פרשני:בבלי:נזיר סא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סא א

חברותא[edit]

תני רבי חייא:
נזיר טמא מת והוא מצורע אין עולה לו תגלחת אחת לכאן ולכאן, כי זה המצורע לפני ביאת מים וזה הנזיר הטמא לאחר ביאת מים.
נזיר טהור והוא מצורע בימי ספרו אין עולה לו תגלחת לכאן ולכאן, כי זה המצורע לפני זריקת דמים, וזה הנזיר הטהור לאחר זריקת דמים.  1 

 1.  נתבאר על פי המפרש.
שנינו במשנה: שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר וכו'; ושנינו בברייתא: ומגלח ארבע תגלחיות:
בעי רמי בר חמא:
הני ארבע תגלחיות דקאמר בברייתא, דהיינו: תגלחת ראשונה משום ספק מצורע ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור; ותגלחת שניה משום ספק מצורע ספק נזיר טהור; ותגלחת שלישית משום ספק נזיר טמא; ותגלחת רביעית משום ספק נזיר טהור:
האם כל התגלחיות - ואף התגלחת השלישית שאינה אלא משום ספק נזיר טמא -  2  משום מצוה הן, כלומר: מצוה היא לעשות את מעשה התגלחת עצמו -

 2.  א. הוא הדין שמסתפקת הגמרא בכל תגלחת נזיר טמא. ב. כתבו התוספות בד"ה הני, שלשון הגמרא אינו בדוקא, כי אף התגלחת השלישית שהיא משום ספק נזיר טמא, הרי יש להסתפק בה משום תגלחת נזיר טהור (אם היה מצורע ולא נזיר טמא), ותגלחת נזיר טהור הרי אינה אלא בתער; אלא עיקר הספק הוא על כל תגלחת טומאה אם בתער היא או אפילו בסם; ולפי זה לשון הגמרא צריך עיון טובא. ואולם מדבריהם בד"ה תא שמע מבואר לא כן, אלא שאם תמצי לומר: תגלחת טומאה כשירה אפילו בסם, היה יכול לגלח תגלחת שלישית בסם! ? שהרי ממה נפשך: אם היה מצורע וגם טמא מת, הרי תגלחת זו תגלחת טומאה היא וכשירה בסם. ואם לא היה טמא מת אלא נזיר טהור הוא, הרי אינו צריך לגלח כלל, כי מאחר שבלאו הכי יגלח תגלחת רביעית מספק שמא טמא מת היה, אם כן למה לו לגלח עכשיו; ונמצא שתגלחתו השלישית אינה אלא משום ספק טמא מת, ואם כן יכול לגלחה בסם; ועל דרך דבריהם שם נתבאר בפנים, (וראה ב"קרן אורה" שתמה על דבריהם כאן).
או שהתגלחת השלישית שהיא אינה אלא משום ספק נזיר טמא, אינה אלא משום אעבורי שיער טומאה (כדי להעביר את שער הטומאה)?
ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה אם תגלחת טומאה משום מצוה היא או כדי להעביר שער טומאה?
לעבורי בנשא (לגלח תגלחת טומאה בסם); כי:
אי אמרת משום מצוה, אם כן לעבורי בנשא - לא, אלא בתער.  3  ואי אמרת שהתגלחת אינה מצוה, אלא משום אעבורי שער טומאה, אם כן אפילו סכיה נשא נמי.  4 

 3.  א. כתבו התוספות שיכולה היתה הגמרא להסתפק גם בגילוח במספרים כעין תער; וכעין דברי הגמרא כאן מצאנו לעיל מ א "שלשה (נזיר טהור, מצורע ולויים) מגלחין ותגלחתן מצוה, פשיטא, מהו דתימא משום עבורי שער הוא, ואפילו סך נשא, קא משמע לן", וביארו התוספות: "מהו דתימא משום עבורי שער הוא, פירוש: ותער לא מעכב בהן, ואפילו סך נשא, קא משמע לן דלא, דתגלחתן מצוה". ב. בחידושי מרן רי"ז הלוי (הלכות נזירות עמוד 52) ביאר בדעת הרמב"ם שלא כדברי התוספות הסוברים שאם תגלחת מצוה היא כי אז צריך דוקא בתער, אלא אפילו אם תמצי לומר שאין צריך תער אלא אפילו בכל המעבירין, מכל מקום אם תגלחת מצוה היא, כי אז צריך מעשה תגלחת, וסך נשא אינו מעשה תגלחת כלל, וכמו שהוכיח שם מדברי הרמב"ם (נזירות פרק ה הלכה יא ויב), שנזיר המגלח ראשו בין בתער ובין שלא בתער עובר על "תער לא יעבור על ראשו", ואילו המגלח ראשו בסם אינו עובר אלא על "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", (וכעין זה ביאר שם את דברי הגמרא לעיל מ א, וכפי שהובא שם בהערה 11). ג. הקשו התוספות: והרי לעיל מב א מבואר "מחכו עלה במערבא, מכדי נזיר דבתער מנלן, מנזיר טהור יליף", הרי מבואר שתגלחת טומאה היא בתער! ? ותירצו התוספות: "סוגיא דהש"ס הוא דסלקא הכי, ולרמי בר חמא מיבעיא ליה".   4.  כתבו התוספות: "וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער, שאם סך נשא בכל ראשו, תו לא הדר (שוב אינו חוזר השיער לצמוח) כדאמר בפרק החובל (בבא קמא סו א), ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה"; והיה מקום לפרש, שאין כוונתם אלא לברייתא שאנו עוסקים בה "ומגלח ארבע תגלחיות", שהיות וספק נזיר טהור הוא וכבר נתחייב במצות תגלחת לכן אינו יכול להעביר סם ולבטל את מצות התגלחת, אבל בשאר תגלחת של נזיר טמא מה בכך שהוא מבטל מצות תגלחת שהרי תגלחת אינה מעכבת; אלא שאין נראה כן מדברי התוספות. והרא"ש הקשה על זה, שהרי אף בתגלחת שצריך לגלחה בתער אינו חייב לגלח את כל ראשו בתער, ודי שישאיר שתי שערות למצות גילוח, ולדברי התוספות תיקשי: אם הנידון בגמרא כאן הוא באופן שאינו מגלח את כל ראשו, ומשאיר שתי שערות שהוא מגלחם בתער, אם כן פשיטא שקיים מצות גילוח! ? וב"ארזי הלבנון" הביא בשם ה"ברכת ראש" לבאר כוונת התוספות, שנידון הגמרא הוא באופן שמגלח תחילה בתער, ואותן שערות שגילח בתער יגלח לתגלחת טהרה, ואת שאר השערות מגלח הוא בסם, ואם כן אם תמצי לומר שבסם אינו מקיים מצות גילוח, הרי לא קיים את המצוה, שהמצוה מתקיימת בשערות האחרונות. ב. העירו אחרוני זמננו על דברי הרא"ש, שאם כן לדעת הסוברים שהקפת הראש אינה אסורה אלא בתער, ולא במספרים כעין תער (ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן קפא ג), איך מותרים הנזיר והמצורע להקיף את ראשם בתער (ראה סוגיית הגמרא לעיל מ ב ומא א), והרי היות והמצוה מתקיימת בגילוח שתי שערות בלבד כדברי הרא"ש, היה לו להקיף את ראשו במספרים כעין תער (או בנשא), ושתי שערות בקדקוד הראש יגלח בתער לקיים מצות גילוח בתער.
שבה הגמרא לספיקה, ושואלת: מאי הוא דין תגלחת הטומאה אם משום מצוה היא או משום אעבורי שער טומאה?
אמר פשט רבא: תא שמע מן הברייתא עצמה:
ומגלח ארבע תגלחיות, ומשמע שכל התגלחיות שוות, וכשם שתגלחת ראשונה שניה ורביעית בהכרח בתער הן, שהרי מצורע ונזיר טהור אין מגלחים אלא בתער, כך גם התגלחת השלישית שאינה אלא משום תגלחת טומאה -
ואי סלקא דעתך שתגלחת טומאה משום עבורי שער טומאה בלבד היא, אם כן אפילו בשלש תגלחות בתער נמי סגיא ליה (די לו), ואילו את השלישית שאינה מגלחה אלא משום ספק נזיר טמא, היה יכול לגלח אפילו בסם - אלא שמע מינה: תגלחת טומאה משום מצוה היא ואינה כשירה אלא בתער, שמע מינה.  5 

 5.  ראה בחידושי מרן רי"ז הלוי עמוד 52 שביאר בדעת הרמב"ם פירוש אחר בראיית הגמרא, כך שאין צריך לידחק כמו שנדחקו התוספות.



הדרן עלך פרק שני נזירים





פרק תשיעי - הכותים אין להם




מתניתין:


הגויים אין להם נזירות.  6 

 6.  לשון התוספות הוא: "הגויים אין להם נזירות ואין קרבנן קרב, אף על גב דמקבלין מהן נדרים ונדבות", וראה מה שהעיר ב"ארזי הלבנון" אות א.
אבל נשים ועבדים של ישראל יש להן נזירות.
חומר בנשים שקיבלו עליהן נזירות מבעבדים שקיבלו עליהם נזירות:
שהוא האדון כופה את עבדו, כלומר: יכול למחות על נזירותו,  7  ואינו כופה את אשתו אלא כשהיפר לה בלשון הפרה.

 7.  ביאור דין זה מתבאר בגמרא בדף סב ב אחר המשנה הבאה שהיא הסיפא של המשנה הזו.
גמרא:
קתני במשנתנו הגויים אין להם נזירות: מנא הני מילי שאין להם נזירות, והרי כתיב (ויקרא כב יח) "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ודרשו חכמים (לקמן סב א): "מה תלמוד לומר: "איש איש" לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל", והרי אף הנזירות בכלל הנדרים היא!?  8 

 8.  נתבאר על פי התוספות; ועל פי דברי האחרונים כאן (ראה "ארזי הלבנון") ובמקומות אחרים, יש לתמוה על דבריהם; שהרי ביאור דין גויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, אינו לומר שהוא עובר ב"לא יחל דברו" אם לא יקיים נדרו, וכמבואר בתוספות לקמן סב א ד"ה הניחא, שאין גוי ב"לא יחל", ודבר פשוט הוא שהרי אין זה משבע מצוות; ובהכרח לפרש באחד משני אופנים: האחד: שמקבלין הימנו, (ראה "משנה למלך" מלכים י ז ד"ה ודע שמה, שפירש כן). השני: שאין עליו מצוה לקיים את נדרו, אבל חל עליו חיוב ממוני לקיים את נדרו; וכאשר נראה מדברי התוספות בעבודה זרה ה ב ד"ה מנין, שכתבו: "דמאיש איש מרבינן שהגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל וכו' אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם", (וראה ב"משנה למלך" שם, ובגליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שתמהו על דבריהם), וביאר ב"אבני מלואים" (ב ב ד"ה ולענ"ד) את כוונתם, שחל עליו חיוב ממוני לקיים את נדרו, (וכן מוכח לכאורה ממה שאמרו שנודרין "נדרים ונדבות" כישראל, ואם אין כאן חיוב כלל, מה בין נדר לבין נדבה; וראה עוד בהערה 12 בהמשך הסוגיא). ובין כך ובין כך יש לתמוה, מה שייך לחייבו לשמור על דיני הנזירות, וכי אטו מצוות הנזירות משבע מצוות בני נח הם! ? ויש שרצו לפרש, על פי מה שכתבו האחרונים בגדר קבלת נזירות, שהוא כאילו מקדיש את עצמו, וכתוצאה מן הקדושה חלים האיסורים; ואם כן הגוי מקדיש את עצמו, אלא שהוא אכן אינו מחוייב לשמור את קדושתו, אבל ישראל אחר יהא אסור לגלחו, שהרי אף המגלח את הנזיר עובר כמבואר לעיל מד א, וכן נפקא מינה שאם יקדיש קרבן לנזירותו יהא אפשר להקריבו, ואינו חולין בעזרה, (ומדוייק לשון התוספות שנזכרו בהערה 6, דמשמע שעיקר הנפקא מינה היא לענין הקרבן). אלא שמלשון התוספות בד"ה דתנו רבנן שכתבו: "בני ישראל ולא גויים, שאם קבלו נזירות אינו כלום, ומותרין לשתות ביין", לא משמע כן; וכן הוא לשון התוספות בסוף ד"ה והא "יכול לא יהו נודרים כלל לאסור ביין וטומאה"; וראה בכל מה שהביא ב"ארזי הלבנון" כאן.
דתנו רבנן: נאמר בפרשת נזיר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'":
ודרשינן: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים.
"ואמרת אליהם" - שהוא מיותר שהרי כבר אמר "דבר אל בני ישראל" - לרבות את העבדים.
ומקשינן: למה לי קרא לרבות את העבדים!? והא אמרינן:  9  כל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד חייב בה!?

 9.  כתבו התוספות: כלומר: הא קיימא לן הכי, ובפרק קמא בקדושין (כג א) יליף לה ("לה לה" מאשה) ".
אמר תירץ רבא:
שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא בפרשת נדרי איסור: "לאסור איסר על נפשו", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו -  10 

 10.  ראה בדברי הגמרא לקמן סב ב, באיזה אופן מיעטה התורה בנדרים את העבד.
והואיל ואין נפשו קנויה לו, אימא גבי נזיר נמי לא יהיה העבד בכלל נזירות, שהרי הנזירות הוקשה לנדרים, שנאמר בפרשת נזיר "לנדור נדר נזיר להזיר" -  11  לפיכך קמשמע לן שהעבדים יש להן נזירות.

 11.  נתבאר על פי התוספות; ויש לדקדק דלעיל בד"ה מנא הני מילי כתבו: "הלא בשאר נדרים דינן כישראל, כדכתיב איש איש לרבות גויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והכא נמי נדר הוא", ולא הוסיפו את הדרשה מ"לנדור נדר נזיר להזיר", ואילו כאן הוסיפו היקש זה! ? ויש מקום ללמוד מכאן שנזירות "נדרי הקדש" היא, ואין צריך דרשה להקיש נזירות לנדרים, אבל אינה מכלל "נדרי איסור", ולכך צריך היקש לנדרי איסור.
אמר מר: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים:
ומקשינן: וכי אטו כל היכא דכתיב "ישראל" - גויים לא!? כלומר: והרי מצד שני אמרה התורה "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" ויש לנו לרבות מלשון "איש" את הגויים!?
והא גבי ערכין, דכתיב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" ; ותניא:
בני ישראל מעריכין את אחרים ואין הגויים מעריכין את אחרים,  12  וגוי שאמר אפילו על ישראל "ערכו עלי" אינו חייב.

 12.  כתבו התוספות: "אף כי נודרים נדרים ונדבות כישראל"; ונראה מדבריהם שבשאר נדרים ונדבות הרי הגוי חייב לשלם את נדרו, שאם לא כן, אלא הכוונה היא שאם נדר או נדב מקבלין הימנו, וכי אטו נאמר שכשאמר "ערך פלוני עלי" ובא לשלם את ערכו, אין מקבלין הימנו! ? אלא ודאי שבשאר נדרים הרי הוא מתחייב לשלם, ואילו כשאמר בלשון ערכין אינו מתחייב; והביאור בזה הוא כמו שפירש ב"אבני מלואים" (הובא בהערה 8, ראה שם), שהגוי אכן אינו עובר איסור אם אינו מקיים את נדרו, אבל מכל מקום חל עליו חיוב ממוני לקיים את נדרו.
יכול לא יהו הגויים נערכין, וישראל שאמר "ערך פלוני גוי עלי" לא יהא חייב!?
תלמוד לומר: "איש" דמשמע: כל מי שהוא קרוי "איש" ואפילו גויים.
ואם כן כך היה לנו לומר אף גבי נזיר: היות ונאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, נמעט את הגויים מהבאת קרבן נזירות, והיות ונאמר: "איש" נרבה את הגויים לאיסור יין וטומאה.  13 

 13.  א. ב"ארזי הלבנון" (אות ה) הביא מדברי האחרונים לתמוה: הרי בהמשך הסוגיא מבואר שגוי אינו בכלל טומאת מת, ואיך כתבו התוספות שהייתי אוסרו בטומאה! ? וראה מה שיישב בספר "ידי דוד" שהובא שם ; ובשם בעל ה"קהלות יעקב" הביא לצדד לגרוס בדברי התוספות "תגלחת" במקום "טומאה". ב. אף שכאן חוזרת בה הגמרא מדרשת "בני ישראל", מכל מקום בעמוד ב' שבה הגמרא ליישב את הלימוד מ"בני ישראל".
ומשנינן: שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא: "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו אב, ויצא גוי שאין לו אב.
ומקשינן: לענין מאי"אין לו אב"!?  14 

 14.  בפשוטו משמע מדברי הגמרא שגוי יש לו אב, שאם לא כן אין שייך לשאול "למאי", וכאשר כן מבואר בפשוטו בגמרא יבמות סב א, ואף שאמרו ביבמות צג א "אין אב למצרי" היינו רק ביחס לבן גר שנתגייר, וכדפירש רש"י שם; ואולם הרמב"ן ביבמות שם, מפרש שאין אב למצרי, ואף שגוי יורש את אביו דבר תורה כמבואר כאן, היינו רק לענין זה.
אילימא לענין ירושה שאינו יורש את אביו, כי סתם מקום שנאמר בו אב, היינו לענין ירושה!?  15 

 15.  נתבאר על פי התוספות.
והאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: גוי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: "כי ירושה לעשו - שהיה גוי - נתתי את הר שעיר".  16  אלא כך יש לך ללמוד שגוי אין לו נזירות, כי מאחר שנאמר "לאביו" הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו, יצא גוי שאינו מוזהר על כיבוד אביו.  17 

 16.  א. בגמרא קדושין יח א הקשו על זה "ודילמא ישראל מומר (עשו) שאני, אלא מהכא "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". ב. ראה ערכין יד א "עובד כוכבים וכו' לאו בני אחוזה נינהו", וב"רבינו גרשום" שם; וביבמות סב א אמרו על הגויים: אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו, ופירש רש"י שם: "דבת כבן ובכור כפשוט, אבל ירושה נהגא בהו, כדאמרינן גוי יורש את אביו דבר תורה", (ואולם ראה שם בתוספות) ; ולפי כל זה יש מקום עיון בדברי הגמרא כאן. ג. אף שכאן חוזרת בה הגמרא מלימוד זה, מכל מקום בעמוד ב' שבה הגמרא ללימוד זה, ומיישבת את הקושיא.   17.  מסתבר לפרש את הסלקא דעתין בגמרא, כי מה שאמרה תורה: "לאביו ולאמו לא יטמא" היינו לומר: אף על פי שהוא חייב בכבודן, מכל מקום לא ייטמא להן לטפל בקבורתן.
תמהה הגמרא על לימוד זה:
מי כתיב "כבד אביך" גבי נזיר!? והרי לא נאמר אלא "לאביו", וכיון שגוי יש לו אב לענין ירושה, מנין לך למעט מי שאינו מוזהר על כיבוד אביו!?
אלא כך יש ללמוד שגוי אין לו נזירות, משום דאמר קרא "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו טומאה על ידי שנגע או האהיל על המת -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב