ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מהות תפקידו של שומר היא דאגה לכך שהחפץ ישאר על עומדו, מבחינת גוף החפץ, וכ"ש שלא יפגע או יופחת בשל שימוש בחפץ ע"י השומר עצמו. מעשה זה מוגדר בתורה כ'שליחות יד'. וכך אומרת התורה: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כב, ז).
אך מהי ההגדרה של שליחות יד? האם כל שימוש בחפץ נחשב לפגיעה בו? מה ההבדל בינו לבין שואל שלא מדעת? במה שונה השולח יד מגזלן?
ישנן מספר נקודות יסודיות שאותן מבררת הגמרא. א. האם שליחות יד צריכה חסרון או לא? ב. לפי איזו נקודת זמן מתחייב השומר באם אירע אונס (שלב הנטילה או זמן האונס עצמו)? ג. האם במחשבה בלבד מתחייב השומר בשליחות יד?
הגמרא (מא, א) מביאה מח' רב ולוי האם שלח"י צריכה חסרון. הגמרא מביאה כבירור דעת רב את הברייתא הבאה:
רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה - חייב.
ועולה א"כ ששלח"י לצ"ח שהרי הנחת המקל אינה מחסרת את הבהמה ואעפ"כ אם אירע אונס, חייב עליה השואל. אלא שלמסקנה הגמרא מעמידה שהחיוב הוא משום שהנחת המקל פגעה בבהמה וקנה אותה בזה.
אך רש"י (ד"ה והא לא חסרה) שואל על העמדת הגמרא, כיצד ניתן להוכיח מחיוב הרועה ששלח"י לצ"ח? הרי יתכן שסיבת החיוב היא משום שהרועה השתמש בבהמה וממילא נהיה שואל שלא מדעת, ואע"פ שלא חסרה הרי הוא חייב כדין גזלן? עונה רש"י שיש הבדל בין שלח"י לשואל שלא מדעת. שלח"י הוא במצב של שימוש הכרוך בחסרון פוטנציאלי אך שואל שלא מדעת הוא שימוש שאינו כרוך בחסרון שכזה. וכיון שבמקרה זה של הרועה החפץ הנשמר הוא בעל חיים שדרכו להחסיר ע"י שימוש – מוגדר הרועה כשולח יד ולא כשואל.
הראשונים כותבים שדברי רש"י אינם ברורים, אך לא מפרטים מדוע. ומצאנו תמיהה על רש"י בדברי מהר"ם:
וכי בשביל שבע"ח מכחישים מחמת מלאכה מגרע גרע? דלמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון בדבר שאינו בעלי חיים מתחייב מיד משום שאלה אף על גב דלא חסריה במתכוין להשתמש בו וכגון במטלטל חבית להביא עליה גוזלות וכדלעיל ובבעלי חיים לא יתחייב עד דחסריה על ידי הכחשה.
הגדרת השואל היא שימוש בחפץ ללא תמורה והשבת החפץ עצמו לבעלים. וכי מה בכך שבע"ח מכחישים מחמת השימוש, סו"ס כיון שהרועה מחזיר אותם עצמם הרי זו שאילה?! וא"כ אכתי קשה, הרי אין בזה הוא ראיה למ"ד לצ"ח, שכן יאמר מ"ד צ"ח שהכא חייב מדין שואל שלא מדעת?
וכעין זה הקשה גם התוס' רא"ש (שטמ"ק מא, א) וכך תירץ את קושיית רש"י:
ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא.
ביאור דבריו, בכל שואל יש שימוש ובלאי כלשהו בחפץ, ואדעתא דהכי שאלוהו. אלא שחסרון כל כך מזערי כעין המוזכר בברייתא, אינו נחשב כלל לאנשים כשימוש וסתם אדם שאינו שומר, אילו היה משתמש כך בחפץ, לא היה מוגדר אפילו ע"י הבעלים כשואל, ולכן לא ניתן לחייבו כלל מדין של"מ, וממילא הכרח הוא לבאר את דין הברייתא 'חייב' מדין שלח"י, ולמדנו שאינה צריכה חסרון. והוא מגזירת הכתוב. אך אין גזה"כ זו כפרה אדומה, אלא אפשר להבינה בקל. יש לשומר מחויבות כלפי החפץ הנשמר, ובכל פגימה בחפץ יש בעצם הפרה של התחייבות היסודית והסכמה של השומר להתחייב באונסים.
ואף הרמב"ן חולק על רש"י וכותב:
אבל טעמו של דבר משום דהאי רועה לא שואל ולא גזלן הוי, דכיון שאינו מבטלה ממלאכת הבעלים והיא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתלך שם ואין זה דעתו להוציאה מרשות הבעלים לא משום שאלה ולא משום גזלה, אין זה לא שואל ולא גזלן שהרי לא נשתמש בה בכולה שיוציאנה ממלאכת הבעלים ומרשותם, אבל מ"מ כיון שהוא משתמש בה הרי הוא שולח יד בפקדון שהשולח יד בפקדון אפילו במקצת חייב בכל, הכא נמי אף על פי שלא שאלה ולא בטלה ממלאכת הבעלים כיון שנשתמש בה עמהם הרי הוא כשולח יד בפקדון שנטל ממנו מקצת אלא שזה לא חסרה, כנ"ל.
כלומר, שואל הוא כאשר משתמש בחפץ באופן המונע מבעליו לממש את בעלותו, וכ"ש גזלן, אך כאשר אינו מגרע מהחפץ את יכולת השימוש של הבעלים הרי זה שולח יד. ולכן, במקרה של הרועה, פשוט דהוי רק שלח"י משום שאין בהנחת המקל משום שאילה וודאי לא משום גזילה.
אך מה סובר רש"י? הראוני דברי הגריש"א שביאר שיש אליבא דרש"י הבדל בין שואל רגיל לשומר שנעשה שואל שלא מדעת. שואל רגיל מתחייב כבר מרגע המשיכה, שכבר מאז כל ההנאה שלו בעצם קבלת הזכות. ואילו בשומר שנעשה שואל אנו אומדים שדעתו היא שביחס לחפץ שלא נחסר כלל הרי הוא רוצה לזכות בו מיד במשיכתו, אך בחפץ שבלאו הכי אצלו, ושימושו תלוי בחסרונו, הרי מסתמא כל עוד לא חיסר ממש אין בדעתו לקנות.
וראה עוד בפני יהושע שמבאר שרש"י סובר כראב"ד שלמ"ד שלח"י לצ"ח הרי זה ממש דין שואל שלא מדעת דהוי גזלן.
מה בין שלח"י לגזלן?
עניין נוסף אותו עלינו לברר הוא החילוק שבין גזלן לשולח יד בפקדון. ועוד צריך להבין מאיזה צורך היתה התורה צריכה לחדש דין שלח"י, מדוע שלא נגדיר את השלח"י פשוט כגזלן? ומצאנו שני כיוונים מרכזיים בהסבר הנפק"מ בין הדינים.
בהסבר המחלוקת האם שלח"י צריכה חסרון או לא כתב הר"ן:
ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמ"ד צריכה חסרון סבר שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו אבל אגבי' ע"מ לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שהמגביה ע"ד לגזול כולו חייב מגביה ע"ד מקצתו אינו מתחייב [על כולו] לפי שאינו מדין אלא מגזרת הכתוב ואין לך בו אלא (משעת) חידושו. ומ"ד אינה צריכה חסרון ס"ל דלא שנא.
דהיינו, המושג של שליחות יד הוא לא שונה מהותית מגזילה, אלא הוא בכמות הנזק שעושה השומר לבעלים. ואם הוא לוקח הכל הרי הוא ודאי גזלן אע"פ שהוא שומר, אך אם רוצה לקחת מקצת, הרי יש גזה"כ שהוא מחוייב באונסין על הכל. אך כאן נחלקו – מד"א צ"ח ס"ל שכיון שהחיוב הוא חידוש, על כן אין לך להרחיבו אלא רק למקרים המפורשים והברורים. אך כל עוד לא לקח, לא יכול להתחייב על הכל (אמנם, מכאן משמע, שעל אותו חלק שכן רצה לקחת, אכן יהיה חייב באונסיו). ומד"א לצ"ח ס"ל שכיון שהתחדש הדין הרי הוא לגמרי דומה לגזלן, גם אם בפועל עוד לא חיסר. ואולי הסברא היא שעצם שלח"י היא כבר פשיעה והפרת הנאמנות של השומר, ולכן כבר חייב, ולא צריך לראות דווקא בפועל).
ונראה שאף רש"י (מא, א ד"ה ור' נתן תרגמה) ותוס' (שם ד"ה נטלה ע"מ לשלוח) ס"ל שהגדרת שלח"י היא לקיחת מקצת בלבד ודלא כגזילה שהיא לקיחת הכל.
אמנם, ראיתי בנחלת משה (עמוד רפג, ד"ה והנה מהתוד"ה) שמבאר שנחלקו תוס' ור"ן במקרה בו השומר הגביה ע"מ ליטול מקצת אליבא דמד"א שלח"י צ"ח. לר"ן חייב באונסין על אותו חלק, שהוא אין בו חידוש ולגביו הרי הוא גזלן. ואילו לתוס', גם על המקצת פטור כיון שאכתי אינו אבוד מהבעלים.
ויכול להיות שסובר הר"ן ששומר ששלח"י יכול להפוך לגזלן, ולא רק דיני גזלן, אך זאת בהנתן שלגמרי שובר את אמינותו, אך במקום שנוטל רק מקצת, הרי עדיין לא שבר לגמרי ולכן יש לו חיובים של גזלן אך י"א שדווקא אם חיסור בפועל אז יתחייב בחיובי הגזלן, דכ"ש שלא ישתנה גדרו משומר שהרי סו"ס אכתי הוא שומר.
לוקח ע"מ לשלם:
לעומת זאת, הריטב"א כ' שגזלן הוא מי שמתכוון לקחת שלא על מנת להחזיר, שלח"י הוא ע"מ להחזיר, ושואל הוא מי שמשתמש ע"מ להחזיר, ומוכן לשלם לדבר הראוי לתת שכר עליו. אך ה"מ דווקא בדבר שיש בו אפשרות של חסרון.
אך קשה, שכן יש איסור לגזול אפילו אם מתכוון להחזיר (חו"מ שנט, ב), אם כן, מדוע הגדרת שלח"י היא ע"מ להשיב, שנראה שאם הוא מתכוון להשיב אין הוא עובר על גזל?! אך יתכן שזהו דווקא בשומר, אך בסתם אדם הוא גזל. ועל שאלה זו כתב קצה"ח (שנט, ס"ק א) שאכן לפי דברי ריטב"א לא צריך להשיב אם גזל ע"מ להשיב. אמנם יש להעיר שמסיים דבריו בצ"ע.
ונראה שהטעם הוא שהמושג גזל הוא הפקעת החפץ מרשות הבעלים לגמרי. אך בשומר צריך לחדש דין שאפילו אם החפץ או ערכו ישמר כמו שהופקד, עדיין יש איסור לפגוע בו.
עיין ברשב"א שהביא כעין דברי הריטב"א אלא בניקוי 'כולו'. כלומר רק בגזל מקצת והתכוון להשיב הוא נחשב לשלח"י. אך בהתכוון לגזול כולה, הרי זה ודאי שלח"י אפילו למ"ד צ"ח. והסיבה היא שבלקיחת כולו הוי חסרון.
ומה הסברא בכך? נראה שלשומר יש שייכות בחפץ, דבהתירא אתא לידיה ואם רוצה לגזול את הכל הרי הוא בעצם ניתק את שמירתו, והוי חסרון. אך אם רוצה לקחת רק חלק הרי יש עירוב בין חלק ששומר עליו לחלק שאינו שומר עליו. ולכן צריך חסרון בפועל.
ואילו מי שסובר שלא צריך חסרון בפועל הוא מפני שבעצם החידוש של נטילת חלק מתחייב על הכל.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
