פרשני:בבלי:נזיר מב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מב ב

חברותא[edit]

גמרא:
איתמר: אמר רבה אמר רב הונא:
כתוב בפרשת נזיר: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא (באוהל המת).  1  לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם (בין במגע בין במשא בין באוהל) ":

 1.  על פי לשון רש"י בפרשת נזיר. וכתב ה"מנחת חינוך (מצוה שעו אות ב בנדמ"ח): "יש טומאות שמטמאות באוהל, בין שהאהיל על הטומאה בין שהאהילה הטומאה עליו, ובין שהוא והטומאה תחת אוהל אחד; ובאותן טומאות אם נכנס הנזיר לאהל שהטומאה שם, חוץ מה שעובר על הלאוין של כל טומאה וכו' עובר נמי משום לאו ד"על נפש מת לא יבא", דהתורה גזרה עליו אף על ביאתו לאהל, ועובר בלאו זה חוץ מהלאוין וכו"'; וקצת משמע מתחילת לשונו, שבכל אופן שנטמא הנזיר בטומאת אוהל הרי הוא עובר ב"לא יבא", ולאו דוקא כשנכנס תחת אוהל שהמת שם. ואולם דעת ה"חזון איש" (נזיר קמב ג) היא, שאין לאו זה אמור אלא כשהיה יחד עם המת תחת אוהל אחד, אבל בשאר אופני טומאת אוהל, לא עבר על לאו זה. וראה בכתבים בשם הגרי"ז לדף י"ז שדן שם במאהיל על הטומאה אם עובר ב"לא יבא", ומשום שיש לומר: היות ואם יכנס אחר תחתיו הרי ודאי יעבור ב"לא יבא" כיון שהוא נכנס עם המת תחת אוהל אחד, ואם כן הוא עצמו שמאהיל על המת הרי הוא טמא, וראה שם שהוכיח מן הסוגיא לקמן מג א שאינו עובר ב"לא יבא"; והביא שם דבראב"ד בספרא מבואר שהוא עובר ב"לא יבא".
וכי מאחר שמקרא מלא (מקרא שממלא ומשלים הכל)  2  דיבר הכתוב: "לא יטמא", הכולל את כל הטומאות למת, אם כן כשהוא אומר "לא יבא" - דמשמע ביאה באוהל המת בלבד - מה תלמוד לומר:

 2.  רא"ש.
להזהירו למי שנכנס באוהל המת על הטומאה שנטמא, ולהזהירו גם על הביאה, כלומר: אם נכנס באהל המת ונטמא, עבר על שני לאוין על "לא יטמא" שהרי נטמא, ועל "לא יבא" שהרי בא באוהל המת, ולוקה שתים.
ומוסיף רב הונא: אבל ללקות על טומאה וטומאה שתי פעמים (בלא להיטהר בינתיים) - לא.
כי מי שהיה טמא ועומד, שוב אינו חייב אם חזר ונטמא אפילו אם התרו בו שוב, שאין הנזיר חייב אלא כשנטמא או שהוסיף טומאה על טומאתו הקודמת.  3 

 3.  א. ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לזה מן הכתוב; ואף שבמשנתנו שנינו: אם התרו בו בין טומאה לטומאה הרי הוא חייב שתים, מבארת הגמרא בהמשך הסוגיא, שמשנתנו עוסקת באופן שהוסיף בטומאה השניה יותר מאשר היה טמא מכח טומאה הראשונה, וכפי שיבואר שם. עוד יתבאר בהמשך הסוגיא ביתר ביאור לשונו של רב הונא.
ורב יוסף אמר: האלהים (שבועה היא) ! אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים, כשנטמא וחזר ונטמא אם התרו בין טומאה לטומאה,  4  ואף שלא הוסיף בטומאה השניה על טומאתו הראשונה.

 4.  רא"ש.
דהרי אמר רב הונא:
נזיר שהיה עומד  5  בבית הקברות ונטמא שם, והושיטו לו מתו (את קרובו שמת)  6  ומת אחר או מת אחר ונגע בו, הרי זה חייב אם התרו בו בשנית.  7 

 5.  המהרש"א בנדה נז א כתב דמדברי הרא"ש בהלכות טומאה משמע שהיה גורס "עובר" ולא "עומד"; אך מדברי תוספות הרא"ש ב"שיטה מקובצת" כאן בד"ה כאן בחיבורין מוכח שהיה גורס כגירסתנו, וראה בזה בהערות בהמשך הסוגיא.   6.  שהרי הנזיר אסור ליטמא לקרוביו, כמפורש בפרשת נזיר.   7.  מלשון הרא"ש בפירושו שכתב על דברי רב יוסף שחייב על טומאה וטומאה רק כשהתרו בו, והביא על זה רב יוסף את דברי רב הונא הללו, מוכח שאף באופן זה אינו חייב אלא כשהתרו בו בין זה לזה ; ובפשוטו למדנו מדבריו, שאם היה עומד בבית הקברות והתרו בו לצאת אינו חייב שתים אפילו לדעת רב יוסף, שאם לא כן למה לי שיושיטו לו מת אחר, והרי יש לחייבו על עמידתו בבית הקברות, (לפי הגירסא "עומד"). ויש לעיין אם אינו חייב לדעת רב יוסף אלא כשנטמא לשני מתים שונים, וכאופן שדיבר רב הונא, או אפילו אם היה בבית הקברות ויצא וחזר ונכנס לאותו מקום או שנגע במת ופירש ממנו וחזר ונגע בו.
ואמאי!? הא מיטמא וקאים (הרי כבר טמא ועומד הוא) -
אלא לאו שמע מינה: אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה.
איתיביה אביי לרב יוסף מהא דתניא: נזיר שהיה לו מת מונח לו על כתיפיו,  8  והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב אף על הטומאה השניה, תלמוד לומר גבי טומאת כהנים (ויקרא כא ד): "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" -

 8.  ראה בהערה בהמשך הסוגיא ביאור למה נקטה הברייתא שהיה המת מונח לו על כתפיו.
הרי למדנו שהכתוב מדבר במי שאינו מחולל ומזהירו שלא להתחלל, יצא זה שהוא מחולל ועומד שאינו מוזהר ליטמא שוב; ומאחר שלמדנו מן הכתוב לכהן, לומדים אנו אף לנזיר בגזירה שוה "אמו אמו".  9 

 9.  א. נאמר בכהן גדול (ויקרא כא יא): "ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא"; ונאמר בפרשת נזיר: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם". ב. ראה מה שכתבו התוספות בשבועות יז א ד"ה נזיר, בדין טמא שהוסיף ימים לטומאתו, אם זה נקרא כמי שמוסיף טומאה על טומאתו; וראה עוד שם, דבמסכת שמחות נחלקו תנאים אם חייב אפילו כשהוסיף טומאה אם לא הוסיף ימים, וסוגייתנו כמאן דאמר שאינו צריך תוספת ימים.
אמר ליה רב יוסף לאביי:
עד שאתה מקשה עלי מאותה ברייתא - ותיקשי לך מאותה ברייתא על מתניתין (משנתנו) ששנינו בה כדברי, שאף על טומאה וטומאה לוקה שתים, דתנן: היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת.
אבל אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא" הרי זה חייב על כל אחת ואחת, ואמאי!? הא מיטמא וקאים!?
אלא בהכרח דאכן קשיא  10  אהדדי (סותרות המשנה והברייתא זו לזו), וסמי (כמו: מחוק) את הברייתא מפני המשנה, ושוב לא תיקשי על דברי בשם רב הונא שהם כהמשנה.

 10.  ברא"ש הגירסא היא "קשיין" והוא מדויק.
אמר אביי: לא קשיא מתניתין וברייתא אהדדי, שהברייתא לא פטרה אלא כשלא הוסיף טומאה על טומאתו, ואילו משנתנו עוסקת באופן שהוסיף טומאה על טומאתו ולכן הוא חייב; כיצד:
א. המת עצמו הוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה "אב הטומאה" והוא טמא טומאת שבעה (שבעה ימי טומאה והזאת שלישי ושביעי במי פרה), והנוגע בטמא מת הרי הוא טמא טומאת ערב.
ב. הנוגע באדם בשעה שהוא נוגע במת או מאהיל עליו או נושא אותו,  11  הוא הנקרא "טומאה בחיבורין" (ופעמים שהיא נקראת "יקרב בדיקרב"),  12  והרי הוא טמא טומאת שבעה.

