ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מהות תפקידו של שומר היא דאגה לכך שהחפץ ישאר על עומדו, מבחינת גוף החפץ, וכ"ש שלא יפגע או יופחת בשל שימוש בחפץ ע"י השומר עצמו. מעשה זה מוגדר בתורה כ'שליחות יד'. וכך אומרת התורה: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כב, ז).
אך מהי ההגדרה של שליחות יד? האם כל שימוש בחפץ נחשב לפגיעה בו? מה ההבדל בינו לבין שואל שלא מדעת? במה שונה השולח יד מגזלן?
ישנן מספר נקודות יסודיות שאותן מבררת הגמרא. א. האם שליחות יד צריכה חסרון או לא? ב. לפי איזו נקודת זמן מתחייב השומר באם אירע אונס (שלב הנטילה או זמן האונס עצמו)? ג. האם במחשבה בלבד מתחייב השומר בשליחות יד?
הגמרא (מא, א) מביאה מח' רב ולוי האם שלח"י צריכה חסרון. הגמרא מביאה כבירור דעת רב את הברייתא הבאה:
רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה - חייב.
ועולה א"כ ששלח"י לצ"ח שהרי הנחת המקל אינה מחסרת את הבהמה ואעפ"כ אם אירע אונס, חייב עליה השואל. אלא שלמסקנה הגמרא מעמידה שהחיוב הוא משום שהנחת המקל פגעה בבהמה וקנה אותה בזה.
אך רש"י (ד"ה והא לא חסרה) שואל על העמדת הגמרא, כיצד ניתן להוכיח מחיוב הרועה ששלח"י לצ"ח? הרי יתכן שסיבת החיוב היא משום שהרועה השתמש בבהמה וממילא נהיה שואל שלא מדעת, ואע"פ שלא חסרה הרי הוא חייב כדין גזלן? עונה רש"י שיש הבדל בין שלח"י לשואל שלא מדעת. שלח"י הוא במצב של שימוש הכרוך בחסרון פוטנציאלי אך שואל שלא מדעת הוא שימוש שאינו כרוך בחסרון שכזה. וכיון שבמקרה זה של הרועה החפץ הנשמר הוא בעל חיים שדרכו להחסיר ע"י שימוש – מוגדר הרועה כשולח יד ולא כשואל.
הראשונים כותבים שדברי רש"י אינם ברורים, אך לא מפרטים מדוע. ומצאנו תמיהה על רש"י בדברי מהר"ם:
וכי בשביל שבע"ח מכחישים מחמת מלאכה מגרע גרע? דלמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון בדבר שאינו בעלי חיים מתחייב מיד משום שאלה אף על גב דלא חסריה במתכוין להשתמש בו וכגון במטלטל חבית להביא עליה גוזלות וכדלעיל ובבעלי חיים לא יתחייב עד דחסריה על ידי הכחשה.
הגדרת השואל היא שימוש בחפץ ללא תמורה והשבת החפץ עצמו לבעלים. וכי מה בכך שבע"ח מכחישים מחמת השימוש, סו"ס כיון שהרועה מחזיר אותם עצמם הרי זו שאילה?! וא"כ אכתי קשה, הרי אין בזה הוא ראיה למ"ד לצ"ח, שכן יאמר מ"ד צ"ח שהכא חייב מדין שואל שלא מדעת?
וכעין זה הקשה גם התוס' רא"ש (שטמ"ק מא, א) וכך תירץ את קושיית רש"י:
ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא.
ביאור דבריו, בכל שואל יש שימוש ובלאי כלשהו בחפץ, ואדעתא דהכי שאלוהו. אלא שחסרון כל כך מזערי כעין המוזכר בברייתא, אינו נחשב כלל לאנשים כשימוש וסתם אדם שאינו שומר, אילו היה משתמש כך בחפץ, לא היה מוגדר אפילו ע"י הבעלים כשואל, ולכן לא ניתן לחייבו כלל מדין של"מ, וממילא הכרח הוא לבאר את דין הברייתא 'חייב' מדין שלח"י, ולמדנו שאינה צריכה חסרון. והוא מגזירת הכתוב. אך אין גזה"כ זו כפרה אדומה, אלא אפשר להבינה בקל. יש לשומר מחויבות כלפי החפץ הנשמר, ובכל פגימה בחפץ יש בעצם הפרה של התחייבות היסודית והסכמה של השומר להתחייב באונסים.
ואף הרמב"ן חולק על רש"י וכותב:
אבל טעמו של דבר משום דהאי רועה לא שואל ולא גזלן הוי, דכיון שאינו מבטלה ממלאכת הבעלים והיא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתלך שם ואין זה דעתו להוציאה מרשות הבעלים לא משום שאלה ולא משום גזלה, אין זה לא שואל ולא גזלן שהרי לא נשתמש בה בכולה שיוציאנה ממלאכת הבעלים ומרשותם, אבל מ"מ כיון שהוא משתמש בה הרי הוא שולח יד בפקדון שהשולח יד בפקדון אפילו במקצת חייב בכל, הכא נמי אף על פי שלא שאלה ולא בטלה ממלאכת הבעלים כיון שנשתמש בה עמהם הרי הוא כשולח יד בפקדון שנטל ממנו מקצת אלא שזה לא חסרה, כנ"ל.
כלומר, שואל הוא כאשר משתמש בחפץ באופן המונע מבעליו לממש את בעלותו, וכ"ש גזלן, אך כאשר אינו מגרע מהחפץ את יכולת השימוש של הבעלים הרי זה שולח יד. ולכן, במקרה של הרועה, פשוט דהוי רק שלח"י משום שאין בהנחת המקל משום שאילה וודאי לא משום גזילה.
אך מה סובר רש"י? הראוני דברי הגריש"א שביאר שיש אליבא דרש"י הבדל בין שואל רגיל לשומר שנעשה שואל שלא מדעת. שואל רגיל מתחייב כבר מרגע המשיכה, שכבר מאז כל ההנאה שלו בעצם קבלת הזכות. ואילו בשומר שנעשה שואל אנו אומדים שדעתו היא שביחס לחפץ שלא נחסר כלל הרי הוא רוצה לזכות בו מיד במשיכתו, אך בחפץ שבלאו הכי אצלו, ושימושו תלוי בחסרונו, הרי מסתמא כל עוד לא חיסר ממש אין בדעתו לקנות.
וראה עוד בפני יהושע שמבאר שרש"י סובר כראב"ד שלמ"ד שלח"י לצ"ח הרי זה ממש דין שואל שלא מדעת דהוי גזלן.
מה בין שלח"י לגזלן?
עניין נוסף אותו עלינו לברר הוא החילוק שבין גזלן לשולח יד בפקדון. ועוד צריך להבין מאיזה צורך היתה התורה צריכה לחדש דין שלח"י, מדוע שלא נגדיר את השלח"י פשוט כגזלן? ומצאנו שני כיוונים מרכזיים בהסבר הנפק"מ בין הדינים.
בהסבר המחלוקת האם שלח"י צריכה חסרון או לא כתב הר"ן:
ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמ"ד צריכה חסרון סבר שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו אבל אגבי' ע"מ לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שהמגביה ע"ד לגזול כולו חייב מגביה ע"ד מקצתו אינו מתחייב [על כולו] לפי שאינו מדין אלא מגזרת הכתוב ואין לך בו אלא (משעת) חידושו. ומ"ד אינה צריכה חסרון ס"ל דלא שנא.
דהיינו, המושג של שליחות יד הוא לא שונה מהותית מגזילה, אלא הוא בכמות הנזק שעושה השומר לבעלים. ואם הוא לוקח הכל הרי הוא ודאי גזלן אע"פ שהוא שומר, אך אם רוצה לקחת מקצת, הרי יש גזה"כ שהוא מחוייב באונסין על הכל. אך כאן נחלקו – מד"א צ"ח ס"ל שכיון שהחיוב הוא חידוש, על כן אין לך להרחיבו אלא רק למקרים המפורשים והברורים. אך כל עוד לא לקח, לא יכול להתחייב על הכל (אמנם, מכאן משמע, שעל אותו חלק שכן רצה לקחת, אכן יהיה חייב באונסיו). ומד"א לצ"ח ס"ל שכיון שהתחדש הדין הרי הוא לגמרי דומה לגזלן, גם אם בפועל עוד לא חיסר. ואולי הסברא היא שעצם שלח"י היא כבר פשיעה והפרת הנאמנות של השומר, ולכן כבר חייב, ולא צריך לראות דווקא בפועל).
ונראה שאף רש"י (מא, א ד"ה ור' נתן תרגמה) ותוס' (שם ד"ה נטלה ע"מ לשלוח) ס"ל שהגדרת שלח"י היא לקיחת מקצת בלבד ודלא כגזילה שהיא לקיחת הכל.
אמנם, ראיתי בנחלת משה (עמוד רפג, ד"ה והנה מהתוד"ה) שמבאר שנחלקו תוס' ור"ן במקרה בו השומר הגביה ע"מ ליטול מקצת אליבא דמד"א שלח"י צ"ח. לר"ן חייב באונסין על אותו חלק, שהוא אין בו חידוש ולגביו הרי הוא גזלן. ואילו לתוס', גם על המקצת פטור כיון שאכתי אינו אבוד מהבעלים.
ויכול להיות שסובר הר"ן ששומר ששלח"י יכול להפוך לגזלן, ולא רק דיני גזלן, אך זאת בהנתן שלגמרי שובר את אמינותו, אך במקום שנוטל רק מקצת, הרי עדיין לא שבר לגמרי ולכן יש לו חיובים של גזלן אך י"א שדווקא אם חיסור בפועל אז יתחייב בחיובי הגזלן, דכ"ש שלא ישתנה גדרו משומר שהרי סו"ס אכתי הוא שומר.
לוקח ע"מ לשלם:
לעומת זאת, הריטב"א כ' שגזלן הוא מי שמתכוון לקחת שלא על מנת להחזיר, שלח"י הוא ע"מ להחזיר, ושואל הוא מי שמשתמש ע"מ להחזיר, ומוכן לשלם לדבר הראוי לתת שכר עליו. אך ה"מ דווקא בדבר שיש בו אפשרות של חסרון.
אך קשה, שכן יש איסור לגזול אפילו אם מתכוון להחזיר (חו"מ שנט, ב), אם כן, מדוע הגדרת שלח"י היא ע"מ להשיב, שנראה שאם הוא מתכוון להשיב אין הוא עובר על גזל?! אך יתכן שזהו דווקא בשומר, אך בסתם אדם הוא גזל. ועל שאלה זו כתב קצה"ח (שנט, ס"ק א) שאכן לפי דברי ריטב"א לא צריך להשיב אם גזל ע"מ להשיב. אמנם יש להעיר שמסיים דבריו בצ"ע.
ונראה שהטעם הוא שהמושג גזל הוא הפקעת החפץ מרשות הבעלים לגמרי. אך בשומר צריך לחדש דין שאפילו אם החפץ או ערכו ישמר כמו שהופקד, עדיין יש איסור לפגוע בו.
עיין ברשב"א שהביא כעין דברי הריטב"א אלא בניקוי 'כולו'. כלומר רק בגזל מקצת והתכוון להשיב הוא נחשב לשלח"י. אך בהתכוון לגזול כולה, הרי זה ודאי שלח"י אפילו למ"ד צ"ח. והסיבה היא שבלקיחת כולו הוי חסרון.
ומה הסברא בכך? נראה שלשומר יש שייכות בחפץ, דבהתירא אתא לידיה ואם רוצה לגזול את הכל הרי הוא בעצם ניתק את שמירתו, והוי חסרון. אך אם רוצה לקחת רק חלק הרי יש עירוב בין חלק ששומר עליו לחלק שאינו שומר עליו. ולכן צריך חסרון בפועל.
ואילו מי שסובר שלא צריך חסרון בפועל הוא מפני שבעצם החידוש של נטילת חלק מתחייב על הכל.
להערות [email protected]

שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?

האם מותר לפנות למקובלים?

מה המשמעות הנחת תפילין?

בריאת העולם בפרשת לך לך

כל ההתחלות קשות

"בזאת התורה" - איזו תורה?

כשהתמיד בוטל - החומות קרסו

איך מותר להכין קפה בשבת?

הלכות שטיפת כלים בשבת

תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

אחדות ומחלוקות אחדות ישראל - ערך עצמי
האם לאחדות בעם ישראל יש ערך עצמי בפני עצמו או שהיא כלי בלבד, האחדות היא יסוד רוחני והלכתי עצמאי ותמצית התורה כולה. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להשראת השכינה ולקבלת שפע וברכה, ואף דוחים גזרות קשות גם כאשר העם שרוי בחטא או בעבודה זרה. בשל מרכזיותה של האחדות, חכמים אף הקלו באיסורים הלכתיים כדי למנוע פירוד, בעוד שגישה של פירוד והתרחקות מהכלל נתפסת כחמורה ביותר ופוגעת ביכולת להופיע את השכינה בעולם.

תפילה ובית כנסת סודות התפילה
איך להעלות את התפילה שלכם רמה?
מתי חולצים תפילין? | סיום התפילה של השליח ציבור בקדיש תתקבל | מעלת "ברכו" על פני שאר הברכות | סיום הוויה בקריאת שמע | קידוש ה' במניין ובמסירות נפש | הבדלים בין סוגי הקדושות

מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.

מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.

אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.

כללי מלאכות האם מותר ליהנות מאיסור שבת בשוגג או במזיד?
הלכה למעשה
האם מותר לנו ליהנות ממאכל שבושל בשבת באיסור? מה הדין אם פתחנו את המקרר בשוגג והדלקנו את האור או המאוורר, והאם יש הבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן? בשיעור זה צולל הרב משה בר ציון לתוך סוגיית "הנאה ממעשה שבת" במסכת חולין (טו ע"א), ומבאר את מחלוקות התנאים (רבי מאיר ורבי יהודה) והראשונים שנפסקו להלכה. במהלך השיעור נלמד: מהו זמן צאת הכוכבים המדויק ומדוע חשיבות תלמוד התורה ברבים משפיעה על קביעת זמני התפילות? ההבדל ההלכתי בדין מעשה שבת בין שוגג למזיד לדעת השולחן ערוך והגר"א. מהן שלוש הגדרות השונות ל"שוגג" בהלכה וכיצד הן מיושמות בחיי היום-יום? מעשה שבת במחלוקת הפוסקים (כמו חימום מרק לח שהצטנן) והאם ספק דרבנן לקולא במעשה שבת?

הלכות שלושת השבועות מדריך הלכתי לתשעת הימים: כל מה שמותר ואסור לעשות
הלכה למעשה
בשיעור זה, הרב משה בר ציון עושה סדר בהלכות תשעת הימים הלכה למעשה, ומסביר את היסוד הרוחני של האבלות על חורבן בית המקדש ואת הגבולות ההלכתיים שבין הרווחה לבין צורך הכרחי. בין הנושאים בשיעור: מהו היסוד של האבלות ואיך הרצון שלנו בונה את ירושלים? מיעוט משא ומתן וקניות (מתי מותר לקנות דירה, רכב או מכשירי חשמל?). הלכות בנייה ושיפוצים בתשעת הימים (קבלן יהודי לעומת נוכרי). דיני בשר ויין בסעודות מצווה ובחיי היום-יום. הלכות כיבוס ובגדים מכובסים (איך מכינים בגדים ללבישה?). הלכות רחיצה ומקלחות במזג האוויר החם בארץ.

מטות מקום היחיד בתוך כלל ישראל
השיעור עוסק במעבר מעבודת הכלל לעבודת הפרט, דרך התבוננות בכוח הדיבור והרגש האישי הבאים לידי ביטוי בהלכות נדרים. בהמשך, מתוך בקשת בני גד וראובן בפרשת מסעי, מודגש כיצד הייחודיות של כל שבט ועדה משתלבת יחד לכדי פסיפס שלם הבונה את אחדות האומה האמיתית.

אורות ישראל ותחייתו השאיפה הפנימית להתעלות
פסקה ל"ב
הנשמה הפנימית והטהורה של האדם הפרטי, של עם ישראל ושל הבריאה כולה, אשר זועקת ומשתוקקת ללא הרף לצאת מהצמצום אל עבר שלמות, גאולה ותיקון. בנוסף, מוסבר כי כל התנועות והמאבקים בעולם נובעים למעשה מאותו רצון עמוק לאחדות, בניגוד לתפיסת המינות השטחית שמבקשת לנתק את הקדושה מתוך החיים הגשמיים.







