פרשני:בבלי:נזיר ל א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר ל א

חברותא[edit]

הא ברשותיה דאבוה קאים (הרי ברשות אביו הוא עומד להדירו) עד שיביא שתי שערות, ואם כן אף שהגיע לעונת נדרים חלה עליו תחילה נזירותו של אביו ואינו נזיר בשביל עצמו!?
ומשנינן: אלא דאמר רבי חנינא - לדעת רבי - "אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי", כלומר: אין כוונת רבי חנינא לומר שאם "קטן הוא מלידור" יהא בשביל אביו, ואם "גדול הוא כדי לידור" יהא בשביל אביו, אלא שאם קטן הוא ולא הביא שתי שערות ורשות אביו עליו, כי אז יהא בשביל אביו, ואם גדול הוא שאין רשות אביו עליו יהא בשביל עצמו.  1  א. המשך הסוגיא נכתב על פי גירסת הרא"ש ונתבאר על פיו.

 1.  ראה דברי התוספות והם צריכים ביאור, וראה ב"ארזי הלבנון" שמפרש לדעת תוספות, שאין גורסים בברייתא כלל לשון "גדול וקטן", ולפי זה ניחא לשון הגמרא בתירוצה שהוא סתום מאד, אלא שמדברי התוספות אין משמע כפירושו של בעל "ארזי הלבנון". ומדברי המאירי נראה שהוא גורס: "מי סברת אם גדול אני בדעת (רצה לומר יודע להפלות) אלא גדול ממש".
ב. חילוק יש בין שתי שערות לעונת נדרים, שכשהביא שתי שערות לא מיבעיא שאין האב מדירו בנזיר, אלא אפילו אם הדירו קודם לכן והביא הקטן שתי שערות באמצע ימי הנזירות שהדירו אביו, פקעה נזירותו של האב; ואילו משהגיע לעונת נדרים אפילו לדעת הסובר ששוב אין האב יכול להדירו, מכל מקום אם הדירו האב קודם לכן והגיע לעונת נדרים באמצע ימי נזירותו, אין הנזירות פוקעת, אלא אם כן הביא שתי שערות.  2 

 2.  א. אף ביאור התוספות ביסודו הוא על דרך דברי הרא"ש עם שנויים מעטים, אלא שיש לדקדק בדבריהם הרבה, וראה גם ב"ארזי הלבנון" שהביא מחלוקת אחרונים בכוונתם, וראה עוד במאירי שפירושו הוא על דרך התוספות. ב. ביאור החילוק בין עונת נדרים לשתי שערות, יתבאר בהמשך הסוגיא בהערות.
ומקשינן לפי שיטת רבי, שהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות:
מאחר שלא בדקו את רבי חנינא אם הביא שתי שערות, אם כן כיצד יביא הקטן את קרבנותיו כשימלאו ימי הנזירות שהדירו אביו, וכדמשמע מן הברייתא; שהרי: הניחא אי באמת אייתי שתי שערות מעיקרא (אם הביא שתי שערות בתחילה) היינו בשעה שהדירו אביו  3  -

 3.  נתבאר לפי פשוטו שהדין תלוי אם בשעה שהדירו אביו היו לו שתי שערות (וכן נראה בתוספות), כי פשטות כוונתו של רבי חנינא היא: "אם בשעה שהדירני אבי הבאתי שתי שערות הריני נזיר מחמת עצמי", ואם כן אינו נזיר מחמת עצמו אלא אם כן היו לו שתי שערות בשעה שהדירו אביו. ואולם לשון הרא"ש הוא: "אי אייתי שתי שערות בשעה שאמר רבי חנינא תנאי זה", ולשון זו אינה מובנת כל כך, דמשמע שתלה רבי חנינא את נזירותו שלו אם הביא שתי שערות בשעת הנדר, והוא דבר רחוק, כי למה יתלה בשעה זו! ? ועוד, שהרי עיקר הדבר שאנו צריכים לדעת, הוא, אם במלאת ימי נזירות אביו יכול הוא להביא קרבן, ומה יועילנו אם בשעה שנדר הביא שתי שערות ואז חלה נזירותו שלו, והרי משום זה אינו יכול להביא קרבן במלאת ימי נזירות אביו! ?
כי אז קא מייתי בנזירות דידיה (יביא רבי חנינא את קרבנותיו במלאת ימי הנזירות שהדירו אביו, מחמת הנזירות שלו) שיצא מרשות אביו בשעה שהדירו וחלה עליו נזירותו שלו מאותו יום שהדירו אביו, שבאותו יום נדר רבי חנינא.
וכן ניחא נמי אי באמת לא הביא שתי שערות אלא לבסוף, דהיינו לאחר שסיים למנות שלשים ימי נזירות -
כי אז קא מייתי בנזירות דאבוה (יביא את קרבנותיו מחמת נזירות אביו) שהיא זו שחלה עליו ונמשכה נזירות זו כל הימים, שהרי לא הביא שתי שערות אלא בסוף ימי הנזירות.  4  אלא אי אייתי במצעי (אם באמת הביא שתי שערות קודם שסיים למנות ימי נזירות) מאי!?

 4.  לעיל בתחילת הסוגיא הובאה איסתפקתא אם הגדיל לאחר מנין הנזירות ועדיין לא הביא קרבנותיו, אם מביא הוא קרבנות; והנה לשון הרא"ש כאן הוא: "אם לא הביא שתי שערות עד ששלמו ימי נזירות אביו", ולפי הצד שנתבאר לעיל שאינו חייב בקרבנות אלא אם עד שיביאם לא יביא שתי שערות, צריך לומר שלשון הרא"ש לאו דוקא, אבל ב"קרן אורה" (בד"ה ועוד משמע), כתב שצריך להביא קרבנותיו, ראה שם שדקדק כן מסוגייתנו.
כלומר: אם באמת יביא שתי שערות תוך כדי מנין ימי הנזירות כיצד יוכל להביא את קרבנותיו מיד לאחר השלמת ימי הנזירות שהזירו אביו, והרי נזירותו של אביו פקעה באמצע ימי הנזירות מאחר שהביא שתי שערות ויצא מרשותו.  5 

 5.  ביאר הרא"ש: ונזירותו שלו הרי לא חלה, כי בשעה שהתנה (לשון הרא"ש בשעה שהתנה צריכה ביאור, והיה לו לומר בשעה שהדירו אביו, וכעין זה בהערה לעיל) הרי באמת היה קטן, והוא לא קיבל על עצמו נזירות אלא אם כן גדול הוא; והוסיף: ואפילו אם תאמר שהיתה כוונתו שאם יביא סימנים קודם שהשלים נזירות אביו שיהא נזיר בשביל עצמו, מכל מקום לא משכחת לה שיהא ראוי להביא קרבנות בהשלמת נזירות אביו מיד.
ואם כן תיקשי: הרי משמעות הברייתא היא שמיד בהשלמת ימי הנזירות - שקבע אביו - יביא קרבן, והרי אינו יכול להביא קרבנות, כי שמא הביא שתי שערות במיצעי!?
ומבארת הגמרא את קושייתה:
הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר: האב מדיר את בנו עד שיגיע לעונת נדרים, כי אז יביא את קרבנותיו במלאת ימי הנזירות שהדירו אביו, שהרי ממה נפשך - בין שהגיע לעונת נדרים בשעת הדרת אביו ובין לא הגיע לעונת נדרים באותה שעה - הרי הוא נזיר באותם הימים אם מחמת נזירות אביו אם מחמת נזירות שלו.
ולא איכפת לן אם יגיע לעונת נדרים באמצע ימי הנזירות, כי אפילו אם יהא כן לא נפקעה נזירות אביו, כי עונת נדרים אינה מפקעת את הנזירות כמו שתי שערות, ולשתי שערות אין לחוש שיביא כי יש לומר שעד סוף ימי הנזירות לא יגיע רבי חנינא לגיל שלש עשרה ואין שערותיו שיביא אלא שומא ולא סימני גדלות.  6 

 6.  פירשו התוספות טעמו של דבר: "דנהי דהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך, מכל מקום היכא דהדירו קודם לכן, משום עונת נדרים לא פקע, כיון דלא הוי כי אם דרבנן, (כלומר: מופלא הסמוך לאיש דרבנן), אבל שערות דאיש דאורייתא פקע דאביו ואם כן ניחוש לשערות במיצעי". ודבריהם צריכים ביאור: מנין פשיטא להו ש"מופלא הסמוך לאיש" הוא מדרבנן, והרי בסוגיא לעיל אינו פשוט כן. ועוד: "מופלא הסמוך לאיש" אם הוא מדרבנן, אין מועיל להפקיע את רשות האב אלא אם הוא משום חינוך דרבנן, וכמבואר בגמרא לעיל, ונמצא שהגמרא כאן סוברת את הטעם משום חינוך, ולא כפי שנפסק להלכה. ועוד: היות וכל דין הדרת נזירות אינו אלא מדרבנן, (שאם אינו מדרבנן הרי "מופלא הסמוך לאיש" דרבנן אינו מבטלו, וכנ"ל), שוב ממילא מה בכך ש"מופלא הסמוך לאיש" אינו אלא מדרבנן. ועוד, לפי פירוש הרא"ש בגמרא לעיל, שהטעם שאין האב יכול להדירו כשהגיע להיות "מופלא הסמוך לאיש", הוא משום שאינו חייב לחנך את בנו כשיכול לידור בעצמו, אם כן ודאי מסתבר שאם כבר הדירו לא ייפקע, ולא היו צריכים לומר את הטעם משום שהוא מדרבנן; ומוכרח מזה שרבינו תם אינו מפרש כהרא"ש, אלא כלשון הגמרא לעיל שכבר יצא מרשות אביו לענין חינוך, (וכמו שנתבאר שם בהערה), ולכן סבירא ליה שאף באמצע הנזירות יצא מרשותו; (וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רסב).
אלא לרבי דאמר: עד שיביא שתי שערות, מאי איכא למימר כלומר: איך יביא קרבנותיו מיד בהשלמת הנזירות!?
אמרי בני הישיבה לתרץ: לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי (לפי רבי אין תקנה אלא שישב את נזירות אביו ואת נזירותו שלו) סך הכל ששים יום.
כלומר: אכן אין הוא מביא קרבנות מיד בהשלמת נזירות אביו אלא לאחר שישב ששים ימי נזירות, כי כוונת רבי חנינא היתה, שאם יביא שתי שערות באמצע נזירות אביו ותתבטל נזירות אביו, הרי הוא נודר נזירות משעה שיביא שתי שערות, ואם כן יביא קרבן בסוף ששים יום ממה נפשך, או משום נזירות אביו או משום נזירותו שלו.  7 

 7.  א. כן נראה לפרש את תירוץ הגמרא על פי הרא"ש. וששים יום שהוא יושב הוא דוקא אם לא יבדוק בינתיים, כי אז יתכן שלא הביא שתי שערות אלא בסוף הנזירות ועד אז היה חייב לשבת בשביל נזירות אביו, ואילו נזירותו שלו אינה מתחילה אלא לאחר שהביא שתי שערות, אבל אם יבדוק את עצמו באמצע וימצא שהביא שתי שערות, אינו צריך לשבת אלא שלשים יום לאחר שיביא שתי שערות, וכמבואר במאירי. ב. יש להסתפק: אם הביא שתי שערות בי מיצעי ולא עברו שלשים יום של נזירות, אם בטילה הנזירות למפרע כי היא נזירות פחותה משלשים יום; ויש לדון, שאם תמצי לומר שאין הנזירות חלה, הרי שלא היה צריך לנהוג נזירות ששים יום, כי יש לפרש את כוונת תנאו של רבי חנינא: "אם גדול אני בתחילת הנזירות שהדירני אבי, או שאהיה גדול באמצע הנזירות, שבשני אופנים אלו אין נזירותו של אבי חלה, כי אז הריני נודר בשביל עצמי", ואם כן בשלשים יום די לו; וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רסה, וב"חזון איש" אבן העזר סימן קיד סקט"ז; וראה עוד מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רי ד"ה ולענין בשם ה"מנחת חינוך".
מתניתין:
האיש (הבן) מגלח על נזירות אביו, כלומר: אם הפריש אביו המת מעות לקרבנות נזירותו, הרי בנו הנזיר משתמש בהם לקרבנות נזירותו שלו,  8  וכדמפרש לה המשנה ואזיל.

 8.  בין שהפרישם האב לקרבנות "תגלחת טהרה", ובין שהפרישם ל"תגלחת טומאה" הרי הבן מגלח לאותה מטרה שהפרישם האב, ובסוף הסוגיא מסתפקת הגמרא, אם יכול הטמא לגלח על מעות של טהור, והטהור על מעות של טמא.
ודין זה הלכה למשה מסיני הוא, ובגמרא יתבאר גדר דין זה.
ואין האשה (הבת) מגלחת על נזירות אביה, וכל שכן שאר יורשים שאינם מגלחים, ובגמרא מתבאר הטעם לזה.
כיצד האיש מגלח על נזירות אביו:
מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים (שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים) לנזירותו (לקרבנות תגלחתו), ומת האב, רבי יוסי אומר:  9 

 9.  א. בגמרא יתבאר האם נחלקו חכמים על רבי יוסי, ובמה נחלקו. ב. דין "מעות סתומין" לענין גילוח על מעות אביו, שוין בכל פרטיהם לדין "מעות סתומין" שיפלו לנדבה (אם מת הנזיר או שהיפר לה בעלה וכיוצא בזה), וכפי שנתבארו כל הדינים והפרטים במשניות ובסוגיות מדף כד א ועד דף כח ב.
אין אלו מעות שנאמרה בהם הלכה למשה מסיני שיגלח הבן עליהם, היות שכבר היה נזיר בחיי אביו;  10  ולפיכך: הרי אלו יפלו לנדבה לקיץ המזבח, וכדין מעות סתומין שנותרו לאחר מיתת הנזיר.  11 

 10.  כתב הרא"ש לעיל כז ב: דמסתברא למימר דנאמר הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו, אבל אם בחיי אביו היה נזיר, כבר הוזקק להביא קרבנות משלו, וראה לשון המאירי 11.  וכמבואר לעיל כד ב שהם נופלים לנדבה.
ואיזהו שמגלח על נזירות אביו:
הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין, ומת, ואמר הבן לאחר מיתתו של אביו: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, זהו שמגלח על נזירות אביו.  12 

 12.  ראה בהערה לעיל בשם הרא"ש את טעם החילוק, וראה לשון המאירי.
גמרא:
שאל רבי יוחנן:  13  מאי טעמא אין הבת מגלחת על נזירות אביה?

 13.  כן פירשו התוספות; והוכרחו לפרש שרבי יוחנן עצמו שאל את השאלה, משום שאם לא כן האיך שואלת הגמרא בתחילה "מאי טעמא", וכשמשיב רבי יוחנן את הטעם, חוזרת ושואלת הגמרא: "פשיטא", והרי אם "פשיטא" היא, אין לשאול "מאי טעמא"; ובהכרח שרבי יוחנן עצמו שאל "מאי טעמא", והוא זה שתירץ, ומצינו כן בעוד מקומות בש"ס.
ואמר רבי יוחנן עצמו את הטעם, כי הלכה למשה בסיני היא בנזיר, כלומר: כך נאמרה ההלכה: בן מגלח ולא בת.
ותמהה הגמרא על רבי יוחנן: הרי פשיטא היא שאין הבת מגלחת על נזירות אביה ואף בלא שנאמרה הלכה מפורשת כן -
ומאי למימרא דבן יורש את אביו ובת לא יורשת!?
כלומר: כיון שהבן הוא שיורש את אביו ולא הבת, אם כן פשיטא שאינה יכולה לגלח על מעות אביה!?  14  ומשנינן: אכן במקום שיש בן אין צורך לומר שאינה מגלחת, ולא צריכא - דברי רבי יוחנן וההלכה שאין הבת מגלחת - אלא בדלית ליה (אין לאב) אלא בת שהיא יורשת במקום שאין בן.

 14.  א. לשון הרא"ש הוא: פשיטא מאי למימרא וכו' וכיון דבת אינה יורשת והבנים יורשים, האיך תגלח על נזירות אביה! ? ונראה מזה שעיקר קושיית הגמרא היא משום שהלכה זו בכלל דין ירושה היא, ויש לעיין, שהרי הגמרא לקמן מסתפקת אם הלכה זו מדין ירושה היא, ואינה פושטת את הספק, ואם כן איך מקשה הגמרא בפשיטות שהלכה זו מדין ירושה היא! ? ב. יש ללמוד מדברי הגמרא, שאף אם הבן אינו נזיר ואינו ראוי לגלח, מכל מקום אין אומרים שתירש הבת את המעות האלו שאין הבן ראוי לירש אותם, שאם לא כן, יכולה היתה הגמרא לתרץ שבאופן זה אינו פשיטא; וראה בעמוד ב בגמרא, דמשמע (כמבואר שם בהערה): שאם יש שני אחים והאחד אינו נזיר אז פשיטא שיורש הבן השני את הכל, אף על פי שכשיש שני אחים מסתפקת הגמרא שם, שאין כל אחד יורש אלא חצי מהמעות.
כי מהו דתימא (שמא תאמר): "יורשין" גמירין לה שהם מגלחים על מעות מורישם כשהם יורשים אותו, וכל היורשים בכלל  15  וכל שכן בת -

 15.  כן נראה מלשון הרא"ש שכתב: מהו דתימא ירושה גמירי לה דכל מי שהוא יורש מגלח.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב