פרשני:בבלי:נזיר כד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כד ב

חברותא[edit]

רבא אמר: אפילו תימא משנתנו רבנן היא, והקדש הבהמה הוא משום שהקנה לה, מכל מקום:
כי מקני לה נמי  1  במילתא דצריכא לה, אבל במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה, וממילא בטל ההקדש למפרע.

 1.  בלשון "נמי" נתכוונה הגמרא לומר, שלא רק בשעבוד אנו אומרים סברא זו אלא אף בהקנאה.
שנינו במשנה: אם שלה היתה בהמתה, חטאת תמות ועולה תקרב וכו':
מקשה הגמרא על מה ששנינו: "אם שלה" היתה הבהמה: והרי היא מנא לה (מנין יש לה) בהמה!? האמרת (והרי אמרו חכמים): מה שקנתה אשה קנה בעלה!?
אמר רב פפא: כגון שקימצה מעיסתה, שנתן לה הבעל כסף למזונותיה, והיא חסכה ממאכלה ולא אכלה כדי שובעה, ומן המעות שנותרו לה היא קנתה בהמה לקרבנותיה.  2 

 2.  נתבאר על פי דברי הר"ם בתוספות.
איבעית אימא: משכחת לה שתהיה לה בהמה ולא יזכה בה הבעל, כגון: דאקני לה אחר (הקנה לה אחר בהמה), ואמר לה הנותן לאשה: הרי הוא שלך על מנת שאין לבעליך רשות בהן, שבאופן זה אין הבעל זוכה בשלה.  3 

 3.  להלכה קיימא לן, שאין מועיל אם אמר לה סתם "על מנת שאין לבעליך רשות בה", אלא אם כן ייחד ואמר שתקנה בכסף דבר מסויים לשימושה האישי, וכאן אמר לה שהוא נותן לה את הכסף או את הבהמה כדי שתקריבנו; על פי תוספות ומאירי.
שנינו במשנה: ואם שלה היתה הבהמה וכו' העולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:
אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי:
לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי פירושא דהדא מילתא (לא תשב אלא תעמוד על רגליך עד שתפרש לי שמועה זו):  4 

 4.  ביאור שאלתו של שמואל מתבארת בפנים על פי פירושם השני של התוספות בד"ה אלו, וראה שם פירושם הראשון, וראה פירוש הרא"ש.
אלו הן ארבעה אילים של שלמי נזיר שאינן טעונין לחם:
איל שלו, ואיל שלה, ואיל של אחר מיתה של הנזיר, ואיל של אחר כפרה של הנזיר.
והוסיף שמואל לבאר את השמועה, ולבסוף הקשה את קושייתו לאבוה בר איהי:
א. איל "שלה" שאינו טעון לחם:
היינו הא דאמרן במשנתנו, שאם הפרישה בהמתה "משלה"  5  לקרבנות נזירותה, והיפר לה בעלה, אינה מביאה לחם עם השלמים שהפרישה; וכן אם הפרישה מעות מפורשין, הרי השלמים שתקנה במעות אינן טעונין לחם.

 5.  נתבאר על פי התוספות.
ב. איל "שלו" שאינו טעון לחם:
היינו הא דתנן לקמן כח ב:  6  האב מדיר את בנו הקטן בנזיר,  7  ואין האשה מדרת את בנה בנזיר -

 6.  ושם יבואר הענין יותר.   7.  לקמן כח ב נחלקו אמוראים: אם הלכה למשה מסיני היא, או שתקנת חכמים היא מדין חינוך.
ומחאת הבן או הקרובים מועילה לבטל את הנזירות; ואם גילח הבן בעצמו או שגילחוהו קרובים ומחו בכך על הדרת הבן, או שמיחה הבן או שמיחוהו קרובים שבכל אלו הנזירות בטילה; מה יעשו במעות שהפרשו לקרבנותיו:
 8  היו לו לבן מעות סתומים, יפלו לנדבה.

 8.  לא נתבאר למה לא הביאה הגמרא את המשנה כסדרה ששנינו שם: היתה לו בהמה מופרשת, החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם, היו לו מעות וכו'.
היו לו מעות מפורשין: דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים, ואותם השלמים נאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם, ומשום שדין קרבנותיו כדין קרבנות אשה שהיפר לה בעלה ובטלה נזירותה.
וזה הוא איל "שלו" שאינו טעון לחם.  9 

 9.  בפשוטו אינו מובן מה הוא לשון "שלו", שהרי אין בזה כל משמעות שהנידון הוא באב שהדיר את בנו בנזיר! ? ויש מי שפירש על פי מה שכתב ב"קהלות יעקב" (סימן יז אות ב בנדמ"ח): אף על פי שלגבי אשה שהיפר לה בעלה יש חילוק בין אם היתה הבהמה (או המעות) "שלה", לבין אם היתה הבהמה "שלו" (של הבעל), שאם היו "שלו" הרי הם יוצאים לחולין, כמבואר במשנתנו; מכל מקום באב שהדיר את בנו בנזיר אין בזה חילוק, ואפילו היתה הבהמה או המעות "שלו" דהיינו של האב אינם יוצאים לחולין, ראה שם שהכריח שבאופן זה מיירי המשנה, כי אם לא כן, אחר שהפריש את הבהמה והסכים לנזירות, שוב אין מועילה מחאה. ולפי זה מתבאר לשון הגמרא: "שלה" היינו דוקא "שלה", ו"שלו" היינו אפילו של האב, כי אפילו בכי האי גוונא מקריבין שלמים ואין מביאים לחם, ואינו יוצא לחולין.
ג. איל "של אחר מיתה" של הנזיר שהפרישו מחיים, שאינו טעון לחם (מנלן)?  10 

 10.  מילה זו צריכה ביאור.
היינו הא דתניא: המפריש מעות לנזירותו שאמר "אלו מעות לנזירותי",  11  לא נהנין בהם מדרבנן,  12  ואולם לא מועלין בהן מן התורה, מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים, והשלמים אין מועלין בהן עד שייזרק דמם.

 11.  א. ולא אמר "אלו מעות לקרבנות נזירותי" שיהיה במשמע לשונו שיחולקו המעות שוה בשוה בין הקרבנות שהוא חייב לנזירות, ולכן יכול הוא להביא בכל המעות שלמים, תוספות. ב. דעת המפרש היא שלא כהתוספות, ולדעתו, דין מעילה אינו תלוי במה שיכול להביא בכל המעות שלמים, אלא במה שאין המעות מסויימות, וכל מעה ומעה יכול הוא להביא בהן שלמים, וראה אריכות בענין זה בחידושים שבשם הגרי"ז.   12.  כן כתבו התוספות; והוסיפו: או שמא אפילו מדאורייתא אסור אף על גב דקיימא לשלמים, מידי דהוה אשלמים מחיים, דנהי דמעילה ליכא, איסור דאורייתא איכא".
ואם מת הנזיר והיו לו מעות סתומים, היינו שאמר: אלו מעות "לקרבנות" נזירותי, יפלו כולם לנדבה, כדרך שנופלים לנדבה "שלו" "ושלה".  13 

 13.  לשון הברייתא "ואם מת והיו לו מעות סתומים" בפשוטו אינו מובן, שהרי אף עד כאן דיברה המשנה במי שהפריש מעות לנזירותו ולא פירש, ולמה הצרכה המשנה לחזור ולומר "סתומין"! ? ומלשון זו הוכיחו התוספות (בעמוד זה ד"ה היו ובד"ה יפלו, וראה בעמוד הבא בד"ה הלכה), שיש חילוק בין אם אמר: "אלו לנזירותי", לבין אם אמר: "אלו לקרבנות נזירותי", דכשאמר "אלו לנזירותי" אין במשמע לשונו שיתחלקו שוה בשוה לכל שלשת הקרבנות שהוא חייב, ואילו כשאמר "אלו לקרבנות נזירותי", כי אז מתפרש לשונו שיהיו המעות שוה בשוה בשוה לכל קרבנות נזירותו. והנפקא מינה לדינא בין הלשונות הוא לענין שני דברים: האחד: רק בלשון "אלו לנזירותי" יכול הוא להביא את אחד מקרבנותיו איזה שירצה, וזו היא ששנינו ברישא שאם ירצה יביא בכולן שלמים. השני: רק בלשון "אלו לקרבנות נזירותי" - היות ובהכרח יש בהן דמים העומדים לחטאת - בהן בלבד הוא שנתחדשה הלכה שיפלו לנדבה, וזו היא הסיפא של המשנה "מת והיו לו מעות סתומין" יפלו לנדבה, וכבר נתבארו דינים אלו במשנתנו, ועל דרך זה נתבאר בפנים, (ומיהו לא ביארו לנו רבותינו בעלי התוספות, האיך מרומז כל זה בלשון "סתומים").
ואם מת והיו לו מעות מפורשין: דמי חטאת יוליך לים המלח כדין מעות חטאת שמתו בעליהן, לא נהנין בהם מדרבנן ואולם לא מועלין בהם מן התורה -
דמי עולה יביאו בהן עולה ומועלין בהן -
דמי שלמים יביאו בהן שלמים, ונאכלין אותם השלמים ליום אחד, ואינן טעונין לחם, משום שלענין תנופה אמרה תורה "ולקח הכהן וגו' וחלת מצה אחת וגו' ונתן על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר.
ד. איל "של אחר כפרה", דהיינו שהפריש הנזיר איל לשלמיו ואבד ונתכפר באחר, ושוב מצאו את הראשון, אינה משנה או ברייתא, אלא סברא הוא! שהרי:
"של אחר המיתה" מאי טעמא אינו טעון לחם? משום דלא חזיא לכפרה של הנזיר ואין מתקיים "על כפי הנזיר", "של אחר כפרה" נמי, הא לא חזיא לכפרה של הנזיר ואין כאן "כפי נזיר".  14 

 14.  משמע מלשון הגמרא שאמרה "לא חזיא לכפרה", ש"על כפי הנזיר" לא מיקרי אלא אם מתכפר הנזיר בו, אבל אם אינו מתכפר בו אף שעדיין שם נזיר עליו (וכגון שלא גילח, לדעת רבי אליעזר - לקמן מח א - שהתגלחת מעכבת), אין הוא טעון תנופה, דלא מיקרי "על כפי הנזיר".
ואחר שביאר שמואל את השמועה, הקשה לאבוה בר איהי:  15 

 15.  נתבאר לפי פירושם השני של התוספות בד"ה אלו; ולפי פירושם הראשון נתקשה שמואל במקור הדין "שלאחר כפרה", ואבוה בר איהי השיב לו "סברא הוא".
ותו ליכא (וכי אין עוד איל נזיר שאינו טעון לחם)!?
והא איכא הא דתני לוי ברייתא:
"ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (שלא לשמן),  16  הרי הם כשרים, ולא עולין לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין: לא לחם ולא זרוע.  17  ואם כן הרי מצאנו עוד איל נזיר שאינו טעון לחם!?

 16.  כן הביאו התוספות פירוש אחד מרש"י במנחות מח ב, ועוד הביאו פירוש אחר מרש"י שם, דהיינו שהביא איל בן שנה ולא בן שתיים.   17.  א. כתבו התוספות: "הואיל ואין הנזיר ניתר בהן לכך אינן טעונין זרוע להתבשל עם האיל ולעשות תנופה", ולא הזכירו כאן "על כפי הנזיר" שהוא אמור אף לגבי תנופת הזרוע. ב. עוד כתבו התוספות: והוא הדין דבמתניתין הוה ליה למיתני "ולא זרוע"; אבל בתוספות במנחות ד ב ד"ה ואין, דקדקו, שלא נאמר "ולא זרוע" אלא גבי שלא כמצוותן, וכתבו: "דשלא כמצוותן הוי משונה יותר מדאי; ועוד שלא כמצוותו נראה דהיינו בן שנה והביא בן שתיים או מחוסר זמן דהוי משונה יותר מדאי".
ומשנינן: אותם נעשו כמצותן קא חשיב (אותם בלבד מנה בעל השמועה), אבל כאלו שנעשו שלא כמצותן, לא קא חשיב.  18  למדנו בברייתא: המפריש מעות לנזירותו וכו' מת, והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה:

 18.  במשנתנו נתבאר לפי צד אחד, שאיל נזיר של אשה שהיפר לה בעלה (והוא הדין בכל אלו שנמנו כאן) שם "שלמי נזיר" עליו, ראה שם; ואם כן, יש לפרש את כוונת הגמרא בתירוצה, שבאיל שלמים שלא נעשה כמצותו הרי הוא שלמי נדבה, ודבר פשוט הוא שאינו טעון לחם, וכשאר שלמים שאינן טעונין לחם, ולא נמנו כאן אלא "שלמי נזיר" שאינן טעונין לחם אף שהם "שלמי נזיר" ומשום דבעינן "על כפי הנזיר".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב