פרשני:בבלי:נזיר יא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר יא א

חברותא[edit]

מתניתין:
מזגו לו לאדם את הכוס של יין, ואמר אותו אדם: "הריני נזיר ממנו (מן הכוס) ", הרי זה נזיר לכל.  1 

 1.  לדעת התוספות יום טוב, טעם דין זה הוא משום שהאומר: הריני נזיר מן החרצנים, הרי הוא נזיר לכל לדעת חכמים לעיל ג ב, ודין זה דומה לו, ולדבריו מילתא דפשיטא היא, ולא נשנתה משנה זו אלא משום החידוש שבסיפא, וקצת נוטה לפירוש זה סדר ההלכות ברמב"ם פרק א מנזירות. אבל הרא"ש כתב (והובא גם בשיטה מקובצת): "ואפילו לרבי שמעון דאמר (לעיל ג ב) עד שיזור מכולן, הכא מודה, כיון דלא הזכיר בהדיא יין, דלא גרע מידות נזירות".
ומעשה באשה אחת שהיתה שיכורה, ומזגו לה את הכוס של יין, ואמרה האשה: "הריני נזירה ממנו", ואמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא לומר: "הרי הוא עלי קרבן", כלומר: לאסור את הכוס עליה בנדר בלבד, ובגמרא יתבאר כיצד מתישב מעשה זה עם האמור ברישא.  2 

 2.  הוסיף הרמב"ם (נזירות א יב) "ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום, ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב".
גמרא:
תמהה הגמרא: היתכן ששנה התנא מעשה שיש בו לסתור את האמור במשנה!?
שהרי אמרת ברישא: "מזגו לו את הכוס, ואמר: הריני נזיר הימנו הרי זה נזיר", וכל דקדוקי נזירות עליו.
והדר תני, ושוב שונה התנא: "מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה: הריני נזירה ממנו" שהוא האופן שאמרנו ברישא שנזיר הוא -
ואילו התנא אומר: "אמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא לומר: הרי הוא עלי קרבן", אלמא הרי מוכח דבהאי כוס בלבד הוא דאסור ומשום נדר, הא יינא אחרינא שרי ליה (יין אחר מותר לו, לאומר על הכוס "הריני נזיר ממנו") כי אינו נזיר. ואם כן נמצא המעשה סותר את האמור במשנה!?
ומשנינן: חסורי מיחסרא משנתנו והכי קתני:
מזגו לו את הכוס, ואמר: "הריני נזיר ממנו" הרי זה נזיר.
ואם שיכור הוא, ואמר: "הריני נזיר ממנו" אינו נזיר.
ותוך כדי ביאור המשנה, מסבירה הגמרא גם את טעם הדין: מאי טעמא אינו נזיר? כי באופן זה, כמאן דאמר (כאילו היה אומר): "כוס זה הרי הוא עלי קרבן" - הוא.
וכי תימא (שמא תאמר): אם אכן אין כוונתו אלא לנדר לימא הכי, שיאמר בפירוש: הרי זה עלי קרבן!?
ומפרשת הגמרא: כי סבר השיכור: אם אומר כן "הרי הוא עלי קרבן", שלא אסרתי אלא כוס זה, אם כן שמא מייתין לי אחרינא ומצערין לי (יביאו לי כוס אחר שלא נדרתי עליו, ויצערוני), שכך דרך בני אדם להפציר בשכור שישתה, ואילו הוא אינו רוצה לשתות עכשיו -
ולכן אימא להו הא מילתא (אומר להם לשון נזירות) דפסיקא להו (מוחלטת לשון זו לגביהם, שהכל אסור) ואסלקם מעלי ושוב לא יביאו לי כל יין שהוא.  3 

 3.  הרמב"ם (נזירות א יא) הוסיף: "ואם היה מר נפש או כועס או מתאבל, והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו, ואמר הריני נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה. וכן שכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הריני נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות, שלא נתכוון זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי". והכסף משנה לא הערה מקורו של הרמב"ם בענין מר נפש. וראה במשניות שבמאירי "מעשה באשה אחת שהיתה שכולת (כלומר: אשה שכולה) ומזגו לה את הכוס"; ובפירוש המשניות שם: זה המעשה לא יעזור על המאמר הקודם (כלומר: לא יחזק את הרישא) אבל סותר אותו, ואמנם הדין קודם הוא באיש בריא, אולם באיש מר נפש (הריני) (אינו) נזיר, שהוא לא יכוין אלא שלא ישתה זה אשר נשתדל עליו לשתותו, הנה הוא ההיקש בשכור, כאשר אמר הריני נזיר ממנו לא תחייבהו נזירות וכו'.
ממשיכה הגמרא לבאר את המשנה: ועל דין זה ששנינו בשכור מביא התנא סיוע לדבריו: ומעשה נמי באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה: הריני נזירה ממנו, ואמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא לומר: "הרי הוא עלי קרבן"!
מתניתין:
א. בברייתא שהובאה לעיל ג ב למדנו:
"רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולם", והיינו שאינו נזיר אלא אם כן קיבל על עצמו את כל איסורי הנזירות; "ורבנן אמרי, אפילו לא נזר אלא בחד מנהון - באחד מאיסורי הנזיר - הוי נזיר".
ב. במשנה שלפנינו ובסוגיא שלאחריה, מתבארות צורות שונות של קבלת נזירות, ומתבאר בהן, אם וכיצד הן תלויות במחלוקת זו; ופירושן של כל פיסקאות המשנה מתבאר בגמרא.
א. מי שאמר: "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים" ואף על פי שדברים אלו אסורים הם לנזיר.
הרי זה נזיר גמור ואסור בכולן - אף בשתיית יין וטומאה למתים.
ב. מי שקיבל עליו נזירות סתם, ואחר כך אמר: "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין", כלומר: קבלתי עלי כל שאר הלכות נזירות מלבד איסור שתיית יין.  4 

 4.  יתבאר בגמרא, אם מודה רבי שמעון הסובר בברייתא לעיל ג ב "אינו נזיר עד שיזיר מכולם" בדין זה, או שמא מה ששנינו בהמשך המשנה: "ורבי שמעון מתיר" קאי גם על הרישא; וכן יתבאר אם "על מנת" האמור כאן הוא תנאי בקבלת הנזירות או שמא כאילו אמר "חוץ" משתיית יין וטומאה למתים.
הרי זה אסור, וכדעת חכמים במשנה ובברייתא לעיל ג ב, שאפילו לא נזר אלא מאחד מאיסורי נזיר, הרי הוא אסור בכולן.
ורבי שמעון מתיר, כשיטתו שהוא סובר בברייתא לעיל ג ב: אינו חייב עד שיזיר מכולם, דהיינו מכל איסורי נזירות.
ג. מי שקיבל עליו נזירות סתם, ואחר כך אמר:
יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי לשתות יין מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, מפני שאני חולני או חלוש.  5 

 5.  מלאכת שלמה.
או שאמר: סבור הייתי שחכמים מתירין לי ליטמא למתים, מפני שדחוק אני לפרנסת ביתי, ועיסוקי הוא שאני קובר את המתים; ולכן לא היה בדעתי לקבל עלי איסורים אלו:
הרי זה מותר, היות ולא קיבל על עצמו כל איסורי נזירות.  6 

 6.  ואם תאמר: הרי דברים שבלב הן שאינן דברים, ראה מה שכתב בזה הרשב"א בתשובה חלק ד סימן קט, הביאו ב"ארזי הלבנון" אות נד, ומה שכתב בזה המהרי"ט בתשובה חלק א סימן סח, הביאו ב"ארזי הלבנון" אות עו.
ורבי שמעון אוסר, ובגמרא יתבאר שיש להפך את דברי חכמים ורבי שמעון, שחכמים הם האוסרים כיון שלשיטתם אין צריך שיזיר מכל איסורי הנזירות, ורבי שמעון לשיטתו הוא המתיר.  7 

 7.  פיסקא זו נתבארה לפי שיטה אחת בגמרא; ובגמרא יתבארו שני ביאורים נוספים במשנתנו.
גמרא:
שנינו במשנה ברישא: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הרי זה נזיר ואסור בכולן.
ושנינו במציעתא: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור; ורבי שמעון מתיר:
סבורה היתה הגמרא בקושייתה בביאור הרישא, שהאומר "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים", שהרי זה כאילו אמר: הריני נזיר "חוץ" משתיית יין וטומאה למתים, ונמצא שלא קיבל על עצמו את האיסורים האלו, ואם כן תלוי דין זה במחלוקת שנחלקו חכמים ורבי שמעון - במציעתא, ובברייתא לעיל ג ב - אם צריך שיקבל עליו הנזיר את כל איסורי הנזירות;  8  ולפיכך תמהה הגמרא:

 8.  נתבאר על פי דברי הגמרא בהמשך הסוגיא, "האי על מנת כחוץ דמי". ויש לפרש את הדבר בשני אופנים: האחד: "על מנת" האמור כאן היינו תנאי, וכמו "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה (קדושין יט ב), ומתנה הוא את נזירותו, שאם יחולו איסורים אלו אינו רוצה בנזירות, אלא שממילא כלול בדבריו שהוא כאומר "חוץ" שהרי אינו מקבל עליו את האיסורים האלו, ולכן סבורה הגמרא שלפי רבי שמעון אין הוא נזיר, (וכך הן פשוטן של דברים, כמו שביאר הגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א בשיעוריו). השני: אין כאן תנאי לדעת המקשן ולדעת רבי יהושע בן לוי, אלא שיור בנזירות. ובהמשך הסוגיא בהערות, תתבאר שיטת הראשונים בהבנת הדברים.
היות ונחלק רבי שמעון במציעתא באומר "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין", שהוא סובר: היות ולא קיבל עליו את כל איסורי הנזירות, לכן אינו נזיר, ולשיטתו בברייתא שהובאה לעיל ג ב; אם כן:
ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא (יחלוק רבי שמעון גם ברישא), כשאמר: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, שהרי אף ברישא לא קיבל על עצמו את כל איסורי הנזירות!?
אמר תירץ רבי יהושע בן לוי:
אכן חלוק היה רבי שמעון אף ברישא, ומה ששנינו במציעתא: "ורבי שמעון מתיר", קאי גם על הרישא.
רבינא אמר:
ברישא לא פליג רבי שמעון, ומודה הוא לתנא קמא שהוא אסור בכולן!
מאי טעמא?
כי - לדעת רבינא - ברישא קיבל הוא על עצמו את כל איסורי הנזירות, אלא שעשה תנאי בחלות הנזירות שלא תחול אלא אם כן לא ייאסר באיסורים אלו, ולכן נזיר גמור הוא אפילו לרבי שמעון, כי מצד קבלתו הרי קיבל נזירות גמורה.  9 

 9.  ראה קצת תוספת ביאור בזה, ב"קובץ שעורים" לכתובות אות קעב.
שמא תאמר: והרי סוף סוף הטיל תנאי בנזירותו שלא תחול אלא אם לא ייאסרו אלו עליו  10  -

 10.  יש לפרש את כוונת הגמרא בשני אופנים: האחד: כיון שהתנה שאם יחולו איסורים אלו אינו רוצה בנזירות, אם כן תתבטל הנזירות, (כן פירש ב"אבי עזרי" נזירות א יג). השני: כיון שהתנה שלא יחולו איסורים אלו, הרי שהיה לנו לומר שאכן תחול נזירות ללא איסורים אלו, (כן ביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי ריש הלכות נזירות, וראה שם טעם הדבר שמדין תנאי היתה חלה נזירות מחודשת שאינה כוללת את האיסורים האלו; וראה עוד ב"חידושי רבי שמואל" נדרים סימן ו שהביא בשם הגר"ש שקאפ שאף הוא מבאר כן, אלא שהוא מבאר את טעם הדבר שהיה חל נזירות ללא איסורים אלו, באופן אחר מהגרי"ז). וספק זה הוא בכל מקום שמבואר בגמרא שתנאו בטל משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכגון במי שמקדש אשה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, שתנאו בטל במה שהתנה שלא יהא עליו עונה, כי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל; ויש להסתפק איך היה הדין אם לא ש"תנאו בטל" משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, האם היו הקידושין בטלים, או שהיה חל קידושין ללא חיוב עונה.
זה אינו, ומשום דהוה ליה "מתנה על מה שכתוב בתורה", שהרי קיומו של התנאי ביטול מה שכתוב בתורה הוא, שהרי אמרה תורה: נזיר אסור בכל איסורים אלו, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקבלתו קיימת.
ורבי יהושע בן לוי - הסובר: חלוק היה רבי שמעון אף ברישא - אמר לך:
אף ברישא אין הוא מקבל עליו את כל איסורי הנזירות, ולדעת רבי שמעון אינו נזיר; ואף שאמר "על מנת" שהוא לשון תנאי -
מכל מקום האי "על מנת" הוי כאומר: הריני מקבל עלי כל איסורי הנזירות "חוץ" מאלו - דמי, ולכן רבי שמעון מתיר אף בזו, שהרי לא קיבל עליו נזירות לכל דיניה.  11 

 11.  לעיל בהערה נתבארו שני אופנים בביאור שיטתו של רבי יהושע בן לוי. האחד: שבכלל דבריו תנאי וגם "חוץ". השני: אין כאן תנאי אלא "חוץ". והנה בתוספות הקשו: והא מקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה הוי מקודשת והתנאי בטל, ולא אמר כ"חוץ" דמי! ? ותירצו: דגבי קדושין שאני, דאפילו אמר בפירוש "חוץ משאר" לא מהניא ליה דיבורו, דאין קדושין לחצאין, וכי אמר "הרי את מקודשת" - מקודשת, וכי אמר "חוץ משאר" לאו מידי קאמר, ולכך חייב בכולן; אבל גבי נזיר ילפינן לעיל (ג ב) מקראי, דצריך שיזיר מכולם, דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר; וראה אריכות גדולה מאד בענין זה, ב"חידושי רבינו פרץ". וב"שערי ישר" שער ז פרק ו ד"ה ולפי"ז, הביא את דברי התוספות וכתב לפרשם, דבנזיר בעינן שיזיר מכולם לרבי שמעון, היינו שיקבל הנודר על עצמו לפרוש מכולם, וכשאומר "חוץ" חסר בזה קבלת הנזירות ובטלה הנזירות, אבל בקדושין אין צריך שיחייב את עצמו בשעת קדושין בשאר וכסות, אלא שהתורה חייבה אותו בזה, ומשום הכי מה שאמר "חוץ" לא מהני; וראה עוד ב"מלאכת שלמה" על המשניות, וב"אבי עזרי" נזירות א יג מהדורא רביעאה. ולמדנו מדברי התוספות כפירוש הראשון, והיינו, שאין חילוק בפירוש לשון "על מנת" שבקדושין לבין נזירות, וכשם שבקדושין הוא תנאי כך גם בנזירות (וככל "על מנת" שבש"ס), אלא שיש בכלל דבריו גם "חוץ", וזה הוא שחילקו, שבקדושין מאחר שנתקדשה לא איכפת לן שאמר גם "חוץ" כי אין צריך לקבל על עצמו שאר כסות ועונה, מה שאין כן בנזירות היות וכלול בדבריו "חוץ", אם כן חסר בעצם קבלת הנזירות, ולכן אינו מועיל לרבי שמעון. ואולם לשון הגמרא: "האי על מנת כחוץ דמי" משמע שבנזירות יש משמעות אחרת ל"על מנת", וכפירוש השני, וראה עוד בהערה בהמשך הסוגיא.
תניא כוותיה דרבינא: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הרי זה נזיר ואסור בכולן, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וכפי שפירש רבינא.  12 

 12.  א. כתב הרא"ש: "והיינו כרבי שמעון, דאי לרבנן אפילו אמר חוץ מן יין הוי נזיר". ביאור דבריו: הוקשה לרא"ש, מה ראיה מברייתא זו כרבינא ולא כריב"ל, והרי אין מוכח אלא שבכלל דבריו יש תנאי, ובזה הלוא מודה גם ריב"ל, אלא שלדבריו יש בכלל דבריו גם "חוץ", (וכפירוש הראשון שנתבאר לעיל)! ? ולכן ביאר הרא"ש, שבהכרח ברייתא זו כרבי שמעון אתיא, וכפי שביאר, ואם כן מבואר בהדיא כרבינא שאף לרבי שמעון חלה נזירותו, ולא נחלק בזה רבי שמעון, דלא כריב"ל. ב. כדברי הרא"ש (שנתבארו באות א) שרק לדעת רבי שמעון צריכים אנו לטעם "מתנה על מה שכתוב בתורה" ולא לרבנן, כן מבואר גם ב"לחם משנה" (נזירות א יג), ומכח זה תמה על הרמב"ם שם שפסק כחכמים, ונתן טעם משום דהוא "מתנה על מה שכתוב בתורה". ואולם ב"אבי עזרי" כתב לבאר את הרמב"ם, שגם לחכמים צריכים אנו לטעם זה, כי אע"פ שגם אם היה אומר "חוץ" היתה חלה הנזירות (וכטענת הרא"ש), מכל מקום כיון שהתנה שלא תחול הנזירות אם יחולו איסורים אלו, היה לנזירות להתבטל, (או שהיה התנאי גורם שיחול נזירות ללא איסורים אלו, כמבואר בהערה לעיל), ולזה צריכים אנו אף לרבנן לטעם "מתנה על מה שכתוב בתורה" שאין בתנאו כלום; ומדברי הרא"ש סיוע ל"לחם משנה". ג. לשיטת הרמב"ם לכאורה תיקשי: מה ראיית הגמרא דלא כריב"ל מהברייתא, היות ויש לפרשה כחכמים, ואם משום שבברייתא מבואר שיש בדבריו "תנאי", הרי אף ריב"ל מודה לזה, רק שהוא סובר: שיש בדבריו גם לשון "חוץ", (וכאשר נתבאר באות א' שזו היתה קושיית הרא"ש; וראה מה שכתב ב"אורח מישור") ; ובהכרח, שהרמב"ם מפרש כפירוש השני, שלפי ריב"ל אין כאן אלא "חוץ" ולא תנאי, ואם כן ראיית הגמרא שלא כריב"ל היא כפשוטה, שהרי בברייתא מבואר שיש כאן "תנאי"; והגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א למד גם מדברי המפרש בד"ה ריב"ל כפירוש השני.
שנינו במשנה במציעתא: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור ורבי שמעון מתיר.
ושנינו בסיפא: יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים, הרי זה מותר; ורבי שמעון אוסר: תמהה הגמרא על הסיפא:
והאמרת רישא (היינו במציעתא): "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור, ורבי שמעון מתיר".
ואם כן גם בסיפא באומר: "יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי" שאף כאן לא קיבל על עצמו את כל איסורי הנזיר, היה צריך להיות הדין לדעת תנא קמא שהוא אסור, ורבי שמעון היה לו להתיר, והיפך הכתוב במשנה!?
ומשנינן: איפוך את מחלוקתם של תנא קמא ורבי שמעון בסיפא, ואימא בסיפא נמי כמו במציעתא:
הרי זה אסור ורבי שמעון מתיר.
ואיבעית אימא לבאר את מחלוקתם של תנא קמא ורבי שמעון בסיפא, שתנא קמא מתיר ורבי שמעון אוסר:
לעולם לא תיפוך בסיפא את מחלוקתם, ואכן תנא קמא הוא זה שאסר, ורבי שמעון הוא זה שהתיר.
ודקשיא לך: מאי שנא סיפא מן המציעתא שנחלקו בהיפוך, אימא לך, לא נחלקו בסיפא באותו אופן של המציעתא, אלא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב