פרשני:בבלי:נזיר מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מא א

חברותא[עריכה]

ומבארת הגמרא ביאור נוסף האיך מוכח מ"זקנו" - לפי חכמים - שאין המצורע מגלח אלא בתער:
ותו, אי סלקא דעתך (אם נאמר כדבריך), שאף כי עביד המצורע במלקט ורהיטני נמי מצוה קא עביד, אם כן, אי אפשר שתאמר התורה שאם רצה יכול לגלח את זקנו בתער. שהרי:
מדלא כתיב בתגלחת המצורע בהדיא שהיא דוקא ב"תער", יש לנו לומר שיהיה אסור לגלח את זקנו בתער, כריש לקיש -
דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב.
ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.
ואם כן, היות ויכול לקיים גם את מצות התגלחת וגם להמנע מלעבור על איסור ההשחתה, על ידי שיגלח במלקט ורהיטני, לא מסתבר שתתיר לו התורה לגלח בתער. ובהכרח, שאף המצורע אינו יכול לגלח אלא בתער.  1  ואחר שסיימה הגמרא לבאר שהשקלא וטריא דלעיל (מ א, מנין למצורע שתגלחתו בתער) היא לפי רבי אליעזר, שבה הגמרא לדון: מנין אכן אנו יודעים לשיטת רבי אליעזר - שתגלחת המצורע היא בתער? כי הרי באותה שקלא וטריא התברר שאין לנו מקור לדין זה.

 1.  בשו"ת ברית אברהם או"ח סימן א (הובא בהגהות ובחידושים שנדפסו בסוף המסכת בתוך דברי מהריחל"מ), הקשה: הרי יש לומר שהפסוק מדבר באופן שאין לו מלקט ורהיטני, ובא הכתוב להתיר לו לגלח בתער ואף שעבר על איסור, שזה לא מיקרי "אפשר לקיים שניהם", כיון שאין לו מלקט ורהיטני. והוכיח מזה, כיון שאם היה לו מלקט ורהיטני לא היה צריך לדחות את הלאו, מיקרי "אפשר לקיים שניהם", אף שאין לו מלקט ורהיטני, והביא בזה מחלוקת "רבינו ירוחם" וה"בית יוסף" באורח חיים סימן יא, ראה שם. וכבר עמד בזה ב"שאגת אריה" סימן צ"ו בד"ה עוד עלה (ציינו רבינו עקיבא איגר ב"גליון הש"ס), שמתחילה רצה לומר כסברא הנזכרת, שזה לא מיקרי "אפשר לקיים שניהם", אבל הוכיח לא כן (וכן הוכיח בשו"ת "ברית אברהם" שם) ; וכתב שם בסוף הדיבור: "ואף על פי שלכאורה מפרק ששי דנזיר לא משמע הכי וכו', ומאי קושיא דילמא "זקנו" אתי להתיר היכא דאין לו אלא תער, אלא ודאי כל כהאי גוונא לא אמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאפשר לו במלקט ורהיטני, ואף על פי שאין לזה יש לזה, כבר ישבתי זאת במקום אחר, אין זה מקומו".
ורבי אליעזר - מאי טעמא? מנין לו שאין המצורע מגלח אלא בתער?
ומפרשת הגמרא: יליף לה רבי אליעזר מ"ראשו" האמור בפרשת המצורע.
דתניא: אמרה תורה בפרשת טהרת המצורע:
"והיה ביום השביעי, יגלח את כל שערו -
את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו.
ואת כל שערו יגלח".
"ראשו" שאמרה תורה - מה תלמוד לומר? והרי גילוח ראשו נכלל במה שאמרה תורה בתחילת הפסוק לגלח את כל שערו:
לפי שנאמר גבי נזיר: "תער לא יעבור על ראשו", יכול אפילו נזיר - בתוך מנין נזירותו - שהוא מצורע, כן, שלא יקיים מצות תגלחת המצורע בזמן היותו נזיר, כדי שלא יעבור על הלאו הזה של גילוח בתער, היות ובהיותו מצורע מצטרפת אל הלאו הזה גם מצות עשה של נזיר "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו".
ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה -
לפיכך תלמוד לומר: "ראשו"! ובא היתור של "ראשו" כדי ללמד שאפילו נזיר מצורע, שיש בו לאו ועשה, מגלח את ראשו בתער.  2 

 2.  א. בגמרא לקמן נח ב וביבמות ה א מבואר, שאין ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה ועשה בכל מקום, כי שאני נזיר, שכן ישנו בשאלה, שיכול לישאל לחכם ויתיר לו, ולכן דוחה העשה של מצורע את איסורי הנזיר. ב. ב"ארזי הלבנון" אות רלב הביא מחלוקת האחרונים, אם מותר הנזיר המצורע לגלח את כל שער ראשו בתער, שלדעת ה"מקדש דוד" (טהרות סימן נ ד"ה נראה), כיון שלענין תגלחת מצורע, שערה אחת שלא נתגלחה אינה מעכבת (ואין מעכבות בו אלא שתי שערות, וכמו שנתבאר במשנה בנגעים שהובאה לעיל מ א), אם כן צריך הוא להשאיר שערה אחת, היות והנזיר עובר על כל שערה ושערה (כמבואר בגמרא שם), ולמה יוסיף לעבור על השערה האחרונה. אבל ה"מנחת חינוך" (מצוה שעג אות ד ד"ה והנה בנדמ"ח) כתב, דנראה שמותר לגלח לגמרי, כי אף על פי ששערה אחת אינה מעכבת, מכל מקום מצות עשה לגלח לגמרי, ועל כן מגלח לגמרי, ודוחה.
הרי למדנו שתגלחת המצורע אינה מתקיימת אלא בתער. שאם לא כן לא היתה התורה מרבה מ"ראשו" שהנזיר המצורע מותר לגלח את ראשו בתער, היות ויכול הוא לגלח את שערו שלא בתער, ולא יעבור על "תער לא יעבור על ראשו".  3 

 3.  א. מכאן מוכח שלרבי אליעזר אין הנזיר עובר אלא אם כן גילח בתער ממש, ולסוגיא זו נתכוונו התוספות לעיל לט ב ד"ה רבי, שכתבו, דבסוגיא מוכח שכך היא דעתו של רבי אליעזר. והוסיף ב"ארזי הלבנון" אות רלד, דרבי אליעזר סבירא ליה כרבי יונתן שם, שאף העשה ד"קדוש יהיה" אינו אלא בתער (וכן מבואר בתוספות שם), שאם לא כן, הרי יש לומר שהפסוק בא ללמד שיגלח בשאר מעבירין אף שעובר על העשה, ועדיין לא נדע שהמצורע מגלח בתער דוקא. ב. הקשו התוספות: מנין לרבי אליעזר ש"ראשו" בא ללמד על נזיר מצורע שהוא מותר לגלח בתער? והרי אפשר שהתורה באה ללמד על כל אדם שמגלח ועובר על "לא תקיפו פאת ראשכם" (וכדרך שאומרים חכמים בהמשך הסוגיא), ומנין לו שהמצורע מגלח בתער דוקא, (כן נראה לבאר קושייתם)! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: רבי אליעזר סבר "הקפת כל הראש לא שמה הקפה", ואין בזה איסור משום "לא תקיפו פאת ראשכם". השני: להקפת הראש אין צריך פסוק מיוחד, כי לרבי אליעזר לומדים בכל התורה כולה ש"עשה דוחה את לא תעשה" מכלאים בציצית, וכמבואר בהמשך הסוגיא, ובהכרח שהפסוק בא לרבות נזיר מצורע שהוא עובר בלאו ד"תער לא יעבור על ראשו", ובעשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".
ומקשינן כדרך שמקשינן לעיל על הלימוד שמצורע אינו מגלח אלא בתער מ"זקנו":
ממאי, מהיכן אתה למד כאן שתגלחת המצורע אינה אלא בתער? והרי דילמא, לעולם אפילו ליקטו במלקט ורהיטני ולא בתער, נמי מצוה קעביד, שלא חייבה התורה את המצורע לגלח בתער דוקא -
וכי תימא אם כן היתור של "ראשו" למה לי? - אומר לך: כדי למישרי (להתיר לו) דאפילו בתער  4  יכול לגלח, ואף שאינו חייב.

 4.  כן נראה שהיא גירסת התוספות.
כי לולי הלימוד מ"ראשו", סלקא דעתין אמינא, הייתי מעלה על הדעת ואומר: הואיל וגבי נזיר שאינו מצורע, כי עביד כשמגלחו בתער, מיחייב משום "תער לא יעבור על ראשו" -
אם כן, גבי מצורע נמי, אף שמצוה הוא עושה בגילוח - ליחייב על שמגלח בתער, משום שלא נצטווה לגלח בתער דוקא.
לפיכך קא משמע לן "ראשו", דלא מיחייב, כיון שמצוה הוא עושה. וזאת, על אף שמצד המצוה של גילוח מצורע, הוא אינו מחוייב להתגלח בתער דוקא.
והיינו - על דרך שהקשתה הגמרא לעיל על חכמים - שאפילו אם אינו מחוייב לגלח בתער, מכל מקום כיון שהוא מקיים בזה מצות עשה של תגלחת המצורע, מותר הוא לעבור על האיסור ואף שאינו מוכרח לדחותו.  5 

 5.  הקשו התוספות בד"ה ופריך: למה לא מתרצת כאן הגמרא כפי שתירצה לעיל על חכמים, שאת זה יש ללמוד בקל וחומר מנזיר בתגלחת מצוה שלו, שהוא מגלח את ראשו ועובר על לאו דהקפה! ? ותירצו: דאיכא למימר דשאני נזיר דליכא אלא חד לאו דהקפת ראש ולכך דחי ליה תגלחת דנזיר, אבל נזיר מצורע אית ביה תרי לאוין: לאו דנזיר דתער לא יעבור, ולאו דהקפת הראש, ועוד עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"; וראה ב"ארזי הלבנון" אות רלה* שתמה על דבריהם, ובמה שכתב שם, וראה בדבריהם תירוץ נוסף.
ומשנינן: אי סלקא דעתך דמצורע כי עביד במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד (אם כדבריך, שהמצורע יכול לגלח אפילו במלקט ורהיטני), אם כן לא היתה התורה מתירה לו לגלח בתער, שהרי:
מדלא כתב רחמנא "תער", יש לנו לומר שלא ידחה, וכריש לקיש שכל מקום שאפשר לקיים את שניהם אין עשה דוחה את לא תעשה.
ומקשינן לרבנן, הלומדים שהמצורע מגלח בתער מ"זקנו", אם כן, האי "ראשו" הכתוב במצורע - מאי דרשי ביה (מה ידרשו בו)?
כי הניחא לרבי אליעזר, הוצרך "ראשו" כדי ללמד שתגלחת המצורע אינה אלא בתער. אבל רבנן, הרי כבר למדו זה מ"זקנו", ולמה להו "ראשו"!?  6 

 6.  לכאורה קושיית הגמרא טעונה ביאור, שהרי אף לרבי אליעזר עיקר "ראשו" לא בא ללמד שהמצורע מגלח בתער, אלא ללמד שהנזיר המצורע מותר לגלח בתער ואף שעובר באיסור, אלא שממילא אנו יודעים שמצות המצורע היא דוקא בתער, שאם לא כן, לא היתה התורה מתירה לו לגלח בתער ולעבור על איסור נזיר. ואם כן, גם לרבנן צריכים אנו את עיקר הפסוק ד"ראשו", כדי ללמד שהמצורע הנזיר מגלח ועובר על "תער לא יעבור על ראשו"! ? שמא תאמר: קושיית הגמרא היא, כי לפי חכמים יש ללמוד דין זה מ"זקנו", שדוחה מצות התגלחת לא תעשה ועשה דהשחתת זקן, זה אינו, שאם כן אף לרבי אליעזר יש ללומדו מ"זקנו", שהרי הוא אינו חולק על הדרשה, רק שלפי שיטתו אין ללמוד מזה שתגלחת המצורע היא בתער, כיון שהפסוק נצרך לדחות השחתת זקן בלא תער, שהוא אסור לשיטתו. וב"קרן אורה" כתב, שאי אפשר ללמוד מ"זקנו", משום שהשחתת זקן הוא לאו ועשה ש"אינו שוה בכל", והיינו שנזיר אינו נקרא "אינו שוה בכל" אף שאינו נוהג אלא בנזיר, כיון שכל אחד יכול לידור בנזיר, (ראה תוספות לקמן מא ב ד"ה ואי שדנו בזה), וראה מה שיישב ה"קרן אורה", וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רלו; וראה מה שהביא בשם ה"ברכת ראש" באות רמו.
ומשנינן: "ראשו" - מיבעי (נצרך) להו לחכמים, כדי למידחי עשה דתגלחת המצורע לאו דהקפה של שער הראש בכל אדם. שהרי כשמגלח את כל ראשו יחד עם פיאות הראש, הוא עובר הוא ב"לא תקיפו פאת ראשכם".
וכדתניא: נאמר בתורה "לא תקיפו פאת ראשכם".
יכול אף כל מצורע כן, שלא יקיף את פאת ראשו?  7 

 7.  כתבו התוספות: "והא דכתיב "וגלח את כל שערו" חוץ מפאת הראש, או כשמירט פאת ראשו", וכעין זה כתבו התוספות לעיל מ ב לענין "זקנו" של כהן מצורע, וראה מה שנתבאר בהערה שם, וכאן דבריהם מחודשים, שכתבו לפרש, שהייתי אומר שלא אמרה התורה "וגילח את כל שערו" אלא במצורע ממורט, ואינו דומה לעיל שאין הנידון אלא בכהן מצורע, ולא בכל המצורעים; וראה לעיל בעמוד זה בד"ה "ראשו" לדעת רבי אליעזר שהוא בא לרבות נזיר מצורע, שלא הזכירו אלא אפשרות אחת "וכל שערו דקרא בשאר גופו", ובפשוטו לאו דוקא, והוא הדין שיכלו לומר שהפסוק מדבר בנזיר שנמרט שער ראשו.
לפיכך תלמוד לומר: "ראשו".
ומקשינן לרבנן:  8  למה לי למיכתב "ראשו" ללמד שהמצורע מקיף את ראשו?

 8.  קושיית הגמרא היא לרבנן כדמוכח מתירוץ הגמרא; ואם תאמר: לרבי אליעזר נמי תיקשי, שהרי אף הוא דורש "זקנו" כמו חכמים, רק שהוא מפרש את הדחייה אפילו בשאר מעבירין, ואם כן למה לי "ראשו" לנזיר מצורע, ותיפוק ליה מ"זקנו"! ? זה אינו, כי אף שלמדנו מ"זקנו" שלאו ועשה שאינו שוה בכל נדחה מפני עשה, עדיין לא ידענו שלאו ועשה דאיתיה בשאלה נדחה מפני עשה, וכפי שנתבאר בהערה לעיל שלאו ועשה של נזיר הוא שוה בכל, (וראה היטב בתוספות לקמן מא ב ד"ה ואי דלא פשיטא להו סברא זו).
ותיפוק ליה מ"זקנו", שמשם הרי למדנו שכהן מצורע משחית את זקנו:  9 

 9.  ואף שהשחתת זקן הוא לאו שאינו שוה בכל, כי אינו שוה בנשים (ומטעם זה אין לומדים מ"זקנו" שעשה דוחה את לא תעשה ועשה בכל התורה, וכמו שכתבו התוספות לעיל מ ב), מכל מקום, יש לנו ללמוד גם על הקפת הראש שאף היא אינה בנשים, ואף "לא תקיפו" הוא לאו שאינו שוה בכל.
דתניא: החיוב לגלח את "זקנו", האמור בתגלחת המצורע, אחר שכבר אמר הכתוב שהוא צריך לגלח את כל שערו - מה תלמוד לומר? מדוע הוצרך הכתוב לומר שמגלח את זקנו, והרי הוא נכלל ב"כל שערו".
לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו"
-
יכול אף כהן מצורע כן?
תלמוד לומר "זקנו" -
ותיקשי: למה לי למיכתב גם "ראשו" שהמצורע מקיף את ראשו, ולמה לי למיכתב גם "זקנו", שכהן מצורע משחית את זקנו, והרי אפשר ללמוד דין אחד מחבירו!?
ומשנינן: צריכי שני מקראות אלו:
דאי כתב רחמנא "זקנו" לבד, ולא כתב "ראשו", הוה אמינא (הייתי אומר): "הקפת (גילוח) כל הראש לא שמה הקפה", אלא האיסור הוא רק כשמגלח את פאות ראשו בלבד, ומשאיר שיער בקדקד ראשו כמו כפה עגולה.
להכי כתב רחמנא "ראשו".
כלומר: לא נצרך "ראשו" ללמד שהמצורע מותר בהקפה, אלא כדי שנלמד מזה ש"הקפת כל הראש שמה הקפה", שאם לא כן לא היתה התורה צריכה לחדש שהוא מותר בהקפה, כיון שאין בזה איסור כלל.

דרשני המקוצר[עריכה]