פרשני:בבלי:נזיר כד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כד א

חברותא[edit]

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל.  1 

 1.  מהתוספות והמפרש נראה שאין גורסים "למ לכות".
כלומר: נשתלבה הבכירה בישראל ארבעה דורות קודם לאחותה, שהרי מרות "המואביה" נולד עובד, והוא הוליד את ישי, והוא הוליד את דוד, והוא הוליד את שלמה, ושלמה נשא את נעמה ה"עמונית", הרי שקדמה בארבע דורות, שהן: עובד, ישי, דוד ושלמה.
מתניתין:
לעיל בגמרא כא ב נסתפקה הגמרא אם בעל מיעקר עקר או מיגז גייז, ומסקנת הגמרא היא שהבעל מיגז גייז, ועל כן תתבאר משנתנו לפי צד זה.  2  האשה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה (היינו שלש בהמות: כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים) לקרבן נזירות טהרה, ואחר כך היפר לה בעלה - מה יעשו בקרבנות שהפרישה:

 2.  ובהערות תתבאר המשנה לפי הצד ש"בעל מיעקר עקר".
אם שלו היתה הבהמה שהפרישה, תצא - כל הבהמות - ותרעה בעדר, כלומר: אין בה קדושה כלל, שלא הקנה לה בעלה בהמה לקרבן אלא אם תצטרך לה, אבל אם הופרה נזירותה ושוב אינה צריכה קרבן, מסתמא על דעת כן לא הקנה לה בעלה את הקרבן, ואין הבהמה קדושה כלל, ובגמרא יתבאר יותר.
ואם שלה היתה הבהמה:
החטאת תמות, כי היות וכבר אינה נזירה שהרי היפר לה בעלה, הרי זו כמי ש"מתו" בעליה,  3  והחטאת שמתו בעליה הולכת היא למיתה, מהלכה למשה מסיני.  4 

 3.  וזו היא אחת מחמש חטאות המתות; והרא"ש (לעיל כא ב) דימה חטאת זו לחטאת ש"כיפרו" בעליה, שאף היא תמות.   4.  א. ואם תאמר: הרי בנזירה טמאה שהיפר לה בעלה מבואר בברייתא ובגמרא לעיל יט א וכב א, שמביאה היא את חטאת העוף אם בעל מיגז גייז, ואילו כאן מבואר שהחטאת תמות! ? וצריך לומר שקרבנות הטומאה באים "על" הטומאה, ולכן היא מביאתם אף שהיפר לה בעלה, (ראה לשון התוספות בדף יט א ד"ה ואי שכתבו לפרש את הטעם שאם מיגז גייז מביאה נזירה טמאה את עולת העוף אף שהיפר לה בעלה: "דהא אתמול כי נטמאה נזירה היתה"), אבל קרבנות הטהרה אינם "על" הנזירות אלא "חלק מהנזירות", (ראה גם בחידושי רבינו עקיבא איגר לדף כט), ולכן אם היפר לה בעלה הרי זה כמי ש"מתו בעליה", על פי חידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נזירות (דף כח סוף דיבור הראשון), וראה עוד בענין זה בהערות בהמשך המשנה; (וכל זה צריך תלמוד, ראה כריתות ח ב שקרבנות הטומאה באים להחיל עליו נזירות טהרה, וברש"י שבועות יז א ד"ה צריך "וקרבן נזיר טמא לאו אעוון טומאה אתי, אלא למיחל עליה נזירות טהרה", ועוד, שאם כן אפילו אם לא הפרישה את קרבנותיה למה לא תביאם, ולא מצינו כן). ואין לומר שהחילוק הוא בין חטאת העוף לעולת העוף ומשום שחטאת העוף באה אפילו על הספק או בסיבה כל שהיא, כמבואר בתוספות לעיל יט א וכב א; זה אינו, שהרי לא הוצרכו התוספות שם לסברא זו, אלא אם בעל "מיעקר עקר", ראה שם היטב. ב. כתבו התוספות: החטאת תמות אף על גב דהפר לה, כדמפרש לה (לעיל כא ב) טעמא דמתניתין כיון דבעיא כפרה הויא כחטאת שמתו בעליה. כוונת התוספות היא, שלפי הצד ש"בעל מיעקר עקר" לזה צריכים אנו לסברא שכתבו התוספות "כיון דבעיא כפרה", אבל לפי הצד ש"בעל מיגז גייז" אין אנו צריכים לסברא זו, וכנראה מן הגמרא לעיל כא ב, שלא נזכרה סברא זו בגמרא אלא אם בעל מיעקר עקר, אבל אם בעל מיגז גייז ניחא לגמרא שם בפשיטות שהחטאת תמות, על פי רבינו עקיבא איגר; וביאור מה שכתבו להצד ש"מיעקר עקר" ראה מה שנתבאר לעיל כא ב. ג. כתבו התוספות לקמן בד"ה דמי חטאת, שבחטאת זו אין נהנין מדרבנן, אבל אין מועלין בו, משום שאינו קדשי ה', וכעין שנתבאר בהמשך המשנה לגבי דמי חטאת.
ואילו הבהמה שהפרישה לעולה - תקרב עולה,  5  והבהמה שהפרישה לשלמים תקרב שלמים.  6 

 5.  כתבו התוספות בד"ה והעולה, "ואם תאמר: ולרבי ישמעאל דאמר לעיל (יט א) דעולה (של נזיר טמא) לאו דורון הוא ולא קריבה (אם היפר הבעל לאשה נזירה שנטמאה), אטו פליג נמי אמתניתין דהכא דתני בהדיא דעולה קריבה עולה"! ? כוונת קושייתם היא להצד ד"מיעקר עקר", כי רק על צד זה נתבאר בגמרא לעיל שאם עולה לאו דורון הוא, אין היא צריכה להביאה; אבל אם מיגז גייז מבואר שם בגמרא שצריכה היא להביאה לכולי עלמא, (וכעין זה נתבאר לעיל בדברי התוספות בדיבור הקודם, שאינם אלא לפי הצד ד"בעל מיעקר עקר"). ותירצו התוספות: דאפילו רבי ישמעאל מודה בנזיר טהור דעולת בהמה דורון היא, דדוקא גבי נזיר טמא דכתיב ביה "וכפר" וכתיב עולה בההיא קרא, משמע ליה דעולה נמי באה לכפרה.   6.  א. בטעם הדבר שהיא מביאה את העולה והשלמים שהפרישה - אם בעל מיגז גייז - יש לפרש בשני אופנים: האחד: משום שעולה ושלמים באים בנדבה, ולכן, אף על פי שכבר אינה נזירה ואין שייך שתביא "קרבנות נזיר", מכל מקום באים קרבנות אלו בנדבה מאחר שהפרישתם ושם "קרבנות נדבה" עליהם ; וכן נראה מלשונות האחרונים, וכן היא פשטות הסוגיא לקמן כח ב, (ולפי זה חטאת שאינה באה בנדבה לא היו מקריבים אותה אפילו בלי הלכה למשה מסיני ולא נצרכה ההלכה אלא לומר ש"תמות"). ולפי פירוש זה בהכרח שחלוקה נזירה טהורה שהיפר לה בעלה מנזירה טמאה שהיפר לה בעלה, כי הטמאה מביאה אף קרבנות שאין באים בנדבה, שהרי מביאה חטאת העוף שאינה באה בנדבה, ובתוספות לעיל כב א מבואר שהיא מביאה גם אשם, ואף שהוא אינו בא בנדבה, והטעם הוא על דרך שנתבאר בהערה לעיל בשם הגרי"ז ראה שם. השני: אף שהיפר לה בעלה, בכל זאת צריכה היא להביא את קרבנות הנזירות שהפרישה, ואף אלו שאינם באים בנדבה, ושם "קרבנות נזירות" יש לעולה ולשלמים; ובהערות בהמשך יבוארו ראיות לכאורה לצד זה, והדברים צריכים תלמ וד. ב. בטעם הדבר שהיא מביאה את העולה והשלמים אם בעל "מיעקר עקר", ראה מה שהאריך בזה ב"ארזי הלבנון" אות פ.
ואין נאכלין השלמים אלא ליום אחד בלבד כחומר שלמי נזיר,  7  ולא כשאר שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.

 7.  לשון התוספות הוא: "ונאכלין ליום אחד כחומר שלמי נזיר, ואפילו למאן דאמר בעל מיעקר עקר כיון שהיא קדשתם לדין שלמי נזיר יאכלו בכל החומר שבהם". ומשמעות לשונם היא, שאם בעל מיגז גייז שם "שלמי נזיר" ממש עליהם ולכן הם נאכלים ליום אחד, (ולא הוצרכו לטעם "שהיא קדשתם" אלא להצד שמיעקר עקר), ולפי זה מבואר מדבריהם כטעם השני שנתבאר בהערה לעיל. אבל ב"ארזי הלבנון" אות עו הביא בזה מחלוקת אחרונים, ולדעת ה"קרן אורה" אין זה אלא מדרבנן, כיון דאין כאן נזיר ולנדבה הן באין, ואף לדעת הגרי"ז - הובא שם - שהוא מדאורייתא, מכל מקום מבואר שם שדין "שלמי נדבה" עליהם, ראה שם, וראה עוד בהערות בהמשך המשנה.
ואינן - השלמים - טעונין לחם, שהרי נאמר בתורה בהנפת הלחם שהיא "על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר כיון שהיפר לה.  8 

 8.  א. נתבאר על פי התוספות שכתבו: "ואינם טעונים לחם כשאר (שלמי נזיר), דכתיב "על כפי הנזיר", ואין כאן כפי הנזיר דהפר לה". ביאור דבריהם: אי לאו שאמרה תורה "על כפי הנזיר" היתה היא חייבת להביא לחם ואף שאינה נזירה ועדיין לא הפרישה את הלחם, והטעם הוא משום שהיה לנו לומר: כשם שהם נאכלים ליום אחד כחומר שלמי נזיר, כך צריכה היא להביא לחם עם השלמים. ומזה משמע שהשלמים נאכלים ליום אחד מן התורה (ראה בהערה לעיל), שאם לא כן למה תביא לחם חולין בעזרה. ב. עוד כתבו התוספות: "ואם הקדישו כבר טעון פדייה, ואפילו אי מיעקר עקר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון, ואי מיגז גייז נמי מצי לפדות (כלומר: כיון שמיגז גייז, אם כן קדוש הלחם מעיקר הדין ואיך יכולה לפדותו והרי קדושת הגוף אינה נפדית), דאין לו קדושת הגוף עד שיישחט עליו הקרבן". ג. בתוספות בעמוד ב ד"ה ואין, מבואר, שאין שלמים אלו טעונין זרוע בשילה; אבל בתוספות במנחות ד ב ד"ה ואין, מבואר, שהם טעונים זרוע בשילה, ראה שם היטב.
ואם היו לה מעות שהפרישה לקרבנות נזירות טהרה והיו סתומין (שלא פירשה אלו מן המעות לחטאת ואלו לעולה ושלמים, אלא שאמרה סתם: "מעות אלו יהיו לקרבנות נזירותי") יפלו כל המעות לנדבה (לקיץ המזבח)  9 , והלכה מחודשת היא, ובגמרא נחלקו אמוראים אם הלכה למשה מסיני היא, או שדין זה נלמד מדרשת הכתובים.  10 

 9.  "קיץ המזבח": כשהמזבח בטל מקרבנות, מביאים מדמים אלו עולות להקריב, וכתבו התוספות שנסכיה באים משל ציבור.   10.  א. ואם הפרישה ציבור אחד של מעות, ואמרה: "אלו לנזירותי" ולא אמרה "אלו לקרבנות נזירותי", כי אז אין אלו "מעות סתומין" שדינם ליפול לנדבה, ואף אינם "מפורשין" שיהיה דינם כמבואר במשנה במעות מפורשין; אלא יביא בהם עולה או שלמים, שהיות ולא אמרה "אלו לקרבנות נזירותי" אין במשמע לשונה שיחולקו המעות באופן שוה בין שלשת הקרבנות שהיא חייבת (דהיינו: חטאת עולה ושלמים), אלא שתביא בהם קרבנות לנזירותה, אם תרצה קרבן זה ואם תרצה קרבן אחר, והיות שאין בדמים אלו דמי חטאת, כי אז אין הם בכלל מעות סתומין שיפלו לנדבה, אלא תביא בהם עולה או שלמים; תוספות בסוגיא, ושם יתבאר המקור לכל זה. ב. אין דין "מעות סתומין" אמור, אלא כשלא פירשה בלשונה שיהיו הדמים לחטאת (בכלל שאר הקרבנות), אבל אם הזכירה בלשונה את החטאת אין אלו "מעות סתומין" שנתחדשה בהם הלכה שיפלו לנדבה, אלא הן מעות "מפורשין בתערובת", שמתוך תערובת דמי חטאת שבהן ילכו כולם לים המלח, כן מבואר בגמרא דף כו א.
ואם היו לה מעות מפורשין (שהפרישה שלש ציבורין של מעות, ופירשה אלו מעות לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים):
דמי חטאת ילכו לים המלח לאיבוד, כיון שאילו היתה הבהמה לפנינו היתה הולכת למיתה מהלכה למשה מסיני.
לא נהנין במעות אלו מדרבנן,  11  ולא מועלין בהן (אין חייבים עליהם קרבן מעילה), כי מאחר שאינם עומדים להקרבה אין הם בכלל "קדשי ה'" שחייבים עליהם קרבן מעילה.

 11.  כן מבואר בתוספות; וב"ארזי הלבנון" אות פה הביא בשם שו"ת הרי"ד שהם אסורים בהנאה מן התורה, וראה עוד שם מה שהביא בשם כמה אחרונים.
דמי עולה יביאו בהם עולה  12  ומועלין בהן.

 12.  כתבו התוספות: "דדורון הוא, ומועלין בהן כיון דקריבין למזבח". ויש להסתפק בכוונתם, אם מה שהוצרכו לטעם ד"עולה דורון הוא" היינו דוקא אם בעל מיעקר עקר, או שמא אפילו אם בעל מיגז גייז אם לא היתה העולה דורון לא היתה מביאתה.
דמי שלמים יביאו בהם שלמים.  13 

 13.  ומעילה אין שייך בהם, שהרי אף בבהמת שלמים אין מועלים אלא באימורים לאחר זריקת הדם.
ונאכלין השלמים שיביאו בהם ליום אחד כחומר שלמי נזיר, היות והופרשו לשלמי נזיר, ואין טעונין לחם, וכפי שנתבאר במשנה לעיל לענין בהמת שלמים שהפרישה.
גמרא:
שנינו במשנה: אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה הבהמה, החטאת תמות, ועולה תקרב עולה, והשלמים תקרב שלמים:
טעם הדין - לפי הבנת הגמרא עכשיו - הוא, משום שהבעל לא נתן לה את הבהמה משלו אלא אם תצטרך לו, וכיון שלבסוף לא נצטרכה האשה לקרבן, הרי שעל דעת זה לא נתן לה; ולפיכך שואלת הגמרא: הרי בהכרח שהבעל אינו משועבד לה להביא קרבנות עבורה, שאם כן לא היה מקום לחלק בין בהמה שלו לבהמה שלה, כי אם הוא משועבד לה מכח תנאי כתובה, הרי הוא משועבד לה אף אם לא תצטרך בסופו של דבר לקרבן  14  -

 14.  א. לשון התוספות הוא: "וסלקא דעתין דתנאי כתובה עדיף, ואפילו במידי דלא צריכא לה, נמי משתעבד לה". ב. "תנאי כתובה" הוא דברים שמתחייב הבעל לאשתו והם כתובים בכתובה, כגון מזון אשתו והבנות ו"כתובת בנין דכרין" וכיוצא בזה. ג. שיטת התוספות כאן היא, שחיוב הבעל להביא את קרבנות אשתו אינו אלא משום "תנאי כתובה", ואולם ראה בנדרים לה ב שהגמרא לומדת שהבעל מביא קרבן על אשתו מפסוק "זאת תורת היולדת", ומטעם זה מביא הוא קרבן אפילו בלא דעת אשתו, ראה שם, וראה ב"קרן אורה"; וראה גם ב"שלמי יוסף" על מסכת נזיר סימן מה ד"ה והנה מהספרי, שחיוב הבעל אינו מדין "תנאי כתובה" והוכיח כן, ותמה על התוספות בסוגייתנו.
ואם כן מאן תנא (מי הוא התנא שסובר כן ושנה את משנתנו) דבעל לא משתעבד לה לאשתו בתנאי כתובה להביא את קרבנותיה עבורה?
אמר רב חסדא: רבנן - החולקים על רבי יהודה בברייתא המובאת לקמן - היא!
דאי סלקא דעתך (כי אם תאמר) שמשנתנו רבי יהודה היא, אמאי שנינו: אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, והא משתעבד הבעל לה!?
דתניא:
היולדת חייבת בקרבן, ויש חילוק בין עשירה לעניה, שהעשירה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואילו העניה אינה מביאה אלא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן מצינו עוד קרבנות שיש חילוק בהם בין עשיר לעני, כגון מצורע המביא קרבן לטהרתו, וחטאת הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, ושבועת העדות.
רבי יהודה אומר:
אדם - בעל שהיה עשיר - מביא קרבן עשיר על אשתו החייבת בקרבן שיש בו חילוק בין עשיר לעני, ואינו יכול לומר: והלא אין לה כלום ותביא קרבן עני.
וכן מביא הוא את כל קרבנותיה שהיא חייבת -  15 

 15.  כתבו התוספות: ודוקא חובות שהיא חייבת, כגון יולדת וזבה, אבל נדרים ונדבות, לאו כל כמינה לידור אלף עולות ליום; ואומר ר"י: דדוקא אותן שנתחייבה משנשאת ואילך, ולא אותן שנתחייבה קודם שנשאת.
שהרי כך כותבת האשה לבעלה כשהוא מגרשה: "כל אחריות - היינו אחריות הקרבנות - דאית לי עלך מן קדמת דנא"  16  (כל אחריות שיש לי עליך - מאז, היינו מתקופת הנשואין), כלומר: כשהאשה מתגרשת ומקבלת את כתובתה, הרי היא כותבת לבעלה: "התקבלתי כתובתי, וכל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא הכל מחלתי (ואף שעדיין לא הבאתי את הקרבנות) ", הרי שהבעל אחראי לקרבנותיה, שאם לא כן לא היתה צריכה למחול.  17 

 16.  גירסת הברייתא נכתבה על פי גירסת רש"י שהביאו התוספות, ולפי הגירסא שלפנינו הבעל הוא שכותב לה בכתובתה שהוא מקבל על עצמו אחריות לקרבנותיה, והרא"ש הביא את שתי הגירסאות. והנה בדברי התוספות כאן מבואר, שהם מסכימים עם גירסת רש"י, ואילו לעיל בד"ה דאי ס"ד - כתבו, שהוא "תנאי כתובה", וכן כתבו לקמן בד"ה איכא, ובהכרח שהוא כתוב בכתובה, כי לא מצינו "תנאי כתובה" שאינו כתוב בכתובה, ואם כן משמע שהם גורסים כגירסא שלפנינו, ולא כמו שהסכימו כאן עם רש"י, והדברים צריכים תלמוד.   17.  ב"שלמי יוסף" על מסכת נזיר סימן מ"ה אחר שהוכיח שאינו מתנאי כתובה, כתב שם בד"ה ויש לעיין להוכיח ממה שהבעל מביא קרבן עשיר על אשתו העניה ד"הוי חיוב קרבן שלו", ואינו חוב להקדש לפרוע חוב אשתו, ראה שם; ולפי זה יש לבאר את סוגיית הגמרא כאן, שאם תמצי לומר כרבי יהודה שהבעל מביא קרבן עשיר על אשתו, נמצא שזה גם חיוב שלו, ואם כן, כשם שאם הפרישה הבהמה משלה הדין הוא שאינו יוצא לחולין ואף שאינה צריכה לו, הוא הדין אם הבהמה היתה שלו, שהרי זה גם חיוב שלו; ואולם בשם הגרי"ז כתבו כאן, שלדעת רבי יהודה אינו חיוב של הבעל לגבוה, שאם כן לא היה מועיל מה שהיא פוטרת אותו לאחר גירושיה.
רבא אמר: אפילו תימא שמשנתנו רבי יהודה היא, ובכל זאת אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר.
ומשום דכי משעבד לה הבעל לאשתו רק במילתא דצריכה לה (בדבר שהיא זקוקה בו לבסוף), אבל במילתא דלא צריכא לה לבסוף - לא משתעבד לה, ואם כן ממילא בטל ההקדש.
איכא דאמרי שבאופן אחר נחלקו רב חסדא ורבא, שלדעת רב חסדא: אדרבה לפי רבי יהודה ניחא יותר משנתנו, ולדעת רבא: משנתנו אתיא אפילו כרבנן -
מאן תנא דמשנתנו? אמר רב חסדא: דוקא רבי יהודה היא, ומה שאין הבהמה קדושה ואף שנשתעבד לה להביא קרבנותיה, הוא משום דכי משעבד לה במילתא דצריכא, אבל במילתא דלא צריכא, לא.
וכיון שאינו משועבד לה לאופן כזה, ממילא אין הקרבן קדוש אם בסוף לא הוצרכה האשה לקרבן.
דאי תאמר שמשנתנו רבנן היא, תיקשי: הא לא משעבד לה כלל להביא קרבנותיה עבורה, אלא היכי דמי דמשעבד לה!? כלומר: והאיך אפשר שתהיה הבהמה משלו אף שאינו משועבד לה!? הרי בהכרח: כגון דאקנייה לה שהקנה הוא לה את הבהמה במתנה כדי שתפרישנו לקרבנה -
ואם כן, כיון דאקני לה  18  הוה דנפשה (היות ונתן הוא לה את הבהמה הרי היא כבהמה שלה), ומן הדין היה שתיקרב הבהמה אף שהיפר לה, וכדין בהמה שלה.  19 

 18.  כתבו התוספות, שאין הנידון כאן באופן שנתן לה עכשיו לקרבנות הנזירות, שהרי אם כן קיים לה את נזירותה, ושוב אינו יכול להפר לה ; אלא שאמר לה קודם לכן ימים רבים: "אם תצטרכי לקרבנות תקחי מבהמותי".   19.  מלשון הגמרא נראה, שהחילוק הוא: אם משועבד הוא לה, הרי שלא זכתה בו מקודם ההקדש, ואם כן אין זו בהמה "שלה" אלא של בעלה, אבל אם הוא נותן לה מבהמותיו, צריך הוא תחילה להקנות לה את הבהמה, וכיון שזכתה בבהמה הרי היא בהמה שלה, וצריך תלמוד.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב