פרשני:בבלי:נזיר נב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר נב ב

חברותא[edit]

ומוכיחה הגמרא ממנין "ששה" דברים שנחלקו בהם רבי עקיבא וחכמים, ששדרה וגולגולת כאחד הם שמטמאים: ואי סלקא דעתך או שדרה או גולגולת תנן, הני שבעה הויין!
שיש למנות "שדרה הבאה משני מתים" ו"גולגולת הבאה משני מתים" בשנים, ונמצא בין הכל שבעה דברים שנחלקו בהם רבי עקיבא וחכמים!?
ומשנינן: לעולם שדרה או גולגולת תנן, ואכן נחלקו בשבעה דברים, ויש לבאר בארבעה אופנים למה נאמר בברייתא "ששה דברים":
סימן לארבעת האופנים: א. יחיד; ב. שהוא; ג. גילח; ד. ואחד).  1 

 1.  אין הסבר לסימן השני והרביעי.
א. כי קתני, כלומר, מי הם הבאים במנין: כל היכא דפליגי עליה - דרבי עקיבא - רבים (רק אותם דברים שנחלקו עליו הרבים), לאפוקי (להוציא) "עצם כשעורה שנחלק לשנים" דיחיד הוא דפליג עליה (תנא יחיד הוא שנחלק עליו), ולכן אינו במנין.
דתניא: עצם כשעורה שנחלק לשנים: רבי עקיבא מטמא, ורבי יוחנן בן נורי מטהר.
ב. ואי בעית אימא: כי קתני (מי הם הבאים במנין) רק מידי דמת (דברים שנחלקו בהם בטומאות של מת), אבל מידי דחי דהיינו אבר מן החי לא קתני.
ג. ואיבעית אימא: כי קתני כל היכא (אין באים במנין אלא אותם דברים) דנזיר מגלח על אהילו, לאפוקי עצם כשעורה דלא מגלח על אהילו.  2 

 2.  בתוספות לעיל בעמוד א כתבו, שלכן שנינו "רביעית דם" - אף שבתגלחת עסקינן, ואין הנזיר מגלח על רביעית דם - כי לפי רבי עקיבא הנזיר מגלח על רביעית דם, ונתבאר בהערה שם, שמדבריהם מוכח שלדעת רבי עקיבא אף על טומאת אוהל של רביעית דם הרי הוא מגלח; ואף מדברי הגמרא כאן מוכח כן, שהרי מבואר כאן שלא שנינו בברייתא אלא אותן דברים שהנזיר מגלח על אהילן; ואולם ראה מה שכתב כאן הרא"ש בזה. ב. לעיל בעמוד א כתבו התוספות, שהברייתא עוסקת לענין תגלחת הנזיר, והוכיחו כן ממה ששנינו "חצי לוג דם"; ולכאורה מוכח כן אף מכאן, שאם לא כן, לשם מה הזכירה הגמרא ""כל היכא דהנזיר מגלח על אהילו", היה לה לומר: "כל היכא דמטמא באוהל", ולפי דברי התוספות ניחא, כי היות ואנו דנים לענין תגלחת לכן אמרה הגמרא "כל היכא דמגלח על אהילו".
ד. ואיבעית אימא: כי קתני כל היכא דהדר ביה (שחזר בו רבי עקיבא), וכמו ששנינו בברייתא: ששה דברים רבי עקיבא מטמא וכו' "וחזר בו רבי עקיבא" ; לאפוקי רביעית דם הבאה משני מתים דלא הדר ביה (שלא חזר בו רבי עקיבא).
דהרי אמר ליה רבי לבר קפרא תלמידו: לא תשנה רביעית דם בחזרה (אל תמנה אותו בין הדברים שחזר בו רבי עקיבא), שהרי:
א. לימוד ערוך הוא בפיו של רבי עקיבא: רביעית דם משני מתים מטמא.
ב. ועוד שהרי המקרא מסייעו: שנאמר: ועל כל נפשות מת לא יבוא (הכהן הגדול).
ומדאמר הכתוב "נפשות" ולא "נפש", למדנו שאפילו על רביעית דם הבאה משני מתים לא יבוא, שהרי "מת" משמע רביעית דם שחיי אדם תלויין בה, ו"נפשות" משמע שאותה רביעית דם באה משני מתים.  3 

 3.  כמבואר כן לעיל לח א, ומט ב; ובפשוטו צריך לומר, שאף כי פסוק זה לא נאמר בנזיר, ואדרבה בנזיר נאמר: "על נפש מת לא יבא", והברייתא הרי עוסקת בתגלחת הנזיר, כמו שכתבו התוספות; מכל מקום כיון שרביעית דם הבאה משני מתים מטמאת, הוא הדין שהנזיר מגלח עליה, שאין חילוק ביניהם אלא במה שנתקבלה הלכה למשה מסיני.
רבי שמעון אומר לקיים דברי רבי: עד יום מותו של רבי עקיבא היה מטמא ברביעית דם הבאה משני מתים,  4  ואולם אם משמת חזר בו רבי עקיבא - זאת איני יודע.  5 

 4.  כן פירשו התוספות, וראה מה שתמה הרש"ש הובא ב"ארזי הלבנון".   5.  דרך קנתור אמר כן, תוספות; ומשמע שרבי שמעון חלוק על רבי עקיבא, ולא כרבי שמסכים עמו.
תנא: הושחרו שיניו של רבי שמעון מפני תעניותיו, כלומר ישב רבי שמעון ימים רבים בתענית על משפט זה שאמר, כי אין זה דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה.
תא שמע דשדרה או גולגולת תנן:  6 

 6.  ב"חידושי מרן רי"ז הלוי (נזירות ד ז), האריך הרבה בביאור הסוגיא העמומה הזאת מכאן ועד סופה, ראה שם.
דתניא: בית שמאי אומרים: "רובע קב עצמות" שאמרו חכמים שהוא מטמא, היינו כשהוא בא מן העצמים  7  או משנים או משלשה אברים.

 7.  כעין זה בעמוס (ו י) "להוציא עצמים מן הבית", תוספות שאנץ בעדיות (א ז).
יש לפרש בשני אופנים:  8 

 8.  הרבה פירושים נאמרו בברייתא זו, בראשונים כאן (ראה מפרש ומאירי), ובמסכת עדיות פרק א משנה ז (רמב"ם, ראב"ד ותוספות שאנץ), וראה עוד דברי הרמב"ם (נזירות פרק ב הלכה ט וי' וב"כסף משנה" שם), ועל פי דבריהם נכתב כאן, אך לא נזכרו כאן אלא אותן פירושים שיש להעמיסם בשיטת התוספות.
האחד: כלומר: כל עצם מעצמות אברי המת, הרי היא מטמאת כשיש בה רובע הקב.  9 

 9.  על פי ראב"ד עדיות א ז, וראה עוד שם דברים מחודשים בדברי בית הלל.
השני: רובע קב עצמות הבא מעצמות כל שהן שבמת, "ובלבד" שיהיו משנים או משלשה אברים, אבל כשהן באות מעצם של אבר אחד, אין הן מטמאות אפילו ברובע הקב.  10 

 10.  א. ראה מפרש, מאירי, ורמב"ם בפסקיו; וקצת נראה מסתימת דברי התוספות שכתבו "משנים או משלשה אברים" ולא פירטו לומר שמאבר אחד לא, שאינם מפרשים כפירוש זה. ב. כל מה שנתבאר הוא לפי משמעות קצת מלשונות הראשונים והאחרונים, שתנא קמא ורבי יהושע שבהמשך הברייתא נחלקו בביאור דברי בית שמאי, (וראה "כסף משנה" טומאת מת פרק ב הלכה ט בסוף דבריו), שהרי רבי יהושע מפרש דברי בית שמאי באופן אחר, וראה עוד בהערה על דברי רבי יהושע.
ובית הלל אומרים: רובע קב עצמות שאמרו: היינו רובע מן הגויה (הגוף) מרוב הבנין או מרוב המנין, כלומר: רובע קב עצמות הבאות מרוב בנין הגוף או מרוב מנין הגוף - וכגון שקיצה מעט מכל אחד ואחד עד שהעמידו על רובע הקב - הוא המטמא, אבל רובע הקב הבא משאר עצמות אינו מטמא.  11 

 11.  בפשוטו נראה שלא נחלקו בית הלל על בית שמאי אלא שאין כל העצמות מטמאות ברובע הקב, אבל במה שאמרו שאין רובע קב עצמות מטמא אלא משנים או משלשה אברים (לפי המפרשים כן את דברי בית שמאי), בזה לא נחלקו; ואף שאין בזה לכאורה נפקא מינה לדעתם, שהרי בית הלל הצריכו עצמות הבאות מרוב המנין או מרוב הבנין, ויש בהם יותר משנים ושלשה אברים, הרי יש בזה נפקא מינה לפי המבואר לקמן בבעייתו של רמי בר חמא, שאף עצמות הבאות מן השדרה והגולגולת יש בהן דין "רובע הקב עצמות".
אמר רבי יהושע:
יכולני לעשות, יכול אני לפרש את דבריהם באופן שיהיו דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד, ואין בהם מחלוקת.
כי יש לפרש שבית שמאי לימדונו רובע הקב מעצמות רוב הבנין, ובית הלל לימדונו רובע הקב מעצמות רוב המנין; וכך אפרש:
שבית שמאי האומרים: "משנים או משלשה", היינו:
או עצמות הבאות משני שוקיים של המת ומירך אחד,  12  ומתוך שהשוקיים דקים ביותר אינם בחשבון אלא אחד, ועם הירך הגדול הרי "משנים".

 12.  כתבו כאן התוספות, שמן המשנה באהלות ( א ח) משמע שהשוק הוא למטה מן הברך, (ארכובה), והירך הוא למעלה מן הברך.
או עצמות הבאות משני ירכיים ושוק אחד, והיינו "משלשה" -
ולכך מטמאים עצמות הבאות מאלו ברובע הקב: הואיל והם רוב בניינו של אדם מן הגובה של האדם.  13 

 13.  נתבאר על פי פירושם השני של התוספות.
ובית הלל אומרים: מן הגוייה או מרוב בנין או מרוב מנין, כלומר: אף עצמות הבאות מרוב המנין הרי הן מטמאות ברובע הקב כעצמות הבאות מרוב הבנין -
הואיל וישנן - רוב מנין עצמותיו של אדם - מפרקי ידים ורגלים, כלומר: בפרקי הידים והרגלים תמצא רוב מנין עצמותיו של אדם  14  בלא שיהיה בהן רוב בנינו.  15  שמאי אומר: אפילו עצם אחד כשהוא בא מן השדרה או מן הגולגולת הרי הוא מטמא באוהל, ואף שאין בו רובע הקב.  16 

 14.  כי בפרסות הרגלים ופיסות הידים לבד תמצא מאה ועשרים אברים, כמבואר באהלות א ח, תוספות.   15.  תוספת ביאור בדברי רבי יהושע: א. כתב הראב"ד בפירושו לעדיות, שהכריח את רבי יהושע לסטות מהפשט הפשוט בדברי בית שמאי (ראה שם שיטתו בהבנת דברי בית שמאי כפשוטם), משום שהוקשה לו הלשון: "משנים או משלשה" שהרי: אם משנים מטמאים הם כל שכן משלשה. ב. והנה בפשוטו, לפי רבי יהושע אין לנו מקור לומר שלא יהיה רובע מטמא אלא משתי עצמות, שהרי "משנים או משלשה" מתפרש לדעת רבי יהושע באופן אחד. אך יתכן, שרבי יהושע אינו מוציא את דברי בית שמאי מפשוטן, שהרי אם כדברי רבי יהושע איך סתמו בית שמאי את לשונם; אלא משום שהוקשה לו: אם שנים כל שכן שלשה, למד רבי יהושע שבית שמאי אחת אמרו שתים זו שמענו.   16.  תוספת ביאור בדברי שמאי: א. במשנה בעדיות (א ז) שנינו: "שמאי אומר אפילו מעצם אחד" ותו לא, (וגם דברי רבי יהושע לא נזכרו שם), ורק בברייתא שנינו: "מן השדרה ומן הגולגולת", ולכן הביאה הגמרא את הברייתא ולא את המשנה; וראה הערת הגרי"פ על הגליון. ב. דברי שמאי יש לפרש בשני אופנים, (ראה מפרש כאן ותוספות שאנץ בעדיות): האחד: עצם אחת - כשהיא באה מן השדרה והגולגולת - הרי היא מטמאת ואף על פי שאין בה רובע הקב. השני: עצם אחת מטמאת - כשהיא באה מן השדרה והגולגולת - כשיש בה רובע הקב. ומלשון התוספות בכל הסוגיא כאן ולקמן נג א, נראה כפירוש ראשון, ועל כן נתבאר בפנים כפירוש הראשון בכל מהלך הסוגיא. ג. יש לעיין לפי הפירוש שאין העצם מטמאת אלא ברובע הקב - מי נחלק עליו! ? שהרי בית שמאי אליבא דתנא קמא ודאי לא נחלקו, ואף לרבי יהושע בדעתם או לדעת בית הלל, הרי עצמות השדרה והגולגולת מטמאות ברובע הקב לכולי עלמא (כמבואר לקמן לפירוש התוספות; ואולי סבירא להו כהגר"א שם), ואם כן מה חידש שמאי! ? ובהכרח, שלפי פירוש זה "משנים או משלשה" פירושו: דוקא משתי עצמות ורבי יהושע מודה לזה, (וכמבואר בהערה 15), ובפרט לפי מה שכתב מרן רי"ז הלוי (נזירות כג א ד"ה והנה), להוכיח מן התוספתא באהלות - לגירסת הגר"א - שרבי יהושע הוא זה שפירש דברי שמאי שכוונתו לעצם אחת מן השדרה והגולגולת; ומפני שמסתמא אף על בית הלל נחלק שמאי, יש ללמוד שדין זה הוא אף לבית הלל, וכמבואר בהערה 11, ונמצא שנחלק שמאי הן על בית שמאי והן על בית הלל.
ומסתבר לגמרא, שהחכמים החולקים על שמאי בשדרה וגולגולת ואינם מטמאים בעצם אחד ממנו, לא נחלקו עליו כל כך לומר שאינם מטמאים עד שיהיו שניהם כאחד.  17 

 17.  ראה "ארזי הלבנון" אות קפב מה שהוסיף בביאור קושיית הגמרא.
ואם כן שמע מינה: שדרה או גולגולת תנן.
ודחינן: שאני שמאי דמחמיר טפי (שהוא מחמיר מאד), ורק לדעתו די בשדרה או גולגולת, אבל חכמים שנחלקו עליו וסוברים שעצם מן השדרה והגולגולת אינה מטמאת לבדה, נחלקו עליו גם בזה שצריך שדרה וגולגולת כאחד.
מוסיפה הגמרא: ליפשוט מינה בהיפוך:
טעמא דשמאי דמחמיר, כלומר: אין די בשדרה או גולגולת אלא לשמאי המחמיר, שהרי אמר בפירוש: "מן השדרה או מן הגולגולת", הא רבנן שאמרו "שדרה וגולגולת" ולא אמרו "או או"  18  משמע: עד דאיכא שדרה וגולגולת שלמים כאחד.

 18.  א. הכוונה היא למשנתנו ועל פי גירסת דפוס ונציה (שהובאה בהערה בתחילת הסוגיא), דגרסינן "על השדרה והגולגולת" ולא גרסינן על השדרה ועל הגולגולת כאשר הוא לפנינו, או שהכוונה היא למשנה באהלות (ב א) לגבי טומאה, ששנינו שם: "השדרה והגולגולת". ב. לפי פירוש התוספות בדברי הגמרא, צריך לומר שלשון "דמחמיר" אינו בדוקא, כי עיקר הפשיטות היא מן הלשון.
ודחינן: לא תפשוט, כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי, אלא בעצם אחד דאתי (הבא) מן השדרה והגולגולת, שהם סוברים שאינו מטמא באוהל, דלא כשמאי.
אבל, היכא דאיתיה לשדרה וגולגולת בעיניה (כשהן שלמות) שאף הם מודים שהן מטמאות, בזה לא נחלקו על שמאי, ומודים דאפילו חדא מינהון (אחת מהן) מטמאת, ואף שלא אמרו כן בהדיא.  19 

 19.  א. כתבו התוספות: ומשום דלא קתני במילתייהו דרבנן "או או" לא ניחוש לדקדק, דבית הלל לא חשו לפרש מילתייהו, או דקיימי אמילתא דבית שמאי דקאמרי "או", ומדבית שמאי נשמע לבית הלל דבעו למימר "או". ב. לפי השיטה הסוברת שלשמאי צריך שיהא באותה עצם רובע הקב, וחכמים שנחלקו עליו סוברים שצריך שתי עצמות (ראה הערה 16 אות ג), צריך עיון קצת לשון הגמרא: אבל היכא דאיתא בעיניה (כלומר שדרה או גולגולת שלימה), שהיה לגמרא לומר "אבל היכא דאיכא שתי עצמות" שהרי אף באופן זה מודים חכמים לשמאי! ? ג. ספק הגמרא בשדרה וגולגולת לא נפשט בסוגייתנו, אבל הרמב"ם פסק: "או שדרה או גולגולת", וראה נושאי כלי הרמב"ם, וב"קרן אורה" כאן.
א. כשם שעצמות רוב המנין והבנין מטמאות כשהן שלמות או שיש שיעור רובע הקב מעצמות הבאות מהן, כך שדרה וגולגולת המטמאות כשהן שלמות, אם יש רובע הקב מעצמות הבאות מהן הרי הן מטמאות.  20 

 20.  א. דין זה אינו מפורש, אלא מוכח מתוך סוגייתנו לפי פירוש התוספות בבעייתו של רמי בר חמא דלקמן, (והמאירי בסוגיא לעיל כתב, ש"כל שכן" הוא מעצמות רוב מניינו ורוב בניינו, וכמבואר בסוגייתנו ששדרה וגולגולת חמורים ; והגר"א נחלק על התוספות בזה, ולדעתו זו היא בעייתו של רמי בר חמא כאן) ; וראה היטב בתוספות לקמן נג א, ד"ה תא שמע, שנראה מדבריהם שהוא נלמד מהברייתא דשמאי הנזכרת לעיל בגמרא, וראה גם מה שנרשם בהערה שם; (וראה לעיל בעמוד א: "שדרה שגירד רוב עלעולין שבה - טהורה", וצריך תלמוד). ב. יש בזה מקום עיון, היות ורובע קב עצמות הבאות משדרה וגולגולת מטמאות באוהל אף שלא נשנתה טומאה זו במסכת אהלות, אם כן איך הכריחו התוספות במשנתנו שחצי קב עצמות השנוי במשנתנו היינו דוקא מרוב המנין והבנין, ומשום שחצי קב סתם עצמות אינן מטמאות באוהל, מדלא נשנית טומאה זו באהלות, (ודבריהם ודאי מחודשים, שהוא נגד פשטות לשון המשנה שלא הזכירה זאת כמו גבי טומאת אוהל ברובע קב עצמות במשניות באהלות שנזכר כן בהדיא), והרי אפשר שחצי קב סתם עצמות אף הן מטמאות באוהל, ומכל מקום שייר אותן התנא כשם ששייר רובע קב עצמות מן השדרה והגולגולת! ? וצריך לומר: שיור של רובע קב עצמות משדרה וגולגולת אינו שיור גמור כי יש ללומדו ב"כל שכן" כמו שכתב המאירי; אבל טומאת אוהל בחצי קב סתם עצמות, הוא דין שאין לו זכר במשנה באהלות, ואין לנו לומר בלי ראיה "תנא ושייר".
ב. שנינו במשנה לקמן נד א, שאין הנזיר מגלח על אהילן של רובע עצמות.
בעי רמי בר חמא: רובע קב של עצמות הבאות מן השדרה והגולגולת, שהוא מטמא כמו רובע קב של עצמות הבאות מרוב המנין או הבנין, מאי הוא דינו לענין גילוח?
האם אף בעצמות השדרה והגולגולת נתקבלה ההלכה שלענין גילוח אין די ברובע הקב אלא בחצי הקב?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
כי קתני במשנתנו שאינו מגלח אלא על חצי קב עצמות "על מגען ועל משאן ועל אהילן", רק היכא דאיכא משאר אבריו  21  (כשהעצמות באות משאר אבריו) שהן קלות, כי אינן מטמאות באוהל אלא כשהן רוב הבנין או המנין או באות מהם, ולכן אינו מגלח עליהן - כשהן באות מרוב המנין והבנין - אלא בשיעור חצי קב.

 21.  פשטות לשון הגמרא משמע שהנזיר מגלח על עצמות כל האברים ואף שאינן באות מרוב מנינו ובנינו, אך אין הדבר כן לפי שיטת התוספות, ובהכרח לדחוק את לשון הגמרא כפי שנתבאר. ואולם דעת הרמב"ם (כפי שיובא בסוף הסוגיא בהערות) שעצמות כל האברים מטמאות ברובע הקב, ולדבריו לשון הגמרא הוא כפשוטו, אלא ששיטת הרמב"ם צריכה ביאור שהם נגד דברי בית הלל דלעיל, (וכפי שיתבאר בהערה שם).
אבל כשהעצמות באות מן השדרה והגולגולת דחמירי, (השדרה והגולגולת חמורות) שהן מטמאות כשהן שלמות או שבורות אפילו כשאינן מרוב המנין והבנין  22  - שמא נאמר דאפילו ברובע קב עצמות, כשיעור שהוא נטמא בהן, יהא מגלח.

 22.  ראה ב"קרן אורה" (ד"ה בעי) שתמה, דהרי שדרה וגולגולת אינן חמורות מרוב מנינו ובנינו, שאלו ואלו מטמאות כשהן בשלמותן! ? ותירץ (בד"ה וגם) "משום דחמירי דלית בהו לא רוב בנין ולא רוב מנין ואפילו הכי מטמאין לעצמן, הרי יש לעצמות אלו חומר לעצמן, ואיכא למימר דאפילו ברובע מהן נזיר מגלח" (וראה תוספות רי"ד שהובא ב"ארזי הלבנון"), ועל פי דבריו נתבאר בפנים. וביאור דבריו הוא, שבקושייתו הבין, שעצמות שדרה וגולגולת חמורות ביחס לעצמות רוב המנין והבנין, ולכן הקשה מה חומרתם, כי אם משום ששדרה וגולגולת מטמאין כשהן שלמות ואין בהן שיעור רובע הקב, הרי דין זה הוא גם בעצמות רוב המנין והבנין ; ולפי תירוצו, עצמות השדרה והגולגולת חמורות ביחס לעצמות שאר האברים (וכלשון הגמרא: הני מילי היכא דאיכא משאר אבריו), שהרי שאר עצמות צריכות "שיעור" של "רוב מנין ובנין" כדי לטמאות באוהל, ואילו שדרה וגולגולת אינן צריכות "שיעור" של רוב מנין ובנין.
או דלמא לא שנא. ואלו ואלו אין מגלח עליהן אלא בשיעור חצי קב.
אמר רבא: תא שמע ממה ששנינו במשנתנו שהנזיר מגלח על "השדרה והגולגולת".
דסלקא דעתיה דרבא שאין לך שדרה וגולגולת שאין בהן רובע הקב עצמות, ואין מגלחין אלא שדרה וגולגולת שיש בהן רובע הקב עצמות.  23 

 23.  יש להעיר: אם תמצי לומר שהנזיר מגלח על רובע קב עצמות השדרה והגולגולת, נמצא שהתנא סתם לשונו מאד ששנה במשנתנו: "חצי קב עצמות" ושנה לקמן נד א שאין הנזיר מגלח על אוהל "רובע עצמות", ולא נתכוין אלא לעצמות רוב הבנין והמנין.
ואי סלקא דעתך רובע עצמות דאתי מן שדרה וגולגולת (הבאות מהן ואינן שלמות) חמיר (חמור משאר עצמות) והנזיר מגלח עליו אפילו ברובע הקב, למה לו לתנא לשנות "השדרה והגולגולת", דמשמע: שדרה וגולגולת שלמות?
ליתני: על רובע עצמות הבא מן השדרה והגולגולת!?  24 

 24.  בהשקפה ראשונה היה נראה בכוונת הגמרא, שהמקשה סבר: אין לך שדרה וגולגולת שאין בהן רובע הקב, ואם תמצי שאף כשהן שבורות הן מטמאות ברובע הקב, אם כן למה שנינו שדרה וגולגולת שלמות. אלא שהתוספות הרי הוסיפו וכתבו: "וקא סלקא דעתין דליכא שדרה וגולגולת דלית בהן רובע עצמות, ואי לא הויא בהן רובע עצמות לא מגלח", והיינו שלפי הסלקא דעתין אף שדרה וגולגולת שלמות צריכות שיהיה בהן רובע הקב, ואם כוונתם כפי שנתבאר, לא היו צריכים להוסיף את זה. ונראה מדבריהם, שעיקר הנחת המקשה היתה, ששדרה וגולגולת אינן מטמאות ואין הנזיר מגלח עליהן אלא אם יש בהן רובע הקב, ולכן מוכח שאינו מגלח על רובע הקב הבאות מעצמות השדרה והגולגולת; ומה שכתבו התוספות שקא סלקא דעתין שאין שדרה וגולגולת שאין בהם רובע הקב, היינו שאם לא היה סובר כן, איך עלתה על דעתו לומר ששדרה וגולגולת אינם מטמאות אלא ברובע הקב, והרי התנא לא הזכיר מזה כלום.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב