פרשני:בבלי:נזיר נד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר נד ב

חברותא[edit]

ואינו סותר את הקודמים שכבר מנה.
ומתחיל הנזיר ומונה מיד - ביום השביעי אחר שנטהר ואף קודם שהעריב שמשו - את הימים שנותרו לו למנות מימי נזירותו, אבל אותם הימים אין עולים לו מן המנין.
וקרבן טומאה אין לו.
באמת אמרו, כלומר: הלכה למשה מסיני:  1 

 1.  המפרש, וכן הוא בירושלמי.
ימי הזב והזבה של נזיר ונזירה -
וכן ימי הסגרו של מצורע (קודם שהוחלט על ידי הכהן לטמא) שהיה נזיר -
הרי אלו עולין לו.  2 

 2.  א. מלשון התוספות שכתבו גבי זב וזבה וז"ל: נזיר שהתחיל למנות ונעשה זב" משמע, שאם היה זב בתחילה אין הדין כן, וצריך ביאור. ב. מלשון התוספות שכתבו "וימי הסגרו שפרחה בו צרעת, והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה (שסימני טהרה הם) עולין לו לימי נזירות" משמע, (וכמו שכתב ב"ארזי הלבנון"), שלא אמרו במשנתנו שימי הסגרו עולין לו, אלא אם כן לבסוף טיהרו הכהן ולא החליטו. ואולם הגרי"ז בכתבים (הובא שם ב"ארזי הלבנון"), תמה בזה על לשון התוספות, ופשיטא ליה שימי הסגרו עולין לו בכל אופן, ואפילו אם לבסוף הוחלט. ג. בפשוטו מה שהזכיר התנא שימי טומאה של זב וזבה עולים לו, הוא כדי להשמיענו שאף על פי שאלו טמאים טומאת שבעה בכל זאת ימי טומאתם עולים לו; ואולם צריך ביאור למה לא נזכרו גם הנדה והיולדת שהן טמאות שבעה.
גמרא:
שנינו במשנה: אבל הסככות והפרעות:
ומביאה הגמרא מה ששנינו (ראה אהלות ח ב) לפרש מה הן סככות ומה הן פרעות:
ואלו הן הסככות: אילן המיסך (המסוכך) על הארץ וידוע שיש תחת אחד הענפים כזית מן המת, ואם נכנס אדם תחת האילן הרי הוא טמא מדרבנן.  3 

 3.  אבל מן התורה אינו טמא, כי אין בענפים פותח טפח וענפי האילן רחוקים זה מזה, ואין כאן שיעור רוחב אוהל כדי לטמאו מן התורה.
ופרעות: אבנים היוצאות (בולטות, וזה הוא לשון "פרעות" מלשון "גדל פרע שער ראשו") מן הגדר של בית הקברות לרשות הרבים, ופעמים שהנשים קוברות שם את נפליהן, וידוע שאכן אחד האבנים מאהילה על נפל אך אין ידוע איזו היא, והלך אדם ברשות הרבים תחת אחד האבנים, הרי הוא טמא מדרבנן.  4 

 4.  אבל מן התורה אינו טמא, כי ספק טומאה ברשות הרבים היא, היות ואין ידוע תחת איזו אבן קבור הנפל, וספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור; אבל אם הלך תחת כל האבנים שבודאי הלך גם תחת אותו אבן שמתחתיו קבור הנפל, הרי הוא טמא מן התורה.
שנינו במשנה: וארץ העמים:  5  שתי גזירות - האחת מאוחרת מחברתה - גזרו חכמים על ארץ העמים  6 :

 5.  ספק הגמרא מתבאר בפנים על פי תוספות הרא"ש בגיטין ח ב ד"ה אלא, וכן נראה מלשון התוספות שם, ואולם ראה מה שהובא ונכתב בזה בהערות בסוף הסוגיא 6.  כמבואר בשבת טו ב.
בתחילה גזרו חכמים טומאה רק על הנוגע או הנושא את עפרה, ואחר כך הוסיפו לגזור אף על אויר ארץ העמים, ובגזירה שניה זו שגזרו על אוירה איבעיא להו לבני הישיבה:
האם ארץ העמים משום אוירא (אויר ארץ העמים) גזרו עליה, כלומר: האם כל הנכנס באויר ארץ העמים טמא הוא ואין צורך שיאהיל על הקרקע,  7  כי טעם הטומאה הוא כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולפיכך כל שנכנס באוירה הרי הוא טמא.

 7.  וכגון שבא לארץ העמים בתוך אהל החוצץ בפני הטומאה, או שהיה עומד על גבי גשר, שהגשר אוהל הוא החוצץ בין הטומאה שמתחתיו לבין העומד על גביו.
או דילמא משום גושא (גושי העפר שבארץ העמים) גזרו עליה, כלומר: אין אדם נטמא בטומאת ארץ העמים - כשלא נגע או נשא את עפרה - אלא אם האהיל על קרקע ארץ העמים, כי טעם הטומאה הוא משום מתים שבארץ העמים,  8  ולפיכך אינו טמא אלא כשהאהיל עליהם בלא חציצה, וכשאר טומאת מת.  9 

 8.  כתבו התוספות: "מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בחוץ לארץ", כלומר: אפילו לדעת הסובר שקברי גויים אינם מטמאים באוהל, מכל מקום יש בה טומאה משום מתי ישראל, שיטה מקובצת 9.  הנכנס לארץ העמים ולא נגע או נשא את עפרה, אין הוא טמא אלא אם כן נכנס בה ראשו ורובו, וכמבואר בסוף הסוגיא.
תא שמע ממשנתנו:
"אבל הסככות וכו' וארץ העמים וכו' על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי" ממי חטאת.
ואי אמרת "משום אוירא גזרו עליה" ואף הנכנס באוירה מבלי שיאהיל על המת הרי הוא טמא, אם כן הזאה למה לי!?
כלומר: כיון שטומאה דרבנן היא, ודאי שאין מקום להחמיר בטומאה זו להצריכו הזאת שלישי ושביעי -
ואף אין לך לומר: משום הטועים שיאמרו: טומאה זו טומאת מת דאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאת מת דאורייתא, לכן נחמיר עליו להצריכו הזאת שלישי ושביעי, אף זה אינו אם תמצי לומר "משום אוירא גזרו עליה", כי היות ונטמא הוא אף כשאינו מאהיל או נוגע בכלום, הרי ידעו הכל שאין זו טומאת מת דאורייתא אלא טומאה דרבנן בעלמא היא, ושוב אין להצריכו הזאת שלישי ושביעי בין כשנגע בגושה בין שנכנס באוירה.
אלא לאו, בהכרח שמשום גושא גזרו עליה ואינו טמא אלא כשמאהיל על הקרקע, ויבואו האנשים לטעות שטומאת מת דאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאות דאורייתא של מת שלא להצריכם שלישי ושביעי, ולכן החמירו להצריך הזאת שלישי ושביעי.  10 

 10.  נתבאר על פי התוספות לעיל כ א ד"ה לימא שהזכירו סוגיא זו וביארוה, ועל פי פשטות דבריהם שם, שנידון הגמרא כאן לענין הזאה, אינו נוגע רק לטומאת אוירה של ארץ העמים, אלא אף לענין טומאת מגע הגוש או נשיאתו. ואולם אין הדבר מוסכם שנידון הגמרא לענין הזאה הוא אף על מגע הגוש, ויש המפרשים בשיטת התוספות שאין הנידון אלא על אויר ארץ העמים ; וראה בזה בהערה אחרונה שבסוף סוגיא זו; וראה עוד באותה הערה ביאור אחר בשם הרא"ש, בתליית הגמרא את דין ההזאה בספק אם משום גושא או אוירא גזרו עליה.
ודחינן: לא תוכיח ממשנתנו ש"משום גושא גזרו עליה", לעולם אימא לך "משום אוירא גזרו עליה", וכי קתני במשנתנו "ומזה בשלישי ובשביעי", אין זה עולה על טומאת ארץ העמים - ואף ששנויה היא במשנתנו בין שאר הטומאות - אלא אשארא על שאר) הטומאות שנזכרו במשנתנו.  11 

 11.  נתבאר על פי המבואר בהערה קודמת, שלא רק בטומאת "אוירה" של ארץ העמים אמרו בסוגייתנו שאם "משום אוירא גזרו עליה" אין צריך הזאת שלישי ושביעי לנטמא בה, אלא שאף הנטמא בעפר ארץ העמים על ידי נגיעה או משא אינו צריך הזאת שלישי ושביעי.
ומוכיחה הגמרא כדחייה זו:
הכי נמי מסתברא שלא שנינו "ומזה בשלישי ובשביעי" על כל הטומאות שנשנו במשנתנו אלא על חלקם:
מדקתני במשנתנו בין שאר הטומאות שנטמא הנזיר בהם: "וכלים - של עץ - הנוגעים במת" -
וכי הני כלים בני הזאה אינון למי שנגע בהם, כלומר: וכי אדם הנוגע בכלי עץ שנגעו במת, טעון הזאת שלישי ושביעי!?  12 

 12.  ביארו התוספות, שהנוגע בכלי מתכות שנגעו במת אכן טמא הוא טומאת שבעה, וכמו שדרשו חז"ל מן הפסוק בפרשת חוקת "בחלל חרב" שהוא בא ללמד "חרב הרי הוא כחלל", וצריך הזיית שלישי ושביעי. ולפי זה הוקשה להם, מנין לפרש את המשנה בנוגע בכלי עץ שאינו טמא טומאת שבעה, והרי יש לומר שמשנתנו עוסקת בנוגע בכלי מתכות, ואכן צריך הוא הזיית שלישי ושביעי! ? ותירצו בשם רבינו תם, שבהכרח אין משנתנו עוסקת בנוגע בכלי מתכות, שאם כן אף היה מגלח עליו, כיון ש"חרב הרי הוא כחלל", ובמשנתנו הרי מבואר שאינו מגלח עליו. ושלח לו רבינו חיים כהן: "אי זה בית אשר תבנו לי", כי אין לך בית שאין בה כלי מתכות שהיה באהל המת, ואם הנזיר מגלח עליו אף הכהן מוזהר שלא ליטמא בו, וכמו ששנינו במסכת שמחות "כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה, ועוד הקשה לו ממקום אחר. וליישב קושיית רבינו תם, דאם כן מנין לגמרא לפרש שהמשנה עוסקת בכלי עץ, כתבו התוספות "משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דעל כרחך לאו אכולהו קאי ומזה בשלישי ובשביעי" דהא קתני נמי "ימי ספרו וימי גמר", דלאו בני הזאה אינון". ורבינו עקיבא איגר הביא בגליונו את שיטת בעל המאור, שהנוגע בכלי מתכות שנגעו במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ולפי זה קושיית הגמרא היא אף אם משנתנו עוסקת בכלי מתכות; וראה גם ברמב"ן פרשת חוקת. וראה עוד בתוספות שהוכיחו מסוגייתנו, שדין "חרב הרי הוא כחלל" שהוא טעון הזאה שלישי ושביעי לא נאמר אלא בכלי מתכות, ושלא כדברי ה"ר יצחק מסימפונט שאין חילוק בין כלי מתכות לכלי עץ, ראה בדבריהם.
אלא בהכרח שמע מינה שלא שנינו "ומזה בשלישי ובשביעי" על כלים הנוגעים במת אלא אשארא, ואם כן יכולים אנו להוציא מכלל מה ששנינו "ומזה בשלישי ובשביעי", גם את הנכנס לארץ העמים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נזיר בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב