בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

קידושין מא ע"א

גדר החיוב לקיום מצוות

מצוות מדאורייתא לכתחילה ובדיעבד; מרכיב שלא קוים בדיעבד האם מעכב והאם ניתן להשלימו בדיעבד; המצווה בטבילה; כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

תשס"א
9 דק' קריאה
שיעור זה מהווה המשך לשיעור הקודם, שעוסק במצוות קידושין ושחיטה.

א. היתכן שחיובה של מצוה יחול רק לכתחילה?
מבואר בגמ' 1 , שלכתחילה יש לשחוט שני סימנים גם בעופות. אולם בדיעבד - די בשחיטת סימן אחד, ואף ברובו של אחד. לכאורה נראה, שחיוב שחיטת שני הסימנים הוא מדרבנן. אולם מרש"י מוכח שחיוב זה הוא מדאורייתא -
חילקה התורה בין חטאת העוף לעולת העוף. דבעולה יש ל'הבדיל' 2 ובחטאת 'לא יבדיל' 3 . ומבואר בגמ' 4 , שהבדלה פירושה מליקת שני סימנים, ואי הבדלה פירושה מליקת סימן אחד בלבד, למרות שהעור עדיין מחובר. ומבאר רש"י 5 , שהגדר של מליקה נקבע עפ"י גדרי שחיטה : "...כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה...". ולכן, למרות שהעור עדיין מחובר חשיבא הבדלה, דבשחיטה אין צורך 'לשחוט' את העור. ועל יסוד זה מובן גם דין שני הסימנים - כיוון שצריך לכתחילה לשחוט שני סימנים, לכן מליקת שני סימנים חשיבה הבדלה. ואילו מליקת סימן אחד - שאין בה כדי שחיטה לכתחילה - עדיין אינה מבדילה.
רואים אם כן מרש"י, שחיוב שחיטת שני סימנים הוא מדאורייתא. שהרי דין זה הוא המגדיר את ה'הבדלה' שבמליקה. וצ"ע - היאך יתכן מדאורייתא חילוק בין לכתחילה לבין דיעבד? וכי הוראות התורה הינן רק חומרות שלכתחילה יש לעשותן, ובדיעבד ישנה קולא?!

ב. התימה הנ"ל לא רק ברש"י
ה'חידוש' שמצאנוהו ברש"י, מצוי גם במקומות נוספים. כגון, בלילת קרבן. ציוותה התורה 6 לבלול את המנחה, ובכל זאת הבלילה אינה מעכבת 7 [וכן עבודות נוספות בקרבן אינן מעכבות - סמיכה 8 וכו']. ציוותה התורה 9 להטיל לבן ותכלת בבגד שיש בו ארבע כנפות, ובכל זאת אנו לומדים שזה רק לכתחילה. ובדיעבד - אין עיכוב בדבר 10 . ציוותה התורה 11 להניח תפילין של ראש ותפילין של יד. ובדיעבד - אין זה מעכב את זה 12 . בכל אלו נשאל - וכי התורה מקילה בדיעבד, ומצוות אלו הן רק 'חומרות' לכתחילה?!

ג. במצוות אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד
אלא שצריך להבחין בין שתי נקודות דיון. האחת - לכתחילה ודיעבד. השניה - עיכוב [או אי עיכוב] במצוות. נבהיר את הדבר באמצעות דין הבלילה -
ציוותה התורה לבלול את המנחה. אם הקריבו מנחה בלי לבוללה - הקרבן קרבן [אם המנחה ראויה לבלילה 13 ]. רואים אם כן, שמצות הבלילה אינה מעכבת . ולכשנשאל - האם בהקרבה זו קיים המקריב מצות בלילה? ודאי שלא, הרי הוא לא בלל! כלומר, גם בדיעבד הוא לא יצא ידי חובת מצות בלילה. אלא, שאין בעובדה זו של אי קיום מצות הבלילה, למנוע מכשרותו של הקרבן. הקרבן חשוב קרבן, ועלה לבעלים לשם חובה, וכיפר עליהם. וממילא, כשאנו אומרים שבדיעבד לא איכפת לן שלא בלל - אנו מתייחסים לחלות הקרבן, ולא למצות הבלילה .
עולה לנו, שאין כלל הבחנה בין לכתחילה לדיעבד, וכשצריך לקיים חלק של מצוה ולא קיימוהו - גם בדיעבד אינו עולה לו. ולצורך החלות - לעיתים אף לכתחילה ישנם חלקים שאף לכתחילה אינם נדרשים, וכפי שיבואר לקמן.

וכן בציצית -
ציוותה התורה שהלובש בגד בן ארבע כנפות יטיל בו גם לבן וגם תכלת. שני חיובים אלו אינן רק לכתחילה. גם בדיעבד, אם לא הטילו תכלת, למשל - לא קיימו חלק זה של המצוה. אולם אי קיום מצוה זו אינו מעכב את מצות הלבן מלחול, איננו אומרים שלבן בלי תכלת כמאן דליתא דמי 14 .

ד. חילוק בין מצוות שאינן מעכבות לפעולות שאינן מעכבות
נבסס, נבהיר ונעמיק ביסוד זה, לאור דברי התוס' -
הטובל במקווה צריך שכל גופו יבוא במים, ללא חציצה 15 . למרות זאת, מקומות נסתרים שבגופו [ - 'בית הסתרים'] מספיק שיהיו ראויים לביאת מים, ואין צורך שהללו יבואו בפועל במגע עם מקומות אלו. והרי זה כ'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו' 16 [כלומר, כשכמות המנחה אינה גדולה מדי, וניתן לקיים בה מצות בלילה - יוצאים אפי' אם לא בללו].
התוס' 17 מקשה על השוואה זו -
כשם שלכתחילה יש לבלול, כך נאמר שלכתחילה צריך שיבואו גם המקומות הנסתרים במגע עם המים!

ומיישב התוס' שחילוק גדול ביניהם -
הבלילה היא מצוה, והטבילה אינה מצוה. הבלילה היא מצוה, וכיוון שכך - ודאי שיש לעשותה. ואם לא בללו - הרי שהפסידו מצוה זו. אלא שלמרות הפסד המצוה - הקרבן קרבן, ועלה לבעלים, דהבלילה אינה נדרשת לצורך החלות. אולם טבילה אינה מצוה כלל, אלא המצוה היא להיות טהור . וכיוון שמשיגים את הטהרה גם ללא מגע בית הסתרים - מדוע נצריך מגע מים במקומות אלו? הרי מצוה - אין בזה. וכדי להגיע לתוצאה של טהרה - אין בזה צורך, שהרי נטהרים בלאו הכי. ולומר שלכתחילה נדרשת טבילת בית הסתרים לצורך חלות הטהרה, ובדיעבד הטובל טהור בלאו הכי - לא שייך, כדברינו לעיל, שבדאורייתא אין מקום לחלק בין לכתחילה לדיעבד. וז"ל התוס': "וא"ת אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים, כמו בילה וקריאה בחליצה ובביכורים? וי"ל, דאין סברא גבי טבילה, שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם , ואין לומר דלכתחילה לבעי, דכיוון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי , ותעלה לו טבילה. אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה - מצות נינהו , הלכך לכתחילה ליעבד".

רואים, אם כן, שבין במצוה ובין בפעולה שאינה מצוה - אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. במצוות, אם לא קיימו - ביטלו המצוה. ובאלו שאינן מצוה - גם לכתחילה אין בהן צורך!
ומכאן נחזור לרש"י בשחיטה - ראינו שהוא סובר שלכתחילה מצוה מדאורייתא לשחוט שני סימנים. ובדיעבד, השחיטה כשרה גם בסימן אחד.
לאור דברינו, היה מקום לתמוה על רש"י, רק אילו היינו סוברים שהשחיטה אינה מצוה. דאז אם השחיטה חלה גם ללא שני סימנים, אין טעם בשחיטת שניהם, ואין מקום לחייב לכתחילה לשחוט כך. אולם רש"י סובר שהשחיטה היא מצוה, כרמב"ם 18 , ולכן ודאי שלכתחילה יש לשחוט את שני הסימנים. ובאמת גם בדיעבד - אם לא שחטו כך, הפסידו מצוה זו 19 . אלא שמצות שחיטת שני סימנים אינה נדרשת לצורך היתרו של העוף לאכילה. לכן 'בדיעבד' העוף כשר.

ה. גדר מצות ביעור חמץ לאור הנ"ל
ראינו שישנם שני סוגים של פעולות -
פעולות שהן מצוה - אפי' אם אינן מעכבות את החלות, צריך לקיימן. ובדיעבד אם לא קיימו אותן - ביטלו את המצוה.
פעולות שאינן מצוה - אם אינן מעכבות את החלות, אין שום עניין בעשייתן.

הבחנה כזו נמצאת בר' חיים 20 -
ר' חיים דן בגדר של מצות ביעור חמץ - האם המצוה היא לבער , או שהמצוה היא התוצאה, שלא יהיה חמץ . ר' חיים תולה זאת במחלוקת רבי יהודה וחכמים 21 . ר"י אומר 'אין ביעור חמץ אלא שריפה'. אם נאמר שבפעולת הביעור אין כלל מצוה - מה הטעם לדרוש דווקא לשרוף?! הרי משיגים את התוצאה גם באופנים אחרים, וכפי שאמר התוס' לעניין טבילת בית הסתרים! ע"כ פעולת הביעור היא המצוה. ולדעת חכמים שאומרים 'אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים' - המצוה היא שלא ימצא חמץ, וממילא אין עניין דווקא לשרוף 22 .

ו. סוג שלישי - פעולות שמעכבות חלויות
לעומת שני סוגי הפעולות הנ"ל, ישנו סוג שלישי -
פעולות שהן מעכבות את החלות. פעולות אלו פשיטא שיש לעשותן [ואם הן מצוה - הרי שצריך לעשותן הן מצד החלות, והן מצד המצוה], ובלי עשייתן אין ערך לקיום שאר חלקי המצוה. כגון, ארבעת המינים. כיוון שהם מעכבים זה את זה, יש ליטול את כל ארבעת המינים. ואם חסר אחד המינים - אין טעם לנטילת השלושה 23 . שחיטה [אפי' לדעות שאין מצוה בשחיטה] - מובן מאליו, אם לא ישחטו, הרי זו נבילה. ואף בבלילה ישנו חלק [אמנם חלק זה אינו פעולה, אלא מציאות] שמעכב את החלות - כמות המנחה. אם כמות הסולת למעלה מששים עשרונים - המנחה פסולה 24 . וכן בטבילה - עצם הטבילה, כמובן. אך גם הדין שיהא ראוי לביאת מים בבית הסתרים מעכב.

ז. תקיעת חרש לאור הנ"ל
שנינו במשנה 25 , שחרש, שוטה וקטן אינם יכולים להוציא את הרבים בתקיעת שופר. והטעם - כל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.
חרש האמור כאן הוא אינו שומע, ואעפ"י שהוא מדבר 26 [שלא כמו פירושו של המושג בדרך כלל 27 ]. ומבאר רע"א 28 , שהסיבה שאינו מוציא, למרות שמחוייב בכל המצוות היא כיוון שבשופר יש דין לשמוע, ולא רק לתקוע. ממילא החרש, שאינו שומע, הוא אנוס ופטור ממצות שופר. לכן אינו יכול להוציא.

האחרונים מקשים על ביאור זה -
קיי"ל 29 כמ"ד שהקורא את שמע צריך לכתחילה להשמיע לאזניו, ובדיעבד יוצא גם בלאו הכי. וכן הדין בקריאת המגילה, ברכת המזון 30 וכו'. ומבואר בפוסקים 31 , שאין לתת לחרש, אף שהוא מדבר, להוציא את הרבים ידי חובת קריאת המגילה, דכיוון שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, והחרש אינו בר קיום דין זה - ממילא א"א לשמוע ממנו, דאין מקיימים בזה את המצוה של השמעה לאוזן.
ולרע"א דין זה אינו מובן - דבשלמא בשופר, שיש חובת שמיעה גם בדיעבד, אז החרש שפטור מכך, מוגדר כ'אינו מחוייב', ואינו מוציא את הרבים. אך במצוות אלו גם הם אינם מחוייבים לגמרי, דחובת השמיעה היא רק לכתחילה - שפיר ניתן לצאת יד חובה גם מחרש.

עפ"י דרכנו מיושב הרע"א -
לאור דברינו, כך הוא הגדר של הקורא ולא השמיע לאזנו -
בנוסף לעצם הקריאה יש גם צורך לשמוע. והקורא בלי לשמוע - הפסיד לגמרי את מצות השמיעה. אלא שמצוה זו אינה מעכבת את הקריאה, ולכן הוא יצא י"ח. ממילא, חרש שקורא את המגילה - אינו יכול [גם בדיעבד!] לקיים את מצות השמיעה. א"כ הוא אנוס לגביה, ופטור מלקיימה. לכן אינו יכול להוציא בזה י"ח. ודמי ממש לתקיעת שופר.

ח. קולא וחומרא במצוות שאינן מעכבות, ובמצוות שמעכבות
ראינו שבמצות קריאת מגילה יוצאים ידי חובה, גם אם קוראים בלי לשמוע. דבר זה יש בו קולא ויש בו חומרא. הקולא - מבוארת מאליה, דיוצאים ידי חובה. והחומרא - הפסד מצות השמיעה, בלי יכולת להשלימה, דא"א להשלים מצוה זו. דכיוון שיצאו כבר ידי חובה, אין משמעות לקריאה נוספת, ולכן אם יקרא שנית תוך השמעה לאזניו - אין לזה ערך.
וכן הוא בכל המצוות שאינן מעכבות חלויות - הן אינן מעכבות, אולם הן מעוכבות .

וכן גם בהלכות מדרבנן -
כל דבר שמצוותו ביום - יש לכתחילה לקיימו מהנץ. ובדיעבד - מעלות השחר 32 . וכיוון שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם אם קיימו לפני הנץ [כגון, נטילת לולב, תקיעת שופר] - הפסידו את ציוויים של חכמים, לקיים את המצוה דווקא לאחר הנץ.
ולהיפך בהלכות שרבנן חידשו לעיכובא. יש בהן חומרא - שמעכבות. אולם יש קולא - שניתן להשלימן. כגון, קידוש שלא במקום סעודה 33 . הלכה זו אמרו חכמים שמעכבת את הקידוש. ממילא, המקדש שלא במקום סעודה יכול [וצריך] לתקן את חסרונו, ולקדש שנית במקום סעודה 34 .

וכן מוסרים בשם ר' חיים -
אדם שיש לו שני אתרוגים. אחד - מהודר, אך יש ספק בכשרותו. השני כשר ודאי, אך לא מהודר.
פסק ר' חיים שעליו ליטול קודם את הספק. דאם יטול קודם את הכשר, הרי שהוא ודאי יוצא ידי חובה. וא"כ הוא לא יוכל יותר לקיים את מצות ההידור, שהרי יוצאים ידי חובה גם ללא הדר. וכיוון שכך, לא ניתן יותר להשלים חסרון זה. לכן יטול את הספק, ואז ממנ"פ יוצא ידי חובה, ויתכן שמקיים גם את מצות ההידור [אם הספק באמת הוא כשר].

ט. פעמים שיש לכתחילה ודיעבד במצוות
אמנם ודאי שקיימים בהלכה מושגים של לכתחילה ודיעבד כפשוטם. אולם זה שייך רק לגבי ספיקות . כשישנה מחלוקת, וישנן דעות מחמירות ודעות מקילות - יש מקום לומר, שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים ע"מ לצאת ידי חובה, ובדיעבד יוצאים גם בלאו הכי, דפוסקים כמקילים 35 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* אין חילוק בחיוב קיום מצוות בין לכתחילה לדיעבד [אלא רק במצבי ספיקות בהלכה, שלפעמים מחמירים לכתחילה, ובדיעבד מקילים].
* כשמרכיב במצוה אינו מעכב - אף לכתחילה אינו נדרש לצורך חלות המצוה [- מגע מים בבית הסתרים].
* יש לקיים את כל חלקי המצוה, וכשאין מקיימים מרכיב כלשהו [אעפ"י שאינו מעכב] - מפסידים את אותו המרכיב גם בדיעבד [ - בלילת מנחה].
* ישנן פעולות [או מציאויות], הנדרשות לצורך יצירת חלויות, והן לעיכובא, אעפ"י שאינן מצוה [ - ראוי לביאת מים בבית הסתרים, שחיטה גם לסוברים שאינה מצוה].
* אין מצוה לטבול, אלא להיות טהור.
* כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.
* לאור הנ"ל, חרש שאינו שומע אינו מוציא את הרבים במצות שופר, שהוא פטור ממצות השמיעה, שהרי הוא אנוס [ - רע"א].
* כשמקיימים מצוה, בלי לקיים חלק מפרטיה, ולמרות זאת יוצאים ידי חובה - לא ניתן להשלים את החסר.


^ 1. חולין כז ע"א
^ 2. משנה, זבחים סד ע"ב
^ 3. ויקרא ה ח
^ 4. חולין כא ע"ב
^ 5. שם, ד"ה אף מליקת עוף
^ 6. ויקרא ב ד ועוד
^ 7. משנה, מנחות יח ע"א
^ 8. יומא ה ע"א
^ 9. במדבר טו לח
^ 10. משנה, מנחות לח ע"א
^ 11. שמות יג ט
^ 12. משנה, שם
^ 13. משנה, מנחות יח ע"א, ובגמ' שם ע"ב
^ 14. ובראש השנה (ז ע"א) למדנו: "מצוה להביא מן החדש. ואם הביא מן הישן – יצא, אלא שחיסר מצוה".
^ 15. ערובין ד ע"ב, עפ"י ויקרא טו טז
^ 16. נידה סו ע"ב. בביאור יסוד זה – עיין בשיעור עמ"ס כתובות - 'אין עד נעשה דיין' פרק ראשון אות ג.
^ 17. שם, ד"ה כל הראוי
^ 18. כפי שכבר כתבנו בשיעור 'מצות קידושין', פרק שני אות א.
^ 19. וצ"ע האם השוחט כך הפסיד לחלוטין את מצות השחיטה או רק את מצות שחיטת שני סימנים.
^ 20. הל' חמץ ומצה פ"א ג
^ 21. משנה, פסחים כא ע"א
^ 22. בדבריו אלו הוא מיישב שתי קושיות –
א. הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ג) פוסק, שאם אדם השאיר חמץ בפסח – אינו לוקה, דהוי לאו שאין בו מעשה. אולם אם יצר או קנה חמץ – לוקה. ומקשים – הרי הוי 'לאו הניתק לעשה', דמצוה להשביתו, כמבואר בגמ' (פסחים צה ע"א, עיי"ש בתוס' ד"ה בפרטיה)! ולנ"ל הדבר מיושב – רק לר"י ישנו עשה, ואליבא דידיה אמרה הגמ' שהוי לאו הניתק לעשה. אולם לחכמים, שהלכה כמותם, אין עשה. לכן לוקים על הלאו [אם יש בו מעשה].
ב. כלל בידינו (תמורה לד ע"א), שכל הנשרפים אפרם מותר, למרות שהם איסורי הנאה. אולם כל הנקברים – אפרם אסור. דבנשרפים נעשתה מצוותן, וכל דבר שנעשה מצוותו – נעשה היתר. והנקברים – חשיב לא נעשה מצוותן, דאין מצוה דווקא לקברן [והקבורה אינה אלא למנוע מכשול]. ומבאר הטור (או"ח סי' תמה), שהיתרו של אפר חמץ תלוי במחלוקת ר"י וחכמים. לר"י – אפרו מותר, אולם לחכמים – אפרו אסור. ומקשה רע"א – הרי גם לחכמים, כששורפים את החמץ כבר נעשתה מצוותו, דאמנם אין חיוב דווקא לשורפו, אך ודאי ששריפה לא גרעה מזרייה לרוח! ועפ"י הנ"ל מיושב – אליבא דחכמים, אין כלל מצוה להשבית, ואין גדר של 'נעשתה מצוותו'.
^ 23. משנה, מנחות כז ע"א. ועיי"ש הרבה מצוות והלכות כאלו.
^ 24. מנחות יח ע"ב
^ 25. ראש השנה כט ע"א
^ 26. שו"ע, או"ח סי' תקפט ב
^ 27. משנה, תרומות פ"א ב
^ 28. תוס' רע"א, מגילה פ"ב ד
^ 29. שו"ע, או"ח סי' סב ג
^ 30. שם, סי' קפה ב
^ 31. עיין מגילה יט ע"ב ושו"ע שם סי' תרפט ב, ובמ"ב סק"ה
^ 32. עפ"י משנה מגילה כ ע"א
^ 33. פסחים קא ע"א
^ 34. שו"ע, או"ח סי' רעג ג
^ 35. נציין דוגמאות אחדות: זמן קריאת שמע (ברכות ט ע"א – "כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק"), מספר חוטי הציצית שבקריעתם היא נפסלת (שו"ע או"ח סי' יב א), קשירת חוטי הציצית ללא כוונה (שם, סי' יד ב), בישול בכלי שני ובישול לאחר אפיה (שם, סי' שיח ה), גדר השימור של החיטים למצות מצוה (שם, סי' תנג ד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il