פרשני:בבלי:נזיר מז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מז א

חברותא[edit]

מתניתין:
א. בברייתא לעיל מו א נחלקו רבי אליעזר וחכמים כיצד ניתר הנזיר מאיסורי הנזירות, שלדעת חכמים הרי הוא ניתר אחר מעשה יחידי, דהיינו אחר זריקת אחד מן הדמים, ואילו לדעת רבי אליעזר אינו ניתר אלא אחר המעשים כולם.  1 

 1.  וכן נחלקו בזה במשנה לעיל מה ב תנא קמא ורבי שמעון, (לדעת התוספות).
ומחלוקת זו מביאה אותם לחלוק בדין השנוי במשנתנו.
ב. לדעת רבי אליעזר, שאינו ניתר בתגלחת האסורה לנזיר עד שיעשה את כל המעשים כולם, ממילא אינו יכול לגלח עד שיביא את כל הקרבנות שיתירוהו בתגלחת מצוה, לפי שאינו יכול לגלח תגלחת מצוה עד שלא יהא מותר בתגלחת.  2 

 2.  כן מתבאר מדברי התוספות במשנתנו, וכמו שכתבו המפרשים (וראה "ברכת ראש" שפירש דבריהם באופן אחר) ; ולכאורה צריך ביאור, אם כן איך הוא מגלח, והרי התגלחת עצמה מעכבת היא את הנזיר מלשתות יין וליטמא למתים, ואם כן אף התגלחת עדיין לא הותרה, ואיך מגלח! ? וכתבו האחרונים (ראה חזון איש קמא ד ד"ה מ"ה א), שהיות והתגלחת עצמה מתרת אותו, הרי שלגבי התגלחת עצמה כאילו כבר הותר. ואולם עדיין צריך ביאור, שהרי התנופה היא אחר התגלחת, ואף היא מעכבת את הנזיר מלשתות יין וליטמא למתים, כמבואר לעיל מה א, ומכל מקום את תגלחת המצוה אינה מעכבת, ובהכרח שלענין תגלחת מצוה אין צריך שיהיה מותר מאיסורי הנזירות! ?
ג. נזיר שנטמא אינו יכול לגלח. שדין הוא ב"תגלחת הטהרה" כולה, שאינה נעשית אלא בטהרה.
מי שנזרק עליו אחד מן הדמים -
ונעשה ראוי לתגלחת לדעת חכמים, שזריקת אחד מן הדמים מתירתו בתגלחת.
ואינו ראוי עדיין לתגלחת לדעת רבי אליעזר, שאינו ניתר אלא אחר הקרבת הקרבנות כולם - ואחר כך נטמא -
רבי אליעזר הולך לשיטתו, וכיון שלדעתו הוא נטמא קודם שנעשה ראוי לתגלחת, לכן הוא אומר:
הרי הוא סותר את הכל. וכדמפרש בגמרא שהוא סותר את כל קרבנותיו שהביא.
והטעם: כי הואיל ונטמא קודם שהקריב כולם, הרי זה כנטמא שחרית, לפני הקריבו אף אחד מהן, ואינו ראוי לתגלחת כל היום, והוי הקרבן הראשון שהביא כאילו הביא תוך מלאת בימים שאינו ראוי לתגלחת.  3  וחכמים - לשיטתם שהטומאה היא אחר שכבר נעשה ראוי לתגלחת אומרים: אינו סותר את הקרבן שכבר הביא, כי כבר היה ראוי לתגלחת קודם שנטמא, אלא יביא שאר קרבנותיו, ויטהר.

 3.  נתבאר על פי לשון התוספות, וראה ביאור הדברים בהערה שאחר דברי חכמים.
כלומר, את שאר קרבנותיו יביא לאחר שייטהר.  4 

 4.  א. אבל קודם שייטהר אינו יכול להביא את שאר קרבנותיו, שכל מעשה "תגלחת הטהרה" אינה נעשית אלא בנזיר טהור, ולשון המשנה "ויביא שאר קרבנותיו ויטהר" היינו "לכשייטה ר". ב. בפשוטו ביאור דברי רבי אליעזר וחכמים הוא על פי המבואר לעיל במשנה (מו ב) גבי מי שגילח על הזבח ונמצא פסול, שתגלחתו פסולה, ומתוך כך אף זבחיו שהביא אחר תגלחתו לא עלו לו לשם חובה, ומשום שצריך הוא לגדל שער, ועד שאין שערו ראוי לתגלחת אינו ראוי להבאת קרבנות, (וכמו שכתבו התוספות שם, שהיות ו"בהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת, יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת"). ולפי זה היה לנו לומר לכאורה, שאף כשלא נפסל הזבח לא יעלו לו הזבחים לשם חובה, היות ובשעת הקרבת הקרבן עדיין לא היה ראוי לתגלחת, כי עדיין לא נזרק אחד מן הדמים שיתירוהו בתגלחת. אלא שאנו אומרים: היות ולכשיסיים את הקרבת הקרבן יהיה ראוי לתגלחת, הרי זה כמי שהוא ראוי לתגלחת בשעת הקרבת הקרבן. ולא עוד, אלא אפילו לרבי אליעזר, שאינו ניתר וראוי לתגלחת עד שיסיים להקריב כל קרבנותיו, אף זה חשוב שהקריב הקרבנות כשהוא ראוי לתגלחת, כי אנו מחשיבים את כל הקרבנות לקרבן אחד, ולכשתסתיים הקרבתם, הרי יהא ראוי לתגלחת. ולפיכך: אם נטמא אחר זריקת אחד מן הדמים וקודם שיסיים להביא קרבנותיו, יהא דין קרבנותיו שהביא כבר תלויים במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. כי לרבי אליעזר, שהכשר קרבנותיו תלוי במה שבסיום הקרבת כל הקרבנות יהא ראוי לתגלחת, אם כן כשנטמא מקודם ונפסל לתגלחת - אין קרבנותיו שהקריב כבר עולים לו, שהרי אינו ראוי לתגלחת. אבל לחכמים, שנעשה ראוי לתגלחת בהקרבת קרבן אחד, ואז עדיין לא היה טמא, אם כן אותו קרבן שהקריב קודם הטומאה עלה לו. (ומיהו לשון התוספות: "ולא ראוי לתגלחת כל היום" אינו מבואר לפירוש זה). ג. ומלשון הרא"ש יש ללמוד להוסיף דברים בזה, שכתב הרא"ש: רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אחר כל המעשים כולם וכו', נמצא כשזרק אחד מן הדמים עדיין אינו ראוי לתגלחת, וכיון דסבירא ליה לרבי אליעזר שאין אחד מהקרבנות מתיר בתגלחת עד שיקריב את כולם, אם כן כל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד, וכשנטמא קודם שיקריב כולו, הוי כאילו נטמא שחרית קודם שהקריב אפילו אחד מהם, והוי הקרבן שהביא כאילו הקריבו תוך מלאת". ויש ללמוד מלשון הרא"ש, שאין קרבנותיו חשובים כקרבן אחד אלא משום שכולם כאחד מתירים בתגלחת, ובלא סברא זו לא משכחת לה שיביא קרבנות נזירות לדעת רבי אליעזר, כי היות ואינו ניתר בקרבן הראשון בתגלחת, חשוב קרבן זה כהובא בשעה שאינה ראויה לתגלחת; אלא שקלקלתו זו היא תקנתו, שהיות וכל הקרבנות כאחד הם מתירים אותו בתגלחת מטעם זה עצמו חשובים כל הקרבנות כקרבן אחד, והרי בסוף "הקרבן" הוא מותר בתגלחת, (ומכל מקום לשון הרא"ש עדיין צריך ביאור). ד. לשון התוספות והרא"ש: "כנטמא שחרית לפני הקריבו אחד מהן דמי"; וצריך ביאור, שהרי אנו באים לפסול את הקרבנות משום שהובאו בשעה שאינה ראויה לתגלחת, ואילו היה נטמא קודם שהביא את קרבנותיו היו קרבנותיו פסולים לא רק משום שהובאו בשעה שאינה ראויה לתגלחת כיון שהוא טמא, אלא משום שהטומאה פוסלת את הקרבנות כשם שהיא פוסלת את התגלחת, וכמבואר בתוספות בדברי חכמים, שאינו יכול להביא את קרבנותיו עד שייטהר. ה. הקשו המפרשים (ראה "ארזי הלבנון") מן הסוגיא לעיל יד ב, כי שם מבואר שאפילו אחר שכבר סיים להביא את קרבנותיו ונטמא קודם שגילח, הרי שלפי רבי אליעזר הוא סותר את קרבנותיו, ומשם נראה ביאור דברי רבי אליעזר וחכמים באופן אחר, והוא: כשם שהנטמא עד שלא מלאו ימי נזירותו, הרי הוא סותר למפרע את כל הנזירות, כך גם הנטמא כשמלאו ימי נזרו, כל שנטמא קודם שהופקעה נזירותו, יש לטומאתו דין "סתירה" לענין הקרבנות. וזה הוא שנחלקו רבי אליעזר וחכמים לשיטתם במי שנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים, שלפי חכמים כבר פקעה נזירותו, ואין לטומאתו דין סתירה, ואילו לפי רבי אליעזר כיון שעדיין לא פקעה נזירותו יש לטומאתו דין סתירה לענין הקרבנות.
מעשה במרים התרמודית (שם אשה נזירה, מן העיר תרמוד), שנזרק עליה אחד מן הדמים.
ובאו ואמרו לה על בתה, שהיתה  4*  מסוכנת למות.

 4*.  כלומר: שהיא מסוכנת.
והלכה, ומצאה שמתה בתה, ונטמאה לה -
ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה, ותטהר.
גמרא:
שנינו במשנה לעיל טז א: מי שאמר הריני נזיר (נזירות סתם של שלשים יום), נטמא יום שלשים (קודם הבאת קרבנותיו) סותר הכל. רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.
וביאור מחלוקתם (לשיטת רב מתנא שבסוגיא בדף ה ודף ו) היא:
לדעת חכמים, הרי הוא סותר את הכל, כי היות ועדיין בתוך ימי נזירותו הוא עומד, שלא נשלמו שלשים יום של ימי נזירותו, הרי הוא כשאר נזיר, שהוא סותר את הכל.
ואף על גב ש"מקצת היום ככולו", אין זה אלא לענין שאם הביא קרבנותיו ביום שלשים אחר שעבר "מקצת היום", יצא, לפי שהוא נחשב כ"אחר מלאת".
(אבל לכתחילה צריך להמתין עד יום שלשים ואחד, ואף ש"מקצת היום ככולו").
אבל לענין טומאה, אינו מועיל "מקצת היום ככולו" לומר שנהג נזירות טהרה של שלשים יום.
לדעת רבי אליעזר, "כל לאחר מלאת, שבעה סותר" (לשון הגמרא לעיל טז א בביאור שיטתו).
ולדעתו אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין טומאה, ולכן אין לדון בו דין "סתירה" כשאר נזיר שנטמא, היות וגם לענין טומאה, משעבר מקצת יום השלשים, כמי שנטמא "אחר מלאת" הוא נחשב.
ולכן אינו סותר אלא שבעה, כלומר: צריך להמתין שבעה ימים עד שייטהר, ויהיה יכול להביא קרבנותיו בטהרה.
קתני במשנה: מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, רבי אליעזר אומר סותר את הכל.
והניחה עתה הגמרא, שדברי רבי אליעזר שאמר "סותר את הכל", הן כפשטן, שהוא סותר את הימים הראשונים כשאר נזיר שנטמא. כי היות ועדיין לא גילח, ושם "נזיר" עליו לדעת רבי אליעזר עצמו, הרי הוא סותר את הימים הראשונים.
ולפיכך מקשה הגמרא:
והאמר רבי אליעזר  5  (במשנה לעיל טז א): כל שנטמא אחר מלאת, שבעה בלבד הוא סותר, ואינו סותר את הכל!

 5.  בפשוטו משמע מלשון הגמרא, שהיא מקשה מדברי רבי אליעזר עצמו לפי מה שנחלק על חכמים לעיל במשנה דף טז, שלדעתם הוא סותר שלשים יום ואילו לדעת רבי אליעזר עצמו אינו סותר אלא שבעה. אלא שאי אפשר לפרש כן, שהרי מחלוקת רבי אליעזר וחכמים לעיל היא דוקא במי שנטמא ביום שלשים, שלדעת חכמים כיון שלא נשלמו ימי נזירותו, כי עדיין ביום שלשים הוא עומד, לכן סותר הוא את הכל, ואילו רבי אליעזר סובר שמיד בעבור "מקצת היום" הרי הוא כמי שנטמא "אחר מלאת"; אבל מי שנטמא ביום שלשים ואחד כשהוא באמת "אחר מלאת" ימי נזרו, בזה אפילו חכמים מודים שאינו סותר ימי נזרו. והנה משנתנו עוסקת מסתמא במי שהביא קרבנותיו כדין ביום שלשים ואחד, שהרי כן הוא דינו לכתחילה; ואם כן הרי פשיטא ד"אחר מלאת" הוא, ואינו סותר את הכל, ואינו ענין לשיטתו של רבי אליעזר לעיל במשנה ואף חכמים שם מודים לזה, רק שהם סוברים שביום שלשים עדיין "תוך מלאת" הוא! ? ולכן צריך לבאר שקושיית הגמרא אינה לפי שיטתו של רבי אליעזר שנחלק על חכמים לעיל, אלא דממילא משמע מדברי רבי אליעזר שם, שסתירת נזירות אינה שייכת אלא כשהוא ב"תוך מלאת" ימי נזרו. אבל כשעברו ימי נזרו אף שעדיין שם נזיר עליו אינו סותר, שהרי לעיל במשנה כשנטמא ביום שלשים אינו סותר אפילו כשלא התחיל עדיין להביא קרבנותיו, ומשום דזה כבר "אחר מלאת" משום "מקצת היום ככולו", הרי מוכרח שאף רבי אליעזר מודה שאין סתירה אלא ב"תוך מלאת", ואין די במה ששם נזיר עליו כדי לסתור את הימים הראשונים. ב. דברי התוספות בד"ה והאמר משובשים מאד. והאחרונים הגיהו הגהות שונות. ונראה שדבריהם אינם אלא לשיטת בר פדא לעיל בסוגיא דף ה וו, ועל כן לא הובאו דבריהם כאן, וראה גם מה שכתב הרא"ש.
והאיך שנינו במשנתנו שהוא סותר את הכל!?
אמר תירץ רב:
מאי "סותר" נמי, דקאמר רבי אליעזר? - סותר כל קרבנותיו שהביא, ולא כל ימי נזירותו, וכפי שנתבאר במשנה.
ומסייעת הגמרא למה שביארה, שנידון המשנה הוא לענין הקרבנות, ולא לענין ימי הנזירות:
הכי נמי מסתברא כפי שפירשנו:
דקתני במשנתנו: וחכמים אומרים: יביא שאר קרבנותיו, ויטהר.
ומעשה נמי במרים התרמודית, שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו והודיעוה על בתה שהיתה מסוכנת.
והלכה ומצאה שמתה, ונטמאה לה.
ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה, ותטהר.
הרי מבואר שעל הקרבנות אנו דנים.
ומסקינן: אכן שמע מינה!



הדרן עלך פרק שלשה מינין





פרק שביעי - כהן גדול




מתניתין:


כהן גדול וכן נזיר  6  אינן מיטמאין אפילו לקרוביהן שמתו.  7 

 6.  בתוספות ביארו את הטעם שהקדים התנא כהן גדול לנזיר, שהוא משום שפרשת כהן גדול כתובה בפרשת אמור הקודמת לפרשת נשא שם נאמרה פרשת נזיר.   7.  שלא כמו כהן הדיוט שהוא מיטמא לשבעה קרובים, ומשום שבכהן גדול כתוב (ויקרא כא יא): "ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא", ובנזיר כתוב (במדבר ו ו): "על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם.
היו שניהם - כהן גדול ונזיר - מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה שאין לו קוברים ושניהן מותרין ליטמא לו:  8 

 8.  בגמרא יתבאר המקור לזה, שהן מיטמאין למת מצוה.
רבי אליעזר אומר: כיון שיש כאן שנים ודי באחד מהם, לכן יטמא כהן (גדול וכל שכן כהן הדיוט), ואל יטמא נזיר.
וחכמים אומרים: יטמא נזיר, ואל יטמא כהן (הדיוט וכל שכן כהן גדול).
אמר להן רבי אליעזר לחכמים: יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו,  9  ואל יטמא נזיר, שהוא מביא קרבן על טומאתו.

 9.  לשון המאירי הוא: מפני שהנזיר טעון בה גלוח וקרבנות וסתירה.
אמרו לו חכמים: אדרבה ! יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם,  10  ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם.

 10.  כתבו התוספות: ואפילו אמר "נזיר עולם", מכל מקום סתם נזירות הוי שלשים יום ; וביאר ב"ארזי הלבנון" את כוונתם: דערך קדושת הדבר קבוע הוא ואינו משתנה, ומסתברא דערך קדושת נזירות נקבע לפי מה שהוא שיעור סתם נזירות דהיינו שלשים יום, והלכך אף כי מקבל עליו נזירות לכל ימיו, אין כאן משום תוספת בערך הקדושה רק תוספת זמן אשר תחול עליו ערך קדושת סתם נזירות. והמאירי כתב: "שאפילו היה נזיר עולם, מכל מקום קדושת שעה היא קרויה, אחרי שאין קדושתו מאליו, ואל ייטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, רצה לומר קדושה שמאליה לעולם"; ובתוספות יום טוב חילק באופן אחר מדברי התוספות, ש"נזיר עולם" אין קדושתו "מעולם" אף כי היא "לעולם", מה שאין כן כהן שקדושתו היא "מעולם לעולם", וראה עוד שם, וברש"שעל המשניות, וראה "ארזי הלבנון" אות ו.
גמרא:
ומבארת הגמרא:
בשלמא, זה פשוט בביאור מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בכהן גדול ונזיר -
שהאי, חכמים, סבר שכהן גדול עדיף.
ואילו האי, רבי אליעזר, סבר שנזיר עדיף.
א. כהן גדול מושחים אותו בשמן המשחה שעשה משה.
במשיחה זו הוא נעשה לכהן גדול.
כמו כן, כהן גדול שנמשח בשמן המשחה נקרא "כהן משיח".
אך משגנז המלך יאשיהו את שמן המשחה (כמבואר ביומא נב ב), היו הכהנים הגדולים מתקדשים על ידי שהיו עובדים בשמונה בגדים של כהן גדול.
וכהן גדול שנתקדש באופן זה, נקרא "מרובה בגדים".
ב. יש חילוק בין "כהן משיח" ל"מרובה בגדים" לענין הבאת "פר הבא על כל המצוות" (הנקרא גם "פר כהן משיח").
הכהן המשיח, אם היה חכם מופלא, וטעה, והורה לעצמו הוראת היתר מוטעית באחת מן המצוות שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת. ומתוך שסמך על הוראתו, עשה מעשה -
חידשה בו התורה קרבן מיוחד, והרי הוא מביא "פר כהן משיח" על חטאו שחטא מחמת הוראתו המוטעית.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב