פרשני:בבלי:נזיר לב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר לב א

חברותא[edit]

הוא גם זה שחידש וקידש את הטלה התשיעי  ואת הטלה אחד עשר, בלבד! והיינו חידוש מיוחד חידש כאן הכתוב, שהיות והתשיעי והאחד עשרה סמוכים הם במנינם לעשירי, הרי אם יארע ויטעה המונה, ויקרא לטלה הסמוך לעשירי (מלפניו ולאחריו) בשם עשירי, תחול עליו קדושה (אם כי לא קדושת מעשר).
אך על שאר הטלאים, שלא חידש הכתוב, לא חלה קדושה כלל!
ואם כן, אי אפשר ללמוד ממעשר בהמה שהקדש טעות הוי הקדש, לפי שבמעשר בהמה עצמו לא נאמר שחל הקדש טעות בשאר הטלאים.
גמרא:
שנינו במשנתנו שנזיר אשר שתה יין במשך ימי נזירותו, מונה את ימי נזירותו "משעה שנדר".
ומניחה עתה הגמרא, שכוונת המשנה לומר שהוא מונה נזירותו כרגיל, כאילו לא שתה יין, ואינו צריך לנהוג איסור של שתיית יין בתורת קנס כנגד הימים בהם שתה יין.
ולכל היותר, אפשר לבאר כי זה שאמרה המשנה "מונה משעה שנדר", הכוונה היא שמונה חלק מהימים ששתה בהם יין, אך אינו צריך לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין בתורת קנס.
והוינן בה: מני מתניתין? כדברי מי נשנית משנה זו? -
והרי לא בשיטת רבי יוסי היא, ולא בשיטת רבנן היא!
דתניא: מי שנדר נזירות, ועבר על נזירותו, ושתה יין, ובא לפני בית דין להשאל על נזירותו (או שבא למקדש להביא את קרבנות נזירותו) -
קונסים אותו על שעבר על דיני נזירותו -
וככן, אין נזקקין לו, בית דין לא מאפשרים לו להשאל על נזירותו (או שאם רצה להביא את קרבנותיו, לא נותנים לו להקריבם), אלא אם כן יהיה מונה בהן, נוהג איסור בשתיית יין, כמנין כל הימים שנהג בהם היתר.
כגון, מי שקיבל נזירות של מאה יום, ומתוכם הוא שתה יין במשך ששים יום, קנסו אותו חכמים, שעליו לנהוג עתה איסור בשתיית יין במשך ששים יום.
רבי יוסי אומר: כיון שנהג ימי נזירות במשך ארבעים יום, וקיים בכך הנהגת נזירות כראוי במשך תקופה של שלשים יום, הנקראת "נזירות מועטת", דיו שנקנסנו באיסור שתיה של שלשים יום בלבד, ולא נקנסנו בכל ששים היום.
אך אם קיבל עליו נזירות מועטת של שלשים יום, ושתה יין במשך כמה ימים, עליו לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין, כדי שתהיה הנהגת נזירות במשך שלשים יום לפחות!
ומעתה, אם נאמר שכוונת המשנה "מונה משעה שנדר", היא לומר שנוהג בחלק מן הימים איסור של שתיית יין, אך אינו נוהג כנגד כולם, תיקשי -
אי, אם משנתנו בשיטת רבנן היא, שאינם מחלקים בין נזירות מרובה לנזירות מועטת כרבי יוסי, אלא בכל ענין הם קונסים אותו לנהוג איסור בשתיית יין כנגד כל הימים ששתה בהם יין, קשיא אם מדברת המשנה במי שקיבל עליו נזירות מרובה  1  של מאה יום, ובחלקם שתה יין, מדוע אין הוא צריך לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין?

 1.  לפי גירסת התוספות לקמן לג ב ד"ה דתניא.
וכל שכן אם נעמיד אותה שקיבל נזירות מועטת של שלשים יום, ושתה יין במשך עשרים יום, שלדברי חכמים קונסים אותו במשך עשרים יום שלא ישתה בהם יין, ואילו במשנתנו אינו נקנס אלא בחלקם.
שהרי אפילו רבי יוסי מודה, שכיון שלא נהג שלשים יום בנזירות כראוי, קנסו אותו חכמים שינהג איסור בשתיית יין כנגד כל הימים ששתה בהם יין.
אי רבי יוסי, קשיא אם נעמיד את משנתנו במי שקיבל על עצמו נזירות מועטת, שאפילו לפי רבי יוסי קונסים אותו כנגד כל הימים ששתה יין, ואילו משנתנו קונסת אותו רק בחלק מן הימים.
ומתרצת הגמרא:
איבעית תימא משנתנו לפי רבי יוסי היא, ואיבעית תימא משנתנו לפי רבנן היא.
ומבארת הגמרא: איבעית תימא משנתנו רבי יוסי היא, יש לחלק ולומר:
כאן, שאמר רבי יוסי שמונה רק חלק מהימים ששתה בהם יין, בנזירות מרובה, של מאה יום, שהיות וקיים נזירות במשך שלשים יום, וקנסנו אותו בשתיית יין במשך שלשים יום, דיו בכך.
כאן, במשנתנו מדובר בנזירות מועטת, שלא קיים נזירות שלשים יום כראוי, ולכן חייב לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין.
ואיבעית תימא רבנן, ולא תימא, אל תאמר במשנתנו "משעה שנזר", שמשמעותו לנהוג רק חלק מהימים ששתה בהם יין, אלא אימא "כמשעה שנזר", שצריך לנהוג איסור כמנין כל הימים ששתה בהם יין.
שנינו במשנה: נשאל לחכמים והתירוהו, והיתה לו בהמה מופרשת, תצא ותרעה בעדר.
אמר ירמיה ממה דאמרו בית שמאי, נשמע לדבית הלל.
לאו, הלא אמרי בית שמאי, הקדש בטעות הוי הקדש, ובכל זאת אמרו כאן, כיון דאיגלאי מילתא למפרע עתה, דלאו שפיר נזר, תצא הבהמה שהפריש לקרבנו, ותרעה בעדר.
אם כן, לבית הלל נמי נאמר, כי אף על גב דאמרי בית הלל שתמורה בטעות הויא תמורה, הני מילי היכא דאיתיה לעיקר הקדש. שהקרבן הראשון, שממנו המירו לבהמת החולין, עדיין קיים.
אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש, שנשאל על הקרבן הראשון ונעשה חולין, איתעקר נמי הקדושה מקרבן התמורה, כי הוברר הדבר עתה למפרע שלא היה קרבן ראשון, וממילא לא חלה קדושה על קרבן התמורה.
אמר מר במשנתנו:
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי שהוא מקודש
איתמר: נחלקו אמוראים בחידוש התורה שגם התשיעי והאחד עשרה מתקדשים, אם טעה וקרא להם עשירי. האם המדובר דוקא בטעות, או גם אם קרא לתשיעי עשירי במכוון, חידשה תורה שהתשיעי מתקדש.
מעשר בהמה, שחידשה בו תורה שגם התשיעי שהונף עליו השבט כעשירי, מתקדש -
רב נחמן אמר: טעותו מקדשתו, ולא כוונתו.
שאם ידע המונה שהוא תשיעי, ובכוונה קראו עשירי במקום תשיעי לא חידשה תורה שהוא מתקדש.
ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: טעותו מקדשתו, וכל שכן כוונתו, שלא היתה טעות בהקדשו, וידע המקדיש שהוא תשיעי.
אמר ליה רבא לרב נחמן: לדידך, דאמרת טעותו ולא כוונתו -
אם כן, הא דקאמרי בית שמאי לבית הלל: אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, ששלשתן מקודשין.
ומוכח שהקדש טעות הוי הקדש.
ואישתיקו בית הלל מלענות להם על טענתם מיניה וביה, אלא רק טענו נגדם מדוע לא מתקדשים השמיני והשתים עשרה, והביאו ראיה שזה חידוש מיוחד בסמוכים למעשר.
הרי לדבריך יכלו בית הלל לפרוך את ראיתם של בית שמאי מיניה וביה, ולימרו להון: מה למעשר, שכן התשיעי אינו נעשה קדוש אם הקדישו כעשירי בכוונה, ביודעו שהוא תשיעי, אלא כל הקדשו בתשיע חל רק בטעות, שאינו יודע שהוא תשיעי אלא חושב שהוא עשירי!
וזה עצמו ראיה שחידוש התורה הוא באופן מיוחד במעשר בהמה, ואין ללמוד ממנו למקום אחר, שהרי בכל מקום אחר, אם הקדיש בכוונה חל הקדשו!
אמר רב שימי בר אשי: היינו טעמא דלא אמרי להון בית הלל טעם זה לבית שמאי, היות והיו עונים להם בית שמאי דקל וחומר הוא ללמוד מכאן להיפך:
מה מעשר בהמה בטלה התשיעי, שאינו קדוש אם נעשה בכוונה, בכל זאת קדוש כשנעשה בטעות.
הקדש במקום אחר, שקדוש בכוונה, לא כל שכן שיהיה קדוש בטעות!
אך ממשיך רב שימי, ואומר: ולא היא!
קל וחומר זה שהיו טוענים בית שמאי, אינו קל וחומר נכון, ואין ממנו פירכא לבית הלל, היות דהקדש - בדעתא דמריה תלי. בדעת הבעלים תלתה התורה את ההקדש, ולא בטעותם, לפי שכך אמרה תורה "איש אשר יקדיש את ביתו", שמשמע מרצונו ומדעתו.
ומעשר בהמה חידוש הוא, ואין ללמוד ממנו.
מתניתין:
משנתנו עוסקת בענין שאלה על הנזירות בפתח של "נולד".
ונחלקו חכמים ורבי אליעזר בכמה מקומות במסכת נדרים, האם יכול האדם להשאל על נדרו, ב"פתח" על דבר שאירע לאחר נדרו, ואין הוא מצוי שיקרה, הקרוי "נולד".
לדעת חכמים, ההיתר שבפתח לחרטה על נדר, בנוי על כך שיכול הנודר לומר, אילו בשעה שנדרתי הייתי מעלה בדעתי דבר זה, לא הייתי נודר, ונמצא שלא הייתי שלם בדעתי כשנעלם ממני הדבר הזה, כי אילו הייתי בדעה צלולה, הייתי מעלה בדעתי אפשרות שכזאת, ואז לא הייתי נודר. ונמצא כאילו נדר בטעות, עקב החסרון בשלמות דעתו בשעת הנדר.
אך מאורע שאינו מצוי ושעדיין לא התרחש, הקרוי "נולד", אין זה פתח לומר שלא הייתי בדעה שלימה כיון שלא העליתי בשעת הנדר בדעתי אפשרות שכזאת, כי גם אדם בדעה צלולה אינו חושב על התרחשות מאורע שכזה בעתיד.
ורבי אליעזר חולק, וסובר שגם פתח של נולד הוא פתח טוב להתרת נדר.
מי שנדר בנזיר, והיו לו בהמות בשעה שנדר, והיה בדעתו לנדור משום שיש לו אפשרות להביא את הבהמות הללו לקרבן נזירותו.
והלך להביא את בהמתו, ומצאה שנגנבה הבהמה -
אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר, ורק אחרי קבלת נזירותו נגנבה הבהמה, הרי זה נזיר.
ואינו יכול להשאל על נדרו בפתח של "נולד", שאילו היה יודע שלאחר קבלת נזירותו תיגנב בהמתו הוא לא היה נודר, כי גניבה היא מאורע לא מצוי, ולא היה צריך להעלותו בדעתו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב