ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ה ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

כשמתרבה כח החמרי של האומה, נשמתה מתפשטת ומתגדלת יותר, וכל היחידים שואבים כל אחד לפי צנורו חיים ממעינה הכללי.


החיבור שהרב עושה כאן, בין ריבוי הכוח החומרי לבין התפשטות הנשמה והתגדלותה, הוא חיבור בלתי רגיל, אפילו פרובוקטיבי. מקובל היה תמיד, שהיחס שבין החומר והרוח הוא יחס הפוך: הרבה חומר - מעט רוח, הרבה רוח - מעט חומר. והנה, פה יש יחס ישר בין ריבוי הכוח החומרי להתפשטות הנשמה והתגדלותה, וממילא כשהנשמה יותר מתגדלת, היחידים שואבים כל אחד לפי צנורו חיים ממעינה של האומה ושל הנשמה. שורש ההבדל בין התפישות, מתגלה על ידי דיוק במונח שהרב משתמש בו - לא מדובר כאן על ריבוי החומר סתם, אלא כשמתרבה כח החמרי של האומה . יש הבדל. כשהחומר הלא משוייך, הלא מזוהה, מתרבה מצד עצמו, הוא מהווה מכשול (או אתגר) גדול יותר בפני הרוח. קשה לדעת מה לעשות עם כל החומר הזה, או כיצד לעבד אותו. אבל כאן מדובר על כח החמרי של האומה , המתבטא בדברים כמו ארץ, שפה וחיי חברה. זהו לא חומר גולמי, אלא כוח חומרי מזוהה, משוייך. משום כך, הוא מתרבה באופן מסויים, המאפשר לנשמה להתגלות בעזרתו בצורה שלימה יותר, ובכך יוצר מן הכוח הגולמי כלי שניתן להשתמש בו לצורך. בדומה לכך, כאשר מתרבה הכוח החומרי של האדם, כלומר כוח גופו המסודר, בריאותו, כך הנשמה גם מתגדלת ויש לה יותר על מה לחול. לעומת זאת, אם סתם מתרבה חומרו של האדם והוא גדל ונראה כמו חבית, אז ברור שאין בזה תוספת בריאות, והדבר רק מקשה על הנשמה להתבטא.

דברי הרב מכוונים כמובן אל המציאות החדשה של שיבת ציון ובניין הארץ. זה לא סתם חומר שגדל, אלא יש כאן שיקום של גוף האומה במובן המסודר - גופה, ידיה ורגליה. השיבה לארץ ישראל, ההתיישבות, בניין הערים, חידוש החברה היהודית המסודרת וכו'. לכן, כשמתרבה כח החמרי של האומה , חומר שכבר מסוגל לפעול, לא סתם כוח חומרי, נשמתה מתפשטת ומתגדלת יותר . שהרי ממילא היא מתפשטת על האיברים הבריאים הצומחים במקום הראוי והמתאים להם, וכך היא מסוגלת לפעול יותר ולהיות נוכחת במציאות בעוצמה רבה יותר.

בזכות הִתרבות כח החמרי של האומה, דהיינו תחיית גוף האומה - הארץ, החברה, השפה המדינה, נוצרת הכנה לשלב השני, שבו נשמתה מתפשטת ומתגדלת יותר , ניכרת יותר. אך גם בשלב הרוחני יותר, עדיין יש לכח החמרי משקל נכבד. ישנו מושג הלכתי, שהוא תנאי לקיומן של כמה מצוות ומימושם של כמה ערכים: "יד ישראל תקיפה" (כתובות כו:). יש פה הערכה של הכוח החומרי, שכן "יד ישראל", זה כמובן ביטוי של כוח. אם יד ישראל תקיפה, אנחנו מסוגלים לממש מצוות מסוימות, ואם לא, אנחנו לא מסוגלים. עוצמת תוקף ידם ישראל, היא תנאי לקיומם של הרבה מאד ערכים ומצוות.

אובייקטיבית, ידינו תקיפה היום פי כמה ממה שהייתה לפני חמישים או שמונים שנה. שהרי, גוף האומה הלאומי חזק עשרות מונים יותר ממה שהיה פעם. למשל, עם יסודה של הסוכנות היהודית כזרוע הביצועית של ההסתדרות הציונית העולמית לחיי היישוב היהודי לפני כשבעים שנה, היו בארץ ישראל 175,000 יהודים. לפי הערכת השלטון הבריטי, הם היוו כ-17.5% מכלל האוכלוסייה של כמיליון תושבים בארץ ישראל, רובם מוסלמים שבאו בהמוניהם במהלך שנות המנדט. 175,000 זה כמובן לא מעט אנשים, אבל למעלה מ-5,000,000 זה כמובן הרבה יותר. להיות קהילה של 17.5% זה בודאי מיעוט נכבד, אבל להיות קהילה או חברה של 80% (אם מדברים על אזרחי ישראל. ואפילו אם מדברים על כלל האוכלוסייה בארץ ישראל המערבית, אנחנו מהווים כ-60%, ואפילו קצת יותר. זה בוודאי יותר מ-17.5%) זה הרבה יותר טוב. ועל כן, אין ספק שבאופן אובייקטיבי העוצמה עלתה מאד. אבל צריך לקחת בחשבון, ש"יד ישראל תקיפה" זה לא רק עניין של כוח פיזי, אלא גם של תחושה פנימית של עוצמה, שצריכה להוביל לאומץ לב ונכונות להשיג רמה רוחנית יותר גבוהה, לחיפוש רוחני גדול יותר וגבוה יותר. לעתים, יש מצבים שבהם אור וחושך משמשים בערבובביא. למרות העובדות האובייקטיביות שהזכרנו, מבחינה סובייקטיבית ישנה מעין התרוצצות בנפש הציבור. עייפים ממאבקים מרובים ומקשיים אחרים, ואז ישנן גם תחושות שאולי בכל זאת אנחנו חלשים, ואין ידנו תקיפה די הצורך. בלשון ימינו, זה נקרא 'מגבלות הכוח'. אפשר להסביר את תחושות החולשה, בכך שהמצב הזה עלה לנו במאבקים קשים. אף עם לא עבר את כל המאורעות שהיו מאז ועד הנה באותה מידה כמו שאנחנו עברנו, מכל הבחינות: מבחינה חומרית, מבחינה מספרית, מבחינה פסיכולוגית ועוד. בין השאר, זה גם דבר מאיים, זה גם תובע כוחות, וקשה להרגיש תחושת עוצמה אחרי כל זה.

אז היה אופק, היו מטרות ברורות - להקים מדינה יהודית עם רוב יהודי, ואילו היום המטרות לא כל כך ברורות לרוב הציבור. אף על פי כן, המציאות הרבה יותר טובה ממה שהייתה, וזה בהחלט יוצר בחלקים מסוימים של הציבור תחושה חזקה יותר של אומץ ורצון לחיפוש רוחני יותר גבוה, חיפוש של תשתית למשהו שאפשר לבנות עליו כדי להנהיג את העם לשלב הבא של התפתחותו. חלק בציבור, למשל, מדבר כבר על בניין בית המקדש, וזה לא דבר של מה בכך. נכון שישנן הרבה מחלוקות כיצד לעשות זאת וכיצד להתייחס למי שנמצא כרגע על הר הבית, אבל הם אומרים משהו בהקשר הזה. זה סוג של מטרה לאומית, שלב נוסף בהתפתחות הלאומית שלנו. יש אנשים שחיים בפחד, ויש כאלה שמגלים אומץ לב אישי רב יותר. למשל, מה שנקרא 'נוער הגבעות'. אלה אנשים שחיים בתנאים לא פשוטים, לא קלים, שיש להם אומץ לב. נכון שאפשר להעביר עליהם ביקורת, להגיד שאולי אין להם מספיק סבלנות, הם פזיזים קצת בדרישותיהם וכו'. אבל הם נוסעים, עושים ובונים, בשביל זה צריך אומץ לב, והוא נובע מתחושת עוצמה, שמקורה במציאות האובייקטיבית, בשימת לב פנימית, שמובילה לאמירה שאנחנו לא רוצים להתכופף ולוותר כאשר אנחנו יכולים שלא לעשות זאת. אמנם, גם איך לא לוותר זה מדע בפני עצמו, (כמו גם איך לוותר. לצערנו, אצלנו לא יודעים לא את זה ולא את זה: גם כשרוצים לוותר, לא יודעים איך להרוויח מזה משהו...) אבל עצם התחושה שעלינו לממש את העוצמה הזאת, זו תחושה של עוצמה שנובעת מן המציאות האובייקטיבית. גם אם כרגע לא מדובר על כיבוש חלקים נוספים, האחיזה בחבלי הארץ שבידינו היא מטרה חשובה, הדורשת אומץ ועוצמה פנימית, הנובעת מתחושה שאנחנו מסוגלים ולכן אנחנו גם צריכים ומצווים. שכן, כפי שהזכרנו, "יד ישראל תקיפה" הוא תנאי. אם הוא קיים - אנחנו מצווים, ואם לא - איננו מצווים.

כשהכוח החומרי מתגבר והנשמה מתפשטת, כל היחידים שואבים כל אחד לפי צנורו חיים ממעינה הכללי. יש פה התייחסות לבעיה שיכולה לפגוע בקשר שבין היחיד והכלל, בעיה שהייתה קיימת גם קודם לכן, אבל מסיבות מסוימות העידן המודרני העלה אותה במלוא חריפותה. מדרך הטבע, לאנשים השונים המרכיבים את האומה, יש כישורים שונים, נטיות שונות וכוחות שונים. אופי הקשר הנאות שבין היחיד לאומתו, הוא כאשר יש ביכולתו לבטא את כישרונו ואת נטייתו לטובת האומה. והדבר הוא גם לטובת עצמו, מפני שהוא מבטא את המיוחד שבו והמתאים לו. העידן המודרני, המדינה המודרנית והחברה המודרנית, עם התפתחות המדע, המוסדות החברתיים ושאר השינויים הגדולים, העמידו אפשרויות רבות למימוש הכישרונות השונים. אפיקים חדשים נפתחו עבור בעלי נטיות מדעיות, אומנותיות, ארגוניות וסידוריות או אחרות. ברגע שנפתחו ענפי הפעילות הרבים בפני הציבורים הגדולים, אי אפשר היה שהיהודים לא יהיו שותפים לכך (או לפחות יראו זאת ויתרשמו מכך). וברגע שזה קרה, זה עורר את הרצון של כל אחד לממש את הכישורים המיוחדים שלו לפי מה שהוא. אז עלתה הבעיה במלוא חריפותה: כיצד אותם יחידים יהודים, שיש להם כישורים כאלה, יכולים לממש את עצמם בקשר לאומה? האומה הייתה מורכבת מקהילות קטנות, מפוזרות ומפורדות שאין להן לא יד ולא רגל במציאות הכללית. קהילות שאמנם קיימות בפועל בתוך המציאות, אבל משתדלות דווקא להתגדר ממה שנעשה מסביב, ואם אין ברירה - להשתתף באופן מינימלי, כדי קיום ולא יותר. מצב זה גרם להיווצרותן של סתירות נפשיות חריפות אצל היהודים בעלי הכישרון. המציאות הסביבתית זימנה להם אתגרים ויכולת מימוש עצמי בתחומים שהולכים ופורחים, אבל דווקא המימוש העצמי הזה היווה את החיץ שבינם לבין הביטוי הממשי של האומה - הקהילה, מפני שבתוכה היו פתוחות בפניהם מעט מאד אפשרויות. אנשים שמסוגלים היו להיות מנהלי העולם, יכלו להתמנות בשיא הקריירה שלהם לגבאים בבית הכנסת. אנשי עסקים דגולים, יכולים היו להיות לא יותר מאשר סוחרי שומן אווז. וכן לגבי מדענים בכירים, מהנדסים ואין ספור תחומי פעולה נוספים. מעט מהם יכולים היו לממש את כישרונותיהם ברמה גבוהה ועדיין להכלל בקהילה. היה, למשל, צורך במעט רופאים, אבל לא בכל כך הרבה. אחרים רצו להיות אומנים, אך למי הם יציירו? את מי הם יפסלו? מה הם ייבנו? למי הם ינגנו? אי אפשר שכולם יהיו רק כלייזמרים.

גופה החומרי של האומה היהודית - ארץ, חברה, צבא, פוליטיקה ומוסדות, לא התקיים, מלבד הגרעין הקטן שלו - הקהילה. וכתוצאה מכך, הבעיה החריפה - היחס בין תפקוד הקהילה לזה של החברה הכללית השתנה כל כך, עד שעבור רבים מן היהודים חברי הקהילה, הפער בין השניים גדל ללא נשוא. חלקים שונים באומה, התמודדו עם הבעיה בדרכים שונות: חלק מן האנשים ויתרו על המיוחדות שלהם למען הקיום הלאומי הקהילתי בגלות, אבל חשו שהם שברו את עצמם ולא הצליחו להגיע למה שהיו מסוגלים. אצל אחרים, נחלש מאד הקשר שבין היחיד והאומה, והחלה תנועת התבוללות גדולה. למרות האנטישמיות והקשיים הנוספים, ניתן היה להבחין בנהירה החוצה, אל האתגרים האנושיים הגדולים. במהלך הניסיון לממש את כישרונותיהם, הם הלכו והתרחקו מהמרכז של הקיום הלאומי. גם אם נאמר שמבחינה מוסרית היה עליהם להחזיק מעמד ולהישאר, חייבים להכיר בכך שיש גבול למידה בה רוב האנשים מסוגלים לעצור בעצמם כשהם נדחפים על ידי הרצון למימוש עצמי. היו להם, אולי, סנטימנטים ורגשות, אבל פשוט לא היה להם מה לעשות במסגרת הקהילה. הדבר משול לניסיון לקבע ולקשור את כל מי שנולד באיזה מושב, להיות דווקא מושבניק. ברור שהדבר בלתי אפשרי, ולכן ישנה דרך טבעית למימוש הייחודיות במסגרת הרחבה יותר של כלל האומה. אבל כאשר אנשים נותנים את חילם לאומה אחרת, אות הוא לכך שהקשר לאומתם נחלש ביותר, או אפילו נותק באופן מודע.

משום כך, רואה הרב בתחיית הארץ לא רק דבר קדוש ומעשה נכון מצד עצמו, שהגיע זמנו להיעשות, אלא גם תנועת הצלה מפני ההתבוללות, שהיא יציאה מוחלטת מן המסגרת היהודית, ומפני ההתפוררות שעומדת בשערי הקיום הלאומי. השיבה לארץ ישראל היא הכרח היסטורי - הצלת האומה, במובן של הצלת הקשר שבין היחידים לכנסת ישראל, לרעיון הלאומי. משמעותה של השיבה היא לנסות ולהביא את שדה הפעולה מרובה הענפים והפנים, בפני היחידים היהודים שכישרונותיהם עברו וגדשו את נשמתם, עד שלא הצליחו להביא אותם לידי ביטוי במסגרת הקהילה בגלות, ולגרום לכך שיוכלו לפעול במסגרת הלאומית היהודית מבלי לוותר על יכולותיהם. כאשר הדברים הולכים ונבנים ומתרבה הכוח החומרי, יכול כל יחיד להיות מועיל לאומתו וגם לממש את כישרונו ונטייתו האישית, או לפחות לקוות לכך. כאשר בונים חברה גדולה, ולא רק קהילה שנסמכת ברוב עניינה על המדינה שבא היא אורחת, יש צורך בכולם - בנאים, חקלאים, מהנדסים, אנשי צבא, אנשי ארגון, מורים וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. אמנם גם אז, מן הסתם לא יכול כל אחד לממש את הכישרון שלו באופן מלא, אבל בעיה זו קיימת בכל האומות, שהרי בכל מקום יש מפעם לפעם עודפים של בעלי מקצוע מסוים. אולם במקרה כזה, אפשר כבר לדרוש איזושהי מסירות מן האדם במסגרת המגוון הרחב שבכל זאת קיים באומה. אם בארץ ישראל אין הרבה מכרות, אז הוא לא יהיה בדיוק מהנדס מכרות, אלא מהנדס בניין. הוא לא יהיה רופא מנתח לסוג מחלה שמתגלה אצל שלושה מכל מיליארד אנשים, אלא יתמחה בניתוח מחלות אחרות הנפוצות יותר באוכלוסייה. זה סביר יותר מאשר לדרוש מן האדם שלא לממש את כישרונו בכלל.

מדברים אלה, ניתן לראות שהרב היה ער מאד לקושי ההולך ומחריף לשמר את הקיום היהדותי בגולה, וזאת מפני שהסביבה השתנתה שינוי עקרוני, קרדינלי. הפתיחות כלפי המוני בני אדם יוצרת אתגרים כלכליים, מדעיים וחברתיים עצומים, השדות מוכנים לפעולה, ודווקא האנשים בעלי הכישרון הגדול, היהודים, צריכים לשבת במחסן?! זה לא סביר. כלומר, כאן מדגיש הרב לא את האנטישמיות, אלא את הצד החיובי של בניין הארץ, שעל ידו הקשר בין ישראל ליחיד ימצא את מקומו בכוחה של האומה. כך לא יצטרך היחיד להיכנס לקונפליקט הזה, לסתירה בין כישרונו לבין הזהות הלאומית. אדרבא, במימוש עצמו הוא יוכל לחזק את הזהות הלאומית. מבחינה זאת, אין ספק שהתנועה הלאומית הציוניות, הקמת היישוב העברי בארץ ישראל ואחר כך הקמת מדינת ישראל, הם האמצעים היעילים ביותר נגד התבוללות בעולם כולו. היום יודעים את זה גם בקהילות הגדולות בגולה. גם אם לא כולם עולים ארצה, עצם האפשרות היא האמצעי היעיל ביותר מפני התבוללות המונית. וזאת, מפני שהיא מונעת את ההתייאשות, את תחושת היחיד שאין יותר מה לעשות בקרב ישראל, ולכן הוא צריך לבנות את עצמו במסגרת לאומית שונה. זהו חיזוק הקשר בין היחיד והכלל במובן הבסיסי ביותר, בו היחיד מוצא את עצמו במסגרת הכללית היהודית: הוא נדרש לה, יש לה צורך בו, והוא יכול לממש בה את אישיותו.

אמנם, לא די בשיבה לארץ והקיום הסביר בה. ישנם עניינים נוספים, ברמה הגבוהה יותר של התרבות הלאומית. מציאות הכוח החומרי יוצרת גם מציאות רוחנית אחרת, ביטוי נוסף של השאיבה של כל אחד לפי צנורו חיים ממעינה הכללי של האומה ושל הנשמה: תופעת החיפוש הרוחני, הקיימת באחוז גבוה מאד אצל יהודים. אי ההסתפקות בקיים, גם הוא כישרון שצריך למצוא את מקומו. מבחינה מסוימת, הוא מצא את מקומו לזמן מה בראשית התנועה הלאומית, כאשר היחידים בעלי הנטייה הזאת חיפשו את זהותם, את התחייה וכו', והשקיעו בכך המון רומנטיקה, רגשות ומחשבות. גם היום, לאחר קום המדינה והתבססותה, החיפוש הרוחני אחרי השלב הבא של הקיום הלאומי, חשוב מאד לאחוז הזה של האנשים. השלב הבא צריך להיות כזה שיש בו יותר קודש, רוחניות ודברים בעלי משמעות. הסתירה בין הפרט לכלל עדיין שרירה וקיימת, והיא מחריפה ככל שההתקדמות משתהה. אנשי הרוח הגדולים בפוטנציאל, עדיין לא תמיד מוצאים את עצמם במסגרת החיים היהודיים. ומצד שני, העולם, הניצב בפני אתגרים כבירים בתחומים כמו מוסר, חינוך וחברה ופילוסופיה, עדיין פתוח בפניהם, מוכן לקלוט את הכישרונות היהודיים הגדולים. אסור לנו לקפוא על השמרים, ועלינו להתקדם באומץ לעבר השלב הבא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il