פרשני:בבלי:נזיר כח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כח ב

חברותא[edit]

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא במשנתנו אם יכול הוא להפר אחר שחיטה וקודם זריקה: תנא דידן סבר: יכול הוא להפר כל עוד אסורה היא ביין, ולכן:
רק משנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר, דכיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא (היות ונזרק עליה אחד מן הדמים, מיד מותרת היא ביין) והא לית לה ניוול (ואז פסק עינויה), ולכן הדין תלוי בזריקת דם ולא בשחיטה.
ורבי עקיבא סבר:
אפילו רק אישתחיטת (נשחטה) הבהמה, שוב אינו יכול להפר, משום הפסד קדשים, שהרי אם יפר לה קודם שנזרק הדם, שוב לא יוכל לזרוק את הדם כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל, ויצאו הקרבנות לבית השריפה, שהרי בלא זריקת דם אין הבשר ניתר באכילה.  1 

 1.  כתב ב"קרן אורה", דבפשוטו לא אמר רבי עקיבא שיש בזה משום הפסד קדשים, אלא אם כן שלה היתה הבהמה, אבל אם שלו היתה הבהמה הרי תצא לחולין, ואין כאן הפסד קדשים, וראה עוד שם.
היה סבור רבי זירא בטעם הדבר שאינו יכול לזרוק את הדם אחר ההפרה, שהוא משום שאחר ההפרה אינו יכול לזרוק את הדם לשם שלמי נזיר, כי כבר אינם שלמי נזיר אלא שלמי נדבה, ואסור לזרוק את הדם לשם דבר שלא היו עומדים לו קודם שחיטה;  2  ולפיכך:

 2.  נתבאר על פי לשון התוספות ולשון הרא"ש.
מתקיף לה רבי זירא: ואמאי, כלומר: מה בכך שלא עמדו הקרבנות לשלמי נדבה קודם שחיטה, וכי משום זה אסור לזרוק את הדם!?
לזרוק דמן של הבהמה שנשחטה שלא לשמן  3  (שלא לשם שלמי נזיר), ויתיר בשר באכילה, ולא ייפסדו הקדשים!?

 3.  כתבו התוספות: "ולזרוק דמו שלא לשמו ויותר הבשר באכילה, כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן, דכיון דהיפר לה ואינה עוד נזירה שוב אין עומדין לשמן, ואפילו יזרוק דמן סתם - כשרים, דסתמא שלא לשמן קיימי, והכי קאמר: יזרק דמו, דסתמא שלא לשמן קיימי, אלא לשם שלמי נדבה כיון דאינה עוד נזירה". ולשונם בתחילת דבריהם "כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן" צריך ביאור, שהרי היינו לשמן, וכמו שכתבו התוספות שסתמן עומדין שלא לשם שלמי עצרת. ולשון הרא"ש הוא: "ואמאי, ולזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה, דתנן: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה", ולכאורה מבואר בדבריו דמיקרי זביחה שלא לשמה כששוחט לשם שלמי נדבה, (וכנראה מתחילת לשון התוספות, וראה עוד בזה בהערות בהמשך הסוגיא, וכל זה צריך תלמוד). אלא שיש לפרש, שכוונתו להוכיח מאותה משנה, שמותר לזרוק את הדם לשם נדבה אף שקודם שחיטה לא היו הזבחים עומדים לזה, כי מאחר ששנינו שהזובח (שוחט) לשמה הרי הוא כשר, ממילא משמע דמותר הוא לזרוק לכתחילה אחר ששחט שלא לשמה; אלא דלפי פירוש זה יקשה, למה לא הביאה הגמרא ראיה ממשנה זו, ולמה הוצרכה הגמרא לראיה מברייתא ד"כבשי עצרת", וצריך תלמוד.
מי לא תניא (האם לא למדנו בברייתא שמותר הוא לזרוק את הדם):
כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם שלמי נדבה,  4  ומתוך כך אינם עולים לחובת "כבשי עצרת" כדין זבחים שנזבחו שלא לשמן, שאינם עולים לבעלים לשם חובה.

 4.  כן פירשו התוספות, וראה ברש"י ביצה כ ב שפירש: ושחטן לשם עולה.
או ששחטן לפני זמנן בערב עצרת או לאחר זמנן במוצאי עצרת, ובטל מהם שם "כבשי עצרת", הדם יזרק והבשר יאכל.
וכששחטן ביום טוב שלא לשמן, צריך לזרוק את הדם ביום טוב (כדי שלא ייפסל בלינה) ואינו חושש לאיסור "מתקן",  5  ואם היתה שבת לא יזרק מפני שהוא כמתקן את הבשר ואסור מדרבנן, ואם זרק בשבת הורצה להקטיר אימורין לערב.

 5.  א. נתבאר על פי הרא"ש. ב. הקטרת האימורין ביום טוב, תלויה בנידון אם "נדרים ונדבות קרבין ביום טוב", שאם אינם קרבים ביום טוב אסור להקטיר את האימורין עד לערב, וגם הבשר לא ייאכל עד הערב, כי עד שלא הוקטרו האימורין אסור לאכול את הבשר; אבל זריקת הדם מותרת ביום טוב אפילו למאן דאמר "נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב".
הרי מוכח שמותר לזרוק את הדם לשם שלמי נדבה, שהרי בהכרח לשם נדבה הוא זורקן כי לכך הם עומדים, ואף על פי שלא היו עומדים הכבשים לזה קודם שחיטה.  6 

 6.  נתבאר על פי הרא"ש; וכן מבואר בתוספות, שהקשו: למה לא מביאה הגמרא ראיה ממה שנתבאר במשנה לעיל כד א שאם הפרישה את בהמתה והיפר לה בעלה "העולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים", הרי שמותר לזרוק את הדם למה שלא היה עומד לו מתחילה! ? ותירצו: "דלא דמי דהתם בשעת שחיטה (כבר) היפר לה, ובין בזריקה ובין בשחיטה עומד שלא לשמן, אבל הכא דבשעת שחיטה היה עומד לשמן ועתה עומד שלא לשמן לא מיתכשר (לכאורה לאו דוקא "לא מיתכשר" אלא שאסור לזרוק, וכלשונם בתחילת הסוגיא) שלא לשמן", והיינו כהרא"ש. ואולם הקשו על זה: "וצריך עיון, דלהך דכבשי עצרת נמי לא דמי, דהתם לא נשחטו לשמן, אבל הכא כיון דנשחטו לשמן, שמא כיון דנשחטו לשמן דלא מכשרי שלא לשמן", כלומר: כשם שאנו מחלקים בין קרבנות שכבר נשתנה שמן קודם שחיטה שאת אלו מותר לשחוט ולזרוק לשם מה שלא היו עומדים לו מתחילה, הוא הדין שיש לחלק בין קרבנות האשה שהיפר לה בעלה שבשעת שחיטה עצמה עדיין היו עומדים לשמן, לבין כבשי עצרת שבשעת שחיטה עצמה כבר אינם עומדים לשם כבשי עצרת שהרי השחיטה כבר לא היתה לשמה, וראה מה שתירצו בזה.
אמרי בני הישיבה לתרץ:
אי דשחיט עולה או שלמים הכי נמי, אכן אם קודם הפרתו לא נשחטה אלא העולה או השלמים אכן יכול הוא להפר, כי אין כאן הפסד קדשים, כיון שיכול לזרוק את הדם.
אלא הכא במאי עסקינן במשנתנו: כגון ששחט חטאת ברישא (שחט את החטאת תחילה), כי בחטאת אין לו תקנה לזרוק דמה שלא לשמה, דחטאת מיפסלה שלא לשמה לשום שלמי נדבה, דחטאת אינו בא בנדבה.  7 

 7.  א. נתבאר על פי לשון התוספות; ויש לפרש כוונתם בשני אופנים: האחד: דהזריקה אכתי מיקרי "זריקה שלא לשמה" (וכמו שנתבאר בהערה לעיל מלשון התוספות והרא"ש), ולכן בחטאת שהיא פסולה כשעבד עבודותיה שלא לשמה, כמבואר במשנה בריש זבחים, לכן אינו יכול לזרוק דמה; וכפירוש זה משמע ברא"ש, שכתב: "כגון דשחט חטאת שפסולה שלא לשמה", ולא הוסיף על זה כלשון התוספות, וכן הביא בקרן אורה בשם הירושלמי, וראה שם מה שכתב על זה. השני: כיון דחטאת אינה באה בנדבה, ממילא ייפסדו הקדשים, שהרי כבר אינה "חטאת נזיר", ואילו "חטאת נדבה" אין שייך כלל, וממילא מיפסיל, ולזה נוטה יותר לשון התוספות; אלא שלפי זה צריך ביאור: למה לן הדין הידוע שחטאת פסולה שלא לשמה, והרי פשיטא היא, כי מאחר שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לשם חובה וזבחי נדבה הן, אם כן ממילא החטאת פסולה, שהרי אינה באה בנדבה, וכל זה צריך תלמוד. ב. במפרש מבואר פירוש שלישי, וז"ל: "כגון דשחט חטאת ברישא, דאי מיפר לה בעל, תו לא הוי ליה תקנתא, דהוה ליה כחטאת שנתכפרו בעליה", ביאור דבריו: כשם שאם היפר לה בעלה קודם שחיטה תמות החטאת, כמבואר במשנה לעיל כד א, כך גם אם היפר לה בין שחיטה לזריקה; והתוספות והרא"ש שלא פירשו כן, יש לומר שהם סוברים שלא נאמרה הלכה למשה מסיני אלא על בהמה חיה שתמות, ולא על בהמה שחוטה שתיפסל. ג. הקשה רבינו עקיבא איגר, כיון דבחטאת עסקינן, אם כן אף קודם שחיטה לא יפר, שהרי החטאת תמות משהיפר לה וכדלעיל במשנה כד א, ויש כאן הפסד קדשים, ראה שם.
ואם תאמר: אם כן ששחט החטאת בתחילה, האיך אמר תנא קמא שאינו יכול להפר כיון שכבר הותרה האשה ביין, והרי עד כאן לא שמענו שהותר הנזיר ביין אחר מעשה יחידי אלא אחר זריקת דם השלמים, ומשום שנאמר: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד" ומבואר בגמרא לקמן מה א דהיינו שלמים -
זה אינו, וכדתנן במשנה לקמן מה א: "אם גילח על אחת משלשתן - על אחת משלשת הקרבנות - יצא".  8   9  שנינו במשנה: במה דברים אמורים בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה יפר, ורבי מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת:

 8.  נתבאר על פי התוספות; ותוספת ביאור לדבריהם: לקמן במשנה מה א שנינו: "תגלחת הטהרה כיצד: היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים, ושוחט את השלמים ומגלח עליהם, דברי רבי יהודה וכו"', והיינו שמצות התגלחת יש לקיימה אחר הבאת השלמים שהוא מביא בתחילה (כן היא שיטת התוספות שם בכוונת המשנה), ומשום שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד", ופירשו חכמים שכוונת הכתוב לומר שיגלח אחר הבאת השלמים, שנאמר בהם "ושחטו פתח אוהל מועד". ושם שנינו עוד: "ואם גילח על אחת משלשתן יצא", כלומר: כל קרבן שהביא בתחילה וגילח לאחריו, יצא. וכוונת דברי התוספות הם, כי מאחר שהפסוק מתפרש שהוא מביא את השלמים בתחילה, אם כן לא שמענו שהנזיר מותר ביין אלא אחר מעשה יחידי שנזכר בתורה, דהיינו שלמים, אבל אם הקריב חטאת תחילה, בזו לא שמענו שיהיה הנזיר מותר ביין לאחר זריקת דמו. ובביאור הראיה מ"אם גילח על אחת משלשתן יצא" כתבו התוספות "דמותר מיד לשתות יין, שהרי מגלח על אחת מהן או חטאת או עולה או שלמים וליכא ניוול". ביאור דבריהם הוא על פי המבואר בתוספות לקמן מז א - וכפי שהוכיחו האחרונים - שאין הנזיר מותר בתגלחת מצוה אלא כשהוא מותר בתגלחת, ואם לא כן אסור לו לגלח, (ומטעם זה מבואר שם, שלפי רבי אליעזר הסובר שאין היתר תגלחת אלא אחר הקרבת כל הקרבנות אין הוא יכול לגלח אלא אחר הקרבת שלשת הקרבנות). וזה הוא שהוכיחה הגמרא ממה שהנזיר מגלח על חטאת או עולה, שמותר הוא בזריקת דמם בכל איסורי הנזירות, שאם לא כן לא היה מותר לו לגלח, ואף שתגלחת מצוה היא.   9.  בתוספות נסתפקו, אם בכל זאת היפר לה בעלה ולא חשש להפסד קדשים אם נזירותה מופרת, או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה". ודבריהם צריכים ביאור, כי מה שאמרו בגמרא יבמות צ ב שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, היינו כשגזרו חכמים "לעקור" דבר מן התורה, אבל ודאי שיכולים הם לגזור גזירות כשאינו עוקר דבר תורה. ואם כן תיקשי ממה נפשך: אם כוונתם היא למה שהאשה אסורה באיסורי הנזירות אחר ההפרה, לזה אין צריך לומר שהוא "שב ואל תעשה" כי אין זו עקירה, ואם כוונתם לזריקת דם החטאת שהוא באמת עקירת דבר תורה שמן התורה חולין בעזרה הוא, זה הרי אינו "שב ואל תעשה", וראה סגנון הקושיא בדברי רבינו עקיבא איגר, וראה ב"ארזי הלבנון" מה שהביא בשם "צפנת פענח", וראה בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וראה ב"קרן אורה".
מפרשת הגמרא את טעמו של תנא קמא שאינו סובר שמשום התגלחת יכול הוא להפר:
ותנא קמא אמר לך: אף על פי שהיא מגלחת מה איכפת לבעל בזה, שהרי אפשר לה בפאה נכרית ואינה מתגנה עליו.
ורבי מאיר סבר: בפאה נכרית - איידי דיש בה זוהמא ואינו מגופה, מתגנה היא לבעלה, ולא ניחא ליה לבעל בכך.
מתניתין:
האיש מדיר את בנו הקטן  10  בנזיר, שאם אמר האב על בנו "יהא בני נזיר" הרי הוא נזיר אפילו אם אין יודע הבן שהזירו אביו.  11 

 10.  בברייתא לקמן כט ב נחלקו תנאים, אם הוא מדירו עד שיביא שתי שערות, או עד שיגיע לעונת נדרים דהיינו בן שתים עשרה שנים ויום אחד. וכתבו התוספות (וכן היא שיטת הרא"ש, ועל פי שיטה זו ביארו את הגמרא בסוף הסוגיא), שאם הביא שתי שערות אחר תחילת הנזירות מתבטלת הנזירות; ומבואר בסוף הסוגיא, שלשיטה הסוברת שבהגעתו לעונת נדרים הדין שונה, היינו דוקא שאינו יכול להדירו כשהגיע לעונת נדרים, אבל אין הנזירות מתבטלת אם הגיע לעונת נדרים אחר שכבר הדירו אביו, וראה שם בתוספות טעמו של דבר; וברש"י סוטה כג א מבואר שהנזירות חלה עליו אף לכשיגדל.   11.  א. כן פירשו התוספות בפירוש ראשון; ובפירוש שני כתבו: אי נמי ד"מדיר את בנו בנזיר" שיצוה לבנו שיאמר "הריני נזיר"; וכפירוש ראשון פירשו התוספות לעיל ד ב ד"ה שמשון. ב. ראה מה שכתב ב"קרן אורה" על דברי התוספות שהבן נזיר אם אין הבן יודע זאת.
ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.
וכל זה כשלא מיחה הבן או קרוביו, אבל אם גילח הבן  12  או שגילחוהו קרוביו  13  שאין לך מחאה גדולה מזו, וכן מיחה הבן או שמיחו קרוביו, ובטלה הנזירות.  14 

 12.  א. היינו שגילח או שגילחוהו תגלחת האסורה לנזיר, מנחת חינוך. ב. נסתפק הרא"ש אם דוקא גילוח, או הוא הדין אם שתה יין או שנטמא למת. ג. התוספות כתבו שאין גורסים: "כיצד גילח וכו"', ואולם הרע"ב גורס "כיצד", ומפרש: כיצד יעשה האב בקרבנות שהפריש, אם גילח הבן או גילחוהו קרוביו או שנתבטלה הנזירות על ידי מחאה וכו'.   13.  ראה ב"קרן אורה" מי הם החשובים קרובים לענין זה.   14.  כתבו התוספות, דהיינו דוקא אם מיחה או שמיחו קרוביו מיד בשעת השמיעה, אבל אם שמעו ולא מיחו, ואחר כך מיחו, אין מועילה מחאתם.
היתה לו בהמה מופרשת לקרבנות נזירות טהרה ואחר כך נתבטלה הנזירות על ידי מחאה,  15  דין הקרבנות שהפריש, הוא כדין הקרבנות באשה נזירה שהיפר לה בעלה אחר שהפרישה את קרבנותיה:  16 

 15.  הקשה ב"קהלות יעקב" (סימן יז אות ב בנדמ"ח): לכאורה צריך לומר שבהמה זו אינה משל אביו, שאם אביו נתנה לו הרי זה דומה למשנה לעיל כד א שאם הבעל הוא זה שנתן לאשתו את הקרבן ואחר כך הפר לה שהבהמה יוצאת חולין שלא נתן לה אלא אם תצטרך לקרבן והוא הדין הכא, ובכרח ששל הבן היתה הבהמה והוא הקדישה; ואם כן תיקשי: אם כן כבר ידע בשעת הקדש שאביו הדירו בנזיר, ואם כן האיך יכול למחות אחר כך, לפי מה שכתבו התוספות שאין מחאה אלא בשעת שמיעה, ראה שם. ובפשוטו יש לומר שהמשנה מדברת באופן ששמע הוא והקדיש, ואחר כך שמעו קרוביו ומיחו; (אלא שעל הרע"ב שכתב אף הוא כהתוספות תיקשי קושייתו, כי לפי מה שפירש הרע"ב (הובא בהערה לעיל) את לשון המשנה: "כיצד גילח הבן וכו"' (שהתוספות מחקו ממשנתנו), נמצא שהמשנה מדברת בהדיא על הפרשת הקרבן קודם מחאת הבן, ראה שם). ולפי מה שכתב ה"מנחת חינוך" (הביאו ב"ארזי הלבנון" אות ריז), שאין מועיל מחאת הקרובים אם שמע הוא ולא מיחה, אין מקום לישוב הנ"ל; וב"קרן אורה" הובא בציונים שם אות עו כתב, שדבר זה הוא בעיא בירושלמי ולא איפשיט. וראה מה שכתב ב"קהלות יעקב" שם בישוב קושייתו, ובמה שכתב על דבריו ב"ארזי הלבנון".   16.  כמבואר דינה במשנה לעיל כד א, ודין נזיר זה כדין אשה נזירה שהיפר לה בעלה להצד ש"מיגז גייז", ושם נתבארו הדברים בפנים ובהערות ביתר הרחבה, ראה שם ותלמד לכאן.
הבהמה שהופרשה לחטאת תמות, כדין "חטאת שמתו בעליה" שהיא הולכת למיתה מהלכה למשה מסיני.
ואילו הבהמה שהופרשה לעולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים -
ונאכלין השלמים ליום אחד בלבד כחומר שלמי נזיר, ולא כשאר שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.
ואינן טעונין לחם כשאר שלמי נזיר, שהרי נאמר בהנפת הלחם "על כפי הנזיר" ואין כאן נזיר.
היו לו מעות שייחדם והקדישם לקרבנות נזירותו אבל היו סתומין (שלא פירש איזה מעות ילכו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים, אלא שאמר סתם: "מעות אלו יהיו לקרבנות נזירותי"), יפלו כולם לנדבה לקיץ המזבח.
ואם היו לו מעות מפורשים (שפירש איזה מן המעות יהיו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים): דמי חטאת ילכו לים המלח לאיבוד, כיון שאילו היתה הבהמה לפנינו היתה הולכת למיתה - לא נהנין בהם מדרבנן, ולא מועלין (אין מביאים עליהם קרבן מעילה), כיון שאין הם עומדים להקרבה ואינם "קדשי ה'".
דמי עולה יביאו בהם עולה, ומועלין בהן.
דמי שלמים יביאו בהם שלמים, ואותם שלמים נאכלין ליום אחד בלבד, ואינן טעונין לחם כדין בהמת שלמים שהופרשה.  17 

 17.  יש להסתפק כיצד יהא דין החטאת אם נתבטלה הנזירות שלא על ידי מחאה, אלא משום שהביא הקטן שתי שערות; ובפשוטו לפי מה שנתבאר לעיל כד א בשם הגרי"ז בטעם הדבר שהאשה אינה מביאה את החטאת כשהיפר לה בעלה (וכן קטן שמיחה, שדין אחד להם), שהוא משום שהקרבנות הן "חלק מהנזירות", והיות והיפר לה בעלה ואינה נזירה, לכן אינה חייבת בקרבנות, אם כן הוא הדין כשהביא שתי שערות, ופקע ממנו שם נזיר, שאינו מביא קרבנותיו, וראה בזה בהערות בהמשך הסוגיא, וראה ב"קרן אורה" (בסוף הסוגיא ד"ה ועוד משמע, וכן בדף כח ב בד"ה ועוד דקדקו), שבכי האי גוונא צריך הוא להביא קרבנותיו, ראה שם, וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רי בשם ה"מנחת חינוך".
גמרא:
שנינו במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר:
איש אין אכן מדיר הוא את בנו בנזיר, אבל אשה לא מדרת את בנה בנזיר, וכפי ששנינו במשנה, מאי טעמא, כלומר: מה הוא עיקר הטעם שהאב מדיר את בנו בנזיר, ומתוך כך יתבאר מה הטעם שאין האם מדרת את בנה בנזיר?
אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר שהאב מדיר את בנו, וכך נאמרה הלכה: אב מדיר את בנו ואין האם מדרת את בנה.  18 

 18.  בסוטה כג ב הובאה רק שיטתו של רבי יוחנן ומשמע שכן הלכה, וכהכלל בכל מקום "רבי יוחנן וריש לקיש, הלכה כרבי יוחנן", וכן פסק הרמב"ם.
וריש לקיש אמר רבי יוסי ברבי חנינא:  19 

 19.  כן מוכחת גירסת התוספות לפי שיטת רבינו תם בתוספות כט א.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב