בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

כרך ב' שיעור ט"ו

מורה נבוכים

נפנה כעת לעסוק בנושאים מרכזיים בהגותו הפילוסופית של הרמב"ם.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

אייר תשס"ז
18 דק' קריאה
מסורת והתגלות
נפנה כעת לעסוק בנושאים מרכזיים בהגותו הפילוסופית של הרמב"ם.

ברור, שהיסוד הרציונלי, יסוד הניתוח התבוני והמאמץ הגדול להסביר את ענייני התורה, המצוות, ההנחיות ההתנהגותיות והמוסריות, ענייני האירועים השונים שהתורה מספרת אודותם, הוא יסוד מרכזי במשנתו. המאמץ הגדול של הרמב"ם הוא להסביר עניינים אלו באופן רציונלי, להכליל אותם במסגרת הגדולה והרחבה של הבריאה ותכליתה, כלומר, תכלית הבריאה הוא האדם המושלם מבחינה תבונית ומוסרית, שמנהיג עצמו ואת החברה שלו באופן כזה. במסגרת הכוללת הזו של הבריאה ומטרתה צריך להכלל הכל - האירועים, החוקים והמצוות. והרמב"ם, יותר מאשר כל מחבר אחר, נכנס לפירוט ודיון דקדקני ביחס לאסכולות הפילוסופיות.

עם זאת צריך להבין, שאף כי נטה לקבל את התיאוריה האריסטוטלית בדבר הפיזיקה והלוגיקה, שהתעשרה על ידי פרשנות מאוחרת יותר יוונית וערבית, הרי שבנקודות מפתח, כמו בריאת העולם, התגלות אלוקית, השגחה אלוקית, יחודיותה ואמיתותה של התורה, באלו הוא חולק מכל וכל, באופן מהותי, על העמדה הפילוסופית. למשל, העמדה הפילוסופית היתה שהעולם קדמון ולא נברא. הרמב"ם כותב שקשה להביא ראיה לאחד מהצדדים. קשה להוכיח שהעולם קדמון וקשה להוכיח שהעולם נברא. ולכן דעתו של אריסטו נטתה לכיוון אחד, ואילו דעת הרמב"ם אחרת מפני שידע את האמת, לא מצד הפיזיקה אלא מצד התורה 1 . הרציונליזם, ההתבססות על התבונה כמקור כל המידע ומקור כל ההבנה שולל מקורות אחרים. ההתבססות על התבונה היא בלבדית ובלעדית, ולכן, התגלות אלוקית, שכביכול עוקפת את התבונה, עוקפת את המאמץ האנושי להחכים ולהבין, ומוסרת לאדם חוקי התנהגות, בניית חברה, התייחסות לסביבה ולטבע - היא דבר שלרציונליסט קשה מאד לקבל. בנקודה זו אומר הרמב"ם: ההתגלות האלוקית בהר סיני היא עמוד האמונה והדת. כאן מכריעה המסורת. הוא טורח לציין את כל הדורות, ממשה, שקיבל את התורה מפי הגבורה נוכח ישראל ועד רבינא ורב אשי. הוא לא חס על הקולמוס ועל ידו וכתב את כולם זה אחר זה 2 .

הרמב"ם מדגיש את אחד היסודות החורגים לגמרי מכל עיסוק רגיל ברציונליזם ותבונה - המסורת, וממילא את יסוד ההתגלות האלוקית. נכון הוא, שהרמב"ם מנסה למעט את משקל הניסים האחרים, אבל היה זה כדי להבליט באופן מיוחד את הנס העצום של מתן תורה. אין לו ענין, מבחינה פרשנית, להעמיד את כל הניסים: עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף, נתינת המן ומתן תורה באותה שורה, אלא להדגיש את השוני והיחוד העצמי שבמעמד הר סיני. יש נס שהוא לשעה, ובאותה שעה ערכו אדיר, ולעומת זאת, נס ההתגלות האלוקית בהר סיני בעת מתן תורה הוא נס מתמשך, מפני שחיי מקבלי התורה ולומדיה תלויים בו: חיי המשפחה, חיי היחיד, חיי החברה, העם ותקוותו. מבחינה זו, מהות אירוע זה שונה לגמרי מכל שאר האירועים. על כן מחדש הרמב"ם 3 , שאילו קרו כל הניסים עליהם מספרת התורה, אך ללא מתן תורה, הרי שהכל היה בטל ונשכח, אף שבאותה עת אנשים היו שמחים בנס שנעשה להם. ולכן, ראוי לו ללומד התורה לא לעיין כל כך בניסים אחרים, כי אם בתוכן העצמי של התורה וחוקיה, שהם הקבועים, הנצחיים, שלא יוחלפו לעולם. זוהי הדגשה מיוחדת במינה. בנקודה זו יש לרמב"ם ויכוח תיאולוגי עם הנוצרים והמוסלמים. שהרי אם "תורה זו לא תהא מוחלפת" 4 הרי שאין מקום לתוספות של "ברית חדשה", ובוודאי שאין מקום לספר אחר לגמרי - "הקוראן", כתחליף לתורה. את זה הרמב"ם קובע כעיקר אמונה, ולכן לא יוכל יהודי להשאר ביהדותו השלימה והנאמנה, ובו בזמן לטעון שהוא מאמין בנבואה חדשה שמשנה את הכתוב בתורה. קובע הרמב"ם שזוהי בגידה. בכך הוא נוקט עמדה שמרנית וקיצונית ביותר ללא פשרות עם הזרם הרציונליסטי הפילוסופי וללא פשרות עם הזרמים הדתיים האחרים. אות אחת של תורה לא תהא מוחלפת והכל מחייב באופן מוחלט.

השגחה פרטית
בענין נוסף חולק הרמב"ם על הזרמים הרציונליסטיים הפילוסופיים - ההשגחה האלוקית. הפילוסופיה האריסטוטלית מציירת את הא-ל כסיבה ראשונה, שלימות, המסופקת בעצמה ואיננה צריכה דבר. על כן, אין לדבר על כל סוג של השגחה. העולם הקיים מתנהל לו על פי השכל הפועל, כלומר, מערכת החוקים, התבונה, שחורזת את כל מה שקורה במציאות. אם חושפים את חוקי המציאות הרי שרואים את התבונה שבמציאות. לא-ל אין ענין בזה.

לעומת זאת, עניינה ועיקרה של התורה לספר לנו עד כמה הא-ל נוכח בכל דבר וענין: בענייני הפרט, המשפחה, השבט, העמים, מלחמות, ירידת גשמים או בצורת וכו'. הרמב"ם מגיע בענין זה לנוסחה מבריקה: נכון הוא שהמציאות בכללותה מתנהגת על פי מערכת חוקים קבועה מראש. צדקו בזה הפילוסופים, המדענים והפיזיקאים. יש מציאות כזו והיא חכמה אלוקית. המציאות נבראה בחכמה, זהו השכל הפועל, וזוהי החכמה האלוקית. ההשגחה הפרטית, היא הביטוי לרצונו של הא-ל ולא רק לחכמתו, לכן היא חלה אך ורק במין האדם. לכל שאר היצורים שבעולם אין צורך בהשגחה פרטית. בעלי-חיים, צמחים או מינראלים אינם בעלי בחירה. מעצם היווצרותם וכל משך קיומם נתונים הם בסד של חוקים ברורים מאד. לא כן האדם. האדם הוא בעל שכל ובעל רצון חפשי, ולכן, החלטותיו ובחירתו באים למשפט. זוהי ההשגחה הפרטית. האדם בחר, החליט וצריך לתת על כך את הדין. מכאן, שסיפורי התורה הם הרצון האלוקי הפועל שנוגע לבני האדם, מן האדם הראשון ועד לכל שאר הנפשות הפועלות המתוארות במקרא. ואם יש נגיעה בעניינים אחרים של הטבע, לבעלי חיים, לשמן, למים, כל זה בהקשר לאדם, לפי צרכיו. הים לא היה נבקע מתוך איזו קפריזה. הסלע לא היה מוציא מים מתוך קפריזה. דבר כזה לא יקרה לעולם. בטבע יש חוקים, יש חכמה קיימת. אך אם האדם צריך להם - זה כבר ענין אחר. כל הניסים הם הגילויים המובהקים הקיצוניים של ההשגחה הפרטית. מערכות הטבע יכולות להשתנות למען האדם, לפי מה שהוא נידון ולפי מה שהוא צריך. באופן זה מקיים הרמב"ם את שני העקרונות: העקרון הפילוסופי המדעי - העולם הוא עולם שזור בתבונה, מונהג לפי השכל הפועל ואיננו צריך תיקונים שכן הוא שלם מצד עצמו. לעומת זאת, האדם הוא בעל בחירה. ואין הכוונה שהאדם פחות שלם מבעל חיים, שהרי בגופו לא חסר לו דבר, אך שכלו ורצונו החפשי הם דרגה עליונה יותר - רוחנית על-טבעית של שלימות. העולם הטבעי ניתן לאדם כשדה לפעול בו. ולכן, אם יש חריגות מן הסדר התבוני בעולם הטבע, הרי שהן אך ורק בהקשר לאדם. כאן יש השגחה פרטית . בכל שאר הבריאה פועלת השגחה כללית , כלומר, אותה תבונה המקיימת תמיד מיני בעלי-חיים וצמחים וסדרי התנהגותם.

כאמור, הרמב"ם מוצא את הדרך לחרוג מן הזרם הרציונלי, אליו היתה לו משיכה והערכה רבה, לחלוק בנקודות יסוד ולחדש דרך משלו שתאיר את היהדות באור חיובי מאד ובעוצמה רבה.

הרמב"ם וחכמת הקבלה
בענין היחס שבין הגותו של הרמב"ם לחכמת הקבלה מתקיים ויכוח כבר שנים רבות. הרמב"ם כותב 5 שראה ספר שנקרא "שיעור קומה", אותו הביאו לו מבבל. יש כיום ספר שנקרא "שיעור קומה", בכתב-יד בערך מאותה תקופה, אבל איננו יודעים אם זהו הספר שהרמב"ם ראה. הרמב"ם יצא בביקורת קשה מאד נגד הספר, המחבר וההולכים אחריו. ביקורתו, בקיצור נמרץ, היא שהספר מציג את האלוהות בצורה אנתרופומורפית, כלומר, דמויית אנוש. שהוא מלא הגשמה, ומבחינה זו - מלא כפירה, שכן לדעתו ההגשמה היא כפירה בתורה. הוא יוצא בחריפות רבה גם נגד הקהל שרואה בו ספר תורני. על סמך דברים אלו אמרו רבים שהרמב"ם שולל לגמרי את חכמת הקבלה, שהוא לא מקבל את המסורת, את המינוח ואת העיונים מסוג זה. אנו יודעים שעדה אחת בישראל, מיהודי תימן, שקיבלה על עצמה לנהוג כדברי הרמב"ם בענייני הלכה ובענייני מוסר ומחשבה יהודית, ביניהם תלמידי חכמים גדולים, באופן עקבי ועיקש, לא רצו לקבל בשום פנים ואופן את ספרות הקבלה כספרות יהודית לגיטימית. התנגדותם לקבלה לא התמקדה בצד ההלכתי דווקא, שהרי בלאו-הכי לא קיבלו מקורות הלכתיים אחרים לאחר הרמב"ם, אלא התייחסה לכל סוג של מחשבה או דעה בספרות זו. במאתיים השנים האחרונות באסכולה של חכמת ישראל 6 , קמו חוקרים שהסתמכו על דעה זו (אף שהיתה דעת מיעוט בתוך כלל קהילות ישראל) וטענו שהרמב"ם הוא רציונליסט מובהק, אנטי-מיסטיקן, שבשום אופן לא קיבל את הקבלה על כל צדדיה ופניה.

לעומת זאת, היו שצמצמו את הביקורת של הרמב"ם לאותו ספר מסוים שהוא ראה. הם הסבירו שהיות שלא הזדמן לו לפגוש בחכמים מקובלים ולקבל את הסבריהם הרעיוניים לשפת הסמלים והמשלים שבה כתובים ספרי הקבלה, תגובתו היתה חריפה וקיצונית כל כך. עניינו היה לעקור מישראל כל שרידי מחשבה מגשימה כלפי האלוהות ולשלול כל סוג של מחשבה שמפרשת דברי נביאים וחכמים כפשוטם בלבד.

ויש שאמרו, במיוחד בתקופת החסידות, שהרמב"ם היה אחד מהמקובלים הגדולים, אלא שהסתיר זאת בלשון ובסגנון פילוסופי. הוא עצמו אומר בספר "מורה נבוכים", שאין לו ענין לפרש את מה שאמרו חכמי התלמוד שהוא סוד. ומכאן משמע שאכן ידע ולמד את הסודות הללו אלא שלא רצה לפרשם לרבים. ולכן היו שהכניסו את הרמב"ם לתוך אותו חוג של המקובלים הגדולים שבכל הדורות. למשל, האדמו"ר השלישי של חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הצמח צדק, כותב מאמרים חשובים לתרץ את הרמב"ם דווקא לאור הקבלה. הוא מוצא אצל הרמב"ם את אותן נקודות שמתאימות לפי דעתו והבנתו אל עקרונות חכמת הקבלה 7 .

הרב צבי-יהודה אמר בשם אביו, הראי"ה קוק, שאף שהרמב"ם לא היה מקובל באופן הרגיל של המילה, הוא לא למד בבית מדרש של חכמי הסוד, עם זאת בגודל שכלו הגיע בדרכו הוא להרבה מאד מן העקרונות והאמיתות שבחכמת הקבלה. ולכן, מבחינתו, בדורות מאוחרים יותר, ניתן היה לפרש את דברי הרמב"ם, לאור העקרונות של הקבלה המאוחרת, ביחוד קבלת האר"י. היתה התאמה, אף שהסגנונות היו שונים 8 .

נתייחס כאן בקצרה למה שנראה כשווה ושונה בדברי הרמב"ם לדברי המקובלים. הרמב"ם מזהיר שאת סודות מעשה בראשית שהוא כותב, הפיזיקה, מדע הטבע, ניתן לגלות רק לאנשים המעולים והראויים מבחינה מוסרית, אבל לא להמון העם שיכולים לקלוט את הסוד מבחינה אינטלקטואלית, אבל אינם בשלים לקבל על עצמם אחריות מבחינה מוסרית. דברים אלו שנאמרו על ידי רופא גדול לפני מאות שנים תקפים היום פי כמה וכמה. גם אז היו חומרים רעילים שיכולים להיות קטלניים, ועל הרופא לדעת מה רעיל ומה לא, כיצד להכין תרופות, סמים ורעלים, ידיעת המינון הנכון וההרכבים, על אחת כמה וכמה בימינו. גם מי שאיננו מסכים שזהו פשט דברי חכמים ל"מעשה בראשית" - עדיין יסכים לדברי אזהרה אלה.

מעשה בראשית, באופן כללי מאד, הוא סוד צירוף הכוחות השונים, שהם ראשית ויסוד הבריאה. דעתו של הרמב"ם היא שידיעת החוקים - הם הכוחות שנוצרו בבריאה ומתמידים לפעול - זהו מעשה בראשית. המעשה הזה קיים ועומד. אותם כוחות וחוקים ממשיכים לפעול.

אמנם, לדעת רוב אלה שעוסקים בחכמת הסוד מצד עצמה, מעשה בראשית איננו החוקים שניתן לנסחם מבחינה פיזיקלית, ביולוגית או כימית, אלא הם אותם כוחות רוחניים שהביאו ליצירת העולם. בעיקרו של דבר הכוונה היא לאותם גילויי רצון אלוקי, שגרמו וגורמים לבריאת העולם והתמדת קיומו, וניתן להבין את כל מערכת פעולת הגומלין שביניהם לבין התממשותם בחוקיה הפיזיקלית של ההוויה. הם התשתית הלא-פיזיקלית של ההוויה. הקשר שביניהם לצד הפיזיקלי-חומרי של המציאות קיים בהחלט. אנו יכולים להתרשם מן הקשר הזה, למשל, מאותם מעשים שנמסרו בגמרא 9 ובמשך הדורות, על יצירת הגולם. כלומר, על ידי ידיעת אותם כוחות שהם גילויי הרצון האלוקי והם קיימים ומתמידים, וידיעת הקשר שביניהם למציאות, ישנה יכולת להפעיל מציאות חומרית גולמית מצד עצמה, בתוספת למציאות הקיימת כבר. זוהי "מיני-יצירה". האדם שיודע את הכוחות הללו באופן הנכון של ידיעה, טהרה, ורמה אנושית מוסרית, יכול לחדש את הקשר הזה בהקשר מסוים.

בביטוי "השם המפורש" אשר מופיע בהקשר ליצירת הגולם, אין הכוונה רק לארבע האותיות המרכיבות את שם ה'. לאותם ארבע אותיות יש ניקוד שונה ומילוי שונה. למשל, האות ה' יכולה להיות מורכבת מה"א, ה"י, ה"ה. זהו מילוי. וכל וריאציה כזו נותנת לנו מציאות אחרת. צירוף כוחות שונה לגמרי. האותיות מייצגות רצונות ומשמעויות. אנו רואים את המציאות כמין קלף כתוב, שכל ההופעות, כל המשמעויות, כל מה שמוחש על ידינו, הן האותיות. מי שיודע את הצירוף הנכון של אותן אותיות וכוחות עם כוונותיהם, יכול לפעול ולהביא לידי סוג מסויים של יצירה שמציגה לפנינו את האפשרות של "מעשה בראשית" בפעולה.

צריך לומר, שאין זה מטבע עובר לסוחר. לא ניתן לפתוח ספר קבלה ולקרוא את המתכון למעשה בראשית. זהו סוד גדול. ולכן בענין זה יש שני רבדים: זה המתואר על ידי הרמב"ם, מפני שגם הכוחות הפיזיקליים הם ייצוג הרצון האלוקי, אבל לא הם הסוד הגדול. והרובד הקודם להתגלות הפיזיקלית, כדעת המקובלים ל"מעשה בראשית".

אשר למעשה מרכבה, אותו הרמב"ם הגדיר כחכמת האלוקות, המטפיזיקה, שאיננה עוסקת בהוויה החומרית, אלא באותם הכוחות, העקרונות, החוקים והאידיאות, שהם טרום-ההוויה. מעשה מרכבה הוא סודי יותר, רחוק יותר מיכולת ההבנה של האדם.

לדעת המקובלים, מעשה מרכבה, מייצג את פעולת הרצון האלוקי, את המסלול, הדינמיקה, הפעלת הרצון המתמדת, שמביאה את הבריאה מנקודת ראשית אל נקודת החזון, התכלית. תיאור זה מתאים למרכבה שמתוארת אצל יחזקאל 10 . מדובר על מבנה: מרכבה, סוסים, כסא והיושב על הכסא. אבל זהו מבנה דינמי. העיסוק בפרטי המבנה, בתבנית הכוחות שהיא מעבר לחוקים הפיזיקליים, יתכן שזהו "מעשה מרכבה" לדעת הרמב"ם, ואילו לשיטת המקובלים זהו עדיין בגדר מעשה בראשית. לעומת זאת, העיסוק בתנועה, ברצון המתחדש והמתגלה, בתוספת על מה שהיה, בכוונה שלפני "המבנה" ובתכליתו - מכונה מעשה מרכבה בדברי המקובלים.

זהו תיאור הסוגיות עצמן מבלי להעמיק בתוכנן. זהו ההבדל שבין הרמב"ם למקובלים. יכלו המקובלים לומר, שמה שנוגע למדע הטבע, יעסקו בו המדענים, וברור שאלו סוגיות חשובות הדורשות זהירות מוסרית, אך אין הן נוגעות לנסתרות העצמיות. דעת הרמב"ם היא שחכמת הטבע היא כל כך מופלאה, עמוקה, מורכבת, מפעימה, שלא יתכן להותיר אותה מחוץ לסוד מעשה בראשית. במשך הדורות ניתן לראות מעברים מן הדעה האחת לשניה. הנה גם אצל הרב קוק בספר "אורות הקודש" יש ביטוי "שבילי החול אל מרכז הקודש" 11 . כלומר, גם במדע החול נוצר הכרח שלא להסתפק אך ורק במושגים המתארים במדוייק ככל האפשר את ההתנהגויות הסדירות שבעולם הטבע, אלא לנסח מושגים כוללים המסבירים את ההתנהגויות האלה. בפניה זו אל רעיונות שמעל ומעבר לתיאורים חומריים פשוטים אנו מזהים התקרבות אל מרכז הקודש כנקודת יסוד שממנה הכל בא. כך הולכת ומתבהרת הזיקה שבין שני הרבדים הללו.

מעלת עם ישראל
רבים מחוקרי הרמב"ם מציינים שהוא לא עסק בסגולת ישראל, ביחודיותו של עם ישראל. אבל מי שמחפש - מוצא התייחסות גם לענין זה. אמנם, לא ייחד הרמב"ם פרק שלם לענין, אבל חיווה דעתו בבירור רב. למשל, בפירושו למשנה, כאשר הוא דן בשאלת היחסים בין יהודים לגויים בענין דינים. שם הוא כותב דברים חריפים ביותר, שאף אלו שכתבו על סגולת ישראל לא התבטאו במילים חריפות כל כך 12 . זוהי דוגמא אחת בה הוא חורג מעט מהפירוש הדיני ונותן טעם לפירושו. גם ב"מורה נבוכים" 13 במקומות מסויימים הוא כותב שאנחנו, עם ישראל, ירדנו בדרגה בגלל השפעות העמים הרעים שאנו יושבים בתוכם וכו'.

רוב מרצו כפרשן וכהוגה היה להבהיר את מעלתה וסגולתה של היהדות ושל התורה, אם בצידה ההלכתי-המשפטי, אם בצידה המוסרי ואם בצידה הפילוסופי. דווקא באלה ראה הרמב"ם את עיקר תרומתו לביאור היהדות והגנתה מפני מבקריה מבפנים ומבחוץ. מעלתו של עם ישראל נושא התורה על ידי בחירה אלוקית - מעלה זו לא היתה כלל מוטלת בספק מבחינת הרמב"ם, עד כדי כך, שאף לא דרשה בירור פילוסופי מפורט. עצם קבלתה והיחס אליה ללא הסתייגות מובע בדבריו אשר בחיבוריו השונים, כאשר הדיון הענייני מביא אותו לכך, כפי שראינו בדוגמאות אחדות. ואף בחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" אנו נוכחים בזאת, כאשר באופן חיובי כל כך הוא מתאר את ההישג הגדול של החשמונאים 14 , או כאשר הוא לומד את הלכות משיח וגאולה מהצטרפותו של ר' עקיבא "נושא כליו של בר-כוזיבא המלך" 15 . ר' עקיבא היה נערץ על ידי הרמב"ם, ובכל זאת כינה אותו הרמב"ם "נושא כלים"! ובחזון הגדול של ימות המשיח, של בנין המקדש, של כיבוש הארץ, מבסס הרמב"ם 16 - בעקבות חז"ל, בבהירות מרובה, ללא הסתייגות כלשהי ובעוצמה סגנונית, שלא מותירה שום ספק - את העמדה הברורה לגבי היחודיות של כלל ישראל בקדושה שבו - מקדש וכהונה, ובפן הלאומי-מדיני שבו - המלכות, וחיוב המלחמה, וללא כל בושה גם שליטה בעמים אחרים כדי לכפות אותם לדת האמת ולהתנהגות הגונה ונאותה 17 .

רבים מנסים להנגיד בין הרמב"ם לר' יהודה הלוי בנקודה הלאומית: כל כולו של ר' יהודה הלוי הוא העיסוק בכלל ישראל וסגולת ישראל, נאמנות למסורת והתנגדות לפילוסופים. כל כולו העלאה על נס של הנבואה שחורגת מתחום התבונה בלבד, ולעומתו מעלה הרמב"ם על נס את התבונה ואת האוניברסליות. כמובן שישנם הבדלים פרשניים וישנם הדגשים שונים. אבל בנקודות היסוד אותן ציינו, ואלו נקודות יסוד של תפיסה פילוסופית כמו גם של תפיסה יהדותית: בריאת העולם, ההתגלות האלוקית בהר סיני ומתן תורה, החיוב המוחלט של התורה, ההשגחה, הלאומיות היהודית, הסגולה והיחודיות - בזה אין שום חילוקי דעות. חילוקי דעות פרשניים אחרים יכולים להיות כפי שהם קיימים בפרשנות ההלכה. יכולות להיות השלמות, שחכם אחד חשף צד אחד והשני חשף את הצד הנוסף, ואין זה סותר. אדם צריך לבחור לו את הרב הדומה בעיניו למלאך אלוקים. מי שנוטה יותר לפרשנות אחת, לדרך מסויימת, יבחר לו את הדרך הזו, ומי שנוטה לדרך אחרת יבחר לו את הדרך ההיא. אבל בנקודות היסוד, לא רק שאין חילוקי דעות, אלא שיש זהות מוחלטת. שניהם מדגישים חזור והדגש את הנקודות הללו כיסודות החיים היהודיים, לעומת כל שאר עמי העולם.

השפעתו על תומס אקווינס
חידושי הרמב"ם השפיעו השפעה מובהקת על התיאולוגיה היהודית והנוצרית. אחד מגדולי חכמי הנצרות, שחי כמה עשרות שנים מאוחר יותר מהרמב"ם, תומס אקווינס 18 , מציין בספרו את "מורה נבוכים" שתורגם ללטינית, ביושר אינטלקטואלי. לא דבר פשוט הוא לציין חכם יהודי, במאה השלוש-עשרה, שבסך הכל לא הביע סימפטיה מיוחדת לנצרות. אקווינס מציין שהוא מסכים עם כמה וכמה עניינים שכבר כתב החכם הגדול מיימונידס (בן מיימון) בספרו מורה נבוכים. אקווינס, לא רק שהיה חכם גדול, אלא היה גם בעל השפעה רבה כל כך עד שבתחילת המאה התשע-עשרה החליטה הכנסיה הקתולית שכתביו של תומס אקווינס, ה'תומיזם', כפי שנקראו, זו הדוקטרינה הרשמית של הכנסיה הקתולית. עד היום זו עמדת הנצרות הקתולית לגבי כמה וכמה דברים.

נפש הכוכבים במושגי הפילוסופיה
כאמור, בנקודות עקרוניות הלך הרמב"ם בדרכו ולא קיבל את דעת הפילוסופים הגדולים, אותם העריך מאד, ביחוד את אריסטו ופרשניו. כמובן, במידה שאפשר היה להביא את דברי האמת כהסבר וכהבנה טובה יותר לדברי התורה, הוא השתדל לעשות זאת. לכן הוא משתמש במערך המושגים שהיה מקובל בפילוסופיה של זמנו, כמו "השכל הפועל", "נפש הכוכבים".

בדרך אגב, נסביר ביטוי זה: מקובל היה שיש נפש לכוכבים. הכוכב זוהר ומאיר. המדרג היה פשוט יחסית: מן החשוך, העכור, החומרי והכבד ועד לרוחני, שהוא לא רק שקוף, אלא מאיר וזוהר מצד עצמו. בהשאלה אנו משתמשים בכך גם בלשוננו, למשל, "אור החכמה", הארה, "קרן עור פניו" של משה 19 . זוהי לשון מושאלת אבל היא מעידה על מדרג מסוים. בנוסף לכך, הכוכבים הם למעלה, שגם בזה כבר יש מדרג מסוים. שכן "למטה" שלנו זו הארץ, האדמה, סמל החומריות, ואילו הם למעלה. הסיבה הנוספת היא שמסלול הכוכבים הוא נפלא בדיוקו. הוא סמל התבוניות שביקום. ניתן היה לחשב בדיוק רב את מסלול הכוכבים, ועל פיו לחשב את מסלול האניות בים, למשל, ותמיד ניתן היה לסמוך על מפת הכוכבים. אין להם קפריזות... הם אינם קופצים לפתע ממקום למקום. הם מייצגים את התבוניות המתימטית הצרופה, ללא אותם חסרונות שיש לגופים חומריים, שנשברים, נשחקים ונופלים. מכאן, ניתן לקבוע שהכוכבים הם גופים זוהרים תבוניים, שנעים בצורה מסוימת, תנועתם אינה מקרית, ועל כן, אם באדם יש נפש, על אחת כמה וכמה שלגופים כאלה יש נפש. זו היתה המסקנה הפשוטה של האסטרונומים.

בנוסף לכך עלינו להתייחס לאחד מיסודות המדע האריסטוטלי. אריסטו היה צריך להסביר את ענין התנועה במציאות, משום שבעולם החומרי, בפשטות, הכל צריך לנוח, שהרי הכבדות והחומריות מושכים אל המנוחה. כיצד יש תנועה? החי הוא נע. הדומם, לעומת זאת מייצג את החומריות כפשוטה והוא איננו נע. אבל, מאידך, ניתן לייצר תנועה, שכן אם נניח מגנט ליד מתכת, היא תנוע לקראתו. אריסטו הגדיר כי "הסיבה הראשונה", היא הנע שמניע את עצמו. שאיננו צריך הנעה מעצמו. את כל שאר הדברים אנו מדרגים על פי עוצמת התנועה שיש בהם מן הסיבה הראשונה. לכוח הזה, שמאפיין את העצם, ולא את המקרי, קרא אריסטו, אנטלכיה, ולדעתו זוהי הנפש. כמו שבאדם הנפש היא המניע שלו. אם אין נפש לא תתכן תנועה. כך גם אצל בעלי חיים. כך גם אצל צמחים. ולכן, בכל דבר יש נפש. אפילו בדומם, אם אפשר על ידי מאמץ גדול, להביאו לתנועה מסוימת, סימן שגם בו יש נפש, אמנם חבויה. כשיש תנועה, הנפש היא המניעה. זוהי תמונת עולם פיזיקלית על פיה כל דבר שקיים במציאות יש בו תנועה משוכללת או פשטנית. זהו כוחו וזוהי נפשו.

כאשר הרמב"ם קובע שלכוכבים יש נפש, הוא בעצם אומר לנו שני דברים: א. לדעת האסטרונומים הכוכבים הם גופים משכילים, זוהרים ותבוניים. ב. יש להם נפש. בוודאי שאין הם נופלים מכל עצם אחר במציאות, אלא שהאבן איננה מזיזה את עצמה, ואילו הכוכבים נעים במסלול מסודר. מכאן ניתן לקבוע, שהנפש הזו, במובנה האריסטוטלי, איננה כנפש האדם. בענין זה הרמב"ם איננו מקבל את דעת אריסטו שחילק את נפש האדם לדרגות שונות. לדעת אריסטו המיוחד באדם הוא דווקא הנפש המשכלת, אבל הנפש הזנה והמתעוררת היא כחי וצומח. לעומתו טוען הרמב"ם שנפש האדם אחת היא, והיא כל כולה נפש אנושית שעניינה להיות צלם אלוקים, בעל בחירה חופשית ותבונה שמאפשרת אותה.

לכן, נוח לומר שלכוכבים יש נפש. יתכן, שאילו חקר הגופים השמיימיים כפי שאנו מכירים אותו היום היה מוכר גם לרמב"ם, לא היה מסכים לנפש הכוכבים, כיוון שהיה מבין שמדובר בגופים שדומים מאד לגופים דוממים אחרים. יש סדרה אחרת של כוחות שמניעה אותם, ויש בהם כליון, ויש בהם התחדשות, ויש בהם סטיה. יש בהם כל הפגמים החומריים, אלא שהם פועלים בפרקי זמן שונים לגמרי.

השפעתו של "מורה נבוכים"
ונחזור לענייננו. ספר "מורה נבוכים" נועד להסביר את הסוגיות בתורה ובמורשת היהודית בכללותה שמן הראוי להסביר, לדייק ולהבהיר, כדי שבשום אופן לא יהיה מצב שאדם משכיל יצטרך לבחור בין התורה לבין המדע והפילוסופיה. זוהי מגמתו של הרמב"ם בכתיבת הספר לתלמידו. אותו תלמיד מציג עצמו לפני רבו ואומר 'אני נבוך'. הוא למד מדעים ולמד תורה, ואיננו יודע כיצד הדברים מסתדרים יחדיו. עליו לבחור אם לוותר על המדע ולהשאר נאמן לתורה, או חס וחלילה לוותר על התורה. הרמב"ם כותב ספר זה כדי להסביר ולקבוע עקרון בסיסי - אין ניגוד בין המדע לתורה. באותן נקודות שהפילוסופים והמדענים לא מסכימים עם חכמי התורה, מבאר הרמב"ם שנקודות אלו לא הוכרעו הכרעה ברורה. המדע איננו קובע אותן כעובדות מוכחות, אלא ניתן להסביר כך ואפשר אחרת. במקרים כאלה נעדיף, כמובן, את ההסבר התורני ולא את ההסבר שמנותק מהתורה, מפני שאנו מקבלים את התורה מעל ומעבר לכל הסבר, כאמת ברורה ובטוחה. התורה היא למעלה מכל סוג של השגה. אמת, שיש השגות יפות וחשובות וקרובות אל האמת גם מצד המדע והפילוסופיה, מבחינת החשיבה הלוגית, הסקת המסקנות, הבדיקה והתצפית המדעית, כל אלו הם דברים שניתן בהחלט לסמוך עליהם. ולא רק שאין ניגוד, אלא שבסוגיות רבות ישנה השלמה בין שני התחומים האלה. ועל כן, הרמב"ם עצמו, מסביר במינוחים מדעיים את תופעת הנבואה, עד לנקודה שבה כבר אין הסכמה.

הישגו העצום של הרמב"ם בתקופתו היה גם לרועץ, ולכן, בה במידה שספריו בכלל ובעיקר ספרו האחרון "מורה נבוכים" התקבלו בהערכה גדולה מאד בקהילות שונות, היו גם הסתייגויות. היה חשש גדול שמא הדברים יגיעו לידיים לא נכונות - מצב שהרמב"ם היה מודע לאפשרותו ועל כן התאמץ שלא לגלות את הדברים למי שאינו ראוי.

תפוצתו של הספר "מורה נבוכים" גברה לאחר תרגומו לעברית על ידי שמואל אבן-תיבון. התרגום העברי אפשר גם ליהודים תושבי ספרד הנוצרית, פרובנס ואיטליה ללמוד את הספר ולהתרשם עמוקות מתכנו. סמכותו הרוחנית של הספר, כביטוי לתפיסת עולמה של היהדות בכללה, נבעה מהכרה בסמכותו וגדולתו של הרמב"ם כפוסק חובק כל תחומי ההלכה. מעמד יחודי זה הקנה לדעתו של הרמב"ם עוצמה בלתי-רגילה שדחקה הצידה דעות של חכמים אחרים, ובעיני רבים אף ביטלה דעות שונות ודרכים נוספות להבנת התורה. בקהילות שונות קמו אנשים שראו את עצמם כתלמידי "הנשר הגדול" וניסו להמשיך את מפעלו ההלכתי והפרשני. ביניהם היו כאלה שתלו בדעת הרמב"ם דעות נפסדות ששאבו מחיבורי פילוסופים קדומים על פי הפרשנות של האסכולות החדשות, כגון של אבן רושד, אל-פאראבי וכדומה. המסקנות שעלו מעיוניהם של אלה סתרו לא פעם את עיקרי האמונה וההלכה ועוררו בכך את זעמם וחרדתם של רבני הקהילות ומנהיגיהן הרוחניים. כשלושה עשורים לאחר הופעתו של "מורה נבוכים" בתרגום עברי (ד'תתקצ"ב, 1232) התעורר פולמוס נוקב בעיר מונפלייה שבפרובנס. בראש המתנגדים ללימוד ב"מורה נבוכים" עמד הרב שלמה מן ההר 20 . התנגדותו הנמרצת נתמכה גם על ידי תלמידו הגדול - ר' יונה גירונדי ותלמידים נוספים שתפסו מקום בהנהגה הרוחנית. פעילותם הביאה לידי כך שעשרות רבנים חתמו על חרם נגד הלומדים ב"מורה נבוכים" וב"ספר המדע" שב"משנה תורה" לרמב"ם. לעומתם, הגיבו רבנים מספרד ומקומות נוספים והחרימו את המחרימים. הפולמוס התפשט לקהילות רבות ועורר תסיסה ומתח רב, למרות שחכמים גדולים, כמו הרמב"ן, ניסו לפשר בין הצדדים ולהגיע לעמדה מאחדת שמכירה בגדולתו של הרמב"ם כפוסק והוגה דעות אך מסתייגת מפרשנות דווקנית וקיצונית של דבריו שמבטלת כל דעה ודרך אחרת בהבנת התורה. מאמצי הפשרה לא תמיד נשאו פרי ויש עדויות שבעקבות התערבות האנקויזיציה נשרפו כתבי-יד רבים של "מורה נבוכים" וחיבורים נוספים של הרמב"ם. שמועות ואגדות שנוצרו בעקבות הפולמוס החריף סיפרו על חרטה של ר' יונה גירונדי על התנגדותו לרמב"ם, ואף תלו צרות, גירושים וגזירות, כמו שריפת התלמוד בצרפת, בפגיעה הקשה בספרי הרמב"ם.

לאחר זמן (בשנת ה'מ"ה, 1285) נעשה ניסיון לחדש את החרם על ספרי הרמב"ם. היוזם היה ר' שלמה פטיט מקהילת עכו, שנמנה על חוג המקובלים תלמידי ישיבת הרמב"ן. פניותיו לראשי הקהילות במערב ובמזרח עוררו תסיסה ונתקבלו בהסכמה על ידי מספר רבנים אך נתקלו גם בהתנגדות נמרצת של ראשי ישיבות ומנהיגי קהילות. אחד מגדולי החכמים באותו הדור - הרשב"א, לא קיבל את עמדתו של ר' שלמה פטיט, אך פעל בעיקר להשקיט את הפולמוס. בעקבות כיבוש עכו בידי הצלבנים והחרבתה של הקהילה היהודית שם פסקה גם הפעילות של מתנגדי הרמב"ם. אבל השאלה לא ירדה לגמרי מסדר היום, ולכן בשנת ה'ס"ה, 1305, גזרו הרשב"א ובית דינו, לפרק זמן של חמישים שנה, שלא ללמוד פילוסופיה עד גיל עשרים וחמש 21 : "...וגזרנו וקיבלנו עלינו ועל זרענו ועל הנלווים עלינו בכח החרם לבל ילמוד איש מבני קהלינו בספרי היוונים אשר חיברו בחכמת הטבע וחכמת האלוהות... עד היותו בן חמש ועשרים שנה... פן ימשכו החכמות ההם אחריהם ויסירו אותו מאחרי תורת ישראל שהיא למעלה מן החכמות האלה... והוצאנו מכלל גזירתנו חכמת הרפואות אף על פי שהיא לקוחה מן הטבע לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות...". עד גיל עשרים וחמש יש לעסוק בלימוד תורה מתוך נאמנות תמימה ופשוטה, ורק לאחר מכן להוסיף השכלה מדעית נעלה. ברור מאליו שהרשב"א לא אסר ללמוד את ארבע פעולות החשבון, כשם שלא אסר ללמוד רפואה. החרם חל על עיסוק אינטנסיבי בהשקעה של זמן ומתוך הזדהות עם ההישגים הפילוסופיים והמדעיים. מן הראוי לציין שהרמב"ם וחיבוריו הפילוסופיים לא מוזכרים כלל בחרם הרשב"א.

האמת צריכה להאמר, שתועלתו של ספר "מורה נבוכים" היתה גדולה, אבל גם נזקו היה לא מבוטל, כי היו כאלה ש"אכלוהו פגה", והתייחסו באופן בוסרי לדברים שבספר. יתרה מכך, יש מן הנזק אפילו עד לימים אלה, שהרי אם יש חוקרי רמב"ם שממשיכים לטעון שהוא לא קיבל את עקרונות התורה ושנטה אחר הפילוסופיה אבל לא רצה לגלות זאת להמון, יש בכך אפשרות לנזק עצום. כמובן, הרמב"ם לא התכוון לכך, אלא שספרו נותן אפשרות לפרש את הדברים בפנים שונות, גם שלא כהלכה. אבל על כגון זה כבר אמרו חז"ל שאפילו בדבר ה' אשר בתורת משה "הרוצה לטעות יטעה" 22 , מפני שהיא נכתבה בלשון בני אדם.


^ 1. מורה נבוכים חלק שני, בעיקר פרקים טז, כה.
^ 2. הקדמת הרמב"ם למשנה.
^ 3. הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א.
^ 4. הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני.
^ 5. שו"ת הרמב"ם סי' קיז.
6. חכמת ישראל - זרם בתנועת ההשכלה היהודית באירופה, שהתיימר לחקור את המקורות היהודיים באובייקטיביות היסטורית ומדעית ולהעמיד את המסורת היהודית על ערכה התרבותי בלבד. רבים ממנהיגי תנועת ההשכלה היהודית, ואף רבים מן הרבנים חכמי אותו הדור, ציינו את הניגוד שבין "חכמת ישראל" ל"תורת ישראל".
^ 6. אף הרב ישראל הס, בספרו "בפקודה אלוקית", נדרש לנושא זה. עיין שם בעמ' 166. ועיין בספר "דרך מצוותיך" לצמח צדק, עמ' יב, ב, ועמ' מו, ב.
^ 7. עיין בספר מאמרי הראי"ה עמ' 518, מכתב על אמיתת הקבלה וקדושתה.
^ 8. סנהדרין סה, ב. ועיין שו"ת חכם צבי סי' צג.
^ 9. יחזקאל פרק א.
^ 10. אורות הקודש ח"ב עמ' תיב.
12. בבא קמא פרק רביעי משנה ג.
^ 11. למשל בחלק ב סוף פרק יא: "לפי שאומתנו אומה חכמה שלימה, כמו שפירש יתעלה על ידי האדון אשר הביא לשלמותנו, ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אלא שכאשר כילו טובתנו רשעי העמים הסכלים, והשמידו חכמותינו וספרינו, והאבידו חכמינו, עד שחזרנו להיות סכלים, כמו יעד לנו בחטאינו, ואמר "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", ונתערבנו בהם ועברו אלינו השקפותיהם כמו שעברו אלינו מידותיהם ומעשיהם..."
^ 12. הל' מגילה וחנוכה פרק ג הלכות א-ג.
^ 13. הל' מלכים פרק יא הלכה ג.
^ 14. שם, הלכה א.
^ 15. שם, פרק יב הלכה א.
^ 16. תומס מאקווינו (1274-1125) - מגדולי התיאולוגים הנוצרים בימי הביניים. שיטתו ההגותית נחשבה בעיני הכנסיה לסינתזה המושלמת ביותר של המחשבה הנוצרית.
^ 17. שמות לד, ל.
20. מרבותיו של הרמב"ן. יליד ברצלונה שעבר לפרובנס.
21. ראה שו"ת הרשב"א חלק א, תשובות תיד-תיח.
22. בראשית רבה ח, ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il