ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ג ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ג


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלוהים שלא באמצעות הקיבוץ, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלוהית, שמגמה אלוהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו. אמנם צינורות ההזנה הנשמתית והגנת החיים שלה הולכים בכנסת ישראל על ידי המצות, דבר ד', זהו הפלג הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתכניתו. מראש צורים, מחיי האבות, שהתפשטו בבליטה בכונניותה של האומה, נתגלם הרוח הגדול, שאור ד' שרוי בו, במעשים גשמיים המתהלכים עם החיים, והאוצר החי נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים של יצירתה של הנשמה, של התגברותה של נשמת הכלל, בסיועו של היחיד המגביר את כחו, והתעלותה של נשמת הכלל על ידי הוספת האורה, שהפרט מוסיף בה, על ידי אותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצותיו הוא. והפעולה פעולה חיה היא, פעולה מחיה ומוסיפה און וחיל. והרזים הטמירים של העולם העליון, המלא נצח והוד, המלא נשמות עצומות, הממולא אור וחיים, גדולה וקדושה ותפארת, הולכים הם ונעשים עם המצות, הולכים הם ויוצרים את יצירתם בחיים הפנימיים של היחיד ובחיי הכלל, ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם, ביחושה של האומה בעלת הכובד הרוחני הגדול לכל העולם כולו, והקודש מתעלה והצורה האנושית מתמלאה אורה, והעולמות שמחת עולם, מאור תורה ונר מצוה.


פיסקה זו עוסקת בתבנית הקשר שבין הכלל והיחיד בעם ישראל: אור תורה ונר מצוה . ישנו אור כמושג, כמהות, וישנו האור שבנר , שהוא מעין האור הגדול, המהותי, אבל קטן ומצומצם יותר מבחינה כמותית. לא ניתן לתאר את קיומו של הנר ללא מושג האור הכללי. מצד שני, ברור שכל נר נוסף שדולק, מגביר את ההתגלות של מושג האור במציאות. כך, התורה בכללותה היא האור, ופרטיה - המצוות, הם הנרות. זה גם טיבו של הקשר המהותי בין הכלל והיחיד בישראל, כאשר הכלל הוא האור, והיחידים הם הנרות. אומות אחרות, לעומת זאת, נותנות ליחידיהן רק את הצד החיצוני של המהות . באמירה זו יש לכאורה סתירה פנימית, שהרי המהות מבטאת את פנימיות הדבר. אלא שגם במהות ישנה חיצוניות, וישנו גרעין פנימי. בן של אומה כלשהי מדבר בשפתה, ישנם קווים באופיו שמתאימים דווקא לה, והוא משתלב יותר טוב בתרבות שנוצרה בה. אין אלו דברים מקריים וסתמיים; הם עקרוניים, ולכן יש לכל יחיד קשר ורגשות אהבה ופטריוטיות חזקים למולדתו ולאומתו. אבל כל אלו עדיין מהווים את הצד החיצוני של המהות . את גרעין המהות העצמית, שואב כל יחיד מבני האומות מן המהות הכלל אנושית שהיא מעל הקיום הלאומי.

הדבר יתבאר היטב מתוך ניתוח התהליכים ההיסטוריים, בהם אומות מפסיקות את קיומן ובמקומן נוצרות אומות חדשות. כשאומה מפסיקה את קיומה ומפנה את מקומה בזירה ההיסטורית, אין פירוש הדבר שכל בני אותה אומה הושמדו כליל. למעשה, לא רק שהם נשארים, אלא הם אלה שהופכים להיות מייסדי האומות החדשות. כלומר, יש משהו יותר עקרוני ומהותי באופי האנושי שאיננו קשור בקיומה של האומה דווקא, שנותר ביחידים גם אחר שהיא עצמה מפסיקה להתקיים. לבני אותה אומה יש צביון לאומי - אופי וצורת התנהגות משותפים, סוג של העדפות או התאמות אסתטיות, ודרכי מחשבה מסוימות. צביון זה הינו חשוב ומשמעותי עד מאד, ולכן הוא מתמיד זמן רב, אבל סופו להזדקן, להשתנות ולהפוך למשהו אחר. האומות שאנחנו מכירים היום, קיימות כאלף עד אלף וחמש מאות שנה. מלבדנו, אין אומות עתיקות יותר (למרות מה שנדמה לבני התרבות המערבית, גם עמי המזרח הרחוק עברו כמה וכמה תהליכים של התפרקות והיווצרות מחדש). הערכים והמחשבות אודות העולם, הטבע, האדם, הנפש, האלוהים, הטוב והרע, כל אלה אינם קשורים לצביון הלאומי, אך דווקא הם מהווים את עיקר העיקרים העצמי שבנפש כל אדם. לכן אומה, תרבותהּ, שפתהּ וצביונהּ יכולים לחלוף מן העולם, ועדיין העיקר יישאר. בדרך כלל זה לא קורה בתהליך שלֵו, אלא בתהליכים טראומטיים, כגון מלחמה או כיבוש, שבהם חלק מבני האומה נשמדים. אבל לא כולם ולפעמים אפילו לא רובם נהרגים, ואלה שנשארו מסוגלים להצטרף לאופי וצביון לאומי אחר, לתרום את חלקם, ליצור אומות חדשות, ולאמץ מאפיינים חדשים לצד החיצוני של המהות . לענייננו, לא כל כך חשוב מה היה התהליך של התפרקות והיווצרות כל אומה. העיקר הוא להבין שבכל מקרה היחידים לא מתחלפים, שכן הם שואבים את עיקר מהותם ממה שמעל ומעבר לאופי ולצביון הלאומי.

לא כן בישראל , שם דווקא היסוד הראשי של הקיום הלאומי והתרבות הלאומית, הוא הקשר עם אלוהים. דווקא הדברים שמבחינת האומות האחרות הם אוניברסליים - הערכים, המחשבות והרעיונות על הנפש, הטבע, העולם, האלוהים והאדם, הם יסודה של התרבות העברית של האומה הישראלית. התודעה שלנו - תרבותנו, כוללת בתוכה את בריאת העולם, האדם, נפשו ומוּסרוֹ. היא כוללת את אבות האומה ואת המהפיכה הרעיונית והדתית שהם חוללו, וגם חוויה לאומית כוללת של יציאה מעבדות לחירות. זו חוויה שהיא לא רק מהפיכה סוציאלית, שכן החירות היא רק הקדמה לקבלת התורה ולהשלמת הצורה הלאומית על פי דבר הא-ל, וזאת לא על ידי יחידים בלבד, כי אם על ידי הציבור כולו. מאז ואילך, היא כוללת לא רק רעיונות, אלא גם משפט חברתי, יסודות הצדק המשפטי, החברתי והכלכלי, וגם את הנבואה וחזון אחרית הימים, כלומר, תודעה היסטורית ברורה ומודעת.

בתרבות הלאומית הישראלית ישנם מלוא המשמעויות והערכים שהאדם היחיד מסוגל להזדקק להם אי פעם. לא רק שישנה התייחסות להרבה נושאים שכלל אינם נידונים במקומות אחרים, אלא ההתייחסות הינה ברמה הגבוהה ביותר, של חוויות לאומיות-ציבוריות מובהקות. למעשה, זו האומה היחידה שכוללת בתודעתה התגלות ישירה של הא-ל. שום ציבור אנושי אינו טוען בכלל (שלא לדבר על יכולת להוכיח את טענתו), שמוטבע בתודעתו שאירוע כזה התרחש אי פעם בתולדותיו. כלומר, זאת הרמה הגבוהה ביותר, פסגת השאיפות והיכולת האנושית של קרבת האלוהים והתגלות דברו. ולמעשה, כל החיים שלאחר מכן, הם הפנמת דבר הא-ל לתוך מערכות החיים הפרטיות והציבוריות. כשם שהתורה כוללת את כל המצוות שבתוכה, אור תורה ונר מצוה , כך גם המהות הלאומית הישראלית כוללת בתוכה את כל סוגי היחידים שבכל הדורות לדרגותיהם, כישרונותיהם ושאיפותיהם. כעין מה שנאמר בברית בערבות מואב, "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ד' אֱלוֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יד). הקשר בין הכלל לבין היחידים המרכיבים אותו בפועל בכל רגע נתון, שונה באומה הישראלית לעומת הקיבוצים הלאומיים האחרים, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלוהית, שמגמה אלוהית עצמית שרויה בתוכו .

בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים - האלוהות. בעולם הזה אין לנו, כיחידים, מגע ישיר עם האלוהות, אבל העניין האלוהי מתגלה באוצר הכלל של ישראל. כמו כן, הכלל נותן נשמה ליחידים. מבחינה זאת, נשמת היחיד בישראל היא לא רק צביון וקווי אופי מסוימים, שהם הצד החיצוני של המהות , כמו לבוש, שפה, דיבור ואולי העדפה של טעמים, אלא תכונות הנפש העצמיות הפנימיות. אין היחיד יכול להינתק מהכלל, אפילו אם הוא עושה את המאמץ הזה באופן מודע. הוא לא יכול להיות לפתע כמו פרט באומה אחרת, שאם הסתיים תפקידה, הוא יכול להשתלב באומה חדשה.

אחת החוויות הטרגיות ביותר, היא זו של אותם יהודים שניסו, בתקופות שונות וביותר בזמן החדש, להינתק מהאומה הישראלית. הם עשו את כל המאמצים להשתלב בתרבות אחרת - הוציאו עצמם מן הקהילה, קיבלו על עצמם דת אחרת ודיברו בשפה אחרת. אבל ככל שהם הצליחו להשיג יותר הישגים, כך מהותם היהודית בלטה מתוכם יותר ויותר כמרצע היוצא מן השק. וככל שהמהות הזאת בלטה יותר, הם עוררו על עצמם, ובאופן עקיף גם על בני עמם שלא רצו להצטרף אליהם, חֵמה וזעם מצד העמים. זה קרה לא מפני שהם לא הצליחו לדבר בשפה אחרת. הם הצליחו מאד, למעשה, הם הצליחו כל כך עד שהיה ברור לבני האומות המקוריים, שרק מישהו אחר מסוגל להגיע לרמה כזו של הצלחה. לכן, אפילו בהיותם משוררים, מדענים או אנשי מדינה, אפילו שדיברו את שפות העמים והיו חברים במסגרות הדתיות שלהם, הגויים לא יכולים היו להתעלם מיהדותם. ב-33' שרפו הנאצים לא את ספרי התלמוד, אלא את ספריהם של מרקס, פרויד, ד'ישראלי והיינה. המוזיקה של מנדלסון - נכדו של משה מנדלסון ובן של מומר, היא זו שהוכרזה על ידי המלחין הנאצי ואגנר כמוזיקה יהודית, ולכן לא רצו לנגן אותה. אי אפשר להוציא מן הנפש את העיקר שלה - המיוחדות שבתפישה, השאיפות, המהפכנות והרצון לחדש את פני העולם. הייחוד הזה יכול להתלבש בלבושים נוצריים או חילוניים ובשפה אחרת, אבל לבסוף הוא תמיד ייצא מתוך הלבוש הזה ויבלוט. אפשר לעשות את הפעולה וההכרזה, אפשר להתאמץ ולחיות אחרת, אבל בפועל, אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא , אותו יחיד, לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וזה בלתי אפשרי. אפשר להינתק מחברה או ממנהג, אבל אי אפשר לנתק את הנשמה ממקור חיותה.


וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו. כאן, מדבר הרב על אלה שמודעים לקשר הזה ומבינים אותו. הם מוכנים לכל סוג של מסירות לקיום האומה, מפני שבקיומה ובחייה הם רואים את הקיום היותר עיקרי, גם של עצמם, אפילו בשעה שהם מוסרים את חייהם הפרטיים. אלה האנשים המודעים, ומבחינה זאת המתוקנים, שאינם מנסים להכניס את עצמם לסתירה מיניה וביה שבניסיון להיות אחרים מבלי האפשרות להיפטר מהיהודיות הנפשית הנשמתית. להם יש רצון להתקין את היחס ואת הקשר הזה שבין הכלל ובין היחיד באופן נכון. לשם כך, קיימות המצוות. התורה, שהיא הכלל, מוסרת בידי כל יחיד ויחיד לפי פרטי חייו ומצבו האישי את המצוות, שכביכול באות אל כל אחד לפי מה שהוא. ישנו, כמובן, חיוב כללי, אבל החיוב הכללי הזה תמיד מתפרט לפי כל יחיד ויחיד: אמנם צינורות ההזנה הנשמתית והגנת החיים שלה הולכים בכנסת ישראל על ידי המצות, דבר ד', זהו הפלג (המעיין) הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתכניתו. כלומר, מן הפלג הזה יוצא האפיק שהולך ומזין את כל הסביבה, וכל טיפה וטיפה מן המים האלה, היא גם טיפה בפני עצמה שמזינה צמח מסוים, אבל גם חלק אורגני של הפלג. צינורות ההזנה הרוחניים של בני האומה הישראלית, הם המצוות. כל אחד מקבל את מנת המזון הרוחני הנשמתי שלו על ידי המצוות המתאימות למצבו, לאישיותו ולשעה שבה הוא קיים. מבחינה זאת, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא בא פרשה ט). היא באה לידך, כלומר עכשיו אתה יכול לקיים אותה, זו מנת המזון הרוחני שלך כרגע.

מראש צורים, מחיי האבות . הרב מפנה אותנו לדברי בלעם, שבתור בן לאומה אחרת, העריך את ישראל: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג), ודרשו - "צורים - אלו האבות, גבעות - אלו האמהות" (תנחומא בלק יט), שהתפשטו בבליטה בכונניותה של האומה . כלומר, מן השורשים הראשוניים של התגבשות האומה במשפחות הגרעיניות הראשוניות שלה, נתגלם , כלומר, התממש הרוח הגדול - הרצון שאור ד' שרוי בו, המתבטא בקווי האופי הנשמתיים של האבות. על כן "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט.), ו"כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב:). כלומר, מידות אלה הן עיקר האדם, ולכן אם מישהו פגום בהן הוא לא סתם צריך לתקן את עצמו, אלא יש ספק האם הוא בכלל מזרעו של אברהם אבינו. ממידות אלה של האבות נתגלם הרוח הגדול, שאור ד' שרוי בו, במעשים גשמיים - המצוות, המתהלכים עם החיים . בחיים יש זמנים שונים, מקומות שונים, מצבים שונים ואנשים שונים. בכל מצב, חלות המצוות באופן מיוחד. הרוח הגדול מתפרט ל מעשים גשמיים המתאימים למצבי החיים השונים.

והאוצר החי . הרב משתמש כאן בדימוי למבנה המקווה - יש אוצר של ארבעים סאה טהורים, וממנו המים נושקים למים האחרים ומצרפים אותם למקווה. גם כאן, האוצר, הנשמה הכללית, משיקה לחיי כל יחיד ויחיד מישראל. והאוצר הזה נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים של יצירתה של הנשמה, של התגברותה של נשמת הכלל, המים הטהורים, מפני שהם מים חיים, מתגברים והופכים את כל מה שנושק להם לטהור. בסיועו של היחיד המגביר את כחו, והתעלותה של נשמת הכלל על ידי הוספת האורה, שהפרט מוסיף בה, על ידי אותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצותיו הוא. נשמת הכלל מחייה אותו, והוא, במעשיו המכוּונים, כלומר המודעים (כמו שאמרו "מצוות צריכות כוונה" (ברכות יג.) - צריכות מודעות, על האדם להבין מה הוא עושה), מוסיף משלו לאוצר הכלל. בתחילה האוצר הוא המטהר ומחייה, ולאחר מכן כל טיפה נוספת, היא תוספת לאוצר, לסך כל החיים והטהרה. כך, נשמת כל יחיד יונקת מאוצר הכלל, ולאחר מכן נשמת הכלל מתברכת מאותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצותיו הוא . לא כל המעשים זהים, אלא כל יחיד ויחיד לפי אופיו ולפי מצבו, מטביע את החותם הפרטי שלו. כאשר מצטרפים כל המעשים יחדיו, נוצר אוצר שמופיע גוונים גוונים. זהו, כמובן, היופי הגדול שבו.

והפעולה פעולה חיה היא, פעולה מחיה ומוסיפה און וחיל. כלומר, זו אינה פעולה מכנית, מפני שהאדם אינו פועל כמו מכונה. הוא יצור מורכב, ולכן לכל פעולה יש השפעות הרבה מעבר למה שנראה לעין במבט שטחי. לדוגמא, כאשר אדם מחייך לזולתו, זו אינה פעולה מכנית בלבד של הזזת שרירים, אלא יש בה המון משמעות וחיוניות. כמו גם להיפך: הזעפת פנים או אמירת מילה פוגעת הם לא רק אוויר שעבר בפה ובין השיניים, אלא גם דבר מעליב. זה נקרא פעולה חיה - מחייה, פועלת ברבדים רבים עד עומק הנשמה. כך הוא גם לגבי פעולתה של המצווה. ניתן לתאר אותה בפרטים טכניים של מעשים מסוימים, אך הדבר אינו מתמצה בכך. אמת שכדי לחייך צריך להזיז שרירים, אבל זוהי פעולה בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה. כך, מצווה היא הרבה יותר מאשר רק התיאור הפשטני והחיצוני של הטכניקה המצוותית-הלכתית, ולכן היא מחיה ומוסיפה און וחיל , גם לאדם עצמו וגם לאוצר הכלל.

והרזים הטמירים של העולם העליון, המלא נצח והוד, המלא נשמות עצומות, הממולא אור וחיים, גדולה וקדושה ותפארת, הולכים הם ונעשים עם המצות, הולכים הם ויוצרים את יצירתם . אם נשתמש באותו משל, החיוך הזה הולך ומגלה רזים טמירים : הוא מאיר כוחות נפש, מחשבות ורעיונות בנפש הזולת שחייכו אליו. החיוך הולך ומאיר את יומו ואת חייו, זה מלמד אותו משהו על האדם שחייך ואולי על בני אדם בכלל. זה יכול לעורר בו רצונות חדשים כמו עיסוק באומנות, או חפץ חיים יותר גדול באופן כללי. במציאות יש סודות עליונים, רזים טמירים . הם מצויים, אבל רחוק ועמוק, ועל ידי הפעולה הם הולכים ונעשים, יוצאים ממחבואם, מתעוררים לחיים, ואז הם בעצמם כבר יוצרים ומכים גלים בחיים הפנימיים של היחיד ובחיי הכלל, ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם, ביחושה של האומה בעלת הכובד (המשקל) הרוחני הגדול לכל העולם כולו, והקודש מתעלה והצורה האנושית מתמלאה אורה . אותה הצורה, אותם הפנים, יכולים להאיר ויכולים להיות עגומים וחשוכים. על ידי הפעולה הנכונה - עשיית המצווה על ידי היחיד מתוך כוונה ומודעות לקשר עם אוצר הכלל, קלסתר הפנים שלו מאיר - "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א). גלי האורה הולכים ומתפשטים על האדם ועל האומה, הצורה האנושית מתמלאה אורה והעולמות שמחת עולם, מאור תורה ונר מצוה. שכן, כמו שהסברנו לעיל, יחס האור והנר הוא גם היחס בין הכלל והפרט. והעולמות מתמלאים שמחת עולם , כי גם עולם שלם הוא כפרט לעומת הכלל הגדול של הרצון האלוהי הבורא, המאציל, שממנו העולמות כולם, מקבלים את ממשותם ואת משמעות קיומם. למן הדרגה הממשית התחתונה ביותר של היחיד, הפרט העושה את המצווה, הולך האור וחוזר לכל דרגותיו כמי שמילא את תפקידו, כמי שמאיר בעולם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il