פרשני:בבלי:נזיר ח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר ח א

חברותא[edit]

מתניתין:
האומר: "הריני נזיר כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים", הרי זה נזיר לעולם.  1 

 1.  בתוספות לעיל ז ב ד"ה וליהוי ובד"ה הריני גורסים: "הריני נזיר כשער ראשי וכו' הרי זה נזיר לעולם", ולא כגירסתנו "נזיר עולם".
כלומר, קיבל עליו נזירויות כמספר שערות ראשו, או כעפר הארץ, וחול הים, וכיון שהן רבות מאד, נמצא שהוא נזיר לעולם.  2 

 2.  א. הטעם בזה נתבאר לעיל ז א בסוגיית הגמרא. ב. כתב הרא"ש: והא מספקא לי אם ירצה לעמוד בנזירותו בלא הבאת קרבן זמן גדול, ורק שלא יעבור בבל תאחר על קרבנות שנתחייב אם הרשות בידו, מידי דהוה אנזירות שהשלים ימי נזירותו שיכול להשהות קרבנותיו ובלבד שלא יעבור בבל תאחר, או דילמא כיון שקיבל עליו נזירות כל ימיו חייב הוא להשלים נזירות זו מיד ולהתחיל אחרת, והדעת נוטה כך, כיון שכל ימיו הוא מחוייב בנזירות, אין לו לאחר מלהשלים כל מה שיוכל. וכתב הקרן אורה, שכל ספיקו של הרא"ש הוא לשיטתו (בנדרים ד א) שאינו עובר בבל תאחר על קרבנותיו עד שלש רגלים, אבל לשיטת התוספות בנדרים (שם, לדעת הקרן אורה) שאינו יכול לאחר קרבנותיו כלל, וצריך להביאם מיד, אין מקום לספיקו של הרא"ש.
ומביא קרבנות נזיר, ומגלח את שערות ראשו, אחת לשלשים יום, כי כל שלשים יום גמר נזירות הוא.
רבי אומר: אין זה מגלח אחת לשלשים יום, כי משמעות דבריו היא נזירות אחת ארוכה, שימיה כמספר שערות ראשו, ואם כן אינו יכול לגלח באמצע הנזירות.  3 

 3.  לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, הרי הוא נזיר עולם - לדעת רבי - ויכול לגלח אחת לשנים עשר חודש כמו נזיר עולם, וכן הוא במאירי, אבל מדברי התוספות אין נראה כן, וכמו שכתב ב"ארזי הלבנון" אות קנ בשם האחרונים.
ואיזהו מגלח אחת לשלשים?
באיזה לשון יאמר ויתפרשו דבריו כקבלת מספר רב של נזירויות?
האומר: הרי עלי נזירות (נזירויות) כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים.
וממשיך התנא של המשנה:
ואם היה לפניו בית ריקן או קופה ריקנית, ואמר: "הריני נזיר כמלא הבית" או "הריני נזיר כמלא הקופה".
בודקין אותו לדעת למה התכוון בדבריו.
אם אמר: נזירות אחת גדולה נזרתי, נזירות אחת בלבד נזרתי, ומה שאמרתי "מלא הבית או הקופה" לא נתכוונתי אלא לומר ש"אריכא לי מילתא כאילו הייתי מקבל עלי נזירויות כמלא הקופה" - הרי זה נזיר שלשים יום.  4 

 4.  ב"ארזי הלבנון" אות קנה הביא בשם המפרשים, שהטעם שבודקין אותו רק כאן ולא בשאר לשונות שאומר, הוא לפי הכרעת חכמים במשמעות הלשון.
ואם אמר: סתם נזרתי.
הרי יש לנו להסתפק בדבריו, ואנו רואין את הקופה (מספק)  5  כאילו היא מלאה גרעינים קטנים של חרדל, והרי הוא נזיר כל ימיו.

 5.  כן מבואר בגמרא.
ודינו תלוי במחלוקת רבי וחכמים.
לדעת חכמים: הרי הוא בספק שמא הוא חייב נזירויות הרבה כמנין גרעיני חרדל שיש בהם למלאות את הקופה.
לדעת רבי: הרי הוא בספק נזיר של נזירות אחת ארוכה.
ואם אמר: "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני", הרי זה נזיר כמספר ימי הליכה מכאן ועד מקום פלוני.
ולכן, אומדין כמה ימים של הליכה יש מכאן עד מקום פלוני.
אם פחות משלשים יום של הליכה יש מכאן ועד מקום פלוני, הרי זה נזיר שלשים יום, כי אין נזירות פחותה משלשים יום.
ואם לאו, אלא יש מכאן ועד מקום פלוני יותר משלשים יום, הרי זה נזיר נזירות אחת ארוכה כמנין הימים שמכאן עד מקום פלוני.
ואם אמר: "הריני נזיר כמנין ימות החמה",  6  היות ואמר "כמנין", משמע שימנה מנין נזירויות כמספר ימות החמה בשנה -

 6.  בפשוטו נראה בדברי התוספות שהם גורסים "ימות השנה", ואכן יש גירסא כזו במשניות, אלא שב"ברכת ראש" הוכיח מדברי התוספות שהם גורסים כגירסתנו.
והרי זה מונה נזירות הרבה כמנין ימות החמה שבשנת חמה.  7 

 7.  בגמרא יתבאר שרבי חולק אף על זה, ולדעתו נזירות אחת ארוכה היא כמנין ימות החמה, ואולם יש תנא הסובר כרבי בדינו הראשון, ואינו מודה לרבי במחלוקתו כאן על חכמים.
אמר רבי יהודה: אכן כך הוא הדין שהוא מונה מספר נזירויות כימות השנה, ולא נזירות אחת כמספר ימות השנה.
שהרי מעשה היה באדם שאמר "הריני נזיר כמנין ימות החמה", וחייבוהו חכמים למנות שס"ה נזירויות כמנין ימות החמה שבשנה, וכיון שהשלים אותן, מת.  8 

 8.  ב"ארזי הלבנון" אות קנה הביא בשם אחרונים, שיתכן וכוונת רבי יהודה לומר שבזכות נזירויותיו לא מת עד שהשלימן.
גמרא:
שנינו במשנה: הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה, ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו (לדעת חכמים נזירויות הרבה, ולדעת רבי נזירות אחת ארוכה):
ומקשינן: ואמאי נזיר הוא כל ימיו!?
וליחזייה (נראה את הקופה) כאילו היא מלאה קשואין ודלועין, שהן גדולים ומספרם מועט באופן יחסי, או אפילו מלאה בצק, ותיהוי ליה תקנתא (תהיה לו תקנה) שלא ימנה אלא נזירות אחת, כי שמא למילוי בבצק מתפרשים דבריו!?
ומשום שסברא היא שאין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאי.  9 

 9.  לשון התוספות הוא: "וקצת קשה דהאיך ניקיל עליה מספק! ? ויש לומר דהתם תנן במסכת טהרות ספק נזירות להקל", ושוב כתבו "אבל הכא קס"ד דאין אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאו וכו"', וכמו שכתבו בסוף כן משמע מתירוץ הגמרא, ואולם צריך ביאור, שדבריהם נראים כסותרים זה את זה, (וראה בגמרא נדרים יט א).
והרי אם היה ודאי חייב נזירות כמלא הבית גרעיני חרדל, היה מונה בכל פעם שלשים יום, ומביא קרבנות ומגלח. ואילו במצב של ספק, הוא לא יגלח אלא פעם אחת לאחר שלשים יום - לדעת חכמים החולקים על רבי - ושוב לא יגלח.
שהרי אחר הגילוח הראשון הרי הוא בספק, אם הוא חייב הוא לנהוג נזירויות רבות, או אינו חייב כלום. ולכשינהג מספק את הנזירות השניה, הוא לא יוכל לגלח, כיון שאינו יכול להביא קרבנות, כי שמא אינו נזיר וקרבנותיו חולין בעזרה הן. וכל נזיר שאינו מביא קרבנות, אינו מגלח את שערו.  10 

 10.  א. ראה בר"ן נדרים יט א ובתוספות שם, למה אינו יכול להביא עולה ושלמים ולגלח עליהם. ב. כל זה אינו אלא לחכמים, אבל לרבי אין ספיקו חמור מודאו מטעם זה, שהרי רבי מחמיר כאילו היה זה ודאי שנזירות אחת ארוכה קיבל עליו, ואולם סוגיית הגמרא בהמשך מוכחת שאף לרבי ספיקו חמור מודאו, וראה מה שנתבאר בזה בהערות לקמן בשם החזון איש. ג. המאירי הוסיף ביאור: שהרי יכול להתנות שאם לא חל עליו נזירות, הרי הוא מקבל עליו נזירות כל שלשים יום, ויכול להביא קרבנותיו ולגלח, אלא שמכל מקום ספיקו חמור מודאו, שמא ייטמא קודם שיתנה ולא יוכל להביא אשם, ראה שם; וכעין זה כתבו התוספות בהמשך הסוגיא לענין מאה כור בכרי, ולשונם משמע שכאן אין צריך לזה, וצריך תלמוד.
אמר חזקיה: הלכה זו של משנתנו, במחלוקת תנאים היא שנויה, ומשנתנו בשיטת רבי שמעון היא, דאמר: אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי.
דתניא: האומר "הריני נזיר על מנת שיהא (אם יש) בכרי הזה מאה כור". ואחר שנדר, הלך, ומצאו שנגנב או שאבד הכרי, ושוב אין יכול לידע כמה היה בו.
רבי שמעון אוסר אותו בכל דיני הנזירות, היות שספק נזירות להחמיר, ואולי היה באותו כרי מאה כור כאשר דיבר.  11 

 11.  וכדי לצאת מידי ספק, קודם שיתחיל למנות נזירות, יאמר: אם היה בכרי מאה כור והריני נזיר מדיבורי הראשון, הנה אשלים נדרי ואביא קרבנותי, ואם לא היה בכרי מאה כור, ואם כן לא היה בדבורי ממש, הריני נודר בנזיר מעכשיו, ויהיה נזיר שלשים יום ויביא קרבנותיו, ואין כאן חולין בעזרה, שהרי הוא נזיר או מדיבורו הראשון או מדבורו השני. כן כתבו התוספות; ולכאורה אף במשנתנו יעשה כן, כיון שמסתפק הוא אם חייב בנזירות אחת או בכמה נזירויות, ויקבל על עצמו כמה נזירויות, ואולם מדברי התוספות לא משמע כן, וצריך תלמוד.
ואף שספיקו חמור מודאו, שאם ייטמא  12  נמצא שהוא ספק נזיר טמא, ואין לו תקנה, כי אינו יכול להביא אשם טמא, כי שמא לא היה בכרי מאה כור, ונמצא האשם שהוא חולין בעזרה.

 12.  קודם שהתנה שהוא מקבל על עצמו נזירות בכל אופן.
רבי יהודה מתיר, שספק נזירות להקל, היות וספקו חמור מודאו, ואין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו, ובהכרח שכוונתו היתה שלא יהיה נזיר אלא אם כן יימצא שאכן היה בכרי מאה כור.
הרי שנחלקו תנאים בסברא זו, האם אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו.
ולדעת רבי שמעון, אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו, שאם לא כן היה לו לומר כסברת רבי יהודה, שלא נתכוין זה להיות נזיר אלא אם יימצא בודאי שמאה כור יש בכרי.
ומשנתנו, בשיטת רבי שמעון היא.
רבי יוחנן אמר, לפרש את משנתנו שבאומר "הריני נזיר כמלא הבית" הרי הוא נזיר כל ימיו, ואין אומרים כיון שספיקו חמור מודאו לא יהא זה נזיר אלא אחת -
אפילו תימא, ביכולתך לומר שמשנתנו היא אפילו בשיטת רבי יהודה, הסובר שאין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו. כי יש חילוק בין דינו של רבי יהודה בכרי, למשנתנו:
התם, בכרי שאבד - לא נחית ליה לנזירות (לא ירד זה לנזירות).
דהיינו, אין אדם מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו אלא במקום שיכולים אנו לומר שמתוך כך לא קיבל עליו נזירות כלל. וכגון בכרי, שאנו אומרים, כיון שספקו חמור מודאו, לא נתכוין זה להכנס בספק כעין זה, ולא היתה כוונתו שיהיה נזיר אלא אם כן יהא ברור לו כשיבדוק את הכרי שיש בכרי הזה מאה כור.
אבל הכא, גבי נזיר כמלא הבית, הרי נחית ליה לנזירות (ודאי שנזירות אחת קיבל על עצמו), כי אין לנו צד של ספק שמא אינו חייב בנזירות כלל, שהרי אף אם מתפרשים דבריו כמלא הבית בצק, סוף סוף נזירות אחת קיבל עליו -
ומעתה, במאי הוא יוכל לסלוקיה מיניה, איך הוא יסתלק מן הנזירות?
הרי ממה נפשך הוא נכנס לנזירות, ולפי הצד שדבריו מתפרשים מלא הבית גרעיני חרדל הרי הוא קיבל עליו נזירות אחת ארוכה - וכדמפרש ואזיל, שלדעת רבי נאמר תירוץ זה - ואנו מסתפקים שמא לא יצא עדיין מנזירותו שודאי נכנס בה. וכל כי האי גוונא הרי הוא בנזירות.  13 

 13.  א. נתבאר על פי לשון הגמרא, ואולם לפי ביאור החזון איש בסברת הגמרא, נזכרו דבריו בהערה שבהמשך, אין עיקר כוונת הגמרא כפי שנתבאר. ב. לפי תירוץ זה של הגמרא נמצא, שאף לפי רבי יוחנן צריכים אנו לפרש את משנתנו כרבי שמעון, שהרי משנתנו לא אתיא דוקא כרבי, אלא הובאה מחלוקת בזה, ואם כן אף פיסקא זו ד"מלא הבית" אתיא גם כחכמים, וזה אי אפשר לפרש אלא כרבי שמעון.
כי מאחר שהתחיל לנהוג בנזירות שהוא חייב בה ממה נפשך, ויש לנו ספק שמא עדיין לא יצא מידי נזירותו כי לנזירות ארוכה נתכוין, בכי האי גוונא אף שספיקו חמור מודאי, חייב הוא להמשיך לנהוג בנזירות מספק.
ותמהה הגמרא: אמאי לא, למה אינו יכול להסתלק מן הנזירות -
ליחזיה לקופה, למה לא נראה את הקופה כאילו מלאה קשואין ודלועין, או אפילו מלאה בצק, ותיהוי ליה תקנתא, ותהיה לו תקנה!? ומבארת הגמרא את הקושיה:
דסלקא דעתך של המקשה, דנזירות הרבה קביל עליה.  14 

 14.  לשון נזיר משונה.
כלומר, המקשה שהקשה קושיא זו, סלקא דעתיה שתירוצו של רבי יוחנן הוא גם לדעת חכמים, שאם לחרדל נתכוין הרי הוא חייב הרבה נזירויות ולא נזירות אחת ארוכה. ולפי דעתם נמצא, כי לאחר שינהג נזירות אחת שהוא חייב בה ממה נפשך, יכול הוא לגלח ולצאת מידי נזירותו, כי אפילו אם נזירויות הרבה קיבל עליו, מגלח הוא בסוף שלשים, ויוצא מידי נזירות ראשונה -
ומאחר שכבר יצא מידי נזירות, אין כל חילוק בינו לבין מי שלא נהג נזירות עד עתה כלל. וכשם שבכרי אנו אומרים אליבא דרבי יהודה שאינו חייב לנהוג בנזירות, כיון שספיקו חמור מודאו, אף כאן יש לנו לומר כן.
ומשנינן: אין לומר כמו שהבין המקשה את תירוצו של רבי יוחנן, שהוא אליבא דחכמים, הסוברים אף אם נתכוין למלוא הבית חרדל, אינו חייב בנזירות אחת ארוכה, אלא בהרבה נזירויות.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב