ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יא' ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה יא'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כנסת ישראל מנצחת את העולם בכחה הרוחני, שיסודה העליה המוסרית המוחלטת, העולה על הנטיות שברוח האדם, גם על הטובות והיותר יפות שבהן. מגלה היא את כחה בידיעת הנהגת העולם למעלה מדרך הטבע, מסברת היא בניסים ונפלאות את מהותה העצמית, והאמת הזאת היא בעצמה מגבירה את העז הרוחני בקרבה ובעולם. אי אפשר לאדם היחידי והקיבוצי שיתעלה על טבעו, בזמן שהוא תמיד חושב שכל המוטבע בטבע אין עליו כח עליון להחליפו בעילוי. על כן אין מנוס משפלות המוסר שבעומק הרוח - לא לעובדי עבודה זרה ולא לכופרים מוחלטים, והמחשבה שהיא מעצמת את הרוח, להעלותו מכל המגרעות שבטבע הבהמי הפראי של האדם, היא רק המחשבה האמונית, המבררת את פעולותיה על ידי שלטון שם ד' בעולם בהתגלות רצונית אידיאלית, שזהו גילוי שם ההויה שבתורת ישראל.


הרב מברר כאן נקודה בעלת חשיבות רבה. הכוח המבטיח לכנסת ישראל ניצחון בעולם, המסוגל להעמיד אומה קטנה ומשועבדת, במרכז התרבות העולמית, הוא לא כוח גשמי, או כזה הנובע מריבוי כמותי, אלא הכוח המוסרי. יסודה העליה המוסרית המוחלטת, העולה על הנטיות שברוח האדם, גם על הטובות והיותר יפות שבהן. ברוח האדם יש מחשבות ונטיות מצפוניות יפות וטובות, המתעוררות באופן טבעי אצל אנשים שונים במקומות שונים בעולם ובתרבויות שונות, אצל כל אחד מתוך נפשו והווייתו החברתית. בכל זאת, מחשבות ונטיות אלה אינן מסוגלות לנצח את העולם, והיחידה המסוגלת לכך, היא כנסת ישראל בכחה הרוחני . כדי לבאר את הדברים, נקדים שהמופת המוסרי הגדול שברוח האדם, הוא הטרגדיה - לא כענף במחזאות, אלא כתפישת עולם. הטרגדיה היא המצוקה המהותית שבין השאיפות, הרצונות, הנטיות הטובות והכמיהה לעולם אידיאלי לפרט ולכלל, לבין המציאות האכזרית. ההתנגשות יוצרת מצוקה, ומתוכה נוצרת השלמה שבייאוש (שהיא נקודת הטרגיות) עם העובדה שגם הרצונות הטובים ביותר לא יכולים להתממש. מצד אחד, האיש הנעלה אינו מסוגל לוותר על השאיפות הנעלות שלו. אם היה מסוגל לעשות זאת ולהסתגל למציאות האכזרית - הרי היה מפסיק להיות איש נעלה מבחינה מוסרית. ומצד שני, הוא גם לא יכול להילחם עם המציאות; לא זו הפנימית, הכוללת יצרים ופיתויים חזקים שגורמים לו להיקרע, ולא מול ההתנגדויות החיצוניות. הוא לא יכול לעמוד בזה, זו מצוקה שאין לה פתרון. טרגדיה גדולה, מציבה את הגיבור כבעל הכוונות הטובות ביותר, הרצונות הטובים ביותר והרגישויות המוסריות הנעלות ביותר, אל מול המציאות הנפשית שלו, ולחילופין (או בנוסף לכך), מול מציאות חברתית או טבעית שמחוצה לו. כך או כך, הוא לא מסוגל להתגבר עליה. זהו שיא הטרגיות, והיא מפעימה את האדם, מפני שהוא מרגיש הזדהות עמוקה עם התחושות שהיא משדרת.

לעומת זאת, הכוח המוסרי של כנסת ישראל עולה על הנטיות שברוח האדם, גם על הטובות והיותר יפות שבהן , בכך ש מגלה היא את כחה בידיעת הנהגת העולם למעלה מדרך הטבע, מסברת היא בניסים ונפלאות את מהותה העצמית. בדרך כלל, איננו רגילים לקשור את תפישת הנס של היהדות עם התפישה המוסרית שלה. כאן, אומר הרב שהעוצמה המוסרית מתעצמת ומתחזקת על ידי הפנמת מציאות הנס והפלא, מפני שהנס מוכיח ששום טבע - הנפשי, הגופני, הגשמי או החברתי, אינו סוף פסוק ולא חומה מוחלטת. הטבע נמצא בשליטת הבורא, ולפיכך הוא נמצא בתהליך מתמיד של שינוי. על כן, האדם - בנטיותיו הגדולות והיפות, ובקישורו אל הבורא, שהוא לא רק על ידי ודרך הטבע, אלא גם קישור ישיר - מסוגל לשנות את הטבע. השינוי הזה נקרא נס, והמשמעות המוסרית שבניסים, היא היכולת לגבור על הטבע. בנס יציאת מצרים, למשל, מודגשת מאד גם המשמעות המוסרית - גאולה והצלה של עבדים שנידונו להשפלה, לרצח ולשוד, ועונש למשעבדים שסמכו על כוחם הגשמי והמספרי המרובה, וחשבו שאין מי שיכול להעניש אותם. והנה - התהפך הגלגל: החלשים והמסכנים, העבדים המשועבדים, יוצאים לחירות, ואילו צבא המשעבדים ושליטם טובעים בים. לפתע, אותו הטבע שהם ידעו לנצל אותו ולהסתגל אליו, פנה נגדם. זה השינוי הניסי, ויש לו גם משמעות מוסרית גדולה. חזון אחרית הימים, הוא חזון מוסרי המתקומם כנגד הטבע האנושי החמדני, האלים והשפל, בנטיותיו השונות, ואומר שאפשר לתקן אותו, והוא אכן יתוקן וינוצח. הדבר שינצח את הטבע הזה (והוא גם המאפשר לחזות את החזון מלכתחילה), הוא האמונה, שהיא הקשר עם אלוהים.

והאמת הזאת של ידיעת גבולות הטבע, הבאה לנו על ידי הנס, היא בעצמה מגבירה את העז הרוחני בקרבה ובעולם. העוז הרוחני המופלא הזה, הוא העוז המוסרי. אין בעולם סיפור טרגי יותר מהסיפור היהודי. זהו סיפור שיש בו כניעה לפיתוי, חורבן האנשים על ידי חטאי עצמם, פיזור, גלות והשפלה, המתפרשים על פני עולם ומלואו, בנהרות של דם ודמע. ובכל זאת, התפישה היהודית לא מרשה לעצמה להתדרדר לתפישת העולם הטרגית, של השלמה עם המצוקה מתוך ייאוש. למרות הכל, ישנו ניצחון - בעצם ההישרדות, ביצירה ובהשפעה ובהקניית חזון אחרית הימים לרוב העולם כשאיפה מרכזית יסודית.

אי אפשר לאדם היחידי והקיבוצי שיתעלה על טבעו, בזמן שהוא תמיד חושב שכל המוטבע בטבע אין עליו כח עליון להחליפו בעילוי. שהרי, איך יוכל להתעלות אם הוא מאמין שאי אפשר, שרק מה שהוא מכיר אכן ישנו, ואין למעלה הימנו? על כן אין מנוס משפלות המוסר שבעומק הרוח - לא לעובדי עבודה זרה , גם אם הם לא רוצים להיות שפלים, ולא לכופרים מוחלטים, גם אם יהיו אנשים רגישים ויפי נפש ביותר. המקסימום שהם יכולים להגיע אליו הוא תפישה טרגית. לכל היותר, הם ילכו וישליכו עצמם מן הצוק, מפני שהם לא מסוגלים עוד לשאת את המציאות הזאת. אבל הם לא מאמינים שאפשר לשנות אותה, ולכן הם בכלל לא שואפים לשנות אותה. הם מוצאים את עצמם במבוי סתום. אין מנוס מכך, עקב אבדן האמונה הטהורה האלוהית, כלומר האמונה בנוסח היהודי שלה. אבדן זה הוא אסון נורא ואיום שאין נורא ממנו, לכל אדם פרטי ולכל קיבוץ אנושי שהוא, מפני שהוא מביא איתו ייאוש, מוות וקץ, אפילו לאנשים יפי הנפש וטובי הנטיות. על אחת כמה וכמה שהוא אסון לאנשים שאינם כאלה, שכן הם משלימים מראש עם האבדן, ואפילו לא נרתעים מן העוול המוסרי הכרוך בהשלמה זו.
והמחשבה שהיא מעצמת את הרוח, להעלותו מכל המגרעות שבטבע הבהמי הפראי של האדם, בין אם זה טבע נפש עצמו, ובין אם זה הטבע שסביב לו - זה החברתי של אנשים אחרים, או זה של העולם בכלל, היא רק המחשבה האמונית, המבררת פעולותיה על ידי שלטון שם ד' בעולם, ולא אמונה סתם. יש היום מין מנהג, על פיו נפגשים אנשי הדתות השונות 'בשם האמונה'. כלומר, לא כל כך חשוב אם זה הדלאי לאמה, הרב הראשי, האפיפיור או הבישופ הפרוטסטנטי. העיקר שכולם מאמינים ואנשי דת, וכל אחד בא בגלימתו ו'תלמודו בידו'. אמת שכל אמונה שהיא מעניקה משהו לאדם, אבל זה לא מספיק, כי המפתח לגאולת האדם מן ה טבע הבהמי הפראי הוא רק המחשבה האמונית, המבררת את פעולותיה על ידי שלטון שם ד' בעולם בהתגלות רצונית אידיאלית . כל מילה כאן דורשת שיעור בפני עצמו. כל מונח - רצון, אידיאל והתגלות, הוא מושג פילוסופי וקבלי. אף על פי כן, כשרואים את זה כמשפט אחד - וחשוב מאד לראות אותו כך, כרצף מושגים ומילים, זאת המחשבה האמונית הגואלת. אסור לטשטש את ההישגים האדירים של המחשבה היהודית, ולצערנו זה מה שקורה כשמכנסים אותה לתוך אותו הצ'ולנט הבלתי טרי של כל מיני דתות ואמונות מעורפלות.

המחשבה האמונית הזאת, היא גילוי שם ההויה שבתורת ישראל. הרצי"ה סידר את הפרק כך, שנפגשנו תחילה עם המושגים 'לשם ייחוד' ו'זיווגא שלים' של 'קודשא בריך הוא' ו'שכינתיה'. לאחר מכן, בפסקה זו, אנו נפגשים עם שם ד' בעולם , שם הויה , שהוא למעלה מקודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא עליון כל כך, מפני שהוא הרומז למקור כל ההוויה. 'קודשא בריך הוא' ו'שכינתיה' הם חלק מהעולמות הקיימים, עוד רבדים של עולם הממשי. לעומתם, שם ההויה הוא השם השורשי, המקורי, הרומז אל מה שלמעלה מן הטבע. במונח שם ההויה , אין הכוונה להוויה עצמה, אלא למקור המהווה אותה. שם זה, המושג הזה שאליו אנו מכוונים, הוא השם היסודי שבתורת ישראל , ואסור למשכן אותו ולטשטשו בתוך שמות אחרים, תמורת טובות הנאה חברתיות ואחרות. זה הכוח הגדול של כנסת ישראל בעולם - הכוח המנצח, יוצר החזון, שבכוחו לאגד את כל האנושות לטובה. התאגדות עם אישים מעמים שונים אפשרית רק אם לא תתבצע מתוך שום אינטרסים מלבד האינטרס של החזון הגדול. מבחינת מבנה הפרק, הדבר משלים את הפסקאות הקודמות שדיברנו בהן על 'לשם ייחוד'.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il