 11.  דין אוהל שהוא עושה חיבורין מבואר בתוספות שבת יז א ד"ה ששמע, וכן מוכח בדבריהם כאן, וכפי שיתבאר בהערה בהמשך הסוגיא; ודין משא שהוא עושה חיבורין מבואר בתוספות לקמן נד ב ד"ה ת"ש.   12.  ראה עבודה זרה לז ב.
ג. גדר דין זה ביארו האחרונים:
כל זמן שלא פירש הנטמא מן המת הרי הוא עצמו נעשה אבי אבות הטומאה, ולכן הנוגע בו באותה שעה נעשה אב הטומאה, וטמא טומאת שבעה.  13 

 13.  כן כתב ב"קהלות יעקב" סימן י' להוכיח מסוגייתנו לפי פירוש התוספות, וכפי שיתבאר להלן בהערה, והביא כן מדברי כמה ראשונים שפירשו כן את גדר הדין, ובסוף דבריו כתב שהעירוהו מתוספות סוטה כ ב ד"ה לא - שמוכח כגדר זה. ובעיקר הדין כתב לפרש פירוש נוסף, והוא: היות והוא נוגע במי שנוגע במת, הרי זה כאילו הוא עצמו נגע במת, והאדם האמצעי אינו אלא יד להעברת הטומאה מן המת לנוגע בו. וחילוק יש בין שני הפירושים: לפירוש ראשון: אין החיבור למת פועל על המתחבר אלא בשעת החיבור, שהרי מיד כשפירש אינו אבי אבות הטומאה והנוגע בו אינו טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב כשאר נוגע בטמא מת. לפירוש שני: חיבורו של המתחבר למחובר למת פועלת עליו אף לאחר שפירש מן המת, והוא טמא טומאת שבעה אף לאחר שניתק החיבור למת.
כאן הברייתא עוסקת שחזר ונטמא כשהיה עדיין בחיבורין למת, וכמו שמפורש בברייתא: "היה לו מת מונח על כתיפו,  14  והושיטו לו מתו", ואם כן לא הוסיף כל טומאה במגעו במת האחר, ולכן אינו חייב על הטומאה השניה, ומשום שנאמר "להחלו".

 14.  אפשר, שלכן נקטה הברייתא לשון "מונח לו על כתיפו", ולא שהיה נוגע במת ושוב נגע במת אחר, כדי להשמיענו מילתא אגב אורחא, שאפילו אם לא היה נוגע במת אלא מונח היה על כתיפו שאינו נטמא אלא משום משא, מכל מקום מיקרי "טומאה בחיבורין".
אבל כאן במשנתנו עסקינן באופן שחזר ונטמא כשכבר היה שלא בחיבורין למת, וכשחזר ונתחבר למת ונעשה אבי אבות הטומאה הרי הוסיף טומאה על טומאתו, ולכן הוא חייב אף שהוא כבר מחולל ועומד, אם אך התרו בו בין זה לזה.  15 

 15.  א. בשיטת רב יוסף שנחלק על אביי, ראה היטב ב"שיטה מקובצת" בשם ה"ר עזריאל בדבריו בכל הסוגיא, וב"משנה למלך" (טומאת מת ג ג) וב"באר משה ד"ה שם גמרא. ב. מכאן הוכיח ב"קהלות יעקב" סימן י' - לפי הפירוש שנתבאר בפנים שהוא ביאור התוספות - כגדר הראשון שנתבאר לעיל בדין "טומאה בחיבורין", והיינו שהמחובר למת נעשה אבי אבות הטומאה, שאם לא כן למה יתחייב והרי הוא אינו אלא יד להעברת טומאה, והיכן תוספת הטומאה. ואולם ראה בתוספות שבועות יז א, דנראה מלשונם, שגדר תוספת הטומאה הוא דין זה עצמו שהוא מטמא את אחרים טומאת שבעה (ולא משום שהוא נעשה אבי אבות הטומאה), ומיהו ודאי שגם לפירוש זה איו הכוונה שהוא יד בעלמא להעברת טומאה, אלא דין הוא במחובר למת שהוא מטמא את אחרים טומאת שבעה; (ולדעת הסוברים שהמת עצמו אינו טמא כלל אלא מטמא את אחרים, הרי שטמא מת החוזר ומתחבר למת, אי אתה יכול לומר שהוסיף טומאה בעצמו, שהרי אף אם הוא נעשה כהמת עצמו אין זו תוספת טומאה, ובהכרח ש"תוספת הטומאה" שהוזכרה כאן, הוא מה שהמחובר למת מטמא את אחרים טומאת שבעה, ומתחילה לא היה מטמאם אלא טומאת ערב).
וממילא מתיישבים גם דברי רב הונא שאמר: אבל טומאה וטומאה לא, ואף שבמשנתנו מבואר שהוא חייב, כי רב הונא אף הוא עוסק כשעדיין לא פירש מן המת.  16 

 16.  א. ואם תאמר: אכתי תיקשי מה שאמר רב הונא גבי נזיר שהיה עומד בבית הקברות, שהוא חייב כשהושיטו לו מת אחר, והרי עדיין עומד הוא בבית הקברות ולא פירש! ? וכתב בתוספי הרא"ש (הובא ב"שיטה מקובצת" כאן ד"ה כאן בחיבורין): "הואיל ואינו נוגע במת ממש, כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו, הוה ליה כשלא בחיבורין הלכך חייב שתים", וכנראה כוונתו היא שטומאתו מחמת בית הקברות טומאת "קבר" היא, ולא טומאת מת ממש, ולכן אין בה דין "חיבורין", וראה "קרן אורה" ד"ה רש"י. ואולם בתוספות נדה נז א מוכח בהדיא, שאף כשעומד בבית הקברות יש בו משום "טומאה בחיבורין", וכתב שם המהרש"א לבאר את סוגייתנו לפי שיטתם, שרב הונא אינו עוסק באופן שעדיין הוא מחובר לקבר, ראה שם, וראה אריכות ב"באר משה" כאן ד"ה שם בגמרא, ומסקנתו היא, שהתוספות גרסו נזיר שהיה "עובר" בבית הקברות כגירסת הרא"ש בהלכות טומאה שהובאה לעיל בהערה. ב. לעיל דף יז דנה הגמרא אם נזיר שנזר בבית הקברות חייב על "שהייה" בטומאה, והקשו התוספות בשבועות שם, איך יתחייב על השהייה, והרי הוא כבר מחולל ועומד! ? וכתבו שם התוספות חידוש: "דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר, היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו, לפיכך אינו מוסיף טומאה, אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר". (ובשם רבינו תם תירצו, שהסוגיא שם עוסקת באופן שהוסיף ימים על טומאתו, שאף זה נקרא מוסיף טומאה על טומאתו; ורבינו תם שלא תירץ כפירוש התוספות, יתכן שהוא סובר כהרא"ש שאין בקבר "טומאה בחיבורין"). וביאור דבריהם הוא, כי טומאה בחיבורין היות והיא נמשכת כל זמן שהוא מחובר למת, ומשפירש מן המת סרה טומאה זו, שוב אין לפוטרו משום שהוא כבר טמא, כי אף שהוא כבר טמא ברגע זה הרי אין זו סיבה שיהא טמא ברגע שלאחריו, שהרי יכול לפרוש וצריך הוא לפרוש, וכשאינו פורש הרי הוא ממשיך את הטומאה עליו, (ובודאי לא גרע ממוסיף ימים על טומאתו), וראה היטב תוספות בנדה נז א ד"ה ודילמא. ולפי זה לשון הגמרא "כאן שלא בחיבורין" אינו מדוקדק כל כך, וכמו שפירשו התוספות כאן: שפירש כבר מהמת, ולפי דבריהם שם אינו צריך לפרוש מן המת, אלא שיהא יכול לפרוש מן המת; וראה עוד בזה בהערה בתחילת דף מג א.
ומקשינן: וכי אטו טומאה בחיבורין מדאורייתא היא, עד שאתה אומר: כשחזר ונתחבר למת, הרי הוא חייב מלקות משום שהוסיף טומאה על עצמו!?
והא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר רבי ינאי:
לא אמרו טומאה בחיבורין, שיהיה הנוגע במי שמחובר למת טמא טומאת שבעה כאילו נגע במת עצמו, אלא לענין תרומה וקדשים.
אבל לנזיר לסתור את טומאתו ולגלח "תגלחת טומאה"  17  כשנגע במי שהיה מחובר למת, ולעושה פסח להמנע בשל טומאת שבעה זו מעשיית הפסח לא אמרו חכמים, אלא הקילו בשני אלו. ואי אמרת טומאה בחיבורין דאורייתא היא, אם כן מאי שנא בין תרומה וקדשים לבין נזיר ועושה פסח!?  18  ומשנינן: כאן - בדברי רבי ינאי - בחיבורי אדם באדם, כשהיה מחובר אדם לאדם אחר המחובר למת, כי אז הנוגע בו אינו טמא טומאת שבעה אלא מדרבנן.

 17.  כן פירשו התוספות, אבל המאירי כתב שאף אינו טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב; וביאר טעם הדין שהקלו בשני אלו: "שלא העמידו דבריהם בפסח הואיל ויש כרת במניעתו כשהוא טהור, ולא בנזיר שהקלו בו לרוב צערו שהוא אסור בכל מין היין".   18.  הקשה ב"קהלות יעקב" שם, הרי אפילו אם תמצי לומר שטומאה בחיבורין דאורייתא היא, מכל מקום למה יסתור הנזיר את טומאתו, שהרי לענין סתירה אין די במה שהנזיר נטמא טומאת שבעה ממת, לפי המבואר ברמב"ם שאינו סותר אלא כשנגע במת עצמו, (ראה רמב"ם נזירות ז א) ; ואם כן אפילו אם תמצי לומר שהמחובר למת נעשה אבי אבות הטומאה ומטמא את הנזיר שנגע בו טומאת שבעה, מכל מקום אינו סותר היות ואינו נוגע במת עצמו! ? וכתב, שלכאורה משמע מזה כפירוש השני שנתבאר לעיל, שהנוגע במי שמחובר למת הרי הוא כאילו נגע במת עצמו ולכן הוא טמא טומאת שבעה, ולפי זה הרי ניחא שהוא סותר. וראה מה שהביא שם מדברי החזון איש, ומדברי התוספות בנזיר נד ב ד"ה תא שמע בענין סתירת הנזירות על מגע בחרב שהוא כחלל, ראה שם; וראה מה שכתב בזה ב"קרן אורה" ד"ה אבל לנזיר.
כאן - במשנתנו - בחיבורי אדם במת, שהיה הנזיר מחובר למת עצמו, כי אז הנזיר נעשה אבי אבות הטומאה, ואם יגע בו אדם ייטמא טומאת שבעה מן התורה.  19 

 19.  ובעבודה זרה לז ב מתבאר המקור לזה מן התורה.
כאן שבה הגמרא לדברי רב הונא שחילק - לדברי אביי - בין טומאה וביאה לבין טומאה וטומאה, ופשטות כוונתו היא, שעל אותו אופן שהוא פטור על טומאה וטומאה דהיינו כשלא הוסיף טומאה על טומאתו, באותו אופן חייב רב הונא על טומאה וביאה; ומקשינן:
אבל טומאה וטומאה לא, הרי מאי טעמא? דהא מיטמא וקאים (כבר טמא הוא ולא הוסיף טומאה על טומאתו), אם כן טומאה וביאה נמי באותו אופן שהיה טמא בתחילה ולא הוסיף טומאה על טומאתו,  20  למה יתחייב על הביאה? הא מיטמא וקאי!

 20.  וכגון שהיה מת מונח על כתיפו ונכנס באוהל; כן כתבו התוספות, והיינו משום שאם לא כן, היות ונכנס באוהל המת הרי הוא "מחובר" למת והוסיף טומאה, כי "חיבור" אינו דוקא על ידי נגיעה אלא אף על ידי אוהל, וכפי שנתבאר בהערה לעיל.
אמר תירץ רבי יוחנן:  21 

 21.  אין מסתבר שרבי יוחנן יפרש את דברי רב הונא, אלא שרבי יוחנן אמר את דבריו לענין אחר, ועל פי דבריו מיישבת הגמרא את דברי רב הונא.
זה שחילק רב הונא בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה, אין כוונתו לומר, שעל טומאה וביאה הרי הוא חייב בזה אחר זה ועל טומאה וטומאה אינו חייב בזה אחר זה; אלא כך הוא שאמר רב הונא:
כאן בבית (באוהל המת) שהוא מתחייב על הביאה, הוא דמשכחת לה שיהיה אדם חייב שתים, וכגון שלא היה טמא ונכנס לבית, שנטמא ובא לאוהל בבת אחת.
כאן בשדה שלא בא אל הבית, לעולם לא תמצא שהוא חייב שתים, כי בבת אחת אי אפשר שיתחייב שתים ואפילו נגע בשני מתים כאחד,  22  ואם נטמא וחזר ונטמא והתרו בו בין זה לזה, הרי אינו חייב על הטומאה השניה היות וכבר טמא הוא.  23 

 22.  לשון התוספות הוא: "שהרי אם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא, דהתראה דלאו דטומאה דידיה היא", לכאורה נראה שלאו בדוקא נתכוונו לומר שאין כאן התראה, כי סברא זו אינה מובנת; אלא כוונתם לומר, שהאיסור הוא על מעשה המטמא את הנזיר, ומה לי אם עשה כן בשני מתים או במת אחד, וכשם שאין חילוק בין מי שנגע במת גדול או במת קטן; וראה מה שכתבו כאן בשם הגרי "ז 23.  כן משמע מן התוספות (בתחילת הסוגיא וכאן) והרא"ש בביאור דברי הגמרא; ולכאורה צריך ביאור, שהרי גם בטומאה וטומאה משכחת לה שיתחייב שתים, כשפירש מן הטומאה הראשונה, וכמבואר במשנתנו ומודה בה רב הונא! ? וצריך לומר שלא כלל רב הונא בדבריו אלא "טומאה וטומאה" דמשמע אותה טומאה פעם שנית, ולא תוספת טומאה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב