מהות כנסת ישראל ותכונות חייה ט"ו

הרב מזכיר כאן מושג שהיום כבר לא מדברים בו כל כך, אבל נזכר פעמים רבות בראשית ימי התנועה הלאומית - תעודת ישראל (לא במובן של מסמך, אלא של יעד, מטרה). השאלה מהי תעודת ישראל, כלומר, למה נועד העם הזה, ומה הערך בהמשך קיומו, נשאלה ביתר שאת בימים ההם, מפני שעצם קיומו של העם היה קשה. הוא היה רצוף בקשיים, השפלות, ייסורים ומצוקות. האם כדאי לסבול? ואם כדאי, אז למען מה? מהי המטרה? היו באמת יהודים שאמרו שלא כדאי. גם הקיום היהודי של העבר, אף שכלל מופתים של עוצמה ומסירות נפש, היה למעשה מיותר. על כן אומר הרב, שכשמדברים על דבר תעודת ישראל בעולם , ושואלים מהי מטרת ישראל ומה ערכם בעולם, מיד אנו באים לההכרה של העדות על גאות ד' - גדולת ד'. "גָאֹה גָאָה" (שמות טו, א), זה מי שמתנשא להיות גבוה כמו גאות הים. גדולת ד' שבאה על ידי כנסת ישראל . בעניין זה, חזר הרצי"ה פעמים רבות על הפסוק "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). זוהי התעודה, וערך יצירת העם הוא לספר את תהילת ד'. הרב אומר כאן שהתפקיד הוא עדות על גאות ד' , ויש הבדל מסוים בין זה לבין דברי הפסוק. סיפור הוא פעולה מודעת, אך מבחינה היסטורית "תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" התקיים גם באופן לא מודע. העדות באה על ידי כנסת ישראל, המבררת ב עצם מציאותה , גם כשהיא לא רוצה או מעוניינת בכך, את היסוד האלוהי של הנהגת העמים והממלכות . הן בגדולתה בימי דוד ושלמה, והן בירידתה בגלות, שכן גם הסתר הפנים הוא אופן של הנהגת העמים והממלכות . כמו כן, התופעה היחידה במינה בתולדות התרבות האנושית - האנטישמיות, שנאת יהודים ושנאת ישראל ללא קשר למצבם. שנאו אותם גם כשהיה להם טוב וגם כשהיה להם רע, כשהיו ביחד וכשהיו מפוזרים. לא היה חשוב מה הם באמת רוצים או איך הם מתנהגים. זו שנאה שנובעת מהערצה חבויה ואימה גדולה ונסתרת מן היהודים.
היסוד האלוהי של הנהגת העמים והממלכות וממילא של כל המציאות כולה. רבים עסקו, ועדיין עוסקים, בשאלה האם ישנה השגחה אלוהית על גורלו של הפרט. הרב מוסיף, ששאלה זו צריכה להישאל גם ביחס לכלל - לעמים והממלכות . אם לא היתה לנו עדות על השגחה אלוהית, היינו אומרים שעולם כמנהגו נוהג, ונגמר העניין. אך מכיוון שיש לנו עדות על ההנהגה הזאת, על כך שלא "עָזַב ד' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב), שייך לשאול ולדרוש, וממילא ניתן ללמוד על כל המציאות כולה . אמנם לא תמיד התשובות ברורות, אבל מפני שיש עדות כזאת, הנחת היסוד היא שישנה השגחה אלוהית על הנהגת העמים והממלכות . אין לטעון שבירור זה של המגמה ההיסטורית יכול להיעשות רק על ידי נבואה. ייתכן שבלא נבואה לא יעלה בידינו לדעת תמיד את התשובה המוחלטת, אבל אנחנו יכולים לשאול ולהתאמץ לחפש תשובה. בדומה לכך, לא תמיד אנחנו יודעים מה השיפוט האלוהי המדויק לגבי כל מעשה שאנו עושים, ובכל זאת אנחנו עושים חשבון נפש. גם בלא נבואה, על פי העקרונות שהתורה קבעה, אפשר להשתדל ולהתאמץ לברר את השיפוט האלוהי, גם מבלי להיות בטוחים באופן מוחלט שזה אכן בדיוק כך. הדבר דומה גם לגישה ביחס לעיסוק בטעמי המצוות. אנחנו לא יודעים את טעמי המצוות, אבל אנחנו משתדלים לברר, ויש ספרות גדולה שמסבירה אותם. אף אחד לא אומר על טעם מסוים שהוא הסיבה בשבילה ניתנה המצווה ואין בלתה, ובכל זאת, זה נותן משהו. זהו חלק מן העיסוק התורני שלנו, וכך הוא גם הניסיון להבין את ההנהגה האלוהית, הן ביחס לפרט והן ביחס לכלל.

ומזה , על ידי העדות, אנו באים לידי תביעת הקדושה והטהרה בחיים המעשיים ובחיים העיוניים. אילו היינו חושבים שהעולם הפקר, לא היה תוקף ומשקל לשום תביעה מוסרית. בעולם כזה, לא חשוב מה טוב ומה רע (ומי בכלל יודע מהו טוב…), ואין שכר ועונש. אבל מכיוון שאנחנו יודעים שהעולם הוא לא הפקר, שכן יש לנו עדות על הנהגה אלוהית, ישנו גם תוקף לתביעה המוסרית. תביעת הקדושה והטהרה , היא תביעה ממשית בחיים המעשיים - סידור חיי החברה, הסדרי ממון, אופי המשטר ועריכת מוסדות מתאימים, וכן הכוונת המעשים הפרטיים של כל אחד. וגם בחיים העיוניים , כלומר, בתביעת המושגים הנכונים, כמו התביעה שלא תהיה עבודה זרה במציאות. הרי אפשר לטעון שלא אכפת לנו אם אנשים עובדים עבודה זרה, כל עוד החיים המעשיים מסודרים ומתוקנים. אבל הנוכחות האלוהית שבעדות המציאות הישראלית, תובעת גם את טהרת המושגים העיוניים, ולא רק את תיקון החיים המעשיים. האדם איננו עשוי רק ממעשים. הוא כולל גם מחשבות, רעיונות ושאיפות, ולכן כדי שיעשה את המעשים הנכונים - האישיות כולה צריכה להיות מתוקנת.

כאשר העדות על הנוכחות האלוהית אינה משמשת כבסיס לתביעה המוסרית, אנו עדים לקלקולים רבים. לצערנו הגדול, יש אנשים שאומרים שבסיס התוקף לתביעה מוסרית הוא המצפון. המשפט יפה מאד, אבל חלש מדי. בפועל, המצפון שלך אומר ככה, והמצפון שלי אומר אחרת. אין כאן סמכות עליונה, אלא רק מחשבות ורגשות. ישנה חשיבות גדולה למצפון ולעדינות הנפש של כל יחיד, וצריך לטפח אותם מאד. יש להם ערך רב כאשר הם מצטרפים אל המקור ומסתמכים על המקור האובייקטיבי, האלוהי, של התביעה המוסרית. אבל כמקור בלעדי לתביעת הקדושה, הטהרה והמוסר, לא די בהם. אי אפשר לבנות חיים אך ורק בהסתמך על טוב לבו של האדם. הניסיונות האלה כשלו כבר כמה פעמים, והכישלונות היו צורמים למדי. למשל, המשטר הקומוניסטי, שגירש את האלוהים מחייו, ורצה לבנות את עצמו רק על יושר כוונותיהם של האדם ושל החברה. הקומוניזם גרם עוול רב, וניסה להשליט את עקרונותיו המוסריים באכזריות רבה. בפועל הוא גרם לחיי סבל, ובסופו של דבר גם לא הצליח להחזיק מעמד

דוגמא נוספת לכך, היא מה שמכונה היום 'בגידת האינטלקטואלים' של גרמניה, צרפת ואנגליה, שצידדו בברית המועצות הסטאליניסטית. בזמן שמיליונים נמקו בבתי כלא ובמחנות, ואחרים נרצחו ונגדעו ממשפחותיהם על לא כל עוול בכפם, הם צידדו במשטר 'העתיד הורוד של האנושות'. גם מול גרמניה הנאצית היו שנקטו עמדה פציפיסטית, מוסרית כביכול. אנחנו נתפרק מנשקנו, מפני שאם הם יראו שאין לנו נשק, אז הם לא יילחמו בנו. ממש "הבנה עמוקה"... הרי ברור שרשע שיודע שאתה לא חמוש, רק יילחם אתך יותר מהר ויותר חזק. אבל התפישה הזאת חדרה לממשלות, וגרמה להם לנסות להשלים אם הנאצים, במקום לזהות את הרשע ולנסות להתגבר עליו. חשוב לזכור, שהתביעה המוסרית היא לא רק תביעה לחלוקת מתנות ודמי חנוכה, אלא גם לגבורה ואומץ. גם לעמוד מול הרשע, להכריע אותו ולשרש אותו מהמציאות, היא תביעה מוסרית. אנחנו לא מקבלים את העמדה המוסרית הנוצרית, שגרמה כבר ממילא לצרות רבות בעולם. אנשים שנתפשים בטעות כמייצגים את המוסר, מייצגים בסך הכל את אותם פרפורים מצפוניים רגשיים, שהם בעיקרון טובים, אבל אם הם לא על בסיס יציב וברור, גם הם גורמים צרות.

גישות כאלה גורמות לכך שאפשר, מתוך תביעה מוסרית כביכול, להתקומם נגד התערבות במשטר הרשע של עיראק, מפני שזה לא מוסרי, או להגן על אחד מגדולי הרוצחים שמתגורר על ידנו. זאת, כאשר ברור שאין לתביעה זו כל בסיס אובייקטיבי, והיא נובעת רק מהרגשת רחמנות המתעוררת מצפייה בטלויזיה או קריאה בעיתון. ההגדרה של הטוב והרע בסכסוך היא רגשית לחלוטין, ואינה מתחברת אפילו לניתוח סביר של המציאות. מספרים שתוך כדי הפלישה האמריקאית לעיראק נהרגו כמה אלפי אזרחים. סביר מאד להניח שזה נכון, אבל בשנות משטרו של סדאם חוסיין נהרגו מאות אלפים לפחות, שרק עכשיו חושפים את שלדיהם. השיקול המוסרי צריך לקחת בחשבון עוול אחד מול משנהו. במקרה הזה, למשל, משמעותה של אי-התערבות היא לא רק סכנה לאזור, אלא גם סכנה לעולם, אם לא עכשיו אז בעוד מספר שנים, כי כוונות המשטר הזה היו ידועות. מלבד זאת, צריך לשקול גם את העוול שכבר נעשה על ידו בפועל. והנה, אלה שכביכול מייצגים את התביעה המוסרית בעולם, בעצם מגלים שהתביעה הזאת לא עומדת על הבסיס המוסרי האובייקטיבי. היא נובעת מכל מיני רגשות, שאולי כשלעצמם הם רגשות טובים של רחמנות, אבל ללא המסגרת הסבירה, הופכים להיות בדיוק ההיפך ממוסר, מטוב ומיושר. זה באמת נורא, מפני שכוונותיהם של האנשים האלה בדרך כלל טובות, והרגשות כשלעצמם הם רגשות טובים. אבל כאשר חסרה להם האמת האובייקטיבית וכושר השיפוט הסביר, אם הם לא צמודים למסמך היסוד של דבר ד' בעולם, אשר מספר לנו מהי הנוכחות האלוהית ומהם המסילות שלה, התוצאה היא לעתים ההיפך ממה שהם רוצים. ומכאן גם המבוכה הגדולה שיש בעולם. יש הרבה מאד אנשים נבוכים, שלא יודעים כיצד לנהוג. מצד אחד, הם לא רוצים לגרום עוול, ומצד שני, הם חשים שאולי כן צריך לנקוט באיזה צעד. זו מבוכה רוחנית ומוסרית קשה, ואמיתית מאד.

ישנו הכרח אובייקטיבי בעולם שתהיה עדות על נוכחות ד', ולכן יש הכרח אובייקטיבי במציאותה של כנסת ישראל. העולם אינו יכול להתנהל אלא על פי דרישות היסוד האלה של קדושה וטהרה, על פי הקודקס המוסרי המשפטי שכנסת ישראל מייצגת. ואכן, כיום רוב האנשים ברוב העמים מכירים בתבנית הבסיסית של התנ"ך - עשרת הדיברות, כתביעה מוסרית מוחלטת ובלתי מותנית.