פרשני:בבלי:נזיר כז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כז ב

חברותא[edit]

דמי מצית אמרת הדין דחטאת תקרב עולה (וכי יכול אתה לומר שהבהמה אותה אנו מיעדים לחטאת, לעולה היא מיועדת להיקרב)!?
והרי הכא (זו המיועדת לחטאת) נקבה היא, ואילו הכא (קרבן העולה) זכר, ובהכרח שהנקבה של חטאת היא, והזכר של עולה הוא!?  1 

 1.  לפי מה שנתבאר לעיל בהערה בביאור קושייתו של רב פפא; מתבארת עיקר דחייתו של רב שימי, שהוא סובר בהמות הרי הם כ"מפורשים" ממש אף לענין דין "מעות סתומין" ולא כפי שהיה סבור רב פפא שלענין דין "מעות סתומין", אין מועיל אלא פירוש בפה.
קושיית הגמרא הבאה מתבארת על פי דברי המפרשים שהובאו ב"ארזי הלבנון".
כאן שבה הגמרא לדברי רב שאמר (לעיל כו ב) "לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת", ופירש רב נחמן את דבריו: לא שנו אלא תמימה, אבל בעלת מום הרי היא כסתומה"; ומתיב (הקשה) רב המנונא על דברי רב נחמן:
ומי אמרינן, וכי אכן הדין הוא דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא, כלומר: יש לה דין "מעות סתומין"!?  2 

 2.  יש לפרש סברת רב המנונא שאף בהמה בעלת מום - שאין צריך להשהותה כדי למוכרה - אינה בכלל ההלכה ד"מעות סתומין", בשני אופנים: האחד: לא נאמרה ההלכה אלא ב"מעות" ולא בדברים אחרים כלל. השני: אף שבהמה בעלת מום יכול למוכרה מיד, מכל מקום יותר בקל יקנה על ידי מעות מאשר על ידי שוה כסף. ונפקא מינה בין שני הפירושים: אם ב"עופות" - הראויות בעצמן לקרבן - נאמרה ההלכה, שלפי פירוש ראשון לא נאמרה בהם ההלכה, ולפי פירוש שני יש לומר כיון שאין צריך למוכרן אלא יביא אותם בעצמם, אם כן הם בכלל ההלכה (וכסברת רב פפא לעיל). ומפשטות לשון הגמרא אין נראה שרב המנונא בא לחלוק על רב חסדא הסובר: "עופות" בכלל ההלכה, ואם כן משמע כפירוש שני; וראה לשון התוספות בעמוד זה בד"ה שהרי, וראה עוד מזה בהערות בהמשך הסוגיא.
והרי תא שמע ברייתא:
הלכה למשה מסיני, שאם מת האב שהיה נזיר והניח מעות שהפריש לקרבנות נזירותו, הרי הבן מביא אותם לקרבנות נזירותו אם היה נזיר, (ובלשון חכמים "מגלח על מעות אביו"); ובלבד שיהיו אלו "מעות סתומין", ושידור הבן בנזיר לאחר מות אביו על מנת לגלח על מעות אביו, ושאר פרטי דין זה מתבארים בסוף הפרק.
דתניא: כיצד אמרו "האיש מגלח על נזירות אביו":
בזמן שאביו היה נזיר, והפריש אביו מעות סתומין לקרבנות נזירותו, ומת האב, ואמר הבן לאחר מות אביו: הריני נזיר על מנת שאני מגלח על מעות אבי.
זהו שמגלח על מעות אביו.
אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומין ומת, ואמר הבן: הריני מגלח על מעות אבי -
אינו מגלח עליהם כיון שלא היתה תחילת קבלת נזירותו על סמך מעות אביו, וכבר הוזקק להביא קרבנות משלו  3 , אלא יפלו לנדבה כשאר מעות סתומין שהפריש נזיר ומת.

 3.  נתבאר על פי הרא"ש; והתוספות כתבו "ודוקא שלא נדר הבן בחיי אביו וכו' שכך היא הלכה".
ואם היתה לו לאב הנזיר שמת, בהמה (בהמות) מופרשת לקרבנות נזירותו, אפילו נדר הבן בנזיר לאחר מיתת אביו אין הוא מגלח על קרבנות אביו,  4  אלא:

 4.  כן מסתבר לפרש את כוונת הברייתא, שהרי היא עוסקת בדין גילוח על מעות אביו, ולא בסתם קרבנות נזירות לאחר מות הנזיר.
החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, ושלמים תקרב שלמים.  5 

 5.  א. טעם הדין שאין הבן מגלח על בהמות אלו, הוא משום שהן כ"מפורשין" - כיון שלפי מינם אין הראויה לזה ראויה לזה, או שהברייתא עוסקת באופן שפירש בהדיא - ואין הבן מגלח על מעות אביו אלא ב"סתומין" ולא ב"מפורשין", ומטעם זה עצמו אינם נופלים לנדבה, כן נראה מדברי התוספות בד"ה מאי, (כגירסת "ארזי הלבנון").
ומקשה הגמרא מן הרישא של הברייתא, שלמדנו: והפריש "מעות" לנזירותו, ומשמע שלא משכחת לה דין זה אלא במעות ולא בבהמה - ומאי לאו דמה שלמדנו בברייתא: והפריש אביו "מעות" לנזירותו, דמשמע שלא תמצא דין זה אלא במעות,  6  היינו לומר דאפילו אם הפריש האב בהמה בעלת מום לא תמצא שהבן מגלח עליה, ומשום דאין בבהמה דין "מעות סתומין שהבן מגלח עליהם", והוא הדין לענין דין "מעות סתומין נופלין לנדבה".

 6.  בהמשך הסוגיא יתבאר יותר, דקדוק הגמרא מן הברייתא דדוקא מעות ולא בהמה.
ואם כן תיקשי לרב נחמן שאמר: "בהמה בעלת מום כסתומה דמיא"!?  7 

 7.  ביאור קושיית הגמרא (שהיא מן הרישא ולא מן הסיפא), נתבארה על פי המפרשים שהביא ב"ארזי הלבנון" אות קע לפי שיטת התוספות, ראה שם. ואולם לפי פשטות לשון הגמרא וראה גם לשון התוספות, רא"ש, מפרש ושיטה מקובצת, משמע שהקושיא היא מן הסיפא, והיינו - לפי הבנת רב המנונא - שהפריש שלש בהמות בעלות מום כעין הקרבנות שהוא צריך להביא, וקא משמע לן שאין הוא מגלח עליהם, אלא זו שהיא דומה לקרבן חטאת מסתמא הוקדשה לדמי חטאת ולכן תמות, וזו שהיא דומה לעולה מסתמא היתה לדמי עולה ויביא בדמיה עולה, וזו הדומה לשלמים יביא בדמיה שלמים; ומזה הוכיח רב המנונא שבעלת מום כמפורשת דמיא. ב. ואינו מובן כלל, כי אין מוכח מהברייתא אלא כשבעלת המום היא "מפורשת" משום שהיא זהה לקרבן שהוא צריך להביא, ואין ללמוד מזה לסתם בעלת מום שהיא כ"מפורשת", וכמו שתמה ב"קרן אורה"! ? ויש מי שדחק לפרש (על פי אותה דרך שדחק לפרש לעיל בעמוד א' בהערות), שלענין "מעות סתומין" כל עוד לא פירש בלשונו ואמר איזו לחטאת אין הן "סתומין" ואף שכוונתו היתה לחטאת, (וכסברת ה"קרן אורה" שהובאה לעיל בהערות), וכיון שבברייתא הרי מבואר שאין לבהמות דין מעות סתומין, בהכרח שבבהמה בעלת מום לא נאמר כלל דין מעות סתומין. ג. השמועה נתבארה לפי מה שנראה בפשטות, שקושיית הגמרא היא מדין "מעות סתומין" לענין גילוח על מעות אביו, (ולא מדין מעות סתומין הנופלים לנדבה, שנזכר דרך אגב בברייתא), והיינו משום שדין "מעות סתומין" לענין גילוח על מעות אביו, ודין "מעות סתומין" לענין שיפלו לנדבה, דין אחד להם וכמו שכתבו התוספות לקמן כח א ד"ה קתני, ולכן מקשה הגמרא מזה על זה. אלא שמלשון התוספות הנזכרים - נראה, שקושיית הגמרא כאן לא היתה מדין גילוח על מעות סתומין, אלא מדין מעות סתומין הנופלין לנדבה, ראה שם היטב; וכן צריך עיון מלשונם בעמוד זה בד"ה שהרי, ראה שם היטב; וכן צריך עיון מלשון הגמרא בהמשך "לימא היתה לו בהמה בעלת מום יפלו לנדבה" ולא אמר "יגלח עליה", וראה גם בלשון הרא"ש, וכל זה צריך תלמוד.
ומשנינן: לא נקט התנא של הברייתא "מעות" כדי למעט בהמה בעלת מום, אלא למעט בהמה תמימה שאינה ראויה לקרבנות נזירות, שבזו כולי עלמא מודו שאין לה דין "מעות סתומין" כמבואר בגמרא לעיל.
ומקשינן: אבל בבהמה בעלת מום אתה אומר שכסתומה דמיא!? והרי אם כן מאי איריא ברישא "מעות", לימא (יאמר התנא):
היתה לו "בהמה בעלת מום" יפלו לנדבה!?  8  ומשנינן: הכי נמי, כלומר: בלשון "מעות" ששנה התנא כלול אף בהמה בעלת מום, שהרי:

 8.  א. בפשוטו לאו דוקא "יפלו לנדבה", שדין זה לא הוזכר אלא במציעתא ובדרך אגב, והקושיא היא מהרישא שב"מעות סתומין" מגלח על מעות אביו; וראה בענין זה בהערה לעיל. ב. ביארו התוספות את הקושיא (לפי גירסת "ארזי הלבנון"): "אמאי נקט ברישא מעות, הוה ליה למיתני ברישא היתה לו בהמה בעלת מום, דהכי הוי שפיר טפי למיתני דין סתומין ומפורשין הכל בבהמות", פירוש: בסיפא קתני "היתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות וכו"', והיינו שאין הבן מגלח עליהם כיון שהן מפורשין, ואם כן גם ברישא היה לו לתנא לנקוט אופן של בהמות סתומות ולא מעות סתומות, ולחלק בבהמות עצמן בין סתומות למפורשות; ובהכרח שלעולם לא תמצא "בהמות סתומות" שלא נאמר בבהמה דין "מעות סתומות" בין בתמימה ובין בבעלת מום. ג. לעיל בהערה הובאו שני ביאורים בדעת רב המנונא, ולפירוש אחד לא נאמרה ההלכה אלא במעות ולא בדבר אחר כלל; אך לפי המבואר כאן בסוגיא, מוכח בפשוטו שלא כצד זה, דאם כן, תיקשי לרב המנונא מה שמבואר בסיפא, דבבהמות לא נאמרה ההלכה משום שהם כמפורשין (ומכאן עיקר ההוכחה וכמו שכתבו התוספות שהובאו באות ב), והרי אם תמצי לומר כשיטתו, אין צריך לטעם שהם מפורשין, אלא תיפוק ליה שאינם "מעות"! ? ובהכרח שדוקא בעלת מום אינה בכלל ההלכה משום שצריך למוכרה ואינה נמכרת בקל כמו מעות, אבל קרבנות הנזירות עצמן הרי הן בכלל ההלכה; וכן הובאה ראיה לצד זה בהערה לעיל.
בעלת מום למאי קדישא!? לדמי,  9  (הרי בהמה בעלת מום למה היא קדושה!? לדמיה היא קדושה), ודמי היינו "מעות", כלומר: כל הקדוש לדמיו - וכגון בהמה בעלת מום - הרי הוא בכלל "מעות" שנזכרו בברייתא.

 9.  א. לכאורה משמע מלשון הגמרא, שעיקר ההלכה של "מעות" סתומין נאמרה דוקא בקדושת דמים, ובהמה תמימה שאינה בכלל ההלכה הוא משום שהיא קדושה קדושת הגוף, והרי לא כן פירשו התוספות לעיל את הטעם בבהמה תמימה שהיא כמפורשת! ? ויש לומר, שאין כוונת הגמרא להוציא "קדושת הגוף" אלא "קדושת הקרבה", ובהמה תמימה שאינה ראויה לקרבנות נזירות אינה קדושה "קדושת הקרבה", והרי היא בכלל "מעות", אם לא מטעם התוספות שאינה בכלל "מעות" משום שיש להמתין לה עד שיפול בה מום. אלא שעדיין תיקשי: אם כן עופות לא יהיו בכלל מעות סתומין, כיון שהם קדושים קדושת קרבן, ולא כן מבואר בסוגיא לעיל, וצריך תלמוד.
מתיב רבא לשיטת רב נחמן שבהמה בעלת מום כסתומה דמיא:
תניא: כתיב (ויקרא ד כב): אשר נשיא יחטא וגו'. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את "קרבנו" שעיר עזים זכר תמים.
וכתיב (שם פסוק כז): ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא "קרבנו" שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא.
וכתיב (שם פסוק לב): ואם כבש יביא "קרבנו" לחטאת נקבה תמימה יביאנה.
ומה תלמוד לומר "קרבנו" בחטאת הכתובה בפרשת "אשר נשיא יחטא": בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא ידי חובת חטאתו בקרבן חטאת של אביו שמת.  10 

 10.  א. הקשו התוספות: למה צריך מקרא לזה, והרי חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה! ? וב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש כתב, שהייתי אומר: אם יש לו בן שהוא צריך לקרבנו אז אינו הולך למיתה. וכתב על זה ב"קרן אורה", שאין צריך לימוד אלא לאופן שנתחייב הבן קרבן בחיי אביו, אבל אם אכל חלב לאחר מיתת אביו, הרי פשיטא דכיון שהיא הולכת למיתה שוב אינה חוזרת להכשירה להתכפר בה הבן על אכילת חלב שאכל לאחר מיתת האב, וראה מה שהקשה שם מכח זה על שיטת התוספות; (ודבריו צריכים ביאור, שהרי מצינו כעין זה בבן שמגלח על מעות אביו כשנדר בנזיר לאחר מות אביו, אף שכבר חל על המעות דין שיפלו לנדבה, והברייתא הרי משוה בהמשך את הדינים). ב. כשם שאין אדם יוצא בקרבן חטאת של אביו, כך אינו יוצא בקרבנות אחרים של אביו; ולכאורה הביאור הוא שמחטאת אנו לומדים על כל הקרבנות, וצריך תלמוד.
יכול לא יצא הבן בקרבנו של אביו שהפריש -
אלא כשהוא מן הקלה על החמורה, שהפרישו אביו על חטא קל שאין בו מיתת בית דין, והבן רוצה לצאת בו על חטא חמור שיש בו מיתת בית דין -  11 

 11.  על פי רש"י בכריתות כז ב.
או מן החמורה על הקלה, שהפרישו אביו על חטא חמור, והבן רוצה לצאת בו על חטא קל.  12  אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו, כשהוא מן הקלה שעבר אביו על הקלה שעבר הבן, או מן החמורה שעבר אביו על החמורה שעבר הבן.

 12.  עיקר החילוק אינו משום שחטאו של הבן קל יותר או חמור יותר, שאין בזה סברא אלא שלא יצא מן הקלה על החמורה, אבל למה לא יצא מן החמורה על הקלה; אלא עיקר הסברא היא משום ששני מיני עבירות הן, ואין יוצאין ממין זה על מין אחר.
לפיכך תלמוד לומר "קרבנו קרבנו", כלומר: לפיכך נאמר עוד "קרבנו" בשעירה, כדי ללמד: בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו, ואפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה.
יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש, אפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה, שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות, כלומר: כי לא מצינו כעין זה בקרבנות נזירות שיגלח, כי על בהמה אפילו בעלת מום אין הבן יכול לגלח.  13 

 13.  כך סבורה הגמרא עכשיו, ומכאן היא הוכחת הגמרא שאפילו על בהמה בעלת מום של אביו, אין נזיר מגלח, וכמבואר בהמשך הענין; ודוחה הגמרא שהכוונה לבהמה תמימה.
אבל נאמר שיוצא הבן במעות שהפריש אביו לחטאת, אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה, שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות, והיות ומצינו בנזירות גילוח על מעות אביו, נאמר שבחטאת אדם מביאו ממעות שהניח אביו.  14 

 14.  א. כתבו התוספות: ואף על גב שהיו המעות מפורשין לחטאת אביו, (כי מאחר שאינו חייב אלא חטאת הרי הוא כמפורש לחטאת, רבינו גרשום כריתות כז ב), וכי האי גוונא אינו מגלח על מעות אביו, מכל מקום כיון דבשום דוכתא מצינו דמגלח על מעות אביו (לכן הייתי אומר שהוא מביא את דמי חטאת אביו אפילו כשהן מפורשין). וצריך ביאור: כיון שבנזיר נאמרה הלכה שהבן מגלח רק על מעות אביו הסתומין, אם כן בהכרח שבחטאת דעלמא אינו מגלח על מעות אביו המפורשין, כי אם כן, למה ייגרע נזיר שאינו מגלח על מעות אביו! ? ואולם ב"באר משה" ד"ה ועוד, כתב, דבנזיר דוקא סתומין ולא מפורשין, ואילו בחטאת דעלמא אפילו מפורשין, ראה שם. ב. נראה מדברי הברייתא שלא תמצא בן מגלח אלא במעות; ואינו כן, שהרי "עופות" יש להם דין "מעות סתומין" כמבואר בעמוד א, (והטעם, משום שעופות - העומדים בעצמם לקרבן - עדיפי ממעות), ואם כן נזיר טמא מגלח על עופות אביו (כי גם טמא מגלח על מעות אביו, ראה בסוף הפרק), על פי "קרן אורה" דף כח ד"ה שהרי. ומעיקר הדין נזיר מגלח אף על בהמת אביו שהפרשה לקרבנותיו, וכמו "עופות", אלא שבהמה - הניכרת לפי מינה לאיזה קרבן היא מיועדת - הרי היא "מפורשת"; ולפי זה קשה קצת החילוק שמחלקת הברייתא בין בהמה למעות לענין בן הבא להתכפר בחטאת אביו, שהרי מצאנו בנזיר טמא "קרבנות" שהבן מגלח עליהם, ואפילו בבהמה שאינו מגלח, הרי אינו אלא משום שהיא "מפורשת"; וצריך לומר, שהיות ובמציאות לא תמצא בהמה שהבן מגלח עליה, לכן אינו מביא את חטאת אביו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב