האחרון אשר נברא בשבילו". היכולת של האדם לעמול בתורה היא מפליאה. התורה הריהי 'חמדה גנוזה' לפניו 7 , כל התורה כולה היא שמות אלוקיים 8 , היא כלל האלוקיות שישנה במציאות חיי העולם, כפי שאומרים חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. כל הערכיות המגוונת והמלאה אושר, חכמה ויופי שיכולים להופיע בעולם על כל יצוריו ועל כל דורותיו מקופלת בתורה, בהגיונותיה, במחשבותיה, במצוותיה ובכל הצדדים אשר בה. אנחנו מצווים לעמול בתורה, לעמול על ההוצאה לפועל של קומת האדם משום שמצד אחד התורה כל כך שייכת למציאות שלנו, ומצד שני היא כל כך רחוקה ממנה. משום כך, תמיד ישאר לאדם מה להוציא אל הפועל "כי האדם נברא לעמל שאין לו שביתה והשלמה כלל".

בת מלך ועירוני - שידוך לא מוצלח?
ובמדרש: גם הנפש לא תמלא לפי שהנפש יודעת שכל אשר תיגע לעצמה תיגע לפיכך אינה שבעה מצות ומעשים טובים אמר רבי לוי משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים אף על פי שמאכילה כל מעדני מלך אינו יוצא חובתו למה שהיא בת מלכים כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא מלמעלה ע"כ.
וביאור ענין זה, כי הנפש הזאת שהיא מלמעלה ועומדת בתחתונים, תמיד היא משתוקקת אל התורה ואל המצות במה שהיא בתחתונים. ודבר זה לחסרון מדרגה נחשב לה שהיא עצם נפש אלהי מלמעלה עומדת בתחתונים, וכל דבר שהוא חסר משתוקק אל השלמה, והתורה והמצוה הם השלמה אל הנפש, ובשביל כך משתוקקת הנפש אל התורה ואל המצות לצאת אל הפעל ולהיות מושלם. אמנם לא תשבע מצות ומעשים טובים במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם, שדבר זה ממדרגת עצם הנפש שהיא מלמעלה ולכך אינה מושלמת בתחתונים בגוף החמרי, וכיון שאינה מושלמת אינה שבעה מצות ומעשים טובים, רק היא משתוקקת תמיד להיותה מושלמת לגמרי, ואינה מושלמת עד שתבא אל התכלית במה שהיא עצם אלהי מלמעלה 9 ... ודבר זה מחייב תורה מן השמים למי שיודע ענין הנפש ומדרגתה שהיא מן השמים והיא עצם בלתי מושלם ולכך השלמתה על ידי התורה ומצות כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך, כי נתן לה המעלה היותר על כל היא התורה להשלים חסרונה, בעבור שהנפש משתוקקת תמיד אל ההשלמה מפני שעומדת בתחתונים והיא מן השמים ומה שאפשר להשלימה נשלמה:

סיום הפרק נראה סיום 'טרגי' משהו, בת מלך נישאת לעירוני - הדבר נראה כמין 'שידוך' לא מוצלח שאין לו תקנה. הנשמה השייכת לארמון המלכות נפלה לתוך מסגרות עולם הזה, לתוך מערכות חיים שאין היא שייכת אליהם, וכדי 'למזער את הנזק' נתן לה הקב"ה את התורה. כמובן, זו אינה התפיסה הנכונה של הדברים. הופעת החיים בדרך שבה מתחברת בת המלך לעירוני היא היא השלמות העליונה. המלכות האלוקית במרחבי הופעתה, באינסופיות הרצון להיטיב ולגלות את אוצרות הטוב אשר בקרבה - מופיעה בקומת החיים שלנו, וכך היא מתגלה בעושר הגילוי גם בקומת חיים נמוכה ומוגבלת. בכך תתגלה השייכות של קומת חיים זו אל העליונים, אל ארמון המלכות. חיבור הנשמה לגוף הוא יופי המציאות, הוא אתגר המציאות. העולם הזה מלא אידיאלים וערכים אלוקיים מוחלטים, ואנו נמצאים בתהליך של התמודדות בלתי פוסקת, של השתלמות ועליה בלתי פוסקת מחיל אל חיל. התורה חייבת להינתן מן השמים, משום שלגודל ועומק המשמעות של הצד הנשמתי שבחיים שלנו - ההדרכה לאדם חייבת לבוא במה שמחוצה לו, על ידי הקשבה אל הנשמתיות המוחלטת שבחייו, אותה פגשנו אותה במעמד הר סיני. התורה מן השמים היא זו שתאמר את דברה, היא תדריך את חיי המעשה להוציא אותם באופן שלם מן הכח אל הפועל, כי זוהי קומת החיים האמיתית שלנו, קומת החיים הנשמתית שעולם הטבע אינו ממינה, ולמרות זאת הוא מאפשר אינספור הזדמנויות וצדדים של הופעת האמת האלוקית בכל הצדדים, באופן מקיף וכולל. זוהי קומת האדם, ושם שמים מתגלה באופן הכי שלם דווקא במתכונת הזאת.


^ 1 בראשית רבה פרק א, פסוק א, אות ד.
^ 2 פסחים נד ע"א.
^ 3 זכריה ג, ז.
^ 4 תהלים קג, כ-כא.
^ 5 בראשית יח, כז.
^ 6 שמות כד, ז.
^ 7 זבחים קטז ע"א.
^ 8 חידושי אגדות למהרש"א ברכות כא ע"א
^ 9 המשך דברי המהר"ל: "וזה שהוא מדמה אותה אל בת מלך שנשאת לעירוני ועם שהוא נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו עמה מפני שהיא בת מלך והיא מתחברת אל עירוני הזה, ואם כן תמיד היא חסרה כאשר היא עם העירוני הזה וכל אשר נותן לה סוף סוף היא עם העירוני שאינו זיווג שלה, ולכך לא יכול לעשות כפי הראוי לה שהיא בת מלך שעל כל פנים היא מתחברת לעירוני ולא מלך ולכך אינו יוצא ידי חובתו עמה. וכן כאשר הנפש היא מלמעלה ואף כי המצות והתורה הם יציאה לה אל השלימות, מכל מקום במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם והיא עצם נבדל מן העליונים לא תקבל השלמה, לכך אינה שבעה מן המצות והיא נחשבת בכח כל ימי היותה עם הגוף וזה מה שרצינו לבאר".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il