פרק א, פסקה ד | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
פרק א

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

7 דק' קריאה

עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו. ונהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה. "והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה" (ברכות י).

סעיף ד' הוא הפן השני של סעיף ג'. הוא מחולק לשלושה חלקים:
(א) הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל
(ב) שהוא הטוב העצמי שאינו מחולק מהאלוקות

(ג) והוא גואל את העולם.

החלק הראשון - הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל
בפסקה זו מדבר הרב על העצמות של כנסת ישראל. מה ההבדל בין דבר עצמי לדבר שאינו עצמי? המשמעות של דבר עצמי, היא שאותו דבר אינו מוגדר ביחס לדברים אחרים ואינו תלוי בהם, אלא הוא מציאות כשלעצמה. באופן כללי, העולם שלנו אינו עצמי. יש רק עצם אחד, והוא העצם האלוקי. כל העולם מתפעל ומתייחס למשהו אחר, מוגדר על ידי היחס שלו למשהו אחר. יש דברים שמתפעלים מדבר שאין בו ערך גדול, ויש דברים שמתפעלים מדברים מופלאים.
לא תמיד התפעלות היא דבר שלילי. בסעיף הקודם עסקנו בכך שמהות כנסת ישראל היא היותה מתייחסת לאלוקות, נפשה שוקקת לאלוקים. כמובן שהתייחסות זו אינה מוגדרת בגדרים מסוימים ובתארים מוגבלים. כאן הרב מדבר כבר על הגרעין הפנימי של כנסת ישראל. האם אנו יכולים להגדיר את כנסת ישראל כמציאות עצמית? כן. בעומק, כנסת ישראל היא מציאות עצמית. מתוך כך יגיע הרב, בחלק השני של הפיסקה, לכך שכנסת ישראל איננה מחולקת מהאלוקות, שהרי הדבר העצמי היחיד שיש בעולם הוא האלוקות. כל דבר אחר מתייחס אליה.

אם כן, מהי העצמות של כנסת ישראל?

עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל.

תמיד, בכל ההופעות בעולם, יש לאדם מטרה במה שהוא עושה. בישראל - הכל נעשה לשמה. מושג ה"לשמה" הוא מושג שאינו שייך בהויה האנושית הרגילה, כיון שכל עשייה היא מצד העובדה שאותה עשיה מביאה למשהו. עצם החפץ להיטיב לכל זהו הגרעין המהותי של נשמת כנסת ישראל. אנו נמצאים בעולם שבו הטוב מוגבל, בין מצד הכלים המקבלים אותו ובין מצד התוכן. לכנסת ישראל ישנה שאיפה שהטוב לא יהיה מוגבל במגבלות העולם הזה. הטוב הוא הרצון שכל מציאות החיים שיש בעולם תגלה את כוחותיה ותצא אל הפועל ללא שום תחושה של מיצרנות.

זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה.

לעומת סעיף ג', שאינו מתייחס לאבות כי אם להופעת התורה, למשה רבנו, להתגלות האלוקות על עם ישראל במתן תורה, סעיף ד' מתייחס לתקופה שהיא 'טרום מתן תורה', לתקופת האבות, לכך שבבסיס הופעת האלוקות, בבסיס האומה הזו שצמאה לאלוקים, עומדת התשוקה להיות טוב לכל. האבות הם הגרעין הפנימי של מה שיתגלה אחרי כן בפועל בתורת הבנים. בספרים נסתרים מובא ש"האבות הם הם המרכבה", כלומר אותן המידות שיש כביכול לקדוש ברוך הוא יש גם לאבות. האבות הופיעו את המידה העצמית של הקדוש ברוך הוא. למרות ששלושת האבות מגלים כוחות שונים, הבסיס של כולם הוא החפץ להיטיב. אם לא כן, לא ברור מדוע זקוקה כנסת ישראל להתגלות בצורה של אבות ובנים.
אלו הן שתי הבחינות של הסעיפים: סעיף ג' הוא ההופעה המאוחרת יותר של התורה, וסעיף ד' הוא ההופעה הפנימית יותר, הראשונית, שהיא צריכה להתגלות בצורה של אבות. לא בצורה של ציווי אלוקי, אלא הופעה של אותן מידות אלוקיות על ידי האבות.

ירושה היא מה שמביא את האדם מהעבר אל ההווה, ונחלה היא מה שממשיך את ההווה אל העתיד . בסעיפים רבים בספר 'אורות' עוסק הרב בהגדרת ההבחנה שבין הגלות לגאולה. הרב מגדיר, שכאשר מופיע כוח האבות זהו מצב של גאולה, וכשמופיע כוח הבנים ללא האבות זהו מצב של גלות. ב'אורות התחיה' (סעיף י"ד) כותב הרב, שהופעת האבות היא תמיד ההופעה של הדבר הפנימי-הגרעיני יותר, שעומד בבסיס הכל, וההופעה של הבנים היא תמיד נגלית יותר. הגלות היא ההופעה הגלויה ללא הפנים, והגאולה מתייחסת להופעת הגרעין הפנימי. על פי שני הסעיפים האלו נבין הרבה דברים שכותב הרב במקומות שונים.

צורת ההתגלות של הגרעין הפנימי של כנסת ישראל

הרגש הטוב הזה, לפי גדלו (בלא שום הגבלה בעולם), היקפו (בכמות הניטבים) ועמקו (באיכותו של הטוב), כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו.

התכונה של היות טוב לכל מתגלה קודם כל ברגש, בצורה טבעית, שהאדם סימפטי כלפי הטוב ואוהב אותו. דבר זה כלול בדברי חז"ל על עניינם של ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים 1 . חז"ל מגדירים את שלושת האבות בביטויים של הר, שדה ובית 2 . בספר 'תורה אור' מגדיר האדמו"ר מחב"ד, שכל פעם כשאדם מקיים מצוה הוא צריך שלושה כוחות כדי לקיים אותה בשלמותה: א. אהבה , התלהבות ראשונית לקיום המצוה. ב. יש כוחות טומאה המפריעים להתלהבות הזו ועל כן יש צורך בכוחות של גבורה, המיוחסים למידת היראה . ג. כוח של תורה . "הר" הוא ההתלהבות הראשונית לעלות על ההר, לאחר מכן ה"שדה" היא העבודה הקשה של החרישה, ו"בית" הוא הכוח של התורה. גם כאן מדבר הרב על הדברים הללו. שלש המידות האלוקיות מתגלות דרך האבות. בתפילה אנו רוצים להזכיר את המידות האלוקיות, ואנו עושים זאת על ידי הזכרת האבות, שהם עצם האלוקות, כפי שאמרנו. "והיה ברכה" - יש תכונה מיוחדת לאברהם שבו חותמים את הברכה. זהו הרצון להיות טוב לכל שהוא הגרעין הבסיסי.

אך ודאי שלא די ברצון להיטיב כדי להופיע את כל הטוב בעולם. לשם כך צריך גם חכמה גדולה, שזו מידתו של יעקב, וגבורה כבירה – מידתו של יצחק. מהו היחס בין החכמה לגבורה? כוח החכמה שבאדם הוא כוח שהקדוש ברוך הוא נטע בו, שהוא כוח נבדל, ועל ידו האדם יכול כביכול לעמוד מבחוץ ולתכנן הכל. המהר"ל 3 מבחין בין החכמה לנבואה - החכמה נטועה באדם ומאפשרת לו להיות במקומות שהוא לא נמצא בהם באמת, לעומת הנבואה הנושאת את האדם באמת למקומות אחרים. הגבורה היא הכוח של האדם לממש את התוכנית.

עניין נוסף כלול בדברי הרב. גם בכוח החכמה וגם בכוח הגבורה יש משהו שהוא 'אנטיתזה' לרגש הטוב. כיצד? החכמה היא סעיף ג', היא לא עצמית לאדם, היא כוח חיצוני. כל עניין הטוב הוא החיבור לדבר, לא לעמוד מבחוץ. החכמה יכולה לגרום לאדם להיות אדיש לסביבה. כיון שאנו מדברים על טוב שצריך לצאת אל הפועל ולהתגלות בכל גדלו, היקפו ועומקו, אנו חייבים להשתמש בכלים הנותנים לנו כוח להסתכל מלמעלה. וכן הגבורה היא היכולת להתגבר, לצמצם את הכוחות הטבעיים בכדי לאפשר לכוחות אחרים להתגלות. כל הכוחות נצרכים לשם הופעת הטוב בצורה השלמה. כך גם באבות. היסוד של שלושת האבות הוא היות טוב לכל. אצל אברהם אבינו זהו הדבר היחיד שהתגלה, ואצל יצחק ויעקב התגלו כבר הכלים להופעת אותו טוב - החכמה והגבורה.

וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב.

הרב עדיין אינו מדבר על הגאולה, אלא על עצם ההשתוקקות לגאולה. אף כשעם ישראל היה בגלות, מחשבתו ומגמתו היתה להיטיב לכל, וזהו הדבר שגרם לו להתקיים בצורה מפליאה. אנשים שמנסים לפענח את סוד חייו של עם ישראל אומרים שהוא פלאי. על איזו תופעה פלאית מדבר כאן הרב? הפלא הגדול הוא, שבכל המצבים עם ישראל לא הפך להיות עם שמה שמכתיב את חייו הוא רק הרצון לשרוד. אף פעם הוא לא איבד את צלם האלוקים שבו, את הרגש המוסרי שבו. לפעמים אדם אומר שהוא צריך לחיות אפילו על חשבון היותו טוב לכל, אך לא כן בעם ישראל. הוא אף פעם לא זרק את האידיאל והמוסר בשביל חשבונות אחרים, שלא כמו עמים אחרים, או בהמות. מבחינת עם ישראל, מה שנתן לו את כוח הקיום והמחסום בפני זריקת הערכים הוא אי עזיבת הגישה האופטימית, היות טוב לכל.

החלק השני - הטוב העצמי שאינו מחולק מהאלוקות

כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו.

כאן הרב מדבר על רעיון עמוק מאוד, עליו הוא מדבר גם במקומות רבים נוספים 4 , ויש להאריך בו. זהו מושג הדביקות באלוקות , ללא ניתוק כלל. באופן העליון ביותר, הדבר יכול להתגלות בכך שהאדם נדבק במידות האלוקיות. גם בספר מידות ראי"ה, בערך "דביקות", הרב מדבר על כך שאנו לא יכולים להידבק באלוקות עצמה, כי אם במידותיו יתברך. מדוע? כי באמת אין לנו מגע עם האלוקות, אלא עם האלוקות המתגלה. נקודת הגילוי הראשונה של האלוקות היתה עצם החפץ של הקדוש ברוך הוא להתגלות, עצם המציאות שעלה ברצונו לברוא את העולם ולגלות בו את שם הוי"ה, שהקדוש ברוך הוא מהווה את הכל. אנחנו יכולים להידבק באותו חפץ, באותו רצון. אנחנו נמצאים בעולם, שבו הגילוי הזה לא מתגלה בכל מקום. בעולם כשלעצמו מתגלה לפעמים גם יסוד של רע. הופעת הטוב אינה נמצאת בעולם בפועל לגמרי, אלא בכוח. הרצון האלוקי להופיע טוב התגלה בצורה של עולם, וכנסת ישראל דבקה ברצון זה הקיים בבסיס העולם, ועל ידי כך מגלה אותו בעולם. כשאנחנו עומדים בתפילה מול המציאות של ההתגלות האלוקית, ואומרים "ברוך אתה ה' אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", אנו מבטאים את העובדה שהחפץ שהתגלה במידות דרך האבות הוא אותו חפץ אלוקי. אנחנו מזהים כביכול את האלוקות עם האבות, שהיו מרכבה לשכינה.

החלק השלישי - הגאולה

זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה. "והטוב, בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה".

בשני החלקים הקודמים בארנו שמה שעומד בבסיס הבריאה באופן עצמי הוא הופעת הטוב. כלומר, העולם בנוי כך שיש בו כוחות המעכבים את הופעת הטוב, ויש מלחמה פנימית בין הרע לטוב. היכולת של כל הויה והויה להיות היא עצמה, לצאת אל הגילוי ולהיגאל, נובעת מהשייכות שלנו ושל כל ההויה כולה אל אותו חפץ להיטיב לכל.

בספר 'עולת ראיה' מתבונן הרב על מושג התפילה, ואומר שיש מציאות של תפילה תמידית של הנשמה. ברמה הפרטית, היינו אומרים שהאדם לכאורה מנותק מכל רצון, והתפילה מרוממת את האדם להידבק ברצון האלוקי. ואכן, בכמה מקומות כותב הרב, בסגנונות שונים, שפעולת התפילה מטביעה באדם את אותו רצון אלוקי. אולם מעבר לכך מוסיף הרב ואומר שבכלל האומה יש תכונה קבועה של תפילה. אצלנו הרב מדבר על הסמכת הגאולה לתפילה. זוהי הבנה עמוקה, האומרת שכאשר אנו מתפללים אנו צריכים לחוש כבר את שלמות העולם, שאכן קיימת באופן פנימי, ולא להתפלל מתוך תחושת חיסרון. שעת התפילה היא שעה שאין בה עיכובים של העולם מלהגיע אל שלמותו. הסמכת הגאולה לתפילה היא ציור הגאולה בזמן התפילה. אנו נפגשים בהווה עם משהו שיכול להיות בעתיד. יתר על כן, האדם צריך לצייר לעצמו ציור של השורש, להבין שהוא לא מחדש כלום, שהוא לא ממציא יש מאין, אלא רק מגלה את מה שכבר קיים באופן כמוס-פנימי. כל היכולת לתקן את העולם נובעת מכך שמידת הטוב טמונה בבסיס העולם, ובכוחו של עם ישראל להוציא אותו מן הכוח אל הפועל. הגאולה היא ביטוי לכך שהטוב יתגלה, ויש להסמיך את התפילה אל ההבנה הזו. "הטוב בעיניך עשיתי" - אני מוציא את הטוב לפועל על ידי תפילתי.

^ 1 יבמות עט ע"א.
^ 2 פסחים פח ע"א.
^ 3 בהקדמה לספרו 'גבורות ה' '.
^ 4 בעיקר ב'אדר היקר'.

פרק א