פרשני:בבלי:נזיר סה ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סה ב

חברותא[edit]

אמר רבא:
בדק מקום מסויים  1  אם יש בו קבר, ומצא קבר אחד ופינה אותו כדין קבר יחיד הנמצא בתחילה, ושוב בדק ומצא קבר נוסף ופינה גם אותו, ושוב בדק ואשכח (ומצא קבר נוסף), ונמצא שהיתה כאן "שכונת קברות" שאסור לפנות את הקברים משם; וכיצד יעשה בשלשת הקברים:

 1.  אין כוונת הגמרא שבדק עשרים אמה ומצא שם קבר, שאם כן היחה אסור לפנותו משם כי הוא חלק משכונת הקברות; אלא שהיה אדם רוצה לעשות טהרות במקום מסויים והיה בודק את המקום מטומאה, ואף שאינו מחוייב לעשות כן.
לא האי מפני ליה, אינו מותר לפנות את הקבר השלישי שמצא לגבי הנך תרי (אצל שתי הקברות שכבר פינה), שהרי "שכונת קברות" היתה כאן, ואסור לפנותה.
ואף לא הני תרי מפנה לגבי האי חד, ואף אינו צריך להחזיר את שתי הקברות שכבר פינה למקומם הראשון אצל השלישי, שלא חייבוהו חכמים בכך, כיון שבשעה שפינם לא היה ידוע ש"שכונת קברות" היא.  2 

 2.  נתבאר על פי הרא"ש.
איכא דאמרי דאמר רבא (יש האומרים שכך אמר רבא):
כיון שנתנה רשות לפנות, מפנה (להון) (ליה, לקבר השלישי).
כלומר: כיון שכבר פינה את הראשונים ברשות קודם שידע ששלש קברות הם, הרי אנו דנים את השלישי כקבר יחיד שאין עליו דין "שכונת קברות", ומותר לפנותו.  3  ומקשינן: ואכתי לישוינהו שכונת קברות ולא יפנהו, כלומר: מה סברא היא זו, והרי איגלאי מילתא שהיתה כאן "שכונת קברות"!?

 3.  כן נראה כוונת התוספות, וראה פירוש ה רא "ש.
אמר ריש לקיש: עילא (עלילה) מצאו וטיהרו ארץ ישראל שלא תהיה בה טומאה, כלומר: אכן אין זו אלא סברא קטנה, אלא שנתלו חכמים אף בעלילה מועטת וסברא קטנה כעין זו, כדי לטהר את ארץ ישראל.  4 

 4.  נתבאר על פי הרא"ש.
שנינו במשנה: בודק הימנו ולהלן עשרים אמה:
מסתפקת הגמרא, כיצד הדין אם בדק ) עשרים אמה לצד אחד של שכונת הקברות, ולא מצא קברות נוספים -
מאי, האם חייב הוא לבדוק לצד השני, או שמא נאמר: כשם שבצד זה אין קברות כך גם בצד השני אין קברות?
אמר רב משרשיא: אין לו אלא אותה שכונת קברות שמצא, ואינו צריך לבדוק יותר.
ותמהה הגמרא: מאי טעמא, מה טעם יש בדבר, וכי למה לא נחוש שבצד השני יש קברות נוספים!?
אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל שלא לחוש בה לטומאה.  5 

 5.  אינו דומה "טיהרו ארץ ישראל" האמור כאן לאמור לעיל, אלא שממקור אחד הם באים; כי לעיל התירו משום סברא זו לסלק טומאות, וכאן התירו משום סברא זו שלא לחוש לטומאות.
אגב שהזכיר מסדר המשנה לענין טומאת התהום "שחזקת טמא טמא", מביא התנא שתי משניות נוספות, שיש בהן חילוק בדיני טומאה, בין מי שהיה בחזקת טומאה או בחזקת זיבה, לבין מי שלא היה.
מתניתין:
כל ספק נגעים:
אם היה הספק בתחילה, ועד שלא נזקק לטומאה, כלומר: שהספק הוא אם נטמא על ידי הנגע -  6 

 6.  וכגון, שבא המנוגע אל הכהן והראהו בהרת, והרי הכהן מסגירו שבעת ימים לראות אם יפשה הנגע, כי אז יטמאנו הכהן ויהיה מצורע מוחלט, ואם יעמוד הנגע בעיניו, כי אז לא יטמאנו, אלא יסגירנו שבעת ימים שנית; ונסתפקו מה היה שיעור הנגע בשעה שנראה לראשונה אל הכהן, כך שאין אנו יודעים אם פשה הנגע או עמד בעיניו; על פי המשנה בנגעים שהביאו התוספות. עוד מבואר שם, שמשנתנו עוסקת באופן שבאו שנים, והראהו האחד בהרת כגריס, והשני בהרת כסלע (שהיא גדולה מן הגריס), ולאחר שבעה ימים נמצאו שתי הבהרות בגודל סלע, ומסתפקים אנו בהרתו של מי היתה בתחילה כגריס ופשתה, ובהרתו של מי היתה כסלע ועמדה בעיניה, ואין אנו מחליטים את אף אחד מהם, אף שודאי בהרתו של האחד פשתה.
הרי ספיקו טהור,  7  משום ש"העמד את האדם על חזקתו" שטהור היה, וככל ספק שמעמידים הדבר על חזקתו שהיה בתחילה.

 7.  נכתב על פי גירסת התוספות.
ואם משנזקק כבר לטומאה, כלומר: שהספק הוא אם נטהר מן הנגע -  8 

 8.  וכגון שנראה בראשונה אל הכהן והראהו בהרת כגריס, ולאחר שבעה ימים פשה הנגע והיה כסלע, והרי הוא מצורע מוחלט, ואינו נטהר מצרעתו אלא אם כן בטל הפשיון וחזרה הבהרת להיות כפי שהיתה בשעה שהסגירו; ולאחר זמן הצטמצם הנגע, אלא שנסתפק לנו מה היה שיעור הבהרת בשעה שהוסגר, כך שאין אנו יודעים אם בטל הפשיון וטהור הוא; על פי המשנה בנגעים שהביאו התוספות. עוד מבואר שם, שנידון משנתנו הוא באופן שהיו שני אנשים שהראו לכהן זה נגע כגריס וזה נגע כסלע, והוחלטו כאשר פשה אצל שניהם הנגע והיה יותר מסלע, ושוב חזרו שני הנגעים והיו כסלע, ואין אנו יודעים בהרתו של מי היתה בתחילה כסלע וטהור הוא, מפני שבטל הפשיון.
הרי ספיקו טמא, ומשום שיש לנו להעמידו בחזקת טומאה.  9 

 9.  טעם המשנה נתבאר על פי מסקנת הגמרא לפי פירוש התוספות; אבל הרא"ש כאן וכן הרע"ב מבארים את הענין באופן אחר לגמרי, ואין טעם הטהרה משום "חזקת הגוף", ואין טעם הטומאה משום "חזקת הגוף"; וראה הערה 11 בגמרא בשם ה"קרן אורה".
גמרא:
שאל רב יהודה בשם רב:  10  מנא הני מילי?

 10.  בהכרח שרב גופיה שאל את השאלה, כי אם לא כן לא יתכן שתאמר אחר כך הגמרא שסברא הוא לטהר כשלא נזקק לטומאה, שהרי אם סברא היא למה שאלה הגמרא "מנא הני מילי"; על פי הר"ש בנגעים.
אמר רב יהודה אמר רב, כלומר: וביאר רב יהודה עצמו את טעמו של דבר: כי אמר קרא: "לטהרו או לטמאו", הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, שנאמר "לטהרו" ואחר כך "לטמאו".
סבור היה המקשן, שדברי רב יהודה נאמרו לבאר את טעם משנתנו שטיהרה בספק נגע עד שלא נזקק לטומאה, ולכן הקשה: אי הכי שסובר התנא של משנתנו דרשה זו, תיקשי:
אפילו משנזקק לטומאה נמי היה לו לומר שספיקו טהור; שהרי בהכרח הפסוק לא נצרך כדי לטהר את מי שלא נזקק לטומאה, שמסברא יש לטהרו, שהרי קיימא לן בכל מקום: "העמד דבר על חזקתו",  11  אלא ודאי שלטהר את העומד בחזקת טומאה בא הכתוב.

 11.  הקשה ב"קרן אורה": והרי מבואר במשנה בנגעים שהביאו התוספות לעיל, והובא בהערה במשנה), שהנידון הוא באופן שאחד משניהם בודאי טמא, ואם כן מסברא אי אפשר להעמידם על חזקתם כלל! ? וראה שם.
ומכח קושיא זו, מבארת הגמרא את דברי רב יהודה בשם רב באופן אחר:
אלא לעולם במשנתנו אין אנו צריכים כלל לחפש טעם, היות ויש לנו לומר "העמד דבר על חזקתו", ולכן ברישא שהיה בחזקת טהרה, העמידנו על חזקתו וטהור הוא; ואילו בסיפא שבחזקת טומאה היה, העמידנו על חזקתו, וטמא הוא.
וכי איתמר הא דרב יהודה אמר רב, לא על משנתנו, אלא אהא (על משנה אחרת) איתמר, לבאר את טעם התנא שאמר שם: אפילו כשבחזקת טומאה הוא עומד, הרי הוא טהור; דתנן:  12 

 12.  השמועה נתבארה על פי דברי התוספות בשם רבינו תם, ועל פי דברי הר"ש בנגעים פרק ד משנה יא, הביאו ב"ארזי הלבנון". ובפשוטו, הוא הדין שיכול היה המקשה להקשות: והרי פשיטא שהוא טהור עד שלא נזקק לטומאה, ולמה הוצרך רב יהודה לתת טעם מדרשת הכתוב.
דתנן:
כתיב בפרשת צרעת (ויקרא יג ט): "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן וגו' והיא הפכה שכר לבן וגו'. צרעת נושנת היא בעור בשרו וטמאו הכהן, לא יסגירנו כי טמא הוא", הרי ששיער לבן בבהרת סימן טומאה הוא, וממה שאמרה תורה "והיא הפכה שער לבן", משמע: שהבהרת היא זו שהפכתו ללבן,  13  ולפיכך:

 13.  נתבאר על פי הרא"ש; ורש"י בכתובות עה ב כתב: דהכי כתיב קרא: "שער לבן בבהרת".
אם בהרת קדמה לשיער לבן, הרי הוא טמא; ואם שער לבן קודם לבהרת, הרי הוא טהור.
ואם היה ספק מי קדם למי, הרי הוא טמא, וכגון שנזקק לטומאה, שהיה מוחלט מנגע אחר, ואז נולד בו ספק זה.  14 

 14.  נתבאר על פי רבינו תם בתוספות כתובות עו ב, שהביא שם סוגייתנו, וכתב להוכיח מכאן, שרבי יהושע מטמא אפילו בנזקק לטומאה, ופירש כפי שנתבאר בפנים; ודברי התוספות כאן סתומים מאד, שהרי אם לא כדברי רבינו תם שם, היכן מבואר מה שכתבו התוספות בד"ה אי: שרבי יהושע מטהר אפילו כשהיה בחזקת טומאה.
ורבי יהושע אומר: כיהה.
ומפרשינן: מאי כיהה? אמר רב יהודה: כיהה וטהור, כלומר: הרי זה כאילו הוכהה מראיתו הלבנה של הנגע, שהוא סימן טהרה, וכדכתיב (ויקרא יג ו): "וראה אותו הכהן ביום השביעי שנית, והנה כהה הנגע וגו' וטהרו הכהן".  15 

 15.  נתבאר על פי רש"י בסנהדרין פז ב ובכתובות עו ב (והגירסא שם ברש"י: כהה), וכן פירש הרא"ש כאן; ובשיטת התוספות בסוגיין, ראה בהערה בהמשך הענין.
ועל רבי יהושע שבמשנה זו, שאל רב יהודה בשם רב: ודילמא כיהה וטמא, כלומר: מנין לרבי יהושע שהוא טהור, ואולי טמא הוא, כיון שאנו עוסקים במי שנזקק לטומאה!?  16 

 16.  נתבאר על פי הרא"ש, וכתב שלשון נזיר משונה ; ומיהו התוספות לא פירשו כן אלא כפשוטו, והקשו: אם תמצי לומר שהוא טמא, אם כן לא נחלק בכלום על תנא קמא, ותירצו, דיש לומר שתנא קמא מטמאו מספק, והוא מטמאו בודאי. ודבריהם צריכים ביאור: א. בתוספות בסנהדרין פז ב הביאו את פירושו של רש"י ב"כיהה", דהיינו: כאילו כיהה הנגע דהוא מסימני טהרה, והקשו עליו: היכי פריך בשילהי נזיר "ודילמא כיהה וטמא", הא לפירושו כל כיהה טהור! ? ולכן כתבו שנראה כגירסת ר"ח: "קהה בקו"ף, ולא גרסינן אומר, כלומר: רבי יהושע הקשה ודקדק בדבר, כמו הקהה את שיניו (וכן הביא רש"י בכתובות עו ב בשם רבי משה הדרשן דגרסינן "רבי יהושע קיהה", ופירש כעין דברי התוספות: קיהה בדבר ונחלק עליהם). ואם כן תיקשי לגירסת התוספות כאן: "רבי יהושע אומר כיהה", מה יענו לקושיית התוספות שם; והניחא אם נפרש את קושיית הגמרא "ודילמא כייהה וטמא" כפירוש הרא"ש כאן, ניחא, אבל לפירוש התוספות עצמם כאן תיקשי דבריהם מיניה וביה; וצריך לפרש דבריהם על פי מה שהביאו התוספות בסנהדרין שם בשם הירושלמי, דיש כיהה טמא. ב. יש לתמוה בין לדבריהם כאן ובין לדבריהם בסנהדרין: אם אכן שאלת הגמרא היתה, מנין שרבי יהושע מטהר ושמא הוא מטמא, אם כן מה ענה רב יהודה בשם רב שהוא נלמד מהפסוק "לטהרו או לטמאו", וכי מנין לו שרבי יהושע דורש מקרא זה, ואולי אינו דורשו, וכדעת משנתנו ודעת התנא קמא שאין דורשים דרשה זו! ? אבל לפירוש הרא"ש ניחא, ועל כן נתבאר בפנים כפירוש הרא"ש.
ועל זה אמר רב יהודה אמר רב: כי אמר קרא "לטהרו או לטמאו", הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה.
א. ראה אדם ראייה אחת של זיבה, אין זה אלא כמי שראה קרי, והוא טמא טומאת ערב.
ב. ראה שתי ראיות הרי זה זב, וסופר שבעה ימים, ואם ראה בתוך שבעת הימים ראייה נוספת, הרי הוא סותר את מניינו, עד שיספור שבעה נקיים, וטובל ונטהר בהערב שמש.
ג. ראה שלש ראיות, הרי זה מביא קרבן לאחר ספירת שבעה נקיים.
ד. האיש נעשה זב בלובן דהיינו בראיית זיבה מפי האמה, ואילו האשה נעשית זבה באודם, שאם ראתה יום אחד או שנים בימים מסויימים (י"א יום שלאחר ימי נדותה), הרי היא "זבה קטנה" ושומרת יום אחד כנגדן בנקיות, ואם ראתה שלשה ימים, הרי היא "זבה גדולה", ודינה כזב בעל שלש ראיות שהוא סופר שבעה נקיים, ומביא קרבן בשמיני.
ה. זובו של הזב ודמה של האשה, הרי הם אב הטומאה ומטמאים במגע ובמשא, וכן רוק שלהם הרי הוא אב הטומאה, ויש משקים אחרים שהם ולד הטומאה, ויש משקים שהם טהורים לגמרי, (ראה כל זה ברמב"ם פרק א ממטמאי משכב ומושב); ובסוגייתנו יתבאר מה דינה של שכבת זרע שיצאה מן הזב.
ו. האשה בין זבה קטנה ובין זבה גדולה, הרי היא טמאה אפילו ראתה דם באונס, וכן סותרת על ידי ראיית אונס; ודין האיש אינו כן, שהרי אמרה תורה: "איש איש כי יהיה זב מבשרו", ומשמע: "מבשרו" ולא מחמת אונסו, ובמשנה שלפנינו יתבאר, מה הם הדברים שיש לתלות את הראייה בסיבתם וראיית אונס מיקרי, ויתבאר בה איזה זב אינו מטמא באונס.
מתניתין:
בשבעה דרכים (דברים) בודקין את הזב, כדי לידע אם לא היתה הזיבה מחמת דברים אלו, שהראייה מחמתם ראיית אונס היא, ואינה מטמאת.
ואימתי בודקין אותו: עד שלא נזקק לזיבה קודם שראה ראייה זו, כלומר: בודקין אותו רק על הראייה הראשונה  17  או השניה, היות ובשעה שראה ראיות אלו עדיין לא היה זב.

 17.  על פי לשון התוספות; והיינו דוקא שאין ראייה הראשונה שהיתה באונס מצטרפת לראיות אחרות, אבל לטומאת ערב שעל ידי ראיה ראשונה, אמר רב הונא בנדה לה א, שהיא מטמאת אפילו באונס, וראה מה שכתב בזה הרא "ש.
ואלו הם הדברים שבודקין אם היו, שאם אכן היו, תולים בהם את הראייה:
א. במאכל; ב. ובמשתה; ג. במשא; ד. ובקפיצה; ה. ובחולי; ו. ובמראה; ז. ובהרהור. -
כיצד: אכל אכילה גסה או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה; או שראה אשה, והתאוה שכיבתה; או שהרהר בעסקי בעילה, אף על פי שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב תולין בו ואינו מטמא.  18 

 18.  לשון הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה ב ב.
אבל משנזקק לזיבה, שכבר ראה שתי ראיות ונבדק ולא היה מחמת אונס, שוב אין בודקין אותו על הראייה השלישית, ואף אם היתה הראייה השלישית באונס הרי הוא טמא, וחייב בקרבן.
ומשום שרגלים לדבר, שלא באה הראיה מחמת אותם דברים, כיון שכבר נעשה זב,  19  וכמו שמפרשת המשנה בהמשך.

 19.  נתבאר על פי הרא"ש, וראה בגמרא דילפינן לה מן הכתובים; ואין זו קושיא, שכן מצינו בהמשך המשנה לפירוש תוספות ורש"י בסנהדרין עח א.
ומפרשת המשנה: שלענין שלשה דברים חלוק זב שנזקק לזיבה ממי שלא נזקק לזיבה:
א. אונסו של זב היינו ראיה מחמת אונס שנתבארה לעיל.  20 

 20.  כתב המאירי: "אונסו טמא, רצה לומר ראיית האונס מטמאתו כמו שביארנו".
א. וספיקו, ראייה שיש בה ספק אם מטמאת היא אותו, (ובגמרא יתבאר באיזה ספק אנו עוסקים).
ושכבת זרעו של הזב (ויתבאר יותר בגמרא) -
כל אלו השלשה: טמאים משנזקק לזיבה, ומשום שרגלים לדבר.
אגב שהזכיר מסדר המשנה "שרגלים לדבר", הביא דין נוסף שאף בו אמרו "שרגלים לדבר".
המכה את חבירו, ואמדוהו - בית דין למוכה - למיתה, שימות מחמת מכה זו,  21  והקל מצבו של המוכה ממה שהיה בשעת ההכאה, וחזרו ואמדוהו לחיים,  22  וחזר לאחר מכאן והכביד מצבו ומת -

 21.  אבל אמדוהו תחילה לחיים, אפילו לפי רבנן הוא פטור, ראה סנהדרין עח ב.   22.  רש"י סנהדרין עח א; וראה לשון הרמב"ם הלכות רוצח ד ה.
הרי המכה חייב מיתה, שאנו תולים את המיתה שלבסוף בהכאת המכה, אף שבינתיים הוקל מצבו של המוכה.
רבי נחמיה אומר: פטור המכה; ומשום:
שרגלים לדבר  23  שחולה היה ומחמת המחלה מת, כי אם מחמת המכה הוא שמת, לא היה נהיה מצבו קל בינתיים.

 23.  א. דעת התוספות "שרגלים לדבר" מדברי רבי נחמיה הוא, וכן הוא ברש"י סנהדרין עח א, אך ברמב"ם (רוצח ד ה) מבואר שמדברי תנא קמא הוא, וראה לשונו שם, וראה ב"אור גדול" על המשניות, שהביא מדברי הירושלמי כדברי ה רמב"ם. ב. בגמרא סנהדרין עח א איתא: "תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור.
גמרא:
שנינו במשנה: בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה וכו' משנזקק לזיבה, אין בודקין אותו, מנא הני מילי שמשנזקק לזיבה אף ראייתו באונס מטמאת אותו?
אמר רבי נתן: כי אמר קרא: בסוף פרשיות הזב, בעל קרי, הנדה והזבה: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקיבה" -
וכך הוא נדרש: "והזב" הרי ראייה אחת, "את זובו" הרי ראייה שניה, "לזכר" כלומר: עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס, מכאן ואילך:  24 

 24.  נתבאר על פי רש"י בנדה לה א, ויש להעמיס כן גם בדברי התוספות כאן.
לראיה שלישית איתקש (הוקש) הזב לנקיבה, וכשם שהזבה הנקיבה הרי היא טמאה באונס, כך ראייתו שלישית של זב מטמאת אפילו באונס.
שואלת הגמרא: והתניא: רבי אליעזר אומר: בראיה שלישית עדיין בודקין אותו ואם היתה באונס אינה מטמאת, ורק בזיבה רביעית - שבתוך ימי הספירה, שסותר בה את ספירתו - אין בודקין אותו, שראייה זו אפילו באונס היא סותרת.
ומה הוא טעמו של רבי אליעזר, והרי הוקשה ראייה שלישית לנקיבה!?
אלא  25  רבנן ורבי אליעזר ב"אתים" קמיפלגי,  26  כלומר: טעם מחלוקתם הוא האם נדרש גם "את" זובו הכתוב באותה פרשה, בה הקישה התורה את הזב לנקיבה:

 25.  הלשון אינו בדקדוק כל כך, שאין ביאור זה של הגמרא סתירה לפירוש הראשון, ולא נוסף בתירוץ זה אלא את טעמו של רבי אליעזר.   26.  אולי כוונת הגמרא בלשון "באתים קמיפלגי", שבכל מקום חלוקים הם אם לדרוש אותם, ראה פסחים כב ב.
רבי אליעזר דריש "אתים", ונמצא ששנתן הכתוב דין זכר לשלש ראיות, ולרביעית הקישתו התורה לנקיבה לטמא באונס.
ורבנן לא דרשי "אתים", ואין דין זכר אלא לשתי ראיות הראשונות ולשלישית הוקש לנקיבה.
שנינו במשנה: אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב