בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

undefined
2 דק' קריאה
" ונקדש בכבודי" - זו תכלית היצירה. "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" וזו גם צריכה להיות תכלית יצירתו של האדם, להביא במעשיו ובפעולותיו לידי גלוי כבוד שמים. זכה - הרי הוא בא ידי כך תוך כדי מלוי רצונו של מקום: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ויירא עליכם כבוד ה'". לא זכה - והוא מתלהב לעשות דברים לשם שמים, אבל התלהבות היא "אש זרה אשר לא צוה", כבודו אמנם מתגלה אבל דרך: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
זכה - ואין הוא רואה מציאות זולתי "אין עודמלבדו". יודע הוא שכל המציאות כלה אינה אלא ציווי אלקי "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד". גם את קיומו הוא אינו מרגיש "ונחנו מה", וכל אשר הוא עושה, אינו אלא "כאשר ציווה". לא מה שנראה לו כחשוב ולא מה שנראה לו כדרוש.
לא זכה - מרגיש הוא כי לגדולות נוצר. ולעיתים אצה לו הדרך ומחשבות מתעוררות אצלו "מתי שני זקנים הלו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור". מציאותו, חשיבותו - מחפשת דרכים לבוא לידי ביטוי, שעשייתו תתבלט. ובשעה שהרגשת המציאות העצמית קיימת - נעלם מן העין ה"הוא ציוה ויעמוד", משתכח מן הלב "זה הדבר אשר ציוה" והתלהבות גדולה אופפת אותו, אש בוערת בעצמותיו לפעול ולעשות ואינו מסוגל לשים אז לב שזוהי "אש זרה אשר לא ציוה" והתוצאה: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
(התשמ"ה)


"אחרי מות שני בני אהרון"
פתיחתה של פרשה זו מתמיהה: בשתי צורות פונה הקב"ה אל משה "וידבר ה'" "ויאמר ה'", הפניה הראשונה "וידבר ה'" לא מובא על מה דבר, הפניה השניה "ויאמר ה'" מכוונת אל אהרון. האם הפניה הראשונה היתה אל משה בלי שיפורט מה היה תוכנה?
אין כל ספק שמותם של שני בני אהרון ציער גם את משה ולא רק מפני שהיו בני אחיו, אלא מישום שהוא לימדם תורה והוא הוא "כאילו ילדם". ברם לא הרי צערו של משה כצערו של אהרון. אמנם גדול הוא צערו של משה, שראה אותם כממשיכים במה שהוא התחיל, והנה דוקא ברגע החגיגי ביותר של התגלות והשראת השכינה באהל מועד קורה אסון כזה.
משה בשבעתימי המילואים עבד את כל העבודות הקשורות למשכן, התרגל לעבודה וידע שאין בה כל סכנה במידה ותעשה כאשר ציוה ה'. אהרון עומד להכנס עתה לעבודה ומיד בתחלתה פוקד אותו אסון, נוסף על הצער הגדול מתעורר גם פחד האם "כל הקרב למשכן ה' ימות"?
לפיכךבא הדיבור האלקי בצורה כפולה, המכוון אל משה - בדיבור קצר, ואילו המכוון אל אהרון - באמירה רחבה ורכה שהרבה מן הפיוס בה. משה אשר נתנסה כבר ויודע שבעבודת ה' אין סכנה, הדבור הוא קצר על "מות שני בני אהרון", שכאן מצא בעל החוב לגבות את חובו על חלקו של אהרון בעגל. ברם המכוון אל אהרון בא בהרחבה לעודדו שלא יחשוש הוא להתקרב לעבודת ה', כי כל קריבה שהיא מאוזנת אין בה כל סכנה, רק התקרבות יתירה "בקרבתם לפני ה'" בה יש סכנה.
(התשנ"ז)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il