פרשני:בבלי:נזיר נז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר נז א

חברותא[עריכה]

גמרא
שנינו במשנה: אמר לי, מה זה עקיבא!? אין דנין כאן מקל וחומר, (לפי שאין דנין קל וחומר מהלכה): איבעיא להו לבאר דברי רבי עקיבא: האם הכוונה היא שעצם כשעורה שהנזיר מגלח עליה הלכה למשה מסיני היא, כי מעיקר הדין לא היה צריך הנזיר לגלח עליה,  1  ורביעית דם הרי אנו באים ללמוד מקל וחומר מעצם כשעורה שיהא הנזיר מגלח אף עליה, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

 1.  א. משום שבתורה נאמר גבי נזיר: "על כל נפשות מת לא יבוא" ואין לנו ללמוד שהנזיר מגלח אלא על אותן טומאות המטמאות בביאה דהיינו בטומאת אוהל, תוספות ולהרמב"ם בפרק ב מטומאת מת דרך אחרת במה שאמרו: "עצם כשעורה הלכה", ראה שם). ובפשוטו, הוא הדין שכל איסורו של הנזיר ליטמא בעצם כשעורה אינו אלא הלכה למשה מסיני, אלא שמכל מקום אסור הוא כיון שאין ימי הטומאה עולין לו, ועובר על "בל תאחר". ב. יש לתמוה: עד שאנו לומדים קל וחומר מעצם כשעורה שהלכה היא, למה לא נלמד בקל וחומר מרובע הקב עצמות שהוא מטמא באוהל, והנזיר מגלח על מגעו ומשאו אף כשאין בו עצם כשעורה, כמבואר לעיל נג ב! ?
או דילמא: רביעית דם שהיא מטמאת באוהל הלכה למשה מסיני היא ואין לה מקור בתורה,  2  ומעצם כשעורה אנו באים ללמוד קל וחומר על רביעית דם כיון שהיא חמורה ממנה לענין טומאת אוהל - ואין דנין קל וחומר מכח חומר שהוא הלכה למשה מסיני, כלומר: אם החומרא היא הלכה למשה מסיני, אינו נחשב חומר לעשות על ידו קל וחומר.

 2.  ביארו התוספות: דלית להו "על כל נפשות מת לא יבא (באוהל המת; האמור בכהן גדול) " לרביעית דם, דאדרבה משמע דם חצי לוג, שהוא שיעור שתי נפשות (רביעית דם לכל נפש, ראה שבת לא ב).
תא שמע דתניא בהדיא: עצם כשעורה הלכה היא שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה, ורביעית דם מקל וחומר אנו באים ללומדה, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

הקדמה לשתי המשניות הבאות:

א. הנזיר שנטמא הרי הוא סותר את ימיו הקודמים, ומגלח ביום השביעי ומביא למחרת קרבנות טומאה, ואם איחר תגלחתו הרי זה מביא קרבנותיו אפילו בו ביום, ובלבד שיקדים תגלחתו, ויש מן האחרונים הסוברים שהוא לעיכובא; ואחר כך מונה נזירות טהרה ומביא קרבנותיו: חטאת עולה ושלמים כולם מן הבהמה.
ב. קרבנות הטומאה הן: חטאת העוף, עולת העוף ואשם; ולדעת משנתנו: החטאת מעכבת את חלות נזירות הטהרה, ואילו העולה והאשם אינם מעכבים.
ג. חטאת העוף באה בכל מקום אפילו על ספק, אבל אינה באה בנדבה; ואף עולת העוף יכול אדם להביא - אם ירצה - בספק, ובלבד שיביאנו בתנאי שאם אינו חייב בה תהא לנדבה, שהעולה באה בנדבה; אבל האשם לדעת משנתנו אינו בא בתנאי נדבה.
ד. נזיר שהוא ספק טמא, אינו יכול לגלח לטומאתו עד שימלאו ימי נזירותו, שהרי ספק הוא לו שמא טהור הוא, והרי הוא אסור בגילוח; ואף לכשימלאו ימי נזירותו צריך הוא להביא תחילה קרבן אחד על כל פנים, ואחר כך יגלח, שאם נזיר טהור הוא, תהא תגלחת זו "תגלחת טהרה".
מתניתין:
שני נזירים - שקיבלו עליהם סתם נזירות של שלשים יום ביחד -  3  שאמר להן עד אחד: ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם.  4 

 3.  המפרש; וראה מאירי ורע"ב בפירוש המשניות ורש"ש כאן.   4.  כתבו התוספות: צריך לומר שהן שותקין, שאם היו מכחישין אותו לא היה נאמן, כדאמרינן בקדושין (סה ב) "עד אחד בהכחשה מי מהימן".
ונמצא כל אחד מהם ספק נזיר טמא, שחייב לגלח ולהביא קרבן טומאה; ואין שניהם יכולים להביא קרבן טומאה כקרבן חובה, משום שרק האחד טמא ונמצא קרבנו של השני שהוא חולין בעזרה.  5 

 5.  מלבד חטאת העוף, שיש לדון אם יכולים הם להביא שנים מאחר שהיא באה אף על הספק, או שמא: כיון שהאחד ודאי טהור, אי אפשר לומר לשניהם להביא קרבן טומאה על הספק.
וגם אינם יכולים לגלח לאחר שבעה, היות והאחד הרי טהור הוא, ועד שלא ייזרקו דמיו של קרבן טהרה אחד אינו יכול לגלח; וקרבן זה אין שניהם יכולים להביאו בתורת חובה כדי להתיר להם לגלח, שהרי האחד טמא הוא, ועדיין אינו חייב בקרבן טהרה עד שיביא קרבן טומאה וימנה נזירות חדשה, היות והימים הראשונים נפלו;  6  ולפיכך: הרי אלו השנים צריכים הזאת שלישי ושביעי וטבילה, ומגלחין במלאת ימי נזירותם, ותגלחת זו היא תגלחת טהרה לאחד, ותגלחת טומאה לשני -

 6.  בהערה בסוף המשנה יתבאר שלכאורה יכולים הם גם באופן אחר לצאת ידי חובתם, ראה שם.
ומביאין שניהם כאחד קרבן טומאה וקרבן טהרה, שיעלה האחד לטמא והאחד לטהור, וכדמפרש ואזיל.  7 

 7.  לשון המשנה "מגלחין ומביאין" משמע שהם מגלחין קודם הבאת הקרבנות; ואולם היות ואינם אלא ספק טמאים, ותגלחת הטהרה הרי היא אחר הבאת הקרבן, ולפני זה אסורים הם בתגלחת, נמצא, שאין הם יכולים לגלח עד שיביאו תחילה קרבן טהרה להתירם בתגלחת, ואחר כך יגלחו שניהם, ואחר כך יביאו את קרבן הטומאה (כי קרבנות הטומאה הם אחר התגלחת) ; וראה "ארזי הלבנון" אות ד.
ואומר כל אחד על חבירו:  8  אם אני הוא שהייתי טמא, הרי קרבן הטומאה יהא שלי, ואילו קרבן הטהרה יהא שלך.

 8.  מאירי; והתוספות כתבו: לאו דוקא נקט "ואומר", אלא זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא, וב"קרן אורה" כתב: ולי נראה, כיון שלקחו הקרבנות בשותפות, צריכין שיאמרו בפירוש דנותן לו חלקו בקרבן שכל אחד מחוייב, ראה שם; וראה עוד בחידושי רבי פרץ. ונראה מדברי ה"קרן אורה" שקרבנם בהכרח בשותפות הוא נקנה, ולא נתבאר למה לא יוכלו לקנות מלכתחילה שני קרבנות - אחד להקריבו במלאת ימי הנזירות הראשונה, והאחד להקריבו במלאת הנזירות השניה - ויתנו בשעת הקניה שיהיה כל קרבן למי שהוא מחוייב בו באמת, ואין כאן שותפות וצורך להקנאה כלל, ויש לומר שזו היא דעת התוספות.
ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה יהא שלי, וקרבן הטומאה יהא שלך.
וסופרין שניהם שלשים יום לנזירות טהרה, שהרי אחת הנזירויות נסתרה מחמת הטומאה ואין אנו יודעים של מי, ומביאים במלאת ימי הנזירות קרבן טהרה אחד שיעלה למי שהיה טמא וצריך עכשיו קרבן טהרה, וכדמפרש ואזיל.
ואומר: אם אני הוא הטמא (שהייתי טמא), קרבן טומאה שהבאנו כבר - היה שלי, וקרבן הטהרה שהבאנו כבר היה שלך שהרי כך התנינו בתחילה, וזה שאנו מביאים עכשיו יהא לקרבן טהרתי.
ואם אני הוא הטהור, קרבן הטהרה שהבאנו כבר היה שלי, וקרבן הטומאה שהבאנו כבר היה שלך - שכך התנינו, וזה שאנו מביאים עכשיו יהא לקרבן טהרתך.  9 

 9.  תוספת ביאור: במשנה לקמן נט ב שנינו לדעת בן זומא, שכאשר מת אחד מהם אחר שנולד ספק הטומאה, כך יעשו: יביא זה שנותר חטאת העוף הבאה על הספק (וכן עולת העוף בתנאי של נדבה; ואשם אינו מביא כלל, שאינו מעכב), וכדי להתיר לו את התגלחת יביא תחילה עולת בהמה בתנאי של נדבה ; ולאחר שלשים יום יביא שוב עולת בהמה מספק על תנאי של נדבה ויביא עוד את שאר קרבן טהרתו; ואילו כששניהם חיים לא אמר בן זומא לעשות כן (ויביא כל אחד לעצמו את הכל), וצריך ביאור הטעם! ? והניחא מה שאין עושים כן בקרבן הטומאה, יתכן שאין יכולים שניהם להביא חטאת העוף על הספק, כיון שאחד מהם ודאי טהור, וכל שכן שמן הראוי להשתתף באשם, שאם לא כן לא יביאו כלל; אבל את קרבן הטהרה בתנאי של נדבה לכל אחד ואחד (וכמו שאמר בן זומא) למה לא יעשו! ? ובסוף המשניות בשולי פירוש "מלאכת שלמה" על משנתנו נדפס פירוש החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל, ושם כתב: "והנה על זה הדרך לא הביאו אלא קרבנות נזירות שלהם וקרבן טומאה אחד ולא הפסידו כלום, אבל אילו היה כל אחד מגלח בפני עצמו, היה כל אחד צריך להביא שני פעמים קרבנות הטהרה, וקרבן טומאה פעם אחד, כי היה אסור לגלח תגלחת הראשונה אם לא היה מביא קרבן טהרה תחילה, כי שמא טהור הוא, והטהור אסור לגלח עד שיביא קרבן טהרתו תחילה, וגם בתגלחת השניה היה צריך להביא קרבן טהרה, כי שמא טמא היה בגילוח הראשון, וקרבנות הטהרה שהביא בתגלחת הראשונה היו קודם לנזירותו ולא עלו לו, ולפי זה היה מפסיד הרבה, על כן אמרו שיעשה בדרך הנזכר במשנה ולא יפסידו כלום" וראה עוד שם על המשנה השניה; (וראה גם לשון המאירי אחר שפירש את המשנה הראשונה, שכתב בתוך הדברים: "ונמצא עכשיו שלא הפסידו כלום בקרבנותיהם "). ואולם בתוספות בגמרא שעל המשנה הבאה - למבואר ב"ארזי הלבנון" היא "הגהה" - איתא, וכן במאירי במשנה הבאה מבואר, שאי אפשר במשנתנו לעשות כבן זומא, ואף שיש בזה עדיפות, שהרי אם מביאים קרבן שלמים אחד, יצטרך הכהן להמתין בהנפת החלב עד שיגלחו שניהם (שהתנופה היא אחר התגלחת), ויש לחוש לסרחון החלב; אלא שלא ביארו לנו הראשונים למה אי אפשר לעשות כבן זומא.
גמרא:
קיימא לן: ספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור.
מקור הדין שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, הוא מסוטה שנסתרה וספק אם נבעלה, שאמרה תורה (במדבר ה יג) "והיא נטמאה", וממנה למדנו לכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא.
דעת התוספות בסוגייתנו, שטעם ספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, הוא משום שאנו מעמידים אותו בחזקת טהרה.  10 

 10.  וכן היא דעת התוספות בסוטה כח ב ד"ה מכאן, ובמסכת עבודה זרה לז ב ד"ה הא; אבל בתוספות במסכת נדה ב א, ובחולין ט ב ד"ה התם מבואר, שגזירת הכתוב היא לטהר ברשות הרבים אפילו במקום שאין להעמידו בחזקת טהרה, וכן היא דעת ראשונים נוספים.
מקשה הגמרא: קתני במשנתנו: "שני נזירים שאמר להם (אחד) ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה":
ואמאי!?
והרי כל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא - מהיכא ילפינן לה (מנין אנו לומדים)? מסוטה שהיא טמאה מספק! ואם כן: מה סוטה אין שם - במקום הסתירה שהוא מקום הספק - אלא בועל ונבעלת, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא, אינו אלא כגון דאיכא בי תרי (שהיו שני אנשים) בלבד.
אבל הכא הרי: שני הנזירים והאי דקאי גביהון (העד שעומד אצלם) הא תלתא (הרי שלושה איש).  11 

 11.  ראה תוספת דברים בענין זה במאירי.
ואם כן: הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים, וכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי ספיקו טהור, ולמה צריכים הם להביא קרבן טומאה!?  12 

 12.  לשון הגמרא משמע, כי מאחר ש"רשות היחיד" היא דוקא בשני אנשים, שוב ממילא יש לנו לטהר לגמרי כאשר יש שלושה אנשים משום "ספק טומאה ברשות הרבים". ולפי שיטת התוספות בסוגייתנו, שספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור הוא משום שמעמידים אנו אותו בחזקת טהרה, ניחא היטב לשון הגמרא, כי מן הדין היה לנו לטהר אף ספק טומאה ברשות היחיד משום חזקת טהרה, אלא שגזירת הכתוב היא לטמא ברשות היחיד, ואם כן כל שאינו בכלל "ספק טומאה ברשות היחיד", ממילא הוא טהור משום חזקת טהרה, ואין אנו צריכים לשם "רשות הרבים" כלל.
אמר רבה בר רב הונא: משנתנו עוסקת באומר העד: ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם, והיות ואין הוא במקום הספק, אין כאן ספק טומאה ברשות הרבים.  13 

 13.  א. כתב הרא"ש שהעד היה עומד במרחק ארבע אמות, וראה מה שכתב המאירי. ב. הקשו התוספות: "אם כן - שרשות היחיד היא - יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי, דכל ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה תרומה", (וכן מביא הוא קרבן, ואינו חולין בעזרה)! ? יש לפרש קושייתם בשני אופנים: האחד: למה די להם בקרבן טומאה אחד, יביא כל אחד קרבן בפני עצמו; וכן היא פשטות לשונם. השני: משמע לתוספות בכוונת המשנה, שאף אם רצו להביא כל אחד קרבן בפני עצמו אין הם יכולים; ועל זה הוקשה להם: כיון ש"ספק טומאה ברשות היחיד טמא", נמצא, שאם ירצו יכולים הם להביא כל אחד קרבן טומאה, ואולם אם לא רצו, די להם בקרבן טומאה אחד, שהרי ממה נפשך הביא הטמא קרבן טומאה; (ופירוש זה לא יתכן לדעת ה"ר יהוסף אשכנזי שהוא סובר במשנתנו, שבלאו הכי לא באה משנתנו אלא לומר כיצד יעשו שלא יפסידו, ואם כן אין מקום לקושיית התוספות). ועל דרך זה כתבו לפרש בשם הגרי"ז, אלא שביאר שעיקר קושייתם היא על המשנה הבאה, במת אחד מהן שהנותר מביא שני קרבנות עולה (ולרבי יהושע שם טורח להביא אחר שידור כנגדו), ולמה לי טירחה זו, והרי כיון שודאי טמא הוא, אין צריך להקדים לתגלחת הטומאה קרבן טהרה כלל, ויגלח כשאר נזיר טמא. וספק זה תלוי במה שדנו האחרונים בגדר "ספק טומאה ברשות היחיד טמא", שיש לפרשו בשני אופנים: האחד: אפילו אם כלפי שמיא גליא שהוא טהור, בכל זאת הוא טמא (עד שלא נתברר ספיקו) ; ולפי צד זה יש מקום לפרש קושייתם כהאופן הראשון דלעיל. השני: אין הוא אלא בחזקת טמא, אבל אם כלפי שמיא גליא שהוא טהור אין הוא "נטמא" מחמת הספק ; ולפי צד זה אם יביאו שניהם ביחד קרבן טומאה אחד ודאי שדי להם בזה, כי אין כאן אלא טמא אחד והוא הרי הביא קרבן טומאה, וקושייתם תתפרש בהכרח כהאופן השני, (וראה עוד בענין גילוח נזיר על ספק טומאה ברשות היחיד, ב"ארזי הלבנון" כאן, ובמה שכתבו בשם הגרי"ז לעיל דף נג, ראה שם בשם הגר"א). ג. תירצו התוספות: לא גמירי מסוטה לטמא ברשות היחיד, אלא דבר שאפשר להיות כסוטה, שאפשר שנטמאת, אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם, דודאי אחד טהור; ותירוצם מחודש הוא, כי למה יש לנו לדון על שניהם כאחד, אין לנו לדון אלא על כל אחד מהם בנפרד, והרי כל אחד מהם יכול להיות טמא. ד. כתב ה"קרן אורה": דאע"ג דבמשנה השניה כשמת אחד מהן כבר אין הנידון על שניהם, מכל מקום "כל שנולד הספק בשנים, דאי אפשר להחזיק שניהם בטמאים ודאין, אפילו כי מת אחד מהם אחר כך, השני אין עליו אלא ספק טומאה". ולכאורה שעת לידת הספק היא בשעה שנודע להם הספק דהיינו בשעה שהעיד להם העד; ויש להסתפק אם יאמר העד בתחילה לאחד מהם שנזרקה טומאה לידו ואינו יודע אם נטמא, ואחר כך יספר לשני, כיצד יהיה הדין, כיון שבשעת לידת הספק לראשון אין כאן שני כלל. ה. הקשו האחרונים: כיון שאין כאן דין "ספק טומאה ברשות היחיד טמא", אם כן נעמיד כל אחד מהם על חזקתו שהוא טהור, וכשם שאילו היה זה רשות הרבים היינו מעמידים אותם על חזקתם (לפי שיטת התוספות בסוגייתנו). וראה ב"ארזי הלבנון" אות ט מה שהביא בשם הראשונים ובשם האחרונים בענין זה, וראה עוד ב"קרן אורה" מה שכתב בזה.
אמר רב אשי לסייע: דיקא נמי מלשון משנתנו כתירוצו של רבה בר רב הונא:

דרשני המקוצר[עריכה